זעקת עשתורת

שלוש שעות אחרי שעברו לדירתם המשותפת יצאה יְעֵלָה לבקש מנוחה בשיט על הירקון. היא ביקשה לשהות זמן-מה לבדה אחרי היומיים המאומצים שבילו בהעברת חפציהם. אופיר רצה לסיים את פריקת הארגזים והודיע שימשיך לסדר את הדירה כשתיעדר, והיא נעתרה ברצון. תכנן גם לתלות תמונה שאהב בחדר השינה, והיא הסכימה בלי התנגדות.

אולי לא אהבה אותו בכל לבה, אבל הוא בהחלט היה יקר לה, ובעל ברית לעתיד שקיוותה לבנות יחדיו.

למרות חששותיה מהמעבר לחיים משותפים חשה כי עשתה את המעשה הנכון. בכל מקרה, הרגיעה את עצמה, תוך זמן קצר תדע אם טעתה, ותמיד תוכל לשוב ולחיות לבדה כפי שהתרגלה עד כה. המחשבה דכדכה את רוחה והיא הרחיקה אותה במיאוס.

בעודה צפה על המים בסירה קטנה ומניחה לתנועת המים הרכה להרגיעה, אופיר סידר לעצמו פינת עבודה. הוא למד בפקולטה לחקלאות ברחובות, וחלומו היה להתיישב בגליל ולהקים חווה ניסיונית לגידול צמחי מרפא. היה בטוח כי יצליח ושיעֵלה תסייע לו להגשים את משאלתו.

מחשבותיה של יעלה נסובו על אופיר. היו לו שאיפות שמעולם לא ביקשה לעצמה. למרות צניעותו כמה להצלחה ונזקק להכרה מצד האנשים שהעריך. בכך היו שונים, מעולם לא ביקשה את אישורם של אחרים למעשיה ותמיד בחרה לנוע על פי רצונה.

לעתים שילמה על כך בבדידות גדולה ובתחושת זרות לסביבתה, אך כבר לפני שנים רבות היא קיבלה זאת כחלק מטבעה.

הסירה התנודדה על פני המים, וילדה שניצבה על הגדה הביטה בה בסקרנות. הילדה אחזה בידו של גבר נאה כבן שלושים. הלה משך אותה לבוא בעקבותיו, והיא נפנפה בידה לפרידה.

יעלה הביטה אחריה, ואז אחזה במשוטים ופנתה לעבר המעגן. האופנוע עמו הגיעה חנה במקום בו השאירה אותו, והיא עלתה עליו ויצאה לדרכה הביתה.

כשהגיעה, אופיר גמר בדיוק לסדר את חדר הרחצה ויצא אליה ומטלית ניגוב בידו. התקדם לעברה בתנועות ריקוד והרימה בהתלהבות באוויר. "קניתי מברשות שיניים חדשות לכבוד הדירה, שלָך האדומה," זרח, והיא צחקה אליו בחיבה.

כשנפגשו לראשונה הציגה עצמה בשמה הפרטי בלבד, בלא להוסיף דבר על מעשיה והרקע ממנו הגיעה. שׂערה היה אדום כלהבה, אפה סולד ומנומש והיא אהבה לרכוב על כל כלי רכב או בעל חיים מהיר. אופיר חשש מאוד מאופנוע הקַוַואסַקִי 750 ששימש אותה, וביקש ממנה פעמים רבות להחליפו במכונית קטנה.

יעֵלה הייתה דוקטורנטית בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב. המקצוע לא הבטיח פרנסה, ומרבית הסטודנטים הגיעו ממשפחות אמידות. ברחבי החוג נחשבה למבריקה, אך גם לענייה מכולם. את האופנוע היקר רכשה לאחר שנתיים מאומצות של עבודת מלצרות במסעדת 'אורי בורי' בעכו.

