צבעים באפילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צבעים באפילה

צבעים באפילה

4.8 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

גיא פולת

גיא פולת הוא סופר, איש תוכן ושיווק דיגיטלי טרנסג'נדר. נולד וגדל בישראל של שנות ה-80 ותמיד אהב לאסוף סיפורים ומילים. בעל שני תואר שני במדע המדינה מהאוניברסיטה העברית ו-MBA מאוניברסיטת רייכמן. עבד כמנהל שיווק ויועץ פוליטי לכמה מחברות ההייטק והמותגים הגדולים בישראל - לצד שרים ומשרדי ממשלה. גיא הוא גם היוזם של המותג "לומינה - מאירות את ההיסטוריה", המוקדש לתוכן היסטורי על אנשים פורצי דרך (www.lumina-stories.com). במקביל, גיא מרצה לחברות וארגונים ומעביר הרצאות וסדנאות. 

תקציר

בואו לגלות צבעים חדשים ומוכרים פחות בהיסטוריה הלהט"בית. 

צבעים באפילה: מרגלים, נשפים, וכתבי סתרים - סיפורים מההיסטוריה הלהט"בית הוא ספר חדש המזמין את הקורא לטייל יחד בשבילים פחות מוכרים בהיסטוריה הלהט"בית. וביחד, לשפוך אור על דמויות ואירועים מרתקים מהיסטוריה הלהט"בית.

בספר תמצאו 25 סיפורים קצרים מההיסטוריה הלהט"בית. בין הדמויות שתמצאו בספר תוכלו לפגוש גם את וויליאם דורסי סוואן, העבד המשוחרר שהיה מלכת הדראג הראשונה; אלבירה צ'אדוויר הסוכנת הכפולה שהטעתה את הגרמנים בפלישה לנורמדי; קנדי דרלינג, השחקנית שהיתה המוזה של אנדי וורהול; בילי היינס הכוכב ההוליוודי הכי מצליח בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 - שהחליט לעזוב את הוליווד לטובת בן זוגו; אוליבר סיפל  חייל המרינס המשוחרר שהציל את נשיא ארצות הברית מניסיון התנקשות; וגם את ווירג'ניה וולף כשהיא מחופשת לגבר ופניה צבועות בבלאקפייס בזמן שהיא וחבריה הטרילו הטרילו את חיל הים הבריטי - ועוד.

צבעים באפילה הוא ספר חובה עבור כל מי שרוצה להכיר קצת יותר צבעים באפילה.

פרק ראשון

מבוא

"צבעים באפילה" הוא אסופה של סיפורים על א.נשים שיש להם דבר אחד במשותף: היותם חלק מהקהילה הלהט"בית. הסיפורים המוצגים בספר אינם - ואינם מתיימרים להיות - "ההיסטוריה של הקהילה הלהט"בית". אלא הם סיפורים קצרים על א.נשים מעניינים (בעיני לפחות) שהשתייכו לקהילה הלהט"בית - או לרגעים חשובים בהיסטוריה שלה (כמו במקרה של קרול בלטוסביץ - האחות הקתולית שסירבה להיכנע לתכתיבי הכנסייה הקתולית וטיפלה בחולי איידס - על אף האיסור של הכנסייה הקתולית). הסיפורים קצרים במכוון ונועדו בעיקר לעורר מודעות והיכרות, ולא להוות "סוף פסוק". בסוף הספר, צירפתי רשימת מקורות - שניתן בהחלט להיעזר בה כדי ללמוד יותר על הדמויות.

בקרב הדמויות המוצגות כאן תוכלו למצוא מרגלים, מרגלות, לוחמת מחתרת, עבדים משוחררים, ספורטאית, אמנית, משורר, פעילה חברתית, אחות קתולית, קיסר רומי, נהגת מרוצים, נגן ג'אז, דראג קינג, מדענית, כוכב קולנוע, סופרות - ועוד. עבור חלקם, החיים הלהט"בים היו משמעותיים לחייהם ופועלם, ועבור חלקם - לא.

חלקם סבלו מרדיפות או התנכלויות (ובמקרה של מתיו שפרד - אף נרצחו) על רקע נטייתם המינית או זהותם המגדרית. חלקם - כגון טובה יונסון, אן ליסטר, שבליה ד'איאון ואחרים - החצינו - או לפחות לא הסתירו - את זהותם המגדרית ו/או נטייתם המינית. חלק, כמו בילי ג'ין קינג או בילי היינס, שילמו מחיר כלכלי כבד על הבחירה להישאר נאמנים לעצמם ולחיות מחוץ לארון (לפחות בהתחלה). חלק, כמו מארי אנינג וחואנה אינס דה לה קרוז סבלו יותר מהיותן נשים משכילות ושאפתניות, מאשר מהיותן להט"ביות.

אבל לכולם.ן היה סיפור מעניין ששווה לספר ולהכיר.

אחת הבעיות בכתיבה או תיעוד היסטורי על קהילות שוליים, כל שכן קהילת הלהט"ב, קשורה לשפה, למושגים, וגם ל"הנחת המבוקש". חרסים, מטבעות, ושלדים - אלו דברים שנוטים להישאר זמן רב יותר מבגדים או מאכלים לדוגמא.

מכתבים ויומנים, לעומת זאת, יכולים להישמר שנים - אך יכולים גם באותה הקלות להיות מושמדים (זאת אומרת - אנחנו מניחים שמה ששרד מתאר את החיים של א.נשים במלואם, וקשה לחקור את מה שאינו בנמצאֹ - וזה לא משנה אם זה לא קיים כי הושמד, לא שרד או פשוט לא היה קיים).

