סיפור ומשפחה

פתח דבר

משפחה היא המוסד העתיק ביותר בהיסטוריה האנושית, כפי שנכתב בספר בראשית: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כ"ד). במרחב המשפחתי הפרט עשוי לחוש 'בשר אחד' - ביטחון, שייכות, אהבה ומקור לתמיכה ונחמה ברגעי קושי ומשבר. אך מנגד הוא עלול להרגיש גם תסכול, דחייה, זרות, עוינות ופגיעה. המשפחה יכולה לשמש עוגן ומשאב לחבריה ולסובבים אותה, אבל היא עצמה גם יכולה לגרום צלקות, עוגמת נפש וכאב.

בעיות שנסיבות החיים מזמנות למשפחה, עלולות ליצור פער בין אורח החיים שלה במציאות לבין אורח החיים שהמשפחה מקווה לאמץ אותו. נסיבות חיים אלו עשויות לנבוע משינויים במעגל החיים המשפחתי, למשל מעבר מזוגיות להורות, או ממשברים הפוקדים את המשפחה כמו הגירה, שכול, מחלה, טראומה וגירושין. גם לחצים חברתיים כמו שינוי בהיררכיה, משפיעים על התא המשפחתי ומאתגרים את סמכות ההורים.

בספר זה יוצגו רעיונות ויישומים משיטת הטיפול הנרטיבי, אשר צמחה בשדה הטיפול המשפחתי ופותחה על ידי מייקל וויט (Michael White) מאוסטרליה ודייוויד אפסטון (David Epston) מניו־זילנד. באמצעות השימוש בדימוי הסיפור (narrative), הנחת המוצא בטיפול היא כי האדם יוצק משמעות לחייו באמצעות סיפורים שהוא מספר על עצמו ועל אחרים, למשל "אני אחד שיודע להתמודד במצבי לחץ" או "בת הזוג שלי היא טיפוס כבד, אין בה טיפת ספונטניות. בדיוק כמו אימא שלה". כך גם בני המשפחה יכולים לספר סיפור על עצמם: "אנחנו משפחה שלא יודעת לשלוט בעצבים שלה. ככה אנחנו...", "כשמצב הרוח טוב, אנחנו כאחים יכולים למצוא ברגע אחד פתרונות יצירתיים, גם במקרים מסובכים". הטיפול הנרטיבי גורס שבסיפורים מסוג זה טמונים כוח והשפעה. הם אינם עוסקים בתיאור חיי האדם או המשפחה בלבד, אלא גם מכתיבים ומכוננים אותם. סיפור כמו "בת הזוג שלי כבדה" אינו מציג רק את מי שהיא, אלא יכול לעצב ולהגדיר את מי שהיא יכולה להיות. על כן הטיפול הנרטיבי חותר ליצירת סיפור חלופי, המכונה הסיפור המועדף. הסיפור המועדף הוא סיפור שמדגיש התמודדות, בחירה, צמיחה ותקווה. טיפול זה מעודד את בני המשפחה לבחור לאחוז במושכות החיים בתוך המציאות שאליה נולדו ובה התפתחו. הטיפול הנרטיבי מבקש לצמצם את ההשפעות של הבעיות על המשפחה ולהגדיל את ההשפעות שלה עצמה על חייה. הוא מעוניין להנכיח בתודעה המשפחתית סיפורים היקרים לליבם של בני המשפחה, להשמיע קולות מושתקים, להנגיש את ידע החיים, הערכים והאמונות שלהם ולפתח יחד איתם מפות ומצפן כדי לאפשר להם להתקדם בכיוון המועדף עליהם במסע המשפחתי.

מטרת הספר אינה לתאר באופן ממצה ומקיף את שיטת הטיפול הנרטיבי או להתייחס לכלל הנושאים הקשורים במשפחה. תיאורי המקרה המופיעים בספר אינם משקפים את תהליך הטיפול הנרטיבי המלא שהתרחש בקליניקה, אלא הוא נועד להציג רעיונות וכלים מהטיפול הנרטיבי (בתיבול הטיפול המשפחתי־מערכתי) במרחב המשפחתי ולתרגם את התפיסה הנרטיבית לאנשים מן היישוב, ולא רק לאנשי מקצוע בתחום הטיפול. מטרותיו הנוספות של הספר הן לספק לבני משפחה כיווני חשיבה ופרקטיקות נרטיביות, ולהדגים את הרלוונטיות והתרומה שלהם מהקליניקה ליום־יום המשפחתי; כמו כן להציע גשרים כדי לצמצם במידת מה את הפער המובנה בין הרצוי למצוי; ולבסוף, לזהות אפשרויות שבעזרתן הבית ישמש מקור לתמיכה ולהעצמה, ויחליש את עוצמת הכאב, האשמה והתסכול.