על עברה כמעט ולא דיברה. ערפל נדמָה כעולה וסוגר סביבה בכל פעם שהשיחה נסובה על ילדותה ומשפחתה, ושתיקה גדולה השתררה, מלוּוה בתחושת איום הרובץ לפתחה. מעת לעת עלו במוחה מראות של אירועים ומקומות שלא הכירה, בוהקים בצבעיהם ומלווים בריחות וטעמים, אך הם חלפו והתפוגגו בלי שהצליחה לשלוט בהם ולעוצרם.

בתחילת היכרותם, כשאופיר הזמינה לסוף שבוע במלון 'הֵרוֹדס' באילת, הופתע כשנעמדה מול סלעי הקלקר של המקדש הקדמוני והביטה שעה ארוכה באריות הפלסטיק שעוצבו בקפדנות מרשימה. אופיר, שזכה בחופשה כפרס על התחפושת המוצלחת ביותר בתחרות הסטודנטים, שאל מה ראתה שם, אולם היא לא הצליחה להסביר.

בערב, אחרי שהתעלסו, שלחה יעלה את ידה אל מחברת הרישומים שנשאה עמה תמיד וציירה חזית של מקדש עתיק. העמודים האדירים וגאון הלביאים שניצבו משני עברי השער הענק הדהימו את אופיר, והוא התבונן ביראת כבוד בעולם המכושף שנוצר על הדף.

יעלה הביטה אף היא בציור, וצער שלא ידעה את מקורו הציף את לבה. היא חשה משיכה עזה אל המצויר, ובה בעת גם רתיעה ופחד. אופיר שמר לעצמו את הרישום, ולא גילה ליעלה כי אז התאהב בה סופית ונשבע לעצמו כי יתחתן עמה.

אופיר התיישב בפינת העבודה והדליק את המחשב הנייד. כשהמסך הואר, הוא פנה לעברה בפנים קורנות כמכריז שהמעבר לביתם החדש הושלם בהצלחה.

יעלה סקרה אותו בחיוך וידעה כי היטיבה לבחור.

למחרת בבוקר הייתה חייבת למהר לאוניברסיטה. דילגה מעל תחינותיו של אופיר שזהו הבוקר הראשון בדירתם החדשה ומן הראוי שיבלו אותו יחדיו. נשקה לו קצרות ונעלמה בחדר האמבטיה. אופיר הביט אחריה נעלב והתלבט אם להמשיך ולהתעקש. לבסוף בלע את עלבונו. מה הטעם? יש באדמונית הזו משהו שמוביל אותו לוויתורים שמעולם לא שיער כי יעשה.

יעלה מיהרה לפגישת היכרות עם ארכיאולוג שנחת בישראל והיה בדרכו למשרדי החוג. בחודשים האחרונים טפטפה באוזני ראש החוג ידיעות על האיש וחשיבות מחקריו, מרמזת כי רק הוא מתאים להנחות אותה בעבודת הדוקטורט, עד שזו השתכנעה ושלחה אליו הצעה להוראת קורס בסמסטר הקרוב.

שמו היה מֵלְקוֹלְם בֵּייל, ארכיאולוג שהעדיף את העבודה בשטח על פני הכתיבה העיונית. התמחותו הייתה בתרבויות הקדומות במזרח התיכון, ובראשן הפיניקית והכנענית. חפירותיו בשטחי לבנון וסוריה הוציאו את שמעו למרחוק והקנו לו יוקרה רבה בקרב קהילת הארכיאולוגים.

יעלה נזקקה לעזרתו בחפירות באתר עתיק שגילתה חודשיים קודם לכן.

היא חלפה אז במסדרונות בדרכה למשרדי החוג. שני ילדיו של מרצה שהכירה עברו על פניה בריצה, ואחד מהם כשל ונתקל בה. גל חום הציף אותה, ועמו עלתה סחרחורת חריפה. חולשתה הייתה כה גדולה עד שחששה כי תקרוס על הרצפה, ושלחה יד אל הקיר להיתמך.

הילד שנבהל קפא במקומו, מביט בה בחרדה. יעלה גייסה את כל כוחה ודיברה עמו עד שנרגע. כשאביו הגיע, הזמינה להצטרף אליהם לארוחת צהריים במזנון הפקולטה והיא נעתרה.