יתרה מזאת, עצם היכולת לכתוב מכתבים או להתיר מאחור רישומים על חייו של אדם - היתה במשך תקופה ארוכה פריבילגיה של המעמד הגבוה. על וויליאם דורסי סוואן, עבד משוחרר שלא ידע קרוא וכתוב ושהפך למלכת הדראג הראשונה בארצות הברית, ייתכן ולא היינו יודעים כלל לולא היה נעצר. התיעודים ההיסטוריים היחידים שיש לנו לגביו מגיעים אך ורק ממדורי הפלילים של עיתונות התקופה (ולאחר מכן ממכתב החנינה ששלח לנשיא ארצות הברית). בשנים בהם חוקי מוסר למיניהם אסרו על קיום אורח חיים שאינו נורמטיבי - לא מן הנמנע, שרבים בקהילה הלהט"בית רצו דווקא "להעלים ראיות" שעלולות לסבך אותם - עם הסביבה או עם מערכת המשפט של תקופתם. היו כאלה, שסבלו גם ממחיקה מכוונת של כתביהם על ידי גורמי כוח, כגון סור חואנה אינס דה לה קרוז, שחלק ניכר מכתביה, ספריה ומכתביה הושמדו על ידי הכנסייה. אחרים, כמו קרל מ.באר, שאפו וחלמו דווקא על היכולת להיטמע ולחיות ככל האדם את החיים שבחרו לעצמם.

לצד זאת, חשוב גם לא ליפול לנרטיב שרואה את ההיסטוריה כמקום שחור ומר עבור להט"בים, תקופות בהם כולם נרדפו, נדחקו לחיים מדכדכים בשולי החברה, או חיו במחשכים.

לאורך כל ההיסטוריה היו גם דמויות שחיו באופן גלוי יחסית וניהלו חיים מאושרים (או לפחות - מאושרים יחסית). בילי היינס למשל, חי חיים ארוכים, מאושרים ופומביים עם בן זוגו ג'ימי - הרבה לפני שנישואים גאים היו אופציה חוקית.

היו כאלה שהיו דמויות ידועות ועוררו עניין רב דווקא בגלל אורך החיים החריג שלהן. ג'ו קרסטיירס, אווה בלפור, אן ליסטר, שבלייה ד'איאון ורבים אחרים, כולם חיו ברווחה באופן גלוי יחסית - והיו מוכרים בתקופתם.

כמעט תמיד, מה שאפשר להם לחיות כך היה כסף - והרבה ממנו. קרסטיירס, בלפור, ליסטר, ד'איאון ואפילו בילי היינס - לכולם היה הרבה מאוד כסף, מה שאפשר להם לחצוב לעצמם את החיים שרצו - עם האנשים שרצו לצידם.

ב-2023 מוזיאון צפון הרטפורדשייר באנגליה עורר שערוריה כשהודיע כי מעתה יסווג את אלאגבאלוס כאישה טרנסג'נדרית, ובהתאם לכך, ייכתב עליה מעתה ואילך בלשון נקבה. בעוד שאין מחלוקת על כך שאלאגבאלוס היה קיסר בעל שונות מגדרית - רבים רואים בקטלוג כטרנסג'נדרית, כתופעה אנכרוניסטית, שכן המושג כלל לא היו מוכר בתקופתו (או תקופתה). ככלל, השיח שלנו כלפי מגדר ומיניות, השתנה לא מעט בשנים האחרונות (וממשיך להשתנות כל הזמן), ולא בטוח האם דמויות היסטוריות היו מרגישות בנוח עם התוויות שאנחנו בחרנו לעצמנו. בטח כשהקול והתפיסה העצמית של אותם א.נשים לא תמיד ידועה.

אן ליסטר למשל, על אף שהיא נחשבת כ"לסבית המודרנית הראשונה" - כלל לא הגדירה את עצמה ככזו - כי המונח הזה לא היה נפוץ בתקופתה. ביומניה כתבה ליסטר שהיא "אוהבת אך ורק את בנות המין היפה", מתאהבת רק בהן, ורוצה לחלוק את חייה רק עם נשים. אך היא לא הזדהתה כלסבית, כי המושג לא היה מקובל, נפוץ, או בעל חשיבות לחייה - ולאיך שהבינה וחיה אותם.

כשזה נוגע לדמויות בעלי שונות מגדרית - סוגיית ההגדרות הופכת מורכבת אף יותר, בגלל השאלה המתבקשת באשר לשימוש בלשון פנייה. בעיני, מעניין יותר לציין אלו דמויות השתייכו לקשת של שונות מגדרית - שהיא רחבה יותר מהמושג "טרנסג'נדר.ית" כפי שאנחנו מכירים.ות אותו כיום. בייחוד, שעבור רבים.ות בימינו (בצדק או שלא) - "להיות טרנסג'נדר" משמעו "לעשות תהליך התאמה מגדרי" ובמובלע - לשנות לשון הפנייה. וישנו קושי לקבוע עבור דמויות היסטוריות שלו הן היו חיות היום - זה בהכרח המסלול שהיו בוחרות בו.

תהליך התאמה מגדרי הינו בחלקו רפואי (לקיחת הורמונים, ניתוחים וכו') וחלקו בירוקרטי-חברתי (שינוי שם, לשון פנייה ומין ברשומות למשל). זהו תהליך שהינו מודרני מעצם הגדרתו: ההורמון הראשון התגלה רק ב-1902 ורק ב-1906 קרל מ. באר עבר את הניתוח הראשון הידוע לנו להתאמה מגדרית ידי ד"ר מגנוס הירשפלד (אם כי הרישומים לגבי סוג הניתוח המדויק נשרפו על ידי הנאצים).

במילים פשוטות, האפשרות לעבור תהליך התאמה מגדרי לא היתה אפשרית במשך רוב ההיסטוריה - אך הרצון ו/או התופעה של א.נשים החיים - או מזדהים עם מגדר אחר - באופן חלקי או מלא - היו מוכרים לכל אורך ההיסטוריה, ובכל התרבויות. שבלייה ד'איאון למשל, הצליחה לקבל מהמלך לואי ה-15 מסמך הכרה בהיותה אישה - הרבה לפני ש"תהליך התאמה מגדרי" במשמעותו המודרנית היה אופציה.

