אנימאיה

קיץ 2023 היה לוהט. באיילון הדליקו מדורות, בעולם השתוללו שרפות, ואני ישבתי במזגן וחדלנתי לאיטי. אבא המשיך להפקיד לי כסף בחשבון מדי עשירי בחודש. לפעמים, כשהצלחתי לעורר בו רגשות אשם, הוא היה מעגל למעלה בכמה אלפים, ומזל שכך, כי הקרן בדיוק דחתה את התסריט שלי. ממילא לא היו לי כוחות לפרויקט חדש. 
אחר צהריים אחד כבר לא הייתה לי ברירה וירדתי לאמפמ. האוויר תקף אותי כשחיכיתי לרמזור שיתחלף, מסלק כל זכר לקרירות המזגן שאגרתי. כשעמדתי לחצות הגיח בחריקה מעבר לפינה טנדר לבן. הוא חלף על פניי במהירות, מותיר אחריו אוויר מהביל ומפויח. מתוכו היה נדמה לי ששמעתי מישהו צוחק. נשארתי מאובנת, רגל על הכביש ורגל על המדרכה, כועסת על עצמי שקפאתי ככה, כשפתאום ראיתי לצידי את מאיה, באחת הפיג'מות המצוירות שאימא שלה הייתה קונה לה, אומרת בדיקציה המאוד ברורה שנהייתה לה אחרי התאונה: "הגרי, אני מבינה שעברת הרגע חוויה לא נעימה. קחי נשימה עמוקה, וזכרי - אנחנו אף פעם לא יודעות איזה מטען נושא הצד השני". רק אז התנערתי וחזרתי הביתה, בלב הולם ובלי המצרכים. זה היה היום שבו פרויקט אנימאיה הגיח לעולם. 

המשך העלילה בסיפור המלא