סדרת סיימון סנואו 2 - הבן המורד

אחרית דבר

סיימון סנואו עשה את מה שהוא בא לעשות.

את מה שכולם אמרו שהוא יעשה ביום מן הימים. הוא מצא את הרשע הגדול, בעצם הוא מצא שניים, והוא שם להם קץ.

הוא לא חשב שיצליח לשרוד את זה. והוא אכן לא הצליח.

באז אמר לו פעם שהכול סיפור, ושסיימון הוא הגיבור בסיפור. הם רקדו כשהוא אמר לו את זה. נגעו זה בזה. באז הביט בסיימון כאילו הכול מבחינתם אפשרי עכשיו, כאילו האהבה היא בלתי נמנעת.

הכול אכן היה סיפור. וסיימון אכן היה הגיבור בו. הוא הציל את המצב. וזה השלב שסיפורים מסתיימים בו — כשכולם מצפים ל"באושר עד עצם היום הזה".

זה מה שקורה אם אתם מנסים להמשיך אחרי הסיום. אם זמנכם הגיע וחלף. אחרי שעשיתם את הדבר שנועדתם לעשות.

אולם התיאטרון מחשיך; הדפים מתרוקנים.

 

הכול סיפור, והסיפור של סיימון סנואו הסתיים.

1

באז

סיימון סנואו שוכב על הספה.

סיימון סנואו בדרך כלל שוכב על הספה בימים אלה. עם כנפי העור האדומות שלו תחובות מאחוריו כמו כר, ופחית סיידר זול תלויה לו מהיד.

פעם הוא היה אוחז כך בְּחרב. כאילו הייתה מחוברת ליד שלו.

סוף­־סוף קיץ בלונדון. למדתי כל היום — הבחינות בשבוע הבא. באנס ואני קבורים בספרים. שנינו מעמידים פנים כאילו גם סנואו לומד לבחינות שלו. הוא לא ביקר באוניברסיטה כבר שבועות, נראה לי. הוא קם מהספה רק כשהוא רוצה לרדת לקנות בפינה צ'יפס וסיידר. הוא קושר את הזנב שלו מסביב למותניים ומסתיר את הכנפיים בתוך מעיל גשם מפחיד מגומי בצבע חום — הוא נראה כמו קווזימודו. או כמו מישהו שמתכוון להתערטל. הוא נראה כמו שלושה ילדים יחד במעיל גשם, הזוי לגמרי.

הפעם האחרונה שראיתי את סנואו בלי כנפיים וזנב הייתה כשבאנס חזרה הביתה מהרצאה. היא הטילה לכיוונו לחש ביטול בלי לחשוב על זה אפילו, והוא רתח מזעם. "פאק, פֶּנִי, אני אגיד לך כשארצה את הקסם שלך!"

הקסם שלה.

הקסם שלי.

עד לא מזמן כל הקסם היה שלו.

הוא היה האחד, הנבחר, כן? ההכי־הכי. עם הכי הרבה קסם.

עכשיו באנס ואני לא משאירים אותו לבד, אם אנחנו יכולים. אנחנו הולכים להרצאות, אנחנו לומדים. (זה מה שבאנס ואני עושים. זה מי שאנחנו.) אבל כל הזמן מישהו מאיתנו בסביבה, מכין לסנואו תה שהוא לא מוכן לשתות, חולק איתו ירקות שהוא לא מוכן לאכול, שואל שאלות שהוא לא מוכן לענות עליהן...

אני חושב שרוב הזמן הוא שונא לראות אותנו.

אני חושב שהוא שונא לראות אותי. אולי אני צריך להבין את הרמז...

אבל סיימון סנואו תמיד שנא לראות אותי — עם כמה יוצאים מן הכלל מתוקים־מרירים בזמן האחרון. במובן מסוים, הפרצוף שהוא עושה כשאני נכנס לחדר (כאילו נזכר הרגע במשהו נורא) הוא הדבר היחיד שעדיין נראה לי מוכר.

