אחת התופעות שטרם נהיו עובדה שכיחה היא שספריו של אתגר קרת בין היתר גם מבהרים במידת מה את האפלה הקרושה זה כבר בתוך נשמות אין ספור.
קובץ הסיפורים הטוב ביותר של אתגר קרת. בצביטות כיפיות ושנונות, הוא פורס את כל קשת הרגשות והחרדות מהמצב בעולם. מענג לקרוא ומענג לעבד את התחושות מהספר. קולע בול תמיד
כרגיל מפתיע מעניין ומעורר מחשבה. עם הרבה בדיונים מדעיים יותר מהרגיל, וכמו תמיד על תקשורת וקשר אנושי ,חיבור ובדידות, שאלות עומק ומשמעויות קיומיות, תפארת הסדר בעולם אל מול מקריות האירועים, ונוראות ההוד בצלם האדם אל מול סתמיות הקיום.
ספר מצויין רעיונות מעולים, סיפורים עם פואנטה כמו שרק אתגר קרת יודע
מאוד אהבתי את הספר, מתכתב כל כך יפה עם ספרים אחרים של אתגר קרת, וגם ספרים אחרים בכלל.
בכל פעם שהיה לי זמן הקשבתי רק לסיפור אחד, ואחכ היו לי שעות לחשוב עליו,
יש כלל ברזל שמי שמקיים אותו מובטחים לו חיים של אושר וכבוד: אסור לרכוש ספר לפי הכותרת או לפי האיור על העטיפה. את הכלל הזה אני מפר על ימין ועל שמאל ולרב אני נוחל מפח נפש. לא כן ב"אוטוקורקט.” ספר זה הוא אסופה של סיפורים קצרים (קצרים מאוד) כאשר כל סיפור מורכב מהברקה, ממבט על החברה המודרנית, או מסתיים בסוף מעורר מחשבה. כולנו הוגים בינינו לבין עצמינו במצב בארץ ובעולם, ואתגר קרת מרחיב את תחום הגות הזו. מומלץ מאוד.
השנינות הכאב הקיוני בעטוף בהומור מושחז את זה רקאתגר קרת יכול ליצור עבורנו.תודה
הספרים של אתגר שמלווים אותי מנעורי, היו מסלול שמשקף את החוויה והמהות של החיים בישראל בשלושים השנים האחרונות. מצינורות האופטימי ומלא הומור ותקוה, עד להתפוררות והאלימות שהורגשה היטב בפתאום דפיקה בדלת. עד לאקורד הסיום בספר הזה שמתאר את ההתפרקות הסופית שלנו כחברה ועל אובדן התקוה. ספר עצוב שמתאר בצורה הכי אמינה את הכאב שבו אנחנו קוברים את הנאיביות שלנו שיהיה יותר טוב בישראל
אפשר לגמוע את הספר בישיבה אחת או לקרוא סיפור סיפור ולחשוב על מה התכוון המשורר כשכתב אותו. אתגר קרת לא מאבד את הטאצ' ורק משתבח עם השנים, ממליץ מאוד.
ספר שנון עם הומור מתוחכם. סיפורים מעוררי מחשבה. אני מעריצה וותיקה של אתגר קרת וגם הפעם הוא לא איכזב.
זה אתגר קרת קלאסי שזה כיף לדעת שהוא לא השתנה ומזכיר לי כמה נהניתי לקרוא אותו עוד בתיכון לפני 20 ומשהו שנה סיפורים קצרים זה קצת בעיה כי צריך לתת לכל סיפור לשקוע ובאסה לקרוא ברצף. יש סיפורים ממש מעולים ויש רק קצת מעולים וגם לפעמים קצת גס מידי. אבל בשורה התחתונה - תענוג
ספר מצויין. אתגר קרת אומן הסיפור הקצר, במשפט הראשון של כל סיפור, אתה נישאב פנימה לתוך סיפור, בלי מריחות ותיאורים משמימים. ההומור, ולעיתים חומר למחשבה, עושים את הספר למענג במיוחד. כיף לקרוא
אתגר קרת מוכשר ומרתק כמו תמיד. כתיבה קולחת, מעניינת, מרגשת, מצחיקה, מעוררת מחשבה.