בפרק הראשון יוצגו עקרון הרב־סיפוריות וההכרה בסיפור של האחר כאופציה דרמטית לשיח מיטבי בכלל, והתמודדות עם קונפליקטים משפחתיים בפרט. הפרק השני יוקדש לכוחם הרב של סיפורים שבני משפחה מספרים זה על זה, ולסכנות הטמונות בסיפור צר על בן משפחה או על כלל המשפחה. כך ישורטטו דרכים מגוונות שיכולות לשמש את בני משפחה כדי להעצים זה את זה ואת המשפחה בכללותה. בפרק השלישי יובאו כלים שבאמצעותם בני משפחה יכולים לתמוך זה בזה ולסייע זה לזה בעת קושי של המשפחה כולה או של אחד מחבריה. בפרק הרביעי תובא המחשה להיחלצות מעמדה מאשימה ואימוץ עמדה שמקבלת עליה אחריות לסיפור האישי. פרק הסיום יוקדש לאופי היחסים שבין המשפחה הגרעינית עם החוץ, עם דמויות במשפחה המורחבת ועם רעיונות חברתיים המשפיעים עליה.

ספר זה אינו מכוון להורות בלבד. ההזמנה לקורא היא לחבוש את שלל הכובעים האפשריים שלו במשפחתו - הורה, בן זוג, ילד, אח, דוד, סבא ועוד - ולקרוא מתוך ריבוי עמדות ומערכות יחסים במשפחה הגרעינית והמורחבת. כל פרק מבוסס על שלושה חלקים עיקריים:

1. הצגת הרעיון הנרטיבי

2. סיפורי המשפחה והתהליך הטיפולי שמדגימים את הרעיון

3. הצעה להטמעת הרעיון הנרטיבי במרחב המשפחתי היום־יומי

*כל שמות בני המשפחות והפרטים המופיעים בספר שונו מטעמי חיסיון וצנעת הפרט.

1

הכרה בסיפור האחר

מאפייני סיפור

בני אדם מספרים על עצמם סיפורים - הם מלקטים שברי אירועים ומדביקים אותם יחד לכדי עלילה שלמה. כיצורים השוחרים לפשר ולהבנה, אנשים מארגנים מקרים שקרו להם במרוצת החיים לפי משמעויות מכלילות. הם מניחים אפיזודות על רצף הזמן, מקשרים אותן זו לזו, טווים אותן בעדינות ויוצקים בהן משמעות. הינה כך נולד סיפור: "אתה יודע? לאחרונה אני מרגיש עמוס ומוטרד, וזה הולך ומחמיר. אם אני מתבונן בשנה האחרונה, אני יכול לזהות בקלות אירועים מסוימים שתרמו לכך: למשל, אבא שלי לא מרגיש טוב מאז המעבר לבית אבות, בעבודה יש לחץ ומתח כי התחלפו מנהלים, בתי הבכורה עומדת להתגרש".

בשיח הזה יש מאפיינים של סיפור:

1. משמעות ("עמוס ומוטרד"); 2. רצף זמן ("השנה האחרונה"); 3. אירועים מקושרים ("אני יכול לזהות בקלות אירועים מסוימים שתרמו לכך").

לפעמים הסיפור המסופר נמתח על פני רצף זמן ארוך יותר ומבטא משמעות רחבה בנוגע לזהות האדם. לדוגמה, ירון מספר על עצמו: "אני יודע להופיע מול קהל. יש לי נוכחות, וכשאני נואם אנשים נהנים מאוד לשמוע אותי". הסיפור הזה מתבסס על כמה אירועים שאירעו במשך חייו: הופעתו כסולן במקהלת בית הספר היסודי ובמיוחד במופע הסיום בכיתה ו', הרצאות שהעביר במסגרת שירותו הצבאי ושבהן קיבל משוב חיובי מאוד ממפקדיו וסדרת שיעורים שהעביר לאחרונה לחברי הקהילה שלו. ירון יצר זיקה בין שלושת האירועים האלה וכינה אותה: "יודע להופיע בפני קהל".