אהבתי אותו ברע. אהבתי אותו בלי תקווה...

אז מה זה כבר משנה אם התקווה קלושה קצת יותר?

"אני מתכוון ללכת לקנות תבשיל קארי," אני אומר. "אתה רוצה משהו?"

הוא אפילו לא מזיז את המבט מהטלוויזיה.

אני מנסה שוב. "אתה רוצה משהו, סנואו?"

אם זה היה קורה לפני חודש, הייתי ניגש לספה ונוגע לו בכתף. אם זה היה קורה לפני שלושה חודשים, הייתי נותן לו נשיקה על הלחי. בספטמבר האחרון, כשהוא ובאנס רק עברו לדירה הזאת, הייתי צריך להרחיק את הפה שלי מהפה שלו כדי לשאול את השאלה, ולפעמים הוא לא היה נותן לי לסיים.

עכשיו הוא מניד את הראש. לא רוצה כלום.

2

סיימון

מאיה אנג'לו אמרה שכשאנשים מראים לכם מי הם, תאמינו להם.

שמעתי את זה באיזו תוכנית טלוויזיה מהסוג שמיועד לעורר השראה. היא התחילה מייד אחרי "חוק וסדר", ולא החלפתי ערוץ.

כשאנשים מראים לכם מי הם, תאמינו להם.

זה מה שאני מתכוון להגיד כשאיפרד מבאז.

 

אני עושה את זה כדי שהוא לא יצטרך.

אני מרגיש שהוא רוצה לשים לזה סוף. אני יכול לראות את זה בדרך שבה הוא מביט בי. או בדרך שבה הוא לא מביט בי — כי אם היה מביט בי, הוא היה חייב להתמודד עם העובדה שקשר את עצמו למטומטם כמוני. ללוזר חסר תקנה.

באז באוניברסיטה עכשיו. מתפתח ופורח.

והוא נאה כמו תמיד. (יותר נאה מתמיד. גבוה יותר, נועז יותר, עם זקן שהוא יכול עכשיו לגדל אם בא לו. כאילו ההתבגרות עדיין לא סיימה להעניק לו את הקלפים הכי טובים.)

כל מה שקרה בשנה שעברה...

כל מה שקרה עם המאג וההאמדראם, פשוט הפך את באז ליותר ממה שנועד להיות. הוא נקם את נקמתה של אימא שלו. הוא פתר את התעלומה שהעיקה עליו מאז שהיה בן חמש. הוא הוכיח את עצמו כגבר וכקוסם.

והוא הוכיח שהוא צדק: המאג באמת היה רע! ואני באמת הייתי תרמית — "הנבחר הגרוע ביותר שנבחר אי־פעם," בדיוק כמו שבאז אמר תמיד. הוא צדק בנוגע אליי לאורך כל הדרך.

כשאנשים מראים לכם מי הם, תאמינו להם.

כשמישהו דופק הכול, ממש הכול — האדם הזה דפוק לגמרי.

אני לא יודע איך להבהיר לו את זה יותר ממה שכבר הבהרתי. אני שוכב כאן על הספה. ואין לי שום תוכניות. ואין לי שום הבטחה. וזה מה שאני.

באז התאהב במה שהייתי — עוצמה ופוטנציאל לא מבוקרים. פצצות גרעיניות אינן אלא פוטנציאל.

עכשיו אני מה שנשאר אחר כך.

עכשיו אני הצפרדע עם שלושת הראשים. הנשורת הגרעינית.

אני חושב שבאז היה נפרד ממני אם לא היה מרחם עליי כל כך. (ואם לא היה מבטיח לאהוב אותי. קוסמים די כפייתיים בענייני כבוד.)

אז אני אעשה את זה. אני מסוגל לעשות את זה. אורק מרושע החדיר פעם מחט לתוך הכתף שלי, ואני שלפתי אותה בשיניים — אני יכול להתמודד עם כאב.