לעומתה, היו כאלה, כגון בילי טיפטון, שפשוט החליטו לחיות במגדר שהרגיש להם נכון - גם אם נאלצו לעשות זאת בזהות בדויה. לעיתים הסיבה היחידה שאנו יודעים על קיומם היא בעקבות התקלות עם מערכת המשפט. בדצמבר 1394, לדוגמא, נשפטה בלונדון Eleanor Rykener, עובדת מין, על כך שקיבלה לקוח שלא במסגרת האזור המאושר לעבודת מין בעיר. במהלך המשפט התברר כי אלינור נולדה כג'ון וכי כעובדת מין היא קיימה יחסי מין בתשלום גם עם נשים וגם עם גברים - כולל כמרים ונזירות. המקרה של אלינור הינו אחד הראשונים הידועים לנו על א.נשים שפשוט חיו במגדר השונה ממה שסומנו איתו בלידה - על אף שהסיבה היחידה שאנו יודעים על כך היא בעקבות רישומה הפלילי.

בעיני, על כן, נכון יותר להסתכל על "שונות מגדרית" ולא להיצמד להגדרות שעלולות להיות אנכרוניסטיות, להסיט את הדיון מחווית החיים המורכבת של שונות מגדרית לסוגיות רפואיות או לשוניות בדבר לשון פנייה נכונה. ההגדרות גם עלולות להקשות מאוד על הכתיבה עצמה.

כחלק מכך, בחרתי להשתמש בלשון הפנייה בו השתמשו אותם א.נשים באותה נקודת זמן ו/או איך בחרו בני תקופתם להתייחס אליהם. כך למשל, על שבלייה ד'איאון בחרתי לכתוב בלשון זכר על החלק הראשון של חייה - ולאחר שהחליטה לחיות כאישה - להשתמש בלשון פנייה "את", ולגבי אלאגבאלוס, להשתמש בלשון פנייה אתה, וגלדיס בנטלי וג'ו קרסטיירס בלשון פנייה את.

ניתן כמובן, להתווכח ולחלוק על גישה זו.

בשנים האחרונות התחלתי לכתוב סיפורים היסטוריים קצרים על א.נשים או אירועים או רגעים מעניינים בהיסטוריה או בתרבות, בין היתר בפייסבוק שלי. על חלק מהדמויות המופיעות פה כתבתי לראשונה בפייסבוק, על חלק במסגרת החוברות של "לומינה - מאירות את ההיסטוריה" שהוצאתי (וחלק גם וגם), ועל חלקם טרם כתבתי. אני שואף להוציא בקרוב קובצי סיפורים שכאלה על נושאים ותחומים נוספים.

רציתי לאגד כאן יחד כמה סיפורים מעניינים אך מוכרים פחות מההיסטוריה הלהט"בית. המטרה, כאמור, איננה להוות ספר על "ההיסטוריה הלהט"בית", אלא להראות שהעולם הרבה יותר עשיר ומגוון ממה שנראה לנו - גם בימינו - כאפשרי.

וגם - להאיר עוד צבעים בדבר הזה שמכונה "היסטוריה אנושית".

קריאה מהנה.

אֶלאגַבּאלוּס
הקיסר הרומי שהעז להתחתן עם בתולה קדושה ודרש מרופאי רומא להעניק לו איבר מין נקבי


בשנת 204 לספירה נולד אלאגבאלוס בסוריה. אמו, יוליה סואימיאס, וסבתו, יוליה מאיסה היו שתי נשים שאפתניות, וקשורות בעבותות לקרנות השלטון הסורי. הן היו נשים של, אחיות של, ובנות של קיסרים רומיים. הן שחו בבטחה במימיה הסוערים של המערכת הפוליטית הרומית, ושאפו להשפיע עליה באופן ישיר.

השנים הראשונות של המאה השלישית לספירה היו ימי הזוהר של האימפריה הרומית, עד שבשנת 217 נרצח הקיסר קרקלה, והאימפריה נכנסה לסחרור פוליטי. יוליה סואימיאס ויוליה מאיסה החליטו לנצל את הבלאגן ברומא. הן גייסו את כוחן הפוליטי ואת הקשרים שלהן כדי לגייס צבא, ולהוביל הפיכה שלטונית מהקולוניה הסורית לכיבוש ראשות האימפריה.

הייתה רק בעיה אחת בתוכנית שלהן: האימפריה הרומית במאה השלישית לספירה לא הכירה בקונספט של נשים מנהיגות. מכיוון שהן לא יכלו לשלוט באופן ישיר, הן חשבו שהפתרון הכי טוב הוא למנות את אלאגבאלוס, שהיה אז בן 14, כשליט מטעמן, שישמש כ"שליט בובה".

לרוע מזלן, אלאגבאלוס לא התכוון להיכנע לתכתיבים של אף אחת. הבעיה הגדולה באמת הייתה שאלאגבאלוס לא התעניין כלל במלאכת השלטון. במקום להשקיע את מרצו בתפקידו כשליט האימפריה, לאלאגבאלוס היו תחביבים אחרים, שכללו בעיקר בילויים ונהנתנות. הוא נודע כחובב מסיבות פאר, איפור, שמלות ותכשיטים. הוא נהג לייבא לעצמו בגדים יקרים ומיוחדים מרחבי האימפריה. בגדול, הוא הנהיג אורח חיים נהנתני וראוותני - אפילו בהשוואה לקיסרים רומיים אחרים.

כל תקופת שלטונו הייתה רצופה שערוריות רבות ובלתי נגמרות. רבות מהשערוריות הגדולות היו קשורות לתחום הדת. בעוד שברומא פולחן פוליתאיסטי היה נפוץ, בסוריה היה מקובל הפולחן של אל השמש - הֶלְיוֹגַאבַּלוּס, שעל שמו נקרא אלאגבאלוס. לכן, הוא הגיע לרומא חדור מוטיבציה לבטל את פולחן האלילים, ולהמיר את הדת של האימפריה לפולחן השמש.