הילדים העמיסו בהתלהבות מזון על מגשיהם, והארבעה התיישבו לאכול. עד מהרה התפתחה שיחה עליזה סביב השולחן.

טשטוש החושים שאפף את יעלה כמעט ונעלם, אך חולשת גופה נותרה והיא בחנה את תחושתה בהשתוממות. אין ספק שמשהו מוזר התרחש כשפגע בה הילד. חושיה תמיד היו חדים והיא הייתה רגישה לגירויים בסביבתה, אך מה שאירע היה שונה לחלוטין מכל מה שהתנסתה בו עד כה. התגברה על מבוכתה, סיפרה לאב על תגובתה למגע עם בנו ושאלה אם קרה להם דבר דומה בעבר.

המרצה הביט בה בתימהון והשיב בשלילה. ילדו אמנם רגיש, אך רגיל לגמרי ומעולם לא שמע ממנו על אירוע יוצא דופן. עצר בדבריו כחותם את הנושא, אך אז נזכר בדבר-מה. "אתמול היה משהו קצת לא רגיל." יעלה רכנה אליו בסקרנות. סיפר כי יצאו לטייל בוואדי באזור מגידו. באמצע הליכתם נעמד לפתע בנו ואמר שהוא שומע קולות דיבור. איש לא היה סביבם, אך הילד התעקש כי יש קולות מסביב ועליהם לבדוק מהיכן הם מגיעים. זמן רב נדרש לו ולאשתו עד ששכנעו אותו שהדיבורים הם פרי דמיונו והוא הסכים להמשיך.

יעלה חשה בהתרגשות האוחזת בה. לא ידעה מדוע, אך סיפור הקולות ששמע הילד ותיאור התעקשותו לאתר את מקורם נגעו עמוקות ללבה. ביקשה לדעת היכן נמצא הוואדי, ועד מהרה היה בידיה הנתיב המדויק בו צעדו.

אחרי שנפרדו נותרה לשבת שעה ארוכה, ראשה פועם ולבה גדוש בתחושת דחיפות. עליה לצאת אל המקום בו טיילה המשפחה ולחקור אותו. חידה הועמדה לפניה והיא מושכת ומעוררת חשש כאחד.

השעה הייתה קרובה לעשר והפגישה עם בֵּייל נקבעה לעשר ושלושים. מנוע האופנוע רעם כשפנתה אל מגרש החניה של האוניברסיטה. דוממה אותו, אספה את חפציה וחלפה במהירות על פני המאבטח. הלה הביט בה בכעס, ואז זיהה את רעמת השיער האדום וּויתר.

פרופסור דִקְלה בן סימון, ראש החוג, חיכתה במתח ליד פתח משרדה. "הוא אמור להגיע בכל רגע. אנחנו חייבות לקבל אותו בכבוד הראוי לחוקר בשיעור קומתו."

"נעשה זאת," הרגיעה אותה יעלה, "אני מכירה כל אתר שהוא חפר בעשרים השנים האחרונות. אני גם יודעת שהוא הגרוש הכי מבוקש באוקספורד."

עיני דקלה ניצתו, היא הייתה גרושה מבוקשת בעצמה. עצבנותה שככה מעט, "סליחה שהתנפלתי עלייך. איך היה מעבר הדירה? את מבינה שמעכשיו תראי את אופיר בכל בוקר כשתתעוררי."

יעלה גיחכה, "הוא דווקא נראה מצוין בבקרים."

דקלה צחקה ורוחה הטובה שבה אליה, "אני שמחה לשמוע."

כמעט שעה חלפה עד שהגיעה הנקישה המיוחלת על דלתה של דקלה. זו סידרה בחיפזון את שׂערה, סימנה ליעלה לקום ממקומה, ניגשה אל הדלת ופתחה אותה.

מזכירתה עמדה לפניה מחייכת בעצבנות. "הוא הגיע," אמרה וסימנה לגבר שעמד מאחוריה להתקרב.

