התמונות שלך

אבודה

כשאני עוצמת עיניים, האדום נמצא בכל מקום. נתזים ארגמניים כהים מתפשטים על הספה שלי ונספגים בתוך הבד הלבן המבריק. טעם מתכתי של נחושת תוסס בתוך הנחיריים שלי ונמס על לשוני. הוא נשאר בקרקעית הגרון שלי, מלגלג, מקניט, מסכל את היכולת שלי לקום וללכת.

היום שבו נותרתי בחיים הוא היום שבו עולמי קרס ועלה באש.

פרק 1
שרלוט, לפעמים
CHARLOTTE, SOMETIMES – THE CURE

"ברוכה הבאה," הומה דוקטור ויין בקולה המתנגן כשהיא מתיישבת מולי על הכיסא עם המשענת הגבוהה ומשענות הידיים. "אני מקשיבה."

המבט שלי עובר ממקום למקום ברחבי המשרד הזעיר. חפצים שונים ממלאים כל פינה פנויה, פריטי אספנות ממקומות רחוקים. כשהתחלתי לבוא לפגישות איתה, תהיתי אם היא באמת הייתה בארצות שמהן אמורים להגיע חפצי האומנות האלה — מצרים, סין, ספרד — אבל ככל שאני נפגשת איתה יותר, אני מתחילה יותר ויותר להאמין שאלה כנראה חיקויים זולים שהיא קנתה בחנות של מוצרי בית כדי להיראות אשת העולם הגדול.

אני מקפלת את כפות רגליי היחפות מתחתיי ומתכרבלת בתוך ספת העור הרחבה. היא חורקת מתחת למשקלי כשאני נשענת לאחור. "אין לי הרבה מה לומר היום."

דוקטור ויין מחייכת. "טוב, בואי פשוט נראה מה יצוף."

זה החלק בטיפול שאני חרדה מפניו. השתיקה עומדת בינינו כמו אדם שלישי בחדר. היא אומרת אלף מילים, אבל לא שומעת אותן אף פעם. אילו דוקטור ויין רק הייתה שואלת שאלה או אומרת משהו, כל דבר שהוא כדי לעורר שיחה, אבל היא מתעקשת לתת לי להוביל. אף פעם לא הייתי טובה בזה. כל החיים שלי הייתי זאת שהולכת בעקבות אחרים — למה שעכשיו זה יהיה אחרת?

אני לועסת את פנים הלחי שלי וחושבת על שבעת הימים האחרונים. כל אחד מהם היה משעמם וחסר עניין יותר מזה שקדם לו. לפעמים אני מייחלת לכך שעדיין הייתי בבית החולים פאת'ווייז. הבית הוא לא חוף המבטחים שהיה פעם. אימא שלי מזמזמת סביבי כמו זבוב שאי אפשר להצליף בו ולסלק אותו. אני לא יודעת מה לעשות כדי לשכנע אותה שאי אפשר "לתקן" אותי. כל כך נמאס לי מזה שכולם הולכים סביבי על קצות האצבעות, החיוכים המרחמים שלהם גורמים לקרביים שלי להתהפך. זאת אני עכשיו. הם פשוט צריכים לקבל את זה ולהמשיך הלאה. אני לא יכולה לחזור למצב שהיה קודם לכן. הנזק אינו ניתן לתיקון. כאילו החיים שלי התפצלו לשני חלקים לא שווים, לפניו ואחריו, ושום דבר לא יהיה שוב כפי שהיה.

"איפה את?" קולה של דוקטור ויין שולף אותי מהמחשבות שלי.

"בשום מקום," אני עונה בחיוך מרגיע, אבל שתינו יודעות שאלה שטויות. אני ההפך מנינוחה. אני נחנקת מחוסר הנוחות שלי. אני באבל בשל חוסר האונים שלי, חוסר התוחלת, הבדידות המרה. נראה לי כאילו כל מה שאני מכירה נעלם מעל פני האדמה. אף אחת מכל אלה שנקראות החברות שלי אפילו לא טרחה לברר מה שלומי. אני אומרת לעצמי שזה מפני שהן עדיין לא שמעו שחזרתי, אבל אני יודעת שזו לא באמת הסיבה. כולן התפזרו בקולג'ים שלהן בניסיון בוטה להתעלם מהטרגדיה שאני עדיין חיה אותה על בסיס יומיומי. אין עבורי התחלה מחדש. ראיין התעקש שאהיה שלו עד סוף חיי, והמשאלה שלו מתגשמת.