ספר מעולה שמציג את יכולת הכתיבה של קרת בשיאה. המוות הוא מוטיב חוזר בכל הסיפורים, בכל פעם בדרך שונה ומפתיעה. אהבתי במיוחד את הסיפור המשובח מחול מודרני
ספר נפלא סיפורים נפלאים בלתי צפויים מלאי הומור עצב ותובנות אין עלילה אין מתח ובכל זאת כל כך מרתק מומלץ עם הרבה חום
מוזר להחמיא למאסטר ענק וגאון חד פעמי כמו קרת. אם חייבים, אז זה הכי טוב שלו בשנים האחרונות, מתכתב עם הראשונים המבריקים שלו, בתוספת קדרות ופסימיזם ברוח התקופה. תענוג טורד מנוחה וטורד מנוחה שזה תענוג
פשוט מעולה. כל סיפור מכניס את הקורא לעולם אחר, נקודת מבט שונה. אי אפשר להפסיק לקרוא.
מחשבות פילוסופיות קיומיות עטופות ביקורת על הציוויליזציה האנושית, מעלות פה ושם גיחוך, מוגשות לקורא בצורה מהודקת, כמעט ׳רזה׳ עם מינימום תיאורים ׳ומשחק מקדים׳ - האמת מוטחת ישר בפנים. נהנתי מאוד וממליצה.
יש פה בהחלט כמה פנינים ומה שלא מצטיין עדיין משאיר עם מחשבה. שווה קריאה בהחלט!
סיפורים טובים חלקן מצחיקים ורובם גורמים להרהר, הכתיבה המופרעת(לטובה) של אתגר קרת מיוחדת וגורמת לרצות לקרוא עוד. תודה על הספר הזה
מעולה, חכם, מעניין, מעורר מחשבה, בוטה, רלוונטי עכשיוי אלו כמה מילים שעלו בי, ותודה לאתגר קרת!!! שירה נחשון, לוס אנג׳לס
אני מאוד אוהבת סיפורים קצרים ואת אתגר קרת במיוחד. הפעם אוסף סיפורים מעט מדכדכים בהתאם לתקופה מאז אוקטובר 2023.
נוגע בנקודות מקוריות וגורם לחשוב על המציאות שבה אנחנו חיים ועל העתיד שלנו. סוג של מראה שחורה
נחמד, קליל, זורם, סיימתי אותו די מהר, מאד אתגר קרתי, מי שאוהב יאהב, מי שפחות אולי לא יבין מה קרה פה. אני אהבתי.
הספר הקולי היה נפלא, אהבתי לשמוע את סגנון הקריאה של קריין. זה הספר הראשזון של אדגר קרת ששמעתי עד הסוף. ונהנתי. סיפורים קצרים, מצחיקים, ונוקבים.
הספר מצחיק, מהנה. אפשר לצחוק מהדברים הפשוטים של החיים, האבסורד ש מלוה את חיים.
היה מרתק, מצחיק ועצוב, מטורף כמו אתגר. תענוכ, ככל ספריו. אולי לוקה בעתידנות יתר.
אהבתי מאד לשמוע את אתגר קרת. וגם את הקריאות המשותפות עם שירה גפן. הספר טוב מאד רעיונות מיוחדים אתגר קרתיים שכאלו. הסיפור על המתפלל מבית שמש עצוב מאד.
ספר נהדר. כמו תמיד אצל קרת, הכול נראה גיבובי שטויות בהתחלה, ואחר כך מתברר שהסיפורים מעלים אל פני השטח שאלות מציקות מאוד, ולפעמים שאלות שלא חשבתי עליהן קודם, ולכן רמת ההצקה עולה. ספר מצוין, מר קרת. נעים לדמיין את הסופר שמתחבא מאחורי הספר וכורה אוזן לתגובות הקוראים והקוראות. נעים להכיר אדם אנושי, מוסרי, קצת גולמני אבל אמיץ מאוד. אני מאוד מקווה שחלק מהנבואות בספר לא יגשימו את עצמן, אף על פי שלעמוד בתור דווקא לא אכפת לי.