הסיפור - ציר פעילות וציר משמעות

לירון יש גם סיפורים אחרים, כאלו שהיו בהם פידבקים שליליים כשעמד על במה, כמו למשל כשדרש בבחרותו בבר המצווה של אחיו הקטן, פרזנטציה לא מוצלחת שהעביר במסגרת התואר הראשון, או כשבסדרת השיעורים שהעביר לקהילה הייתה נשירה של כארבעים אחוזים בין המפגש הראשון לשני. אולם הסיפורים האחרונים האלה נחווים אצלו כשוליים ומקריים, הם אינם נארגים יחד ואינם נכללים בסיפור שהוא מספר. התרשים הזה ייטיב לבאר זאת:

בטיפול נרטיבי כל סיפור נחלק לשני צירים: ציר הפעילות (landscape of action)‎ וציר המשמעות (‎landscape of identity). בציר הפעילות, המבוסס על רצף הזמן (עבר רחוק, עבר קרוב, הווה ועתיד), נמצאים אירועים בחיי האדם, כמו גם חוויות והתנסויות רבות החקוקות בזיכרונו. אלו אירועים שמרצדים במוחו כמעין תצלומים או סרטונים - עובדות החיים שהוקלטו ואוחסנו ללא כל עריכה על גבי רצועת זמן. אחסון המידע הזה כולל את ממד המקום והמרחב, דמויות הפועלות באירוע, וכן תוכנו ופרטיו של הסיפור עם שלל צלילים, צבעים וריחות.

לצד ציר הפעילות נמצא ציר המשמעות, ובו הפרשנות לאירועים הללו. כיצור המחפש פשר והסבר לאירועי חייו, האדם יוצק משמעות באירועים שהתחוללו בציר הפעילות, מארגן ומכליל אותם. הוא עורך את סרטוני הזיכרון, מפענח, חותך ומאחה בין זיכרונות, והוא מכנה אותם בשמות שמבטאים את מהותם: "אני גרוע בשפות (משמעות), שהרי קרה לי... (פעילות)". בפרק השני נעמוד על הכוח שיש ליצירת המשמעות, ועל ההשפעה של הסיפור המסופר של האדם או בני המשפחה על אופן ההתנהלות שלהם במציאות: "אני גרוע בשפות", למשל, הוא לא רק תיאור מצב אלא סיפור שמעצב את אופן התמודדות של האדם עם שפות חדשות בחייו.

לעיתים קרובות מידת ההשפעה של האדם על המציאות שאליה נקלע היא מוגבלת וחלקית, אך בציר המשמעות יש לו חופש פעולה. הוא יכול לבחור את הסיפורים ולתת להם פשר. פעמים רבות האדם נולד לתוך הסיפור, אך הוא יכול לבחור את יחסו אליו, להבין את ההקשר שלו ולחדד את זווית הראייה שלו. מתוך שלל הסיפורים שהיו מונחים על ציר הפעילות, זיהה ירון שלושה סיפורים מהעבר הרחוק ומהעבר הקרוב: את הופעתו כסולן בבית הספר, והרצאות מוצלחות בצבא ובקהילה. את האירועים האלה ליקט מזיכרונו וחיבר לסיפור אחד. בציר המשמעות הוא הכליל אותם כמיומנות שיש לו: "אני יודע להופיע בפני קהל". אירועים אחרים כאותה פרזנטציה כושלת בתואר הראשון, לא נכללו בסיפור וכך לא הפכו לחלק מזהותו. יש לציין כי אומנם תהליכי יצירת הסיפור מתרחשים באופן טבעי ואינטואיטיבי, אך אמצעים רפלקטיביים כמו כתיבה, טיפול נפשי וראיונות תקשורתיים, עשויים לסייע בכך.