"ישנת?"

"כן, אבל היה מוזר להיות בחדר שהיה פעם של אחי. הדברים שלו כבר לא שם, הריהוט חדש, אבל... לא יודעת, אני נשבעת שלפעמים אפשר להריח אותו שם."

דוקטור ויין מחייכת כאילו סיפרתי בדיחה. האופטימיות שלה נחושה כל כך, ואני תוהה אם היא תמיד ככה או שזאת העמדת פנים למעני. היא בטח חוזרת הביתה אחרי יום עבודה ארוך שבו היא מקשיבה לתלונותיהם של כל המטופלים שלה, בועטת בכלב ומורידה בקבוק של ג'ק דניאלס. אף אחד לא מאושר כל הזמן. "התחלה מחדש היא שינוי גדול."

"אני מתארת לעצמי."

תשומת הלב שלי עוברת אל שתי ציפורים המנתרות על גג מחוץ לחלון. לשבריר שנייה אני מקנאת. הן באות והולכות כרצונן, עפות, מרגישות את הרוח מתחת לכנפיהן הפרושות באוויר, ואיפה אני? תקועה בחדר קלאוסטרופובי עם גברת סנטה קלאוס, דוקטור לפסיכולוגיה.

"אני מבינה למה ההורים נעלו את החדר שהיה שלי," אני ממלמלת ומרימה חוט בלתי נראה מהברך שלי. "אבל הם אפילו לא דיברו איתי על זה. הם פשוט נפטרו ממה שנראה להם כגורם שעלול לצער אותי והעבירו למקום אחר את השאר. אין לי מילה בקשר להחלמה שלי?"

אני עוצרת לרגע בניסיון לעצור את הרגש שצורב בעיניי, אבל ללא הועיל. בדיוק כמו הצפה של סכר, המים בסופו של דבר דולפים מהעומס, שוטפים את הדפנות שנותרו, אלה שעבדתי קשה כל כך כדי לבנות אותם.

"ראיין מת. הוא מת, וזאת אשמתי. הוא לא יחזור לעולם, ומחיקה מהחיים שלי כל זכר שלו לא תשנה את זה ולא תשכיח ממני את מה שקרה. אני יודעת שהם רוצים את טובתי, אבל זה רק גורם לי להרגיש גרוע יותר. אני לא רוצה לשכוח אותו." אני עוטה שריון על פניי, רוכנת לפנים ולוקחת ממחטה מהקופסה שעל השולחן. "אני לא רוצה להמשיך הלאה, ואני לא רוצה להרגיש טוב יותר מפני שאני לא רוצה לאבד אותו שוב."

ביליתי את רוב חיי הקצרים בתוך קונכייה שנבנתה במומחיות רבה, על פי העיצוב שלי־עצמי. השליטה העצמית הייתה המומחיות הגדולה שלי. זאת הדרך היחידה לנצח את המסדרונות המרושעים של בית הספר התיכון בפרברים — אל תאבדי אף פעם את קור הרוח שלך. אם תיראי כאילו שום דבר לא יכול לערער אותך, אף אחד לא יפגע בך.

כל בית הספר וכל מי שהיה בו היו שייכים לי. הייתי המלכה, חייתי את חלום הנעורים, עם חבר קוורטרבק וציונים גבוהים. המורות העריצו אותי, התלמידים סגדו לי, אבל אף אחד לא אהב אותי כמו שראיין אהב אותי.

ראיין שיי.

האדם שיצר אותי. האובססיה שלי. האדם שהרס אותי.

עכשיו שום דבר לא משכך את חוסר המנוחה שמבעבע בתוכי כל שנייה, כל דקה וכל שעה בכל יום ארור. אני שבר כלי, פצצת זמן מתקתקת של רגשות שמאיימים להתפוצץ ברגעים הגרועים מכול. זאת הסיבה לכך שאני שונאת את הטיפול. המסלול להחלמה מתחיל עם כוונות איתנות, אבל מסתיים תמיד כשאני בוכה על הספה של דוקטור ויין.