אני רק...

רק רציתי עוד כמה לילות מִזה. לילות שבהם הוא כאן איתי בחדר, שבהם הוא שלי, לפחות על פני השטח.

לעולם לא יהיה לי שוב מישהו כמו באז. אין מישהו כמו באז. זה כמו להיות עם מישהו שיצא מתוך אגדה. הוא ערפד הרואי, קוסם מחונן. הוא נאה בטירוף. (אני הייתי פעם מישהו שיצא מתוך אגדה. ניבאו אותי, אתם יודעים? הייתי חלק מהמסורת שבעל־פה.)

רציתי עוד כמה לילות מִזה...

אבל אני שונא לראות את באז סובל. אני שונא להיות הסיבה לסבל שלו.

"באז," אני אומר. אני מתרומם לישיבה ומניח את פחית הסיידר. (באז שונא סיידר, אפילו את הריח שלו.)

הוא עוצר ליד הדלת הקדמית. "כן?"

אני בולע את הרוק. "כשאנשים מראים לכם מי הם —״

פני מתפרצת פנימה באותו הרגע, מטיחה את הדלת בכתפו של באז.

"בשם קראולי, באנס!"

"הצלחתי!" פני שומטת את תרמיל הגב שלה. היא לובשת טי־שירט סגולה רפויה, והשיער החום הכהה שלה אסוף לפקעת פרועה.

"הצלחת במה?" באז מחמיץ פנים לעומתה.

"אנחנו" — היא מצביעה על שנינו, על באז ועליי — "יוצאים לחופשה!"

אני משפשף את העיניים חזק־חזק בכפות הידיים. העיניים שלי עוד מכוסות בקורי שינה, למרות שאני ער כבר שעות. "לא יוצא לחופשה," אני ממלמל.

"לאמריקה!" היא מתעקשת. היא הודפת את הרגליים שלי מהספה ומתיישבת על מסעד הצד, מולי. "לבקר את אגתה!"

באז פולט צחוק כמו נביחה של כלב. "הה! אגתה יודעת שאנחנו באים?"

"זאת תהיה הפתעה!" פני אומרת.

"הפתעה!" באז מזמרר. "זה בן הזוג שלך לשעבר ובן הזוג שלו והנערה הזאת שאף פעם לא חיבבת במיוחד!"

"אגתה מחבבת אותי מספיק!" פני נשמעת פגועה. "היא פשוט לא בן אדם שמביע רגשות עזים."

באז נוחר בבוז. "היא הביעה רגשות די עזים כשהסתלקה מאנגליה והתרחקה מהקסם."

"אני דואגת לה, אם אתה חייב לדעת. היא לא עונה להודעות שלי."

"כי היא לא מחבבת אותך, באנס."

אני מרים את המבט אל פנלופה. "מתי שמעת מאגתה בפעם האחרונה?"

"לפני כמה שבועות. בדרך כלל היא כבר הייתה עונה לי עד עכשיו. גם אם רק כדי להגיד לי לעזוב אותה בשקט. והיא גם לא העלתה כמו תמיד הרבה תמונות של לוסי" — זאת הכלבה הקטנה של אגתה — "לאינסטגרם. אני חושבת שאולי היא בודדה. בדיכאון."

"בדיכאון," אני אומר.

"טוב, אז זאת חופשה?" באז שואל. "או שיחת התערבות?" הוא נשען על הדלת, הזרועות שלו שלובות ושרוולי החולצה מופשלים. באז נראה תמיד כאילו הוא משתתף בפרסומת לשעונים יוקרתיים. גם כשהוא לא עונד שעון כזה.

"למה אי אפשר גם וגם?" פני אומרת. "תמיד רצינו לצאת למסע דרכים ברחבי אמריקה."

באז מטה את הראש. "באמת?"

פני מביטה בי ומחייכת. "סיימון ואני רצינו."