אלאגבאלוס נהג להפגין בראש חוצות את זלזולו בפולחן האלילים, אבל שום דבר שעשה עד לאותו הרגע לא השתווה לבחירתו השערורייתית, כשהעז להתחתן עם בתולה וֶסטַלית. ומה זו בתולה וסטלית אתם שואלים? כחלק מהפולחן של אלת האש וסטה, היה מקובל שעל האש במנזרה שומרות נשים בתולות. הן היו נערות רומיות מהאצולה הרומית שגדלו במנזר מגיל צעיר, והיו להן תפקידים רבים בפולחנים דתיים שונים. הן נחשבו לנשים הטהורות ביותר בממלכה, וכתוצאה מכך נאסר עליהן בתכלית האיסור להתחתן. האמונה הרווחת גרסה שמי שיתחתן עם בתולה וסטלית ויחלל את כבודה עלול להמיט על האימפריה אסון, ולכן יש להורגו - וליתר ביטחון גם את אותה בתולה וסטלית. למרות זאת, בשנת 221 החליט אלאגבאלוס להתחתן בטקס ציבורי עם בתולה וסטלית - מהלך שכצפוי עורר את זעמה של כל האליטה הרומאית.

מלבד נישואיו השערורייתיים, לאלאגבאלוס היו עוד מערכות יחסים מעוררות תמיהה, ובראשן מערכת יחסים עם הפילגש העיקרי שלו - אאורליוס זוטיקוס. אלאגבאלוס, חדור מטרה ונחוש למצוא את האדם המתאים ביותר לתפקיד פילגשו, שלח משלחת להסתובב ברחבי האימפריה ולמצוא לו עלם חמודות, עם גוף בנוי לתלפיות - ואיבר מין גדול במיוחד. המשלחת איתרה את המועמד המושלם, הלא הוא אאורליוס, בכפר קטן באזור הגבול בין טורקיה ליוון, והביאה אותו אל אלאגבאלוס. אלאגבאלוס מיד מינה את אאורליוס לתפקיד הפילגש הרשמי, והמטיר עליו מתנות יקרות ערך. לפי אחד הסיפורים, אלאגבאלוס תבע להתחתן עם אאורליוס כשהוא לבוש ככלה, ודרש מאנשים סביבו לפנות אליו כ"אשתו של". באחת הפגישות הראשונות שלהם, לאחר שאאורליוס פנה אליו כ"אדוני הקיסר" - הפנייה המקובלת לקיסר רומי, אלאגבאלוס הסתובב אליו וביקש ממנו "אל תקרא לי אדון - כי אני גברת" (Dio, 2011).

גם הקשר הזה נחשב לעלבון והתרסה בקרב האצולה הרומית. הבעיה לא הייתה עצם הקשר עם אאורליוס. אלאגבאלוס לא היה הקיסר הרומי היחיד שהתחתן או ניהל מערכות יחסים עם גברים. הקיסר נרו למשל החליט לסרס את העבד האהוב עליו, ספורוס, ואז התחתן איתו - והעניק לו את התואר "קיסרית". הבעיה הייתה שבמערכת ההיררכית הרומית, הקיסר הרומי היה אמור להיות השליט העליון, סמל הגבריות עלי אדמות, ולכן רבים ראו במערכת היחסים בין אלאגבאלוס ואאורליוס, מערכת היחסים בה ביקש אלאגבאלוס למקם את עצמו כ"אשתו של", כמשפילה עבור הקיסר.

בכלל, אלאגבאלוס הפגין התנהגויות שהיו רחוקות מאוד מהמקובלות כ"גבריות" ברומא העתיקה, והוא היה בעל שונות מגדרית בולטת בקרב בני תקופתו. על פי אחד הסיפורים, אלאגבאלוס הציע פרס כספי אם יימצא רופא שיוכל לנתחו ולהעניק לו איבר מין נקבי (אך לא נמצא אף רופא שהסכים להתנדב למשימה). לפי סיפורים אחרים, אלאגבאלוס נהג לחמוק בלילות מהארמון, להתלבש כאישה ולעבוד בעבודת מין - רק לשם ההנאה ב"הפלת" גברים שחשבו כי מדובר באישה. הוא נהג להתפאר שכשהוא עובד בעבודת מין הוא "האישה הכי יפה ברומא".

ההתנהגות המוחצנת ורוויות השערוריות של אלאגבאלוס הפכה אותו לדמות שנואה ושנויה במחלוקת ברומא, ובסופו של דבר זה היה יותר מדי עבור האצולה הרומית. 4 שנים לאחר שהוכתר לקיסר, הוא ואמו נרצחו בהפיכה צבאית. לאחר ההפיכה, האימפריה הרומית נכנסה לתקופה של שמרנות והחלו להיחקק חוקי "מוסר" ל"שמירת הסדר הציבורי" באימפריה.

חשוב לזכור כי רוב המידע שיש לנו על אלאגבאלוס נכתב על ידי מבקריו. מטרתם היתה להכפיש אותו ולהצדיק את ההפיכה שהתרחשה נגדו - וגם את השמרנות שבאה בעקבותיה. כמו לא מעט דמויות היסטוריות אחרות, אין לנו גישה לקול של אלאגבאלוס עצמו, ואף לא לקול של מי מבני בריתו. על כן, בהחלט ניתן לשער כי חלק מהסיפורים עליו מוגזמים ומוקצנים. יחד עם זאת, מתוך הסיפורים שכן ידועים לנו עליו, לא מעט היסטוריונים מודרנים נוטים להצביע על אלאגבאלוס כעל מי שהיה בעל שונות מגדרית, ושאף ייתכן שבימינו היה מזדהה כחלק מהקשת הטרנסג'נדרית. בהתאם לכך, בשנת 2023, מוזיאון צפון הרטפורדשייר באנגליה הודיע כי החליט לשנות את הרישום ולשון הפנייה של אלאגבאלוס ולזהות אותו כאישה טרנסג'נדרית (המוזיאון מציג מטבע וכד חרס מתקופת שלטונו.ה), החלטה שעוררה ביקורת רבה על אנכרוניזם.