רגליה של דקלה כמעט וכשלו. אינדיאנה ג'ונס התייצב מולה, חובש כובע אוסטרלי רחב שוליים, בגדיו מהוהים ורק השוט חסר בידו. פסעה לאחור והגבר צעד פנימה, שלח יד והסיר את כובעו. "שלום," אמר בקול עמוק באנגלית במבטא סקוטי כבד, "נעים להכירכן."

"נעים מאוד," גמגמה דקלה, ויעלה, שלא הצליחה לשלוט בעצמה, פרצה בצחוק חסר מעצורים.

הגבר חייך חיוך רחב והושיט את ידו ללחיצה, "שמי מֵלְקוֹלְם ולעולם איני מחמיץ הזדמנות להופיע בתלבושת אינדיאנה במחלקות אקדמיות מכובדות. אני מתנצל אם הפחדתי אותך," הוסיף בקול רך, "לא התכוונתי."

דקלה הביטה בפניו רגע ממושך. "אנחנו לא כל כך רגילות להיכרויות דרמטיות פה. ברוך הבא." סימנה למזכירתה להגיש קפה והזמינה אותו לשבת. יעלה מצאה לה כיסא משלה.

שתיקה מעט מביכה השתררה, ודקלה קטעה אותה כששאלה בנימוס כיצד עברה עליו הטיסה. הם שקעו בחילופי דברים עד שהמזכירה שבה עם כיבוד קל ושתייה חמה.

יעלה ניצלה את הזמן לבחון את מלקולם. היה לא מגולח, אבל היא הניחה שזהו חלק ממסכת אינדיאנה ג'ונס שעטה. למרות מבנה הגוף הגדול, הופעתו שידרה פגיעות, ופניו היו חרוצות מסימני שמש ורוחות. אזדקק לכל ניסיונו, אמרה לעצמה, ובעיקר ליכולתו לראות תמונה רחבה מתוך המעט שבמעט. בשל כך היה מפורסם בחוגים המקצועיים, ולכן טרחה כה רבות כי יגיע.

כחש במחשבותיה, פנה אליה מלקולם ושאל, האם היא אותה יעלה שהתכתבה עמו במייל. השיבה בחיוב והוא אמר שהופתע מעומק היכרותה עם מחקריו ועם האתרים שבהם חפר.

"אתה מפרסם השערות שלארכיאולוגים אחרים לוקח הרבה יותר זמן להוכיח."

להבה חלפה בעיניו של מלקולם כמרמזת על המאבקים שניהל לזכות בהכרה מקצועית. "פעמים רבות אני רואה בראשי תמונה שלמה של האתר כפי שהיה בעבר ומנסה במהלך החפירות לְאַמֵת אותה. גם אם חלק מההנחות שלי מוטעות, התמונה תשתנה ותתעדכן על פי מה שיתגלה."

"ומה אם התמונה כולה הייתה לא נכונה?" הקשתה דקלה.

"במקרה כזה, היא תקרוס בסופו של דבר ותוחלף בחדשה. אני מחליף את התמונות כמו גרביים," חייך.

ניכר כי חיוכו המיס את דקלה, "אני בטוחה שאתה רעב ועייף מהנסיעה. נלך לאכול, ואחר כך יעֵלה תיקח אותך לדירת האירוח שהכנו עבורך, שם תוכל להתארגן ולנוח."

מלקולם קם ממקומו. "אשמח לאכול," אמר בענייניות.

יעלה חשה שביעות רצון, האיש בהחלט היה לרוחה. "שמחתי מאוד לפגוש אותך. אמתין לכם כאן כשתחזרו."

נפרדו בלחיצת יד. יעלה שקלה לרגע מה תעשה, ואז פנתה לעבר אולם המופעים בבניין מקסיקו. היה בו פסנתר מצוין והיא ביקשה לנגן. האולם היה ריק מאדם, והיא התיישבה ליד הפסנתר והרימה את מכסה הקלידים. ידיה נעו כמו מאליהן והזמן החל מאט. מחשבותיה נמוגו והצלילים חלפו בין כותלי הבניין, נוגעים ומלטפים.