בני משפחה מספרים סיפורים שונים זה מזה

עד כה תואר כיצד באמצעות התנסויות במשך החיים האדם יוצר ומכונן את הסיפור שלו ומעצב את זהותו ואת יכולותיו. אולם לצד סיפור זה ייתכן שיש בסביבתו סיפורים אחרים ואף מנוגדים. המשמעות שהאדם מייחס לאירועים כאלה ואחרים אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם המשמעות שמייחסים להם האנשים הקרובים אליו או בני משפחתו. במערכות יחסים בין אנשים ייתכן שתהא התנגשות בין סיפור אחד למשנהו, ונקודות המבט על אירועי החיים עשויות להיות שונות זו מזו.

לדוגמה, שני האחים נאור ודרור עזבו זה מכבר את הקן המשפחתי. אבי המשפחה נפטר ואימם נותרה בודדה, והיא זקוקה לסיוע רב. כל אחד מן האחים מספר סיפור אחר בנוגע לחלוקת הנטל בטיפול באימא. נאור, האח הבכור, סבור שהוא ורעייתו נושאים בנטל הדאגה והטיפול באם, ואילו אחיו עסוק רק בעצמו ובמשפחתו. בחג הפסח האחרון נפלה האם ופונתה לבית החולים, ואחיו דרור אפילו לא ענה לנייד שלו. נאור מבסס את תפיסתו על תקופות מוקדמות בחייהם שבהן דרור בילה שעות רבות עם חבריו, ולא היה פנוי לצורכי המשפחה. מנגד, דרור טוען שהוא עושה את המרב. כאבא לילד עם צרכים מיוחדים, הוא עושה כל שביכולתו בזמנו הפנוי, והוא מרגיש שבמשפחה אף פעם לא הבינו את הקשיים הגדולים שאיתם הוא מתמודד. הוא סבור שצריך לשלם לעובד זר שיתמוך באימם, וחש שקולו לא נשמע. דרור טוען שהעזרה שהוא מעניק לאימו כאשר הוא מתקשר ומשוחח איתה ארוכות, למשל, אינה נחשבת בעיני אחיו: "הוא מעריך רק עזרה טכנית וטופסולוגיה, הוא לא מבין שיש ערך גם בשיחות".

שפה 'משפטית' מול שפה 'סיפורית' במשפחה

אם כן, במרחב המשפחתי נוצרים עימותים ומאבקי כוח בין חברי המשפחה בשאלה מה הסיפור הנכון. במאבק זה מוצגות טענות על משמעויות של אירועים אחדים או אפילו אירוע אחד, ועלולה להיווצר 'שפה משפטית'. בעימות המשפחתי על מה הסיפור בה"א הידיעה כל צד טוען לחפותו, מגלגל את האשמה ואת האחריות על האחר ומנסה לשכנע שהאמת והצדק נמצאים בסיפור שלו בלבד. בני המשפחה סונטים זה בזה בפני דיינים מדומים, מציגים הוכחות לחפותם מהעבר ומההווה, משתמשים במניפולציות כדי לבטל את הסיפור של האחר בכל מיני טענות וחושפים טעויות ולקונות בקוהרנטיות בסיפור שאינו שלהם. לשפה כמו־משפטית כזו יש השפעות: היא עלולה להשתיק קולות מסוימים במרחב המשפחתי ולגרום תחושות קשות של ביטול עצמי שיתבטאו בריצוי או בהתקוממות, בחוסר אמון, בריחוק ועוד.