מצד שני, ישנם היסטוריונים הדוחים בשאט נפש את ההתייחסות לאלאגבאלוס כחלק מהקשת הטרנסג'נדרית. הללו רואים בסיפורים השערורייתים עליו פרופגנדה מוגזמת שנועדה להשמיצו ולהצדיק את ההפיכה נגדו - ותו לא. במקביל, בהחלט ניתן לראות בסיפורו כתמרור אזהרה מדוע לא רצוי למנות לתפקידי משילות בני נוער מרדניים ונהנתניים שכלל אינם מעוניינים במושכות השלטון.

בסופו של דבר, סביר מאוד להניח שאומנם לא מעט מהסיפורים מוגזמים ומוקצנים, אבל גם ש“אין עשן בלי אש”.

לצפייה בפסל של אלאגבאלוס

גיא פולת

גיא פולת הוא סופר, איש תוכן ושיווק דיגיטלי טרנסג'נדר. נולד וגדל בישראל של שנות ה-80 ותמיד אהב לאסוף סיפורים ומילים. בעל שני תואר שני במדע המדינה מהאוניברסיטה העברית ו-MBA מאוניברסיטת רייכמן. עבד כמנהל שיווק ויועץ פוליטי לכמה מחברות ההייטק והמותגים הגדולים בישראל - לצד שרים ומשרדי ממשלה. גיא הוא גם היוזם של המותג "לומינה - מאירות את ההיסטוריה", המוקדש לתוכן היסטורי על אנשים פורצי דרך (www.lumina-stories.com). במקביל, גיא מרצה לחברות וארגונים ומעביר הרצאות וסדנאות. 

עוד על הספר

צבעים באפילה גיא פולת

מבוא

"צבעים באפילה" הוא אסופה של סיפורים על א.נשים שיש להם דבר אחד במשותף: היותם חלק מהקהילה הלהט"בית. הסיפורים המוצגים בספר אינם - ואינם מתיימרים להיות - "ההיסטוריה של הקהילה הלהט"בית". אלא הם סיפורים קצרים על א.נשים מעניינים (בעיני לפחות) שהשתייכו לקהילה הלהט"בית - או לרגעים חשובים בהיסטוריה שלה (כמו במקרה של קרול בלטוסביץ - האחות הקתולית שסירבה להיכנע לתכתיבי הכנסייה הקתולית וטיפלה בחולי איידס - על אף האיסור של הכנסייה הקתולית). הסיפורים קצרים במכוון ונועדו בעיקר לעורר מודעות והיכרות, ולא להוות "סוף פסוק". בסוף הספר, צירפתי רשימת מקורות - שניתן בהחלט להיעזר בה כדי ללמוד יותר על הדמויות.

בקרב הדמויות המוצגות כאן תוכלו למצוא מרגלים, מרגלות, לוחמת מחתרת, עבדים משוחררים, ספורטאית, אמנית, משורר, פעילה חברתית, אחות קתולית, קיסר רומי, נהגת מרוצים, נגן ג'אז, דראג קינג, מדענית, כוכב קולנוע, סופרות - ועוד. עבור חלקם, החיים הלהט"בים היו משמעותיים לחייהם ופועלם, ועבור חלקם - לא.

חלקם סבלו מרדיפות או התנכלויות (ובמקרה של מתיו שפרד - אף נרצחו) על רקע נטייתם המינית או זהותם המגדרית. חלקם - כגון טובה יונסון, אן ליסטר, שבליה ד'איאון ואחרים - החצינו - או לפחות לא הסתירו - את זהותם המגדרית ו/או נטייתם המינית. חלק, כמו בילי ג'ין קינג או בילי היינס, שילמו מחיר כלכלי כבד על הבחירה להישאר נאמנים לעצמם ולחיות מחוץ לארון (לפחות בהתחלה). חלק, כמו מארי אנינג וחואנה אינס דה לה קרוז סבלו יותר מהיותן נשים משכילות ושאפתניות, מאשר מהיותן להט"ביות.

אבל לכולם.ן היה סיפור מעניין ששווה לספר ולהכיר.

אחת הבעיות בכתיבה או תיעוד היסטורי על קהילות שוליים, כל שכן קהילת הלהט"ב, קשורה לשפה, למושגים, וגם ל"הנחת המבוקש". חרסים, מטבעות, ושלדים - אלו דברים שנוטים להישאר זמן רב יותר מבגדים או מאכלים לדוגמא.

מכתבים ויומנים, לעומת זאת, יכולים להישמר שנים - אך יכולים גם באותה הקלות להיות מושמדים (זאת אומרת - אנחנו מניחים שמה ששרד מתאר את החיים של א.נשים במלואם, וקשה לחקור את מה שאינו בנמצאֹ - וזה לא משנה אם זה לא קיים כי הושמד, לא שרד או פשוט לא היה קיים).

יתרה מזאת, עצם היכולת לכתוב מכתבים או להתיר מאחור רישומים על חייו של אדם - היתה במשך תקופה ארוכה פריבילגיה של המעמד הגבוה. על וויליאם דורסי סוואן, עבד משוחרר שלא ידע קרוא וכתוב ושהפך למלכת הדראג הראשונה בארצות הברית, ייתכן ולא היינו יודעים כלל לולא היה נעצר. התיעודים ההיסטוריים היחידים שיש לנו לגביו מגיעים אך ורק ממדורי הפלילים של עיתונות התקופה (ולאחר מכן ממכתב החנינה ששלח לנשיא ארצות הברית). בשנים בהם חוקי מוסר למיניהם אסרו על קיום אורח חיים שאינו נורמטיבי - לא מן הנמנע, שרבים בקהילה הלהט"בית רצו דווקא "להעלים ראיות" שעלולות לסבך אותם - עם הסביבה או עם מערכת המשפט של תקופתם. היו כאלה, שסבלו גם ממחיקה מכוונת של כתביהם על ידי גורמי כוח, כגון סור חואנה אינס דה לה קרוז, שחלק ניכר מכתביה, ספריה ומכתביה הושמדו על ידי הכנסייה. אחרים, כמו קרל מ.באר, שאפו וחלמו דווקא על היכולת להיטמע ולחיות ככל האדם את החיים שבחרו לעצמם.