כמו בוקס בבטן, הסיפורים של אתגר קרת תמיד מפתיעים, עוצמתיים, חזקים, מצחיקים ולא ברור מאיפה הם הגיעו. הפעם לוקח אותנו אתגר להציץ בעתיד הקרוב והלא-ברור שממתין לנו מעבר לפינה. כיף גדול!
כצפוי, כאשר מדובר בסיפורי פואנטה רבים, איכותם אינה אחידה, אבל די בכך שניתן לדלות מתוכם שלושה-ארבעה ממש טובים, כך שאפשר לומר שהקריאה משתלמת.
כתוב היטב בסגנון הייחודי של אתגר קרת. הסיבה היחידה להוריד כוכב היא שטיפה פחות טוב מספריו האחרים. לאוהבי קרת.
אני אוהב את אתגר קרת ולכן קשה לי לתת לו רק שלושה כוכבים. לדעתי כבר היו לו ספרים יותר טובים וזה בסדר, אולי הרף כבר גבוה.
נהניתי לקרוא, קולח אבל באחד הסיפורים מתוארת ההרגשה שלי שהסופר לא הולך עד הסוף.
אתגר קרת קלאסי. הרבה רעיונות מקוריים ותיאורים מציאותיים, מרבית הסיפורים ללא פואנטה. :)
בהנחה שאתגר קרת כותב באותה איכות, אני כנראה השתניתי. לצד סיפורים שהעלו בי חיוך מימי 'קיסינג'ר', יש כאלה שהרבה פחות.
סיפורים קלילים למרות שהנרטיב בכל הסיפוריים הוא מוות… לחלק מהסיפורים לא התחברתי כי לא הייתה להם שום פואנטה (או שפשוט לא הבנתי… :-))
זהו הספר הראשון של אתגר קרת שקראתי. נתחיל מזה - הבן אדם יודע לכתוב. את זה אי אפשר לקחת ממנו. לעתים, בין ספרי עלילה ארוכים לספרי עיון, כיף להתרענן עם ספר שכולו סיפורים קצרים. אבל משהו בספר הזה משאיר אותי בתחושה אמביוולנטית. הסיפורים מתחלקים לשלושה: כאלו המתארים חוויות, דמויות וסיפור באופן מדויק ומעורר השראה; כאלו שנכתבו ׳ליד׳ ולא אמרו בעצם כלום (אלו בעיקר הסיפורים שמסתיימים באבחה); ואלו שעלילותיהם כאם נלקחו מ״מראה שחורה״. אגב, עודף הקללות, הסקס והמוות היו מיותרים. המלנכוליה קיימת אבל לא בכל פינה ביקום. דחילק. ושוב, מדובר בסופר שיודע לכתוב בצורה מעניינת. לכל אורך הספר התלבטתי כיצד אדרג אותו. מחמת הספק לא אוכל להיות אופטימי מדי עבורו, בדיוק כמו אופיו של הכותב.
בהחלט מתחלק שווה בשווה בין סיפורים שנונים מצחיקים ובעלי מוסר השכל יפה, לבין סיפורים משעממים וחסרי פואנטה. בס'הכ די אהבתי והכתיבה בהחלט טובה גם בסיפורים הפחות מוצלחים.
אי אפשר שלא להעריך את איכויות הכתיבה של אתגר קרת, אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהספר מורבידי ופסימי יותר מכל ספריו. קשה היה למצוא נקודת אור בספר שארצה לקחת איתי הלאה.
בינוני. לא מחדש הרבה וזהה בסגנון הכתיבה לספרים הקודמים. אין התפתחות של ממש וזה מרגיש כאילו קרת נשאר כבר 30 שנה באותו המקום. יש לו one trick pony ואיתו הוא ממשיך. עם זאת, הוא מספר מיומן, כותב רהוט ומושך, קולע למטרה. שני הסיפורים האחרונים נפלאים, השאר רק "בסדר".