לפי הטיפול הנרטיבי מתקיים עקרון הרב־סיפוריות, שלפיו אירוע יחיד יכול להכיל ולקבל כמה פרשנויות. ייתכן שיהיו אפוא נקודות מבט שונות זו מזו על סצנת חיים אחת. אומנם העובדות דומות לכאורה, אך הבנתן והיחס אליהן עשויים להשתנות כי הן תלויות במידה רבה בפירוש ובמשמעות שהאדם נותן למאורעות. כלומר אין תגובה אוטומטית ובלעדית לאירוע מסוים. בטיפול הנרטיבי חשוב להתייחס לסיפור שהאדם רוקם על פי המשמעות שהוא מעניק למאורעות ולחוויות, ולא רק למה שנראה כמציאות האובייקטיבית. המטפל הנרטיבי מבקש מהמשפחות לא להיכנס למערבולות של שפה משפטית, ולא לפסול לאלתר את סיפורו של האחר. תחת זאת הוא מציע שפה סיפורית שמאפשרת להשמיע את קולן של משמעויות מגוונות, מתוך הבנה שיש סיפורים סותרים שיכולים להתקיים בו־זמנית. הטיפול הנרטיבי קורא לבני המשפחה להביע ולספר את סיפורם מתוך שיח של כבוד, סקרנות והקשבה, ובה בעת להקשיב ולראות את הסיפור של האחר ולהכיר בחוויה שלו. בשפה זו ניטל העוקץ המשפטי, ושוררת ההבנה שהתנגשות בין הסיפורים עשויה לפתח ואף להפרות את מערכת היחסים, שכן ההכרה בסיפורו של האחר אינה בהכרח ביטולו של הסיפור שלי. המטפל הנרטיבי מבקש לבחון את נקודת המבט, לזוז הצידה ולראות את התמונה מזווית אחרת, ובכך לאפשר לסיפור נוסף להתקיים. הסיפורים עשויים לתת משמעות חדשה למשפחה, ויש לכך השפעה דרמטית על מערכות היחסים. מן הראוי לסייג ולומר שיש גם מקרים חריגים, כגון אלימות במשפחה, שבהם אין מקום להכרה בסיפור של האחר, ויש למחות נגדו.

ההזמנה של הטיפול הנרטיבי לנקוט שפה סיפורית ולא משפטית אינה משימה קלה כי לאחר העריכה וההקרנה של זיכרונות האדם, קשה לפתוח את קובץ הסרט הגולמי ולערוך אותו מחדש.

בפרק זה יוצגו סיפוריהם של גידי ודלית ומשפחת אדיר. הם ימחישו כיצד בני המשפחה חשו שסיפורם אינו מקבל הכרה, ובעקבות כך נוצר ריחוק ואף ניתוק במערכת היחסים. לאחר מכן יודגמו ההשפעות החיוביות והדרמטיות של המרת השפה המשפטית לשפה סיפורית, ולקראת סוף הפרק יובאו המיומנויות שבעזרתן אפשר ליישם זאת במרחב המשפחתי.

דלית וגידי

דיכאון אחרי לידה

כבר בהתקשרות הראשונה ביניהם מילאה הרומנטיקה את החלל המשותף של דלית וגידי. באורח פלא למרות הזמן שחלף, לא נס ליחה של האופוריה הזוגית, והיא אף לא הושפעה מצקצוקי החברים שציפו לדלדולה. הקשר של דלית וגידי לעג לסטטיסטיקה של מהמורות השנה הראשונה לנישואין, והוא התנהל על מי מנוחות. כשנה ממועד חתונתם הרתה דלית. ההתרגשות של בני הזוג הייתה עצומה, וחוויית ההיריון צבעה את ימיהם בשמחה ובציפייה. ואכן בסימן טוב ובמזל טוב נולד להם בן מתוק. אך לאחר ימים אחדים צללה דלית לתוך חור שחור והרגישה שנלקחה ממנה אנרגיית החיים. המטעמים והמגדנות שגידי רקח עבורה כבר לא היו ערבים לחיכה. השינה נקטעה לחצי, לשליש ולרבע, וחרדות קשות הציפו אותה ללא הרף. השיטוט במרחבי הרשת הניב תמונות שמתעדות אימהות עליזות שעולליהן בחיקן, ואלו רק העמיקו את הבדידות, את הבושה ואת ייסורי המצפון של דלית. ההכנות המרובות שעשתה דלית לקראת הלידה לא רמזו ולו במעט על מרה שחורה. גידי שב מעבודתו עייף כמדי ערב והבחין שפניה של דלית אינם כתמול שלשום. בתחילה ניסה לפייסה ולעודדה בדברים, ניחם אותה ואמר שזה 'בייבי בלוז', והכול יחלוף מן הסתם. אולם לאחר שדלית דחתה אותו ואת דברי הנחמה שלו על הסף, נפנה לעיסוקיו פגוע ומבולבל. בני הזוג התמקדו בטיפול השוטף ברך הנולד, אך נותרו ספונים בכאבם העז. המרחב הזוגי התמוטט כרעם ביום בהיר, והרומנטיקה התנדפה כלא הייתה.