לצד זאת, חשוב גם לא ליפול לנרטיב שרואה את ההיסטוריה כמקום שחור ומר עבור להט"בים, תקופות בהם כולם נרדפו, נדחקו לחיים מדכדכים בשולי החברה, או חיו במחשכים.

לאורך כל ההיסטוריה היו גם דמויות שחיו באופן גלוי יחסית וניהלו חיים מאושרים (או לפחות - מאושרים יחסית). בילי היינס למשל, חי חיים ארוכים, מאושרים ופומביים עם בן זוגו ג'ימי - הרבה לפני שנישואים גאים היו אופציה חוקית.

היו כאלה שהיו דמויות ידועות ועוררו עניין רב דווקא בגלל אורך החיים החריג שלהן. ג'ו קרסטיירס, אווה בלפור, אן ליסטר, שבלייה ד'איאון ורבים אחרים, כולם חיו ברווחה באופן גלוי יחסית - והיו מוכרים בתקופתם.

כמעט תמיד, מה שאפשר להם לחיות כך היה כסף - והרבה ממנו. קרסטיירס, בלפור, ליסטר, ד'איאון ואפילו בילי היינס - לכולם היה הרבה מאוד כסף, מה שאפשר להם לחצוב לעצמם את החיים שרצו - עם האנשים שרצו לצידם.

ב-2023 מוזיאון צפון הרטפורדשייר באנגליה עורר שערוריה כשהודיע כי מעתה יסווג את אלאגבאלוס כאישה טרנסג'נדרית, ובהתאם לכך, ייכתב עליה מעתה ואילך בלשון נקבה. בעוד שאין מחלוקת על כך שאלאגבאלוס היה קיסר בעל שונות מגדרית - רבים רואים בקטלוג כטרנסג'נדרית, כתופעה אנכרוניסטית, שכן המושג כלל לא היו מוכר בתקופתו (או תקופתה). ככלל, השיח שלנו כלפי מגדר ומיניות, השתנה לא מעט בשנים האחרונות (וממשיך להשתנות כל הזמן), ולא בטוח האם דמויות היסטוריות היו מרגישות בנוח עם התוויות שאנחנו בחרנו לעצמנו. בטח כשהקול והתפיסה העצמית של אותם א.נשים לא תמיד ידועה.

אן ליסטר למשל, על אף שהיא נחשבת כ"לסבית המודרנית הראשונה" - כלל לא הגדירה את עצמה ככזו - כי המונח הזה לא היה נפוץ בתקופתה. ביומניה כתבה ליסטר שהיא "אוהבת אך ורק את בנות המין היפה", מתאהבת רק בהן, ורוצה לחלוק את חייה רק עם נשים. אך היא לא הזדהתה כלסבית, כי המושג לא היה מקובל, נפוץ, או בעל חשיבות לחייה - ולאיך שהבינה וחיה אותם.

כשזה נוגע לדמויות בעלי שונות מגדרית - סוגיית ההגדרות הופכת מורכבת אף יותר, בגלל השאלה המתבקשת באשר לשימוש בלשון פנייה. בעיני, מעניין יותר לציין אלו דמויות השתייכו לקשת של שונות מגדרית - שהיא רחבה יותר מהמושג "טרנסג'נדר.ית" כפי שאנחנו מכירים.ות אותו כיום. בייחוד, שעבור רבים.ות בימינו (בצדק או שלא) - "להיות טרנסג'נדר" משמעו "לעשות תהליך התאמה מגדרי" ובמובלע - לשנות לשון הפנייה. וישנו קושי לקבוע עבור דמויות היסטוריות שלו הן היו חיות היום - זה בהכרח המסלול שהיו בוחרות בו.

תהליך התאמה מגדרי הינו בחלקו רפואי (לקיחת הורמונים, ניתוחים וכו') וחלקו בירוקרטי-חברתי (שינוי שם, לשון פנייה ומין ברשומות למשל). זהו תהליך שהינו מודרני מעצם הגדרתו: ההורמון הראשון התגלה רק ב-1902 ורק ב-1906 קרל מ. באר עבר את הניתוח הראשון הידוע לנו להתאמה מגדרית ידי ד"ר מגנוס הירשפלד (אם כי הרישומים לגבי סוג הניתוח המדויק נשרפו על ידי הנאצים).

במילים פשוטות, האפשרות לעבור תהליך התאמה מגדרי לא היתה אפשרית במשך רוב ההיסטוריה - אך הרצון ו/או התופעה של א.נשים החיים - או מזדהים עם מגדר אחר - באופן חלקי או מלא - היו מוכרים לכל אורך ההיסטוריה, ובכל התרבויות. שבלייה ד'איאון למשל, הצליחה לקבל מהמלך לואי ה-15 מסמך הכרה בהיותה אישה - הרבה לפני ש"תהליך התאמה מגדרי" במשמעותו המודרנית היה אופציה.

לעומתה, היו כאלה, כגון בילי טיפטון, שפשוט החליטו לחיות במגדר שהרגיש להם נכון - גם אם נאלצו לעשות זאת בזהות בדויה. לעיתים הסיבה היחידה שאנו יודעים על קיומם היא בעקבות התקלות עם מערכת המשפט. בדצמבר 1394, לדוגמא, נשפטה בלונדון Eleanor Rykener, עובדת מין, על כך שקיבלה לקוח שלא במסגרת האזור המאושר לעבודת מין בעיר. במהלך המשפט התברר כי אלינור נולדה כג'ון וכי כעובדת מין היא קיימה יחסי מין בתשלום גם עם נשים וגם עם גברים - כולל כמרים ונזירות. המקרה של אלינור הינו אחד הראשונים הידועים לנו על א.נשים שפשוט חיו במגדר השונה ממה שסומנו איתו בלידה - על אף שהסיבה היחידה שאנו יודעים על כך היא בעקבות רישומה הפלילי.