היא צודקת, באמת רצינו. ופתאום אני מצליח לראות את זה לרגע: שלושתנו, נוסעים במהירות לאורך כביש בין עירוני — לא, כביש מהיר — במכונית ישנה עם גג נפתח. אני נוהג. כולנו מרכיבים משקפי שמש. אנחנו מאזינים ללהקת הדלתות, ובאז מתלונן על זה שאנחנו מאזינים לה. אבל כפתורי החולצה שלו פתוחים עד הטבור, אז אני לא מתלונן על שום דבר. השמיים ענקיים וכחולים ומלאים בהבזקים של אור. אמריקה...

הכנפיים שלי רוטטות. זה קורה עכשיו בכל פעם שאני מרגיש אי־נוחות. "אנחנו לא יכולים לנסוע לאמריקה."

פני בועטת בי. "למה לא?"

"כי אני לעולם לא אצליח לעבור את האבטחה בשדה התעופה." כמעט כל הזנב שלי מעוך כרגע מתחתיי, אבל אני מקפיץ את הקצה שלו למעלה, סביב הירך שלי, כדי להזכיר לה שהוא שם.

"אני אכסה אותך בלחשים," היא אומרת.

"אני לא רוצה להיות מכוסה בלחשים."

"עבדתי על לחש חדש, סיימון. זה דבר של יופי —״

"שמונה שעות במטוס עם הכנפיים אסופות..."

"הלחש החדש שלי יעלים אותן," היא מחייכת.

אני מרים אליה את המבט באימה. "אני לא רוצה שהן ייעלמו."

זה שקר. אני רוצה שהן ייעלמו. אני רוצה להיות שוב אני. אני רוצה להיות חופשי. אבל... אני לא יכול. עוד לא. אני לא יכול להסביר למה לא. (אפילו לא לעצמי.)

"באופן זמני," פני אומרת. "אני חושבת שהלחש שלי יגרום להן להיעלם רק לזמן־מה, עד שהלחש יתפוגג."

"ומה עם זה?" אני מקפיץ שוב את הזנב שלי.

"נצטרך להשתמש בלחש אחר. או שאתה יכול לתחוב אותו לתוך המכנסיים."

אמריקה...

אף פעם לא חשבתי שבאמת אגיע לאמריקה — אלא אם כן אהיה חייב לרדוף אחרי ההאמדראם עד לשם.

"העניין הוא..." פני נושכת את השפה התחתונה שלה ומעקמת את האף, כאילו היא מתביישת וגם נרגשת. "שכבר קניתי את הכרטיסים!"

"פנלופה!" זה רעיון גרוע. יש לי כנפיים. ואין לי כסף. ואני לא רוצה שבן הזוג שלי יזרוק אותי ליד פסל החירות. באמת תודה רבה, אני מעדיף שהוא יזרוק אותי כאן. וחוץ מזה אני לא יודע לנהוג. "אנחנו לא יכולים סתם ככה —״

היא מתחילה לשיר. "Don't Stop Believing" — זה לא ממש ההמנון הלאומי של ארצות הברית, אבל היה השיר האהוב עלינו בשנה השלישית שלנו, כשאמרנו בפעם הראשונה שנצא למסע הדרכים הזה מחוף לחוף באמריקה, יום אחד, אחרי שננצח במלחמה.

טוב... אז ניצחנו במלחמה, לא? (אף פעם לא חשבתי שמשמעות הניצחון תהיה הריגה של המאג והַקְרָבה של הקסם שלי, אבל עדיין, טכנית, ניצחנו.)

פני שרה לי, "היאחזו בהההרגשההה הזאת." באז צופה בנו מהדלת.

"אם כבר קנית את הכרטיסים..." אני אומר.

פני מזנקת על הרגליים, על הספה. "יש! אנחנו נוסעים לחופשה!" היא נעצרת ומביטה בבאז. "אתה בַּעניין?"