לאחר שהשעה שלי אצלה מסתיימת, הכאב הקהה בחזי הופך לעינוי מייסר שמופיע כשאני חושבת על הערב ההוא. אני מדשדשת לעבר המעלית ולוחצת באגרופי על הכפתור, ואז ניצבת כמו אבן כשהחיצים המוארים מבזיקים. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי, מרגישה סחוטה ומדולדלת, כמו מגבת כלים מלוכלכת שהשתמשו בה יותר מדי פעמים.

לא מזמן, הייתי בפסגת העולם. שום דבר ואף אחד לא יכלו לפגוע בי. למרבה הצער, מה שעולה יורד בסופו של דבר בחבטה עזה. הכול היה רק אשליה של תיכון. שום דבר לא אמיתי. כולל אני. בטח, יש לי גווני פלטינה בשיער ועיני תכלת, אבל הדימוי שלי לא היה קבוע. החיוך המאולץ שלי היה בדיוק כך — מזויף. הייתי חלולה, הסתתרתי בתוך הקונכייה שלי כמו צב שמסתתר בשריון שלו מפני טורפים. למען האמת, לא הייתי מיוחדת. הייתי רק בחורה רגילה שהתמזל מזלה ללכוד את עינו של בחור פופולרי.

שרלוט הארגרוב מלכת הנשף? חה! איזו בדיחה. רימיתי את כולם. המוזיקה כבתה. העמדת הפנים נגמרה. גברת מושלמת מתה עם ראיין, והעצמי האמיתי שלי צץ לאחר מכן. הבחורה העכברית, המודעת לעצמה, זו שמוכנה לעשות הכול כדי להשתייך. חסרת כל יכולת בתוך החברה.

ליזי פותחת את הלוקר שלה ומוציאה את ספר הגיאומטריה. "בית הספר הציבורי הוא לא משהו מיוחד. אותו בולשיט, בגדים יפים יותר."

אני מצחקקת ומרימה את הרצועה של תיק הגב שלי גבוה יותר על כתפי. ואם כבר מדברים על בגדים מגניבים, יש לציין שהיא נראית מהממת בחולצה של אימא שלה, עם הדפס של להקת נירוונה וזוג מכנסי ג'ינס קרועים, שגורמים לי להתחרט לגמרי על זה שהרשיתי לאימא שלי לשכנע אותי שהסרפן הזה מקורדרוי "נראה מהמם". עם זאת, כל דבר טוב יותר מהחצאית המשובצת המזעזעת וגרבי הברך הטיפשיים שנאלצתי ללבוש בבית הספר הקודם.

ליזי ואני היינו החברות הכי טובות מאז גן הילדים. אני הייתי הילדה שבכתה כל הזמן מפני שהיא התגעגעה לאימא שלה, וליזי הייתה זאת שהכריחה את בובת החייל ג'י־איי־ג'ו ואת ברבי להתנשק. היינו הפכים מוחלטים — אני בשמלות הוורודות והמצויצות שלי והיא באוברולים — עד שיום אחד היא חלקה איתי את הצ'יפס שלה וזהו זה, החברות הכי טובות לנצח, למרות העובדה שהיא עברה לבית הספר הציבורי ועליי נגזר לדשדש בבית הספר הקתולי.

עד היום.

סוף־סוף ההורים שלי ריחמו עליי והרשו לי ללמוד בתיכון קריק פולז במקום לעבור לתיכון הלב הקדוש, שבו למד אחי.

אני נסוגה צעד לאחור כשליזי טורקת את דלת הלוקר כשגוף מוצק כמו חומת סלעים מתנגש בגב שלי. רגליי מועדות כמה צעדים לאחור, אבל ידיים חזקות מייצבות אותי לפני שאני צונחת ומתרסקת על הרצפה. בתוך הכאוס, תיק הגב שלי נשמט מכתפי ופוגע ברצפה.

"נהדר," אני ממלמלת לעצמי ומוסיפה, "מצטערת," למי שנמצא מאחוריי