בעיני, על כן, נכון יותר להסתכל על "שונות מגדרית" ולא להיצמד להגדרות שעלולות להיות אנכרוניסטיות, להסיט את הדיון מחווית החיים המורכבת של שונות מגדרית לסוגיות רפואיות או לשוניות בדבר לשון פנייה נכונה. ההגדרות גם עלולות להקשות מאוד על הכתיבה עצמה.

כחלק מכך, בחרתי להשתמש בלשון הפנייה בו השתמשו אותם א.נשים באותה נקודת זמן ו/או איך בחרו בני תקופתם להתייחס אליהם. כך למשל, על שבלייה ד'איאון בחרתי לכתוב בלשון זכר על החלק הראשון של חייה - ולאחר שהחליטה לחיות כאישה - להשתמש בלשון פנייה "את", ולגבי אלאגבאלוס, להשתמש בלשון פנייה אתה, וגלדיס בנטלי וג'ו קרסטיירס בלשון פנייה את.

ניתן כמובן, להתווכח ולחלוק על גישה זו.

בשנים האחרונות התחלתי לכתוב סיפורים היסטוריים קצרים על א.נשים או אירועים או רגעים מעניינים בהיסטוריה או בתרבות, בין היתר בפייסבוק שלי. על חלק מהדמויות המופיעות פה כתבתי לראשונה בפייסבוק, על חלק במסגרת החוברות של "לומינה - מאירות את ההיסטוריה" שהוצאתי (וחלק גם וגם), ועל חלקם טרם כתבתי. אני שואף להוציא בקרוב קובצי סיפורים שכאלה על נושאים ותחומים נוספים.

רציתי לאגד כאן יחד כמה סיפורים מעניינים אך מוכרים פחות מההיסטוריה הלהט"בית. המטרה, כאמור, איננה להוות ספר על "ההיסטוריה הלהט"בית", אלא להראות שהעולם הרבה יותר עשיר ומגוון ממה שנראה לנו - גם בימינו - כאפשרי.

וגם - להאיר עוד צבעים בדבר הזה שמכונה "היסטוריה אנושית".

קריאה מהנה.

אֶלאגַבּאלוּס
הקיסר הרומי שהעז להתחתן עם בתולה קדושה ודרש מרופאי רומא להעניק לו איבר מין נקבי


בשנת 204 לספירה נולד אלאגבאלוס בסוריה. אמו, יוליה סואימיאס, וסבתו, יוליה מאיסה היו שתי נשים שאפתניות, וקשורות בעבותות לקרנות השלטון הסורי. הן היו נשים של, אחיות של, ובנות של קיסרים רומיים. הן שחו בבטחה במימיה הסוערים של המערכת הפוליטית הרומית, ושאפו להשפיע עליה באופן ישיר.

השנים הראשונות של המאה השלישית לספירה היו ימי הזוהר של האימפריה הרומית, עד שבשנת 217 נרצח הקיסר קרקלה, והאימפריה נכנסה לסחרור פוליטי. יוליה סואימיאס ויוליה מאיסה החליטו לנצל את הבלאגן ברומא. הן גייסו את כוחן הפוליטי ואת הקשרים שלהן כדי לגייס צבא, ולהוביל הפיכה שלטונית מהקולוניה הסורית לכיבוש ראשות האימפריה.

הייתה רק בעיה אחת בתוכנית שלהן: האימפריה הרומית במאה השלישית לספירה לא הכירה בקונספט של נשים מנהיגות. מכיוון שהן לא יכלו לשלוט באופן ישיר, הן חשבו שהפתרון הכי טוב הוא למנות את אלאגבאלוס, שהיה אז בן 14, כשליט מטעמן, שישמש כ"שליט בובה".

לרוע מזלן, אלאגבאלוס לא התכוון להיכנע לתכתיבים של אף אחת. הבעיה הגדולה באמת הייתה שאלאגבאלוס לא התעניין כלל במלאכת השלטון. במקום להשקיע את מרצו בתפקידו כשליט האימפריה, לאלאגבאלוס היו תחביבים אחרים, שכללו בעיקר בילויים ונהנתנות. הוא נודע כחובב מסיבות פאר, איפור, שמלות ותכשיטים. הוא נהג לייבא לעצמו בגדים יקרים ומיוחדים מרחבי האימפריה. בגדול, הוא הנהיג אורח חיים נהנתני וראוותני - אפילו בהשוואה לקיסרים רומיים אחרים.

כל תקופת שלטונו הייתה רצופה שערוריות רבות ובלתי נגמרות. רבות מהשערוריות הגדולות היו קשורות לתחום הדת. בעוד שברומא פולחן פוליתאיסטי היה נפוץ, בסוריה היה מקובל הפולחן של אל השמש - הֶלְיוֹגַאבַּלוּס, שעל שמו נקרא אלאגבאלוס. לכן, הוא הגיע לרומא חדור מוטיבציה לבטל את פולחן האלילים, ולהמיר את הדת של האימפריה לפולחן השמש.

אלאגבאלוס נהג להפגין בראש חוצות את זלזולו בפולחן האלילים, אבל שום דבר שעשה עד לאותו הרגע לא השתווה לבחירתו השערורייתית, כשהעז להתחתן עם בתולה וֶסטַלית. ומה זו בתולה וסטלית אתם שואלים? כחלק מהפולחן של אלת האש וסטה, היה מקובל שעל האש במנזרה שומרות נשים בתולות. הן היו נערות רומיות מהאצולה הרומית שגדלו במנזר מגיל צעיר, והיו להן תפקידים רבים בפולחנים דתיים שונים. הן נחשבו לנשים הטהורות ביותר בממלכה, וכתוצאה מכך נאסר עליהן בתכלית האיסור להתחתן. האמונה הרווחת גרסה שמי שיתחתן עם בתולה וסטלית ויחלל את כבודה עלול להמיט על האימפריה אסון, ולכן יש להורגו - וליתר ביטחון גם את אותה בתולה וסטלית. למרות זאת, בשנת 221 החליט אלאגבאלוס להתחתן בטקס ציבורי עם בתולה וסטלית - מהלך שכצפוי עורר את זעמה של כל האליטה הרומאית.