באז ממשיך להביט בי. "אם אתם חושבים שאתן לכם להסתובב לבדכם בארץ זרה, בייחוד באקלים הפוליטי הזה —״

פנלופה מתחילה שוב לקפץ. "אמריקה!"

3

פנלופה

בסדר, נכון, אז זה לא התנהל בצורה מוצלחת כל כך. ומכולם אני הייתי צריכה להבין שזה עומד לקרות.

סיימון היה אמור לראות שזה עומד לקרות? הוא לא רואה שום דבר! אפילו העובדה שמחר יום שלישי מפתיעה אותו!

באז היה אמור לראות שזה עומד לקרות? באז היה מסוגל לחשוב בשנה האחרונה רק על סיימון. הוא לא מסוגל לראות מעבר ללבבות מבעד לעיניו.

לא, רק אני הייתי אמורה לראות שזה עומד לקרות.

אבל פשוט שמחתי כל כך ששרדנו הכול. ההאמדראם הובס, המאג נחשף, רובנו עדיין בחיים כדי לדבר על זה... סיימון ללא פגע, בחתיכה אחת! נכון, יש לו כמה חתיכות נוספות, אבל הוא שלם ובריא, עם עתיד!

סיימון סנואו לא נתון בסכנה חמורה — התפילה הכי עמוקה שלי נענתה.

רק רציתי להתענג על כל זה.

רציתי לשכור דירה וללכת לאוניברסיטה, ורק להיות מתבגרת רגילה פעם אחת בחיי לפני שנשאיר מאחורינו את שנות העשְרה. לא רציתי לעשות שום דבר קיצוני — לא ברחתי, לא נסעתי לקליפורניה ולא השארתי מאחור את השרביט שלי, למשל. אבל רציתי להירגע.

לקח שנלמד: הירגעות היא הכי האמדראם ערמומי, מין שגרה נטולת קסם.

כולנו עברנו ללונדון בשנה האחרונה והתחלנו ללמוד באוניברסיטה, כאילו העולם שלנו לא התערער והתהפך לגמרי רגע לפני כן. כאילו סיימון לא השתנה מן היסוד ממש רגע לפני כן.

זאת אומרת — הוא הרג את המאג, האדם הכי קרוב לאבא שהיה לו אי־פעם. זאת הייתה תאונה, ועדיין...

והמאג הרג את אֶבּ, שלא הייתה ממש דמות אימא לסיימון, אבל הייתה לגמרי כמו דודה מוזרה שלו. אב אהבה את סיימון. היא התייחסה אליו כאילו היה אחת העיזים הקטנות שלה.

אז כן, ידעתי שסיימון סובל — אבל חשבתי שהניצחון יפצה על כך. חשבתי שהניצחון יספיק. שההקלה תמלא את כל החורים האלה.

אני חושבת שבאז האמין שהאהבה תעשה את זה...

זה באמת נס ששניהם נהיו זוג בסוף. (זוג אוהבים שהכוכבים נגדם. "יוצאי חלציהן הרי הגורל של שתי משפחות האויבים האלה." כל העסק הזה.)

אבל טעיתי כשחשבתי שזה הסוף. אין סופים. דברים רעים קורים, ואז הם נפסקים, אבל הם ממשיכים לרחוש ולזרוע הרס בתוככי האנשים.

ברור לי לגמרי שיציאה לחופשה לא תתקן הכול כבמטה קסם. (אם הייתה דרך לתקן את זה במטה קסם, אני נשבעת בשם סטיבי שהייתי כבר מוצאת את הדרך לעשות את זה.) אבל שינוי האווירה לא יזיק לנו, לכולנו.

אולי יועיל לסיימון לראות את עצמו בהקשר שונה. באמריקה לא ממתינים לו זיכרונות רעים. גם אין שם זיכרונות טובים, אבל כל דבר שיצליח להקים אותו מהספה ייחשב לניצחון.