השפעות התמיכה של גידי

לאחר שבועות אחדים הכריזה דלית בבכי שהיא רוצה שהתינוק יעבור לעת עתה להשגחת אימה. אף שבקשתה של דלית הייתה סתומה והיא לא פירשה אותה, נכמרו רחמיו של גידי והוא הבין שכרגע הוא צריך להכיל אותה ולתמוך בה בכל מאודו. בשיחה המכוננת הזו הבין גידי את חומרת המצב והפציר בדלית ללכת לטיפול נפשי, וכבר למוחרת הם פנו יחד לטיפול. המטפלת חיבקה את דלית, הקשיבה לקשייה והסבירה שהיא סובלת מדיכאון לאחר לידה, תופעה די נפוצה. היא הבהירה לבני הזוג שלצד השיחות האישיות עם דלית יש הכרח להרחיב את מעגלי התמיכה בכלל, ועל גידי לתמוך בדלית ולהיענות לצרכים שלה בפרט.

גידי באמת הבין את חומרת המצב, השיל מעליו את תחושת העלבון והתגייס במלוא עוזו למלאכת התמיכה. הוא החל לצאת מוקדם לעבודה כדי שיוכל לחזור מוקדם הביתה, דרש בשלומה של דלית במשך היום ונשא בנטל הטיפול בתינוק. מטלות הבית, שעד כה היו נחלתה הבלעדית של דלית, נמסרו לטיפולו המסור של גידי. דלית התקשתה גם בהחלטות הקטנות של חיי היומיום וכדי להקל עליה, החליט גידי בשבילה. הוא בחר לה בגדים והתקין עבורה סעודה מדי יום ביומו. לאט־לאט הוטב מצבה של דלית.

נתק בגלישה הזוגית

כשנה וחצי לאחר הלידה הגיעו גידי ודלית לטיפול זוגי.

אני: "נעים להתחיל להכיר אתכם. הייתי רוצה לשאול מה בעצם הביא אתכם אליי?"

דלית: "אז ככה. יש נתק בינינו, ואנחנו לא ממש מדברים אחד עם השני... הכול התחיל לפני ארבעה חודשים כשטיילנו בארצות הברית והיינו אצל הדודים של גידי בלוס אנג'לס. ואיך אגיד את זה? המצב הנפשי שלי לא היה טוב, ממש לא טוב. ואז גידי והדוד שלו החליטו שאני צריכה ללכת לפסיכיאטר, וזה ממש הפריע לי. אפילו הייתי אומרת מכעיס." (שתיקה)

אני: "מכעיס?"

דלית: "כן. ממש."

גידי: "אנחנו באמת דאגנו לה ו..."

אני: "רק רגע גידי, דלית את רוצה להמשיך לתאר עוד, או שכרגע נעצור ונעבור לגידי?"

דלית: "עוד לא סיימתי. אני יודעת שהמצב שלי לא היה טוב, אבל הפריע לי שהם החליטו בשבילי מה טוב לי. אני יודעת שברגע הזה הבנתי שבנוגע לחיים שלי, אני רוצה לקבל החלטות לעצמי. חוץ מזה צריך לדבר על זה שבכלל היינו אצל הדודים, וגידי פתאום התעלם ממני. הרגשתי שהוא פשוט מזניח אותי, הולך לבלות עם הדוד שלו בלי להודיע לי אפילו. כל עוד היינו יחד, במיוחד בטיול הקרוואנים בצפון קליפורניה, היה מיוחד וכיפי. אבל כשהדרמנו אל הדודים שלו, הוא פשוט התעלם ממני, וזה פגע בי. בקיצור, כמעט אין בינינו תקשורת בתקופה האחרונה."

אני: "דלית, בעצם את מדברת על נתק שנוצר מאז הטיול לארצות הברית, ועל כך ששני דברים הפריעו לך בלוס אנג'לס: (א) הרגשת שהחליטו בשבילך לגבי הפסיכיאטר; (ב) הרגשת התעלמות מגידי."

דלית: "נכון."

אני: "תודה דלית. ועכשיו גידי, אני שואל אותך אותה השאלה: מה הביא אתכם לכאן?"