עיני יעלה היו עצומות. שייטה בינות ערפיליות ונהרות אור, כוכבים הבליחו וחלפו, והיא הלכה ונעלמה בנגינתה.

אהבה מאוד לנגן והשתדלה לנצל כל הזדמנות שנקרתה לשבת ולהתמסר לכך. אך בקצב המהיר בו התנהלו חייה לא מצאה זמן רב לכך. אופיר, אשר האזין לה כמה פעמים, הבטיח לעצמו שבאחד הימים יקליט את נגינתה וישמיע אותה בחממות הצמחים שיטפח.

יעלה ניגנה שעה ארוכה ואז חדלה ופנתה לשוב אל מזכירות החוג. מלקולם ודקלה כבר היו במשרד. ניכר היה בדקלה שנשבתה בקסמו של הארכיאולוג. היא נפרדה ממנו בחום ורמזה שאולי תבוא בערב לבדוק מה שלומו. מלקולם חייך אליה בהסכמה.

הדירה המיועדת לו שכנה בבניין רב קומות ברחוב סמוך לאוניברסיטה. המבנה כולו נתרם על ידי אחד מנדבני ניו יורק והיו בו שלושים ושש דירות אירוח.

יעלה פתחה את הדלת במפתח שברשותה, ומלקולם הניח את תיקו ופנה לסייר בדירה. עיצובה היה שמרני וניכר כי נעשה מאמץ להתאימה למגוון רחב של אורחים וצורכיהם.

מלקולם סיים את הסיור, צנח לכורסה בסלון ונאנח בשביעות רצון. "עשיתי החלטה טובה. סיימתי שנה של עבודה מפרכת," אמר בקולו העמוק, "והתלבטתי ארוכות אם להגיע. אני שמח שהחלטתי בחיוב."

יעלה בחנה אותו, שוקלת אם זהו הזמן הנאות להציג את עניינה. "אני זו שדחפה לכך," אמרה לבסוף בישירות, "יש לי הצעה שאני מקווה שתעניין אותך."

מלקולם נשא אליה את עיניו. עייפותו ניכרה בו, אבל סקרנותו ניצתה.

יעלה עדיין התלבטה, אך לבסוף נכנעה לתחושת הדחיפות שחשה בתוכה. "אני חושבת שגיליתי אתר של יישוב ישראלי קדום שמעולם לא נחפר."

מלקולם ביקש לשאול דבר-מה, אך היא הוציאה מתרמילה מפה והצביעה על אזור מגידו. "כאן התרחש אחד הקרבות החשובים בתקופת ההתיישבות בכנען, בין חמישה משבטי ישראל וצבאו של מלך חצור. המקום שאני מבקשת לחקור נמצא בתוך ואדי מעט צפונה ומזרחה. יש לי השערה שהתקיים בו פולחן לאֵלה אֲשֵרָה."

מלקולם נשא בסקרנות את עיניו אליה, "האלה הגדולה, אֵם האלים הכנעניים?"

"אכן."

"ואת בטוחה ששום חפירות לא התקיימו בו?"

"נעשו הרבה מאוד חפירות בתל מגידו הסמוך, אבל האתר הזה מרוחק מאזור הקרבות ואינו מוזכר בשום מקום, ולכן אף אחד לא בדק אותו. בדיוק בגלל זה רציתי שתבוא. אם תבדוק ותתרשם שהיה בו יישוב, החוג יגיש לרשות העתיקות בקשה רשמית לחפירות, ואם גם תסכים להנחות אותי בדוקטורט, אין לי ספק שיאשרו את בקשת החפירה. הם לא יוכלו לעמוד בפני המלצה של ארכיאולוג מהשורה הראשונה."

יעלה ידעה שמלקולם בוודאי סקרן לדעת כיצד מצאה את האתר. היא לא תוכל להסביר זאת בהתנגשות בילד, יהיה עליה לספר לו שגילתה את המקום במהלך טיול שעשתה בעצמה ושהוא עורר את סקרנותה המקצועית.

מלקולם קם לפתע מכורסתו, "יש לך התנגדות שאכין לי כוס קפה נוספת? כמעט ולא ישנתי בלילה ואני רוצה לחשוב על הדברים שלך בבהירות."