הרגיש כמו אסופה שנשכחה במגירה עם שיפוצים קלים. לא הכי טוב שלו ויש טובים.
הסיפורים משונים ולא משאירים רושם מיוחד.
מאוד לא אהבתי סיפורים קצרים מידיי לא הצלחתי להתחבר לאף סיפור או דמות וכבר הסיפור הסתיים מאכזב
עולם ללא מוטות סלפי
בדיעבד, לא הייתי צריך לצעוק על לא־דבי. דבי עצמה תמיד אמרה שצעקות לא פותרות שום דבר. אבל מה בנאדם אמור לעשות כששבוע אחרי שהוא נפרד בדמעות בשדה התעופה מהחברה שלו, שנסעה ללימודי דוקטורט באוסטרליה, הוא נתקל בה, כאילו כלום, בסניף של סטארבקס באיסט־וילג'?
כשראיתי אותה בקפה היא בדיוק נידנדה לקופאית עם שאלות על תחליפי החלב בסניף שלהם, וכששאלתי אותה איך היא חזרה לניו־יורק בלי להודיע לי, היא תקעה בי מבט מנוכר ואמרה
בחוסר סבלנות, "אדוני, אני לא יודעת מי אתה. אתה בטח מתבלבל עם מישהי אחרת." באותה שנייה נשרפו לי כל הפיוזים. בואו
נגיד שאחרי יותר משנתיים ביחד, ציפיתי לתגובה קצת יותר
מכבדת, ובמקום להתווכח פשוט נעמדתי באמצע הסטארבקס וצעקתי את כל הפרטים האינטימיים המזהים שלה, כולל הצלקת
בגב מהנפילה בטיול שלנו ביוסמיטי פארק, והשומה השעירה השמנונית בבית השחי השמאלי שלה. לא־דבי לא ענתה, רק הסתכלה עלי במבט המום בזמן ששניים מעובדי הסניף גררו אותי החוצה.
התיישבתי על ספסל ברחוב והתחלתי לבכות. חמישה שבועות קודם לכן, כשדבי אמרה לי שהיא עוברת לאוסטרליה, הייתי הרוס, אבל הבנתי שהפרידה הזאת חזקה מאיתנו: לה הציעו מלגה לדוקטורט באוניברסיטת סידני, ואני בדיוק קיבלתי תפקיד של ראש צוות באחד הסטארט־אפים הכי שווים בניו־יורק. ובאמת, הפרידה היתה כואבת, אבל לא היתה מעליבה ומשפילה כמו הפגישה המנוכרת הזאת בסטארבקס.
תוך כדי בכי הרגשתי יד עדינה על הכתף שלי, וכשהרמתי את המבט ראיתי את לא־דבי לידי. "תבין," היא אמרה לי בלחש, "אני אולי נראית כמוה, עם השומה והכל, אבל אני לא היא, באמת!"
אני ולא־דבי התיישבנו לנו באיזה בית קפה אחר, מפונפן, בשדרה השלישית. היא הזמינה הפוך חלש עם הרבה קצף, בדיוק כמו דבי, ותקעה בי מבט בוחן, שגם אותו כבר הכרתי, והתחילה לספר לי את הסיפור הכי מטורף ששמעתי בחיים. גם ללא־דבי, התברר, קראו דבורה, אבל היא הגיעה לניו־יורק באותו בוקר לא מאוסטרליה אלא מיקום מקביל. לא צוחק, זה מה שסיפרה לי בין לגימה ללגימה מההפוך־חלש שלה. ולא, היא לא הגיעה לכאן בעקבות מתקפת חייזרים או ניסוי מדעי כושל של צבא ארצות הברית, אלא במסגרת שעשועון טלוויזיה שנקרא "יחי ההבדל הקטן", שמפציץ עכשיו ברייטינג ביקום המקביל שממנו באה.