גידי: "תראה, כבר עלה הרעיון של גירושין, אבל שנינו מרגישים אחריות לילד שלנו. אתה צריך להבין שדלית סובלת מדיכאון. היא נוטה לעייפות, מתקשה לקבל החלטות, נכנסת לבועה שלה, וזה נורא קשה. אומנם מאז הלידה יש שיפור, ואני מאוד מעריך את הדרך שהיא עשתה, אבל היא חייבת לטפל בבעיה שלה. כרגע היא בטיפול, אבל כנראה זה לא מספיק. אני פה בשביל לעזור לה, והיא עצמה יכולה לספר לך כמה אני עוזר לה. אני מסכים שהטיול יצר נתק, אבל ברור לי שזה רק קצה הקרחון. בקיצור, דלית צריכה לצאת מהדיכאון שלה, ואני רוצה שהיא תחזור לאהוב אותי כמו פעם."

אני: "אמרת שאתה רוצה שהיא תחזור לאהוב אותך כמו פעם. אתה יכול להסביר קצת יותר?"

בתחילת חייהם המשותפים יצרו לעצמם גידי ודלית שגרת חיים ובה יחסי גומלין שהגדירו את ההתנהלות המשותפת: שנת לילה יחדיו, הניקיון במקלחת, צפייה בסדרות מתח, תדירות יחסי האישות, ארוחות משותפות, עריכת השולחן ופינויו, ויציאה משותפת למשחק סקווש מדי שישי בבוקר. במרחב של שגרת החיים הזו התבססו כבוד, אהבה, שותפות, שעשוע ויציבות. גידי ודלית דימו זאת לגלשן עם מפרשים שנע באמצעות זרמי הרוח, שני אנשים ניצבים עליו ומושכים זה כנגד זה בכנף המפרש, ושניהם מצויים בתודעה שכל משיכה היא תגובה לאחיזת האחר, וכך נשמרת יציבות הגולשים במי הים.

והינה, עם הולדת התינוק והדיכאון שהופיע לאחר הלידה, הופר האיזון הזוגי כהרף עין. דלית עזבה את האחיזה בכנף המפרש, וגידי נשאר לבדו במשימה על הגלשן. בן רגע נמחתה שגרת החיים שבני הזוג יצרו בשנה הראשונה. הצרכים של כל אחד מבני הזוג השתנו ללא הכר. דלית הייתה זקוקה לעזרה ולתמיכה נפשית ודחתה כל מגע. למרות התוספת למשפחה, רצה גידי שתימשך האינטימיות הזוגית שלהם. כל אחד מהם ביקש להשביע את רצונו, ומשלא קיבל זאת, התאכזב והתרחק. האיזון הופר, ובני הזוג התקשו לדייק מחדש את הצרכים שלהם. כאמור, ברגע מכונן זיהה גידי את הצרכים של דלית והתגייס למענה. הוא הבין שעליו להניח כרגע לרצונותיו ואפילו לכאבו כי דלית במצב משברי ואולי אפילו מסוכן. המטפלת של דלית חיזקה זאת באומרה שהריפוי תלוי גם בעוצמת התמיכה שתקבל מגידי. המערכת הזוגית נוסחה אפוא מחדש: גידי שינה את הרגלי העבודה שלו, היה קשוב יותר למצב רוחה של דלית וטיפל בה במסירות, ומלאכת הגלישה הייתה מונחת על כתפיו. דלית הודתה לגידי מעומק הלב על תמיכתו בה, וגידי חש תחושת סיפוק בשל כך.

אולם כעת דלית וגידי מספרים בטיפול שבעקבות הטיול לארצות הברית נוצר נתק ביניהם. החוויה הקשה של דלית והתחושה שמפצירים בה, ואולי אף כופים עליה, לפנות בדחיפות לפסיכיאטר, גרמו לה להחליט החלטה דרמטית בחייה: "ההחלטות הקשורות אליי הן שלי בלבד". רגע זה, שהיה מלווה ברגשות עזים, היה רגע חשוב לדלית - היה ברור לה שמה שהיה לא ישוב. יחסי המטפל־מטופלת, כפי שכינתה זאת דלית, שנולדו עם הולדת התינוק והיו נכונים לשעתם, זקוקים לעדכון. גידי, שלא היה מודע כלל להחלטה זו, המשיך לדאוג לשלומה של דלית. וכך נוצרה דינמיקה שבה דלית מנסה להיחלץ מדאגתו של גידי, שלתחושתה קיבע את מצבה, וגידי מצידו חש מתוסכל ומודאג מחוסר הנכונות של דלית לקבל עזרה.