מלבד נישואיו השערורייתיים, לאלאגבאלוס היו עוד מערכות יחסים מעוררות תמיהה, ובראשן מערכת יחסים עם הפילגש העיקרי שלו - אאורליוס זוטיקוס. אלאגבאלוס, חדור מטרה ונחוש למצוא את האדם המתאים ביותר לתפקיד פילגשו, שלח משלחת להסתובב ברחבי האימפריה ולמצוא לו עלם חמודות, עם גוף בנוי לתלפיות - ואיבר מין גדול במיוחד. המשלחת איתרה את המועמד המושלם, הלא הוא אאורליוס, בכפר קטן באזור הגבול בין טורקיה ליוון, והביאה אותו אל אלאגבאלוס. אלאגבאלוס מיד מינה את אאורליוס לתפקיד הפילגש הרשמי, והמטיר עליו מתנות יקרות ערך. לפי אחד הסיפורים, אלאגבאלוס תבע להתחתן עם אאורליוס כשהוא לבוש ככלה, ודרש מאנשים סביבו לפנות אליו כ"אשתו של". באחת הפגישות הראשונות שלהם, לאחר שאאורליוס פנה אליו כ"אדוני הקיסר" - הפנייה המקובלת לקיסר רומי, אלאגבאלוס הסתובב אליו וביקש ממנו "אל תקרא לי אדון - כי אני גברת" (Dio, 2011).

גם הקשר הזה נחשב לעלבון והתרסה בקרב האצולה הרומית. הבעיה לא הייתה עצם הקשר עם אאורליוס. אלאגבאלוס לא היה הקיסר הרומי היחיד שהתחתן או ניהל מערכות יחסים עם גברים. הקיסר נרו למשל החליט לסרס את העבד האהוב עליו, ספורוס, ואז התחתן איתו - והעניק לו את התואר "קיסרית". הבעיה הייתה שבמערכת ההיררכית הרומית, הקיסר הרומי היה אמור להיות השליט העליון, סמל הגבריות עלי אדמות, ולכן רבים ראו במערכת היחסים בין אלאגבאלוס ואאורליוס, מערכת היחסים בה ביקש אלאגבאלוס למקם את עצמו כ"אשתו של", כמשפילה עבור הקיסר.

בכלל, אלאגבאלוס הפגין התנהגויות שהיו רחוקות מאוד מהמקובלות כ"גבריות" ברומא העתיקה, והוא היה בעל שונות מגדרית בולטת בקרב בני תקופתו. על פי אחד הסיפורים, אלאגבאלוס הציע פרס כספי אם יימצא רופא שיוכל לנתחו ולהעניק לו איבר מין נקבי (אך לא נמצא אף רופא שהסכים להתנדב למשימה). לפי סיפורים אחרים, אלאגבאלוס נהג לחמוק בלילות מהארמון, להתלבש כאישה ולעבוד בעבודת מין - רק לשם ההנאה ב"הפלת" גברים שחשבו כי מדובר באישה. הוא נהג להתפאר שכשהוא עובד בעבודת מין הוא "האישה הכי יפה ברומא".

ההתנהגות המוחצנת ורוויות השערוריות של אלאגבאלוס הפכה אותו לדמות שנואה ושנויה במחלוקת ברומא, ובסופו של דבר זה היה יותר מדי עבור האצולה הרומית. 4 שנים לאחר שהוכתר לקיסר, הוא ואמו נרצחו בהפיכה צבאית. לאחר ההפיכה, האימפריה הרומית נכנסה לתקופה של שמרנות והחלו להיחקק חוקי "מוסר" ל"שמירת הסדר הציבורי" באימפריה.

חשוב לזכור כי רוב המידע שיש לנו על אלאגבאלוס נכתב על ידי מבקריו. מטרתם היתה להכפיש אותו ולהצדיק את ההפיכה שהתרחשה נגדו - וגם את השמרנות שבאה בעקבותיה. כמו לא מעט דמויות היסטוריות אחרות, אין לנו גישה לקול של אלאגבאלוס עצמו, ואף לא לקול של מי מבני בריתו. על כן, בהחלט ניתן לשער כי חלק מהסיפורים עליו מוגזמים ומוקצנים. יחד עם זאת, מתוך הסיפורים שכן ידועים לנו עליו, לא מעט היסטוריונים מודרנים נוטים להצביע על אלאגבאלוס כעל מי שהיה בעל שונות מגדרית, ושאף ייתכן שבימינו היה מזדהה כחלק מהקשת הטרנסג'נדרית. בהתאם לכך, בשנת 2023, מוזיאון צפון הרטפורדשייר באנגליה הודיע כי החליט לשנות את הרישום ולשון הפנייה של אלאגבאלוס ולזהות אותו כאישה טרנסג'נדרית (המוזיאון מציג מטבע וכד חרס מתקופת שלטונו.ה), החלטה שעוררה ביקורת רבה על אנכרוניזם.

מצד שני, ישנם היסטוריונים הדוחים בשאט נפש את ההתייחסות לאלאגבאלוס כחלק מהקשת הטרנסג'נדרית. הללו רואים בסיפורים השערורייתים עליו פרופגנדה מוגזמת שנועדה להשמיצו ולהצדיק את ההפיכה נגדו - ותו לא. במקביל, בהחלט ניתן לראות בסיפורו כתמרור אזהרה מדוע לא רצוי למנות לתפקידי משילות בני נוער מרדניים ונהנתניים שכלל אינם מעוניינים במושכות השלטון.

בסופו של דבר, סביר מאוד להניח שאומנם לא מעט מהסיפורים מוגזמים ומוקצנים, אבל גם ש“אין עשן בלי אש”.

לצפייה בפסל של אלאגבאלוס