במסגרת השעשועון חמישה משתתפים נשלחים ליקום מקביל שכולל את כל המרכיבים שיש בעולמם — חוץ מאחד. וזה בדיוק העניין, שהמתחרים צריכים למצוא את הדבר האחד הזה, שקיים בעולם המקורי שלהם וחסר בעולם החדש. הראשון מבין המתחרים שמצליח לגלות מהו הפרט החסר ואומר את התשובה בקול רם, חוזר באותה שנייה לאולפן התוכנית ביקום שממנו הגיעו, ומקבל, לקול תשואות הקהל, פרס של מיליון דולר. ובזמן שהמנצח חוגג על המיליון, המתחרים האחרים נאלצים להמשיך לחיות את שארית חייהם בעולם המקביל שאליו נשלחו. שזה נשמע כמו חתיכת מחיר כבד למפסידים, וגם מכניס לשעשועון הרבה מתח, אבל במקרה של לא־דבי זה לא הזיז לה בכלל, כי לא היה לה חבר והיא כבר שנים לא דיברה עם ההורים שלה.
הסיפור המוזר הזה שלא־דבי סיפרה לי נשמע מופרך מדי אפילו לשקר, אבל האופן שסיפרה אותו היה כל כך אמיתי, שהייתי חייב להאמין. בעונה הקודמת, היא אמרה, זכה מהגר עבודה מגאנה, שהצליח לגלות שמה שחסר בעולם המקביל שאליו נשלחו המתחרים זה מוטות סלפי. "פאקינג מוטות סלפי, אתה קולט?" אמרה לא־דבי, "לא יודעת איך הוא הצליח לעלות על זה." חקרתי אותה עוד קצת. התברר שגם היא, כמו דבי, למדה פסיכולוגיה קלינית, אבל היא לא היתה בעניין של לטפל או של דוקטורט, ובגלל זה נתקעה בתפקיד אדמיניסטרטיבי באיזה קולג' עשיר באפסטייט. סיפרתי לה על הפרידה מדבי. על איך ליוויתי אותה לשדה התעופה שבוע קודם לכן ולא עזבתי את הטרמינל עד שראיתי את המטוס שלה ממריא לאוסטרליה, והיא הינהנה ואמרה שזה ברור. המתחרים אף פעם לא נשלחים לחצי־הכדור שהמקבילים שלהם חיים בו, ואם דבי לא היתה טסה לסידני, אז כנראה במקום לצוץ בניו־יורק, לא־דבי היתה מגיעה לאנטארקטיקה או לאוקלנד. "אני שמחה שהיא עזבה," היא אמרה וחייכה אלי את החיוך שגרם לי להתאהב בדבי שנתיים וחצי קודם לכן, "עם כל הכבוד לאוקלנד, אין על ניו־יורק."
אחרי שגמרנו את הקפה לא־דבי התעקשה לשלם, ושנייה לפני שנפרדנו, כשכבר פנתה ללכת, הצעתי לעזור לה לנצח בשעשועון. כדי למצוא מה חסר בעולם הזה לעומת העולם שלה, לא־דבי היתה צריכה להיחשף לכמה שיותר מידע כמה שיותר מהר, ובזה אני, איש מחשבים שמתמחה במסדי נתונים ובביג דאטה, לגמרי יכולתי לעזור. ראיתי שלא־דבי מהססת, ומיד סייגתי ואמרתי שאם עזרה ממני או שימוש במחשבים הם דברים שנוגדים את חוקי השעשועון אז... אבל לא־דבי חייכה וקטעה אותי. "זה לא זה," היא אמרה, "אני פשוט לא רוצה לגרור אותך לתוך כל הסיפור, עם כל המורכבויות. זה לא כאילו אני סתם מישהי שלא הכרת אף פעם." הסברתי לה שזה בכלל לא מורכב. אמנם הייתי עם דבי שנתיים וחצי, אבל היא לא־דבי ונפגשנו רק היום, ואם זה מתאים, אשמח לעזור לה לחפש את הדבר החסר. ומי יודע, אולי אפילו להפוך על הדרך לכוכב טלוויזיוני ביקום מקביל (לא־דבי הסבירה לי שהמתחרים מצולמים 24/7, והצופים יכולים לעקוב אחרי כל אחד מהם בערוץ מיוחד משלו).
בארבע לפנות בוקר, אחרי תשע שעות רצופות של חיפושים בתחומי הטכנולוגיה, הגיאוגרפיה והקולינריה (באחת התוכניות, העולם המקביל היה עולם בלי סירופ מייפל, הייתם מאמינים?), לא־דבי אמרה שהיא כבר לא מצליחה להחזיק את העיניים פקוחות. החלפתי לכבודה סדינים במיטה בדירת הסטודיו הקטנה שלי, והיא נרדמה בשנייה. ישבתי והבטתי בלא־דבי ישנה. זה היה מוזר, אבל הרגשתי שבתשע שעות למדתי להכיר אותה יותר משהצלחתי להכיר את דבי שלי בכל השנתיים ומשהו שגרנו יחד. האפשרויות שהעלתה במהלך החיפוש אחרי אותו אלמנט חסר חשפו את החלומות והכמיהות והפחדים שלה. וזה לא שהיא לא היתה דומה לדבי, אבל היה בה גם משהו אחר: חשוף, אמיץ, מהפנט ופרוע. אני לא ממש יודע איך לקרוא לזה כשזה קורה עם מישהי שהיא גם חברה לשעבר שלך וגם אף פעם לא פגשת קודם, אבל התאהבתי. ובזמן שלא־דבי ישנה אצלי בדירה, קרובה כל כך עד שיכולתי להריח את השמפו מהשיער שלה, דמיינתי את ארבעת המתחרים האחרים בשעשועון ממשיכים לחפש חתולים מעופפים, מנקי אוזניים חשמליים, דיאודורנט לגבות או מה שזה לא יהיה שקיים בעולם המקורי שלהם וחסר כאן. וידעתי שמספיק שאחד מהם יצליח למצוא אותו, כדי שלא־דבי תישאר פה איתי, לנצח. הרגשתי איך העיניים שלי מתחילות להיעצם.
לא־דבי העירה אותי באחת בצהריים. היא היתה קצת נסערת וסיפרה לי שהזמן הממוצע שלקח למתחרים בתוכניות הקודמות להגיע לפתרון הוא אחת־עשרה שעות, והנה היא מחפשת כבר יותר מיום. "זהו," היא אמרה, "בטח אחד האחרים כבר עלה על זה." ניסיתי לעודד אותה. הרי אף פעם אי אפשר באמת לדעת, יכול להיות שגם הם מסתובבים עכשיו מבולבלים במנהטן, או לאן שלא הגיעו, והיא עדיין יכולה לזכות. "אולי," אמרה לא־דבי וחייכה פתאום, "אבל האמת היא שמהרגע שהצטרפתי לתוכנית עלו לי בעיקר פנטזיות על איך אני מפסידה במשחק ומתחילה חיים חדשים בעולם המקביל, חיים יותר טובים ופחות כואבים מאלה שהיו לי שם." שתקתי, והיא הביטה בי במבט רך, אחר מכל המבטים שאי־פעם ראיתי אצל דבי. "האמת?" היא אמרה ונגעה בפני בכף ידה, "מה זה משנה מה חסר בעולם הזה? העיקר שאתה כאן."
במיטה שאלתי אותה אם היא לוקחת גלולות, והיא אמרה שהיא מאוד מקווה שמכל העולמות המקבילים האפשריים היא לא הגיעה דווקא לעולם בלי קונדומים. זאת היתה בדיחה, אבל כשאמרה אותה, יכולתי לראות את ההיסוס שלה, שנייה לפני שהשלימה את המשפט, את החשש שאולי הוא בכל זאת נכון ומספיק שתגיד אותו כדי שיחזירו אותה לעולם שלה ויפרידו בינינו לתמיד. אחרי הסקס הצעתי לה שנעבור על מסדי נתונים בתחומי האסטרונומיה, הגיאופוליטיקה וההיסטוריה, אבל היא אמרה שהיא מעדיפה שנשכב שוב.
אחר כך יצאנו לטיול בסנטרל פארק ואכלנו נקניקיות. לא־דבי אמרה לי שבעולם שממנו באה היא צמחונית מטעמי מצפון, אבל היא מרגישה שכאן, בגלל שזה בכלל לא העולם שלה, זה בסדר שתאכל נקניקייה. "אני לא רוצה לנצח," היא אמרה לי כשעמדנו ליד האגם בפארק, "אני לא רוצה לחזור. אני רוצה להיות כאן, איתך." את שארית היום העברנו בעיר, וכל אחד הראה לאחר את המקומות שהוא הכי אוהב במנהטן.
ככה בעצם הגענו לכנסיית טריניטי. הערב כבר ירד וטריניטי היתה מוארת באופן כל כך מקסים, יותר כמו כנסייה מסרט של וולט דיסני מאשר כמו מקום אמיתי. סיפרתי לה שעברתי ליד הכנסייה הזאת במקרה לפני עשר שנים, כשרק הגעתי לעיר, ושעוד באותו יום נדרתי נדר שכשאתחתן, אתחתן כאן. לא־דבי צחקה ואמרה שטוב שאני סגור על הכנסייה, ושעכשיו הדבר היחיד שנשאר זה למצוא מישהי שתסכים להתחתן איתי בה. הכנסייה היתה די ריקה, ומרגע שנכנסנו אליה לא־דבי הסתכלה מסביב באי־שקט, כאילו היא מחפשת משהו. שאלתי אותה אם הכל בסדר והיא אמרה שכן, ושהיא רק לא מבינה איפה הוא. כששאלתי אותה מי, היא תקעה בי מבט כאילו אני איזה טמבל ואמרה, "אלוהים," ואחרי רגע שתיקה הוסיפה, "זאת כנסייה, לא?" הינהנתי, והיא אמרה, "אז לא יכול להיות שהוא לא כאן." ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שאני אישית לא מאמין באלוהים, אבל שגם אלה שמאמינים בו אומרים שאי אפשר לראות אותו, ולא־דבי נדה בראשה לאט ואמרה, "רגע, אז בעולם שלך יש כנסיות ומסגדים ובתי כנסת והכל בדיוק כמו בשלי, רק שאין בו באמת אלוהים? אתה קולט, זה פשוט עולם בלי אלוה..." היא לא הצליחה להשלים את המשפט הזה. לפחות לא בעולם שלי.
שש שנים עברו מאז, ואני עדיין מנסה לדמיין את מה שקרה ללא־דבי מאותו רגע. איך היא הגיעה לאולפן הנוצץ והתקבלה בתשואות מהקהל ובמחמאות מצמד המנחים החלקלק, שבישרו לה שזכתה במיליון דולר. כשאני מדמיין את זה, היא לפעמים שמחה ודמעות של אושר זולגות מעיניה, אבל לרוב היא עצובה, תרה במבטה את האולפן, מחפשת אותי ולא מוצאת. הלב אולי רוצה לדמיין אותה מאושרת, אבל האגו — האגו מתעקש להאמין שהיום ההוא שבילינו יחד היה משמעותי בשבילה כמו שהיה בשבילי.
פחות משנה אחרי שהיא נעלמה לי מבין הידיים התחתנתי בכנסיית טריניטי עם דבי. החיים בסידני לא התאימו לה, וחודשיים אחרי שחזרה לעיר החלטנו, באופן ספונטני, שאנחנו מתחתנים. הסקס איתה, אגב, אף פעם לא הגיע לשיאים שהגעתי אליהם עם לא־דבי, אבל היה נעים ומוכר, ונולדו לנו שני ילדים חמודים ויפים, זאק ודבורה־ג'וניור, שילמדו לחיות, כמוני, בעולם בלי אלוהים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