מכוונות עצמית (self-agency)

אני: "דלית, תוכלי לספר עוד קצת על רגע הבחירה להחליט עבור עצמך?"

דלית: "הרגשתי שמתייחסים אליי כמו לילדה. אני יודעת שהיו לגידי כוונות טובות, והוא יודע שכל הזמן הודיתי לו על העזרה שלו. אבל אני מרגישה שאני רוצה לקבל החלטות שיהיו טובות לי ושלא יחליטו בשבילי."

גידי: (קוטע את דבריה) "אבל דלית, את יודעת שההחלטות שלך לא תמיד הגיוניות, ולא בהכרח טובות לך. וגם כששאלתי אותך מה את רוצה, את בעצמך אמרת שאת לא יודעת. ואני אגיד לך, אני חושב שאת צריכה..."

אני: "גידי, אני שומע מה שאתה אומר. אבל חשוב לי שנקשיב זה לזה. כרגע דלית משתפת ולאחר מכן נקשיב כמובן גם למחשבות שלך. דלית, את יכולה להרחיב יותר על הרצון שלך לקבל החלטות לבדך?"

דלית: "אני רוצה להתחיל לנסות לקבל החלטות בכוחות עצמי, לחזור למה שהייתי פעם. להיות בן אדם זה להיות חופשי לבחור. זה מאוד קשה לי, אבל אני רוצה להיות שם."

אני: "את אומרת שאת רוצה לחזור למה שהיית פעם. את יכולה לפרט על כך יותר?"

הטיפול הנרטיבי גורס שהאדם אינו מונע רק מצרכים ומדחפים, אלא גם מונע ממטרות, מערכים ומשאיפות. על פי תפיסה זו, האדם הוא יצור בוחר ויש לו מכוונות עצמית (self-agency) - חוויה שבה האדם חש את העצמי שלו, כלומר במובן מסוים חש שהוא עצמו מנווט את דרכו ומשפיע על חייו בהתאם לכוונותיו וערכיו. הדבר דומה לנהיגה ברכב - למרות הפקקים והמהמורות שהדרך מזמנת, הנהג אוחז בהגה, מוביל בעצמו את הרכב, ומוצא מעקפים כדי להגיע ליעדו. לפיכך הטיפול הנרטיבי מזמין את המשפחה לשאול את עצמה: מה העמדה שלנו? האם אנו פועלים בכיוון החשוב לנו? האם אנו פועלים בהתאם לערכים ולעקרונות שלנו או לפי התקוות והרצונות שלנו? במכוונות עצמית הכוונה היא לזיהוי מקרים שבהם האדם התמודד עם חייו, כלומר לא מקרים שבהם החיים כפו עליו דבר מה אלא הפעמים שרצה, העדיף, הגיב, השתוקק, התנגד ומחה. האמונה היא שההתמקדות ברגעי הבחירה של האדם תרחיב את אפשרות הבחירה שלו בחייו.

דלית סיפרה על הבחירה שעשתה אצל הדוד בלוס אנג'לס - להחליט בעצמה. זה רגע של מכוונות עצמית המבוסס על התשוקות והחלומות שלה ועל האופן שהיא רוצה לחיות את חייה. דלית מעוניינת להשמיע יותר את קולה, לחזור לבריאות, לנסות להחליט החלטות מחדש ולהתפתח. כדבריה: "אני רוצה לחזור למה שהייתי פעם." הרצון לחזור למה שהייתה בעבר יכול להיבלע בנקל בים המילים ולהישכח על ידי דלית וגידי. או אף יתרה מכך, להידחות לאלתר על ידי גידי בתואנה ש"אינך מי שהיית בעבר, ואת צריכה ללמוד לקבל את עצמך ואת המגבלות שלך". שכן הדומיננטיות והנוכחות המרשימה של הדיכאון כמעט מחקה את זהותה של דלית, שהיא יותר מהיותה חלשה ותלויה בגידי ובאחרים.

המשך הפרק בספר המלא