יעלה הופתעה. האם התרשם לטובה מדבריה, או שזו דחייה מנומסת של הצעתה? "בוודאי, אשמח לארח לך לחברה."

שניהם נכנסו למטבח. מלקולם חיפש בארונות אחר כוסות, מילא את הקומקום החשמלי במים והדליקו. הוא נע בלא כל היסוס לחפש את הדרוש לו, וניכר שהיה מיומן בהתארגנות. יעלה בחנה אותו, מתרשמת מהיעילות השקטה שבה פעל.

שבו לסלון נושאים את כוסות הקפה בידיהם, ויעלה המשיכה בלא שהות. "הייתי בוואדי וראיתי שיש בו שרידים לעבודת חקלאות עתיקה. לדעתי יש גם רמזים לבתים ואולי אפילו לעצים שהיו לידם. כולם נמצאים בחלק המתעקל של הוואדי, ומכאן המחשבה שלי שהיישוב היה קשור לאשרה. הקשת בשמים נחשבה בעיני הכנענים למתנתה של האלה לבני האדם, והיישובים שבהם עבדו אותה הוקמו בצורה זו כדי לציין את הכרת תודתם."

מלקולם נעץ בה מבט חד, ניכר היה שהוא מפקפק באמינות התיאור. "לא שמעתי מעולם על צורת יישוב בדמות קשת. איפה למדת על כך?"

יעלה הביטה בו בלא להירתע, ולרגע עלתה ממנה נוקשות שלא הבחין בה קודם לכן. ניגשה לתרמילה, הוציאה מתוכו קבוצת צילומים ופרשׂה אותם על השולחן. "הבט בהם."

מלקולם רכן לפנים. בתמונות נראו שרידי יישובים וחומות שנבנו בצורת קשת. "כל אלו אתרים שנחפרו לפני הקמת מדינת ישראל על ידי החברה להיסטוריה של האימפריה הבריטית. בכל האתרים הללו התגלו יישובים שצורתם חצי מעגל או קשת, ובקצותיהם יש שרידים של מבנים גדולים יותר שכנראה שימשו כמקדשים."

מלקולם בחן את הצילומים בתדהמה, "מהיכן הם הגיעו? מעולם לא ראיתי אותם."

"הם נמצאים בארכיון של אוניברסיטת קיימברידג'," השיבה יעלה. "באגף השמור לממצאים ארכיאולוגיים מהמזרח התיכון."

"ואיך הגעת אליהם?" מלקולם הביט בתצלומים בתערובת של תדהמה והתפעלות.

"גיליתי אותם בעבודה על התואר השני שלי. אני יודעת למצוא דברים. זה אחד הכישרונות שלי." יעלה נעצה במלקולם מבט חודר.

מלקולם נעץ בה מבט נוקב בחזרה, "די חלש, הסתמכות על תצלומים שמעולם לא נחקרו."

"בעינַי זו דווקא סיבה טובה להיכנס לפרויקט, כשאף אחד עדיין לא מכיר בחשיבותו של האתר. אתה כמובן תקבל קרדיט כמנהל אתר החפירות, ואני אהיה חתומה ככותבת שנייה על המאמר שנפרסם." הייתה בקולה של יעלה נימה משדלת של פיתוי ואתגר.

מלקולם שב ובחן את התצלומים. נפתחה בפניו חידה הקשורה לאהבתו הגדולה, חקר עתיקות, והוא התקשה לעמוד בפניה. "נראה שהחופשה שתכננתי בישראל עלולה להתגלות כעבודה די קשה. כיצד חשבת להתחיל?"

"ברור שקודם כול אתה חייב לראות את המקום, אבל אפשר לדחות זאת מעט. רק הגעת, ואתה זקוק למנוחה, ואני צריכה לחזור לביתי," השיבה. "מחר אתקשר אליך ונקבע מועד לנסיעה לאתר."

מלקולם הנהן וקם ללוותה אל הדלת.

*המשך העלילה בספר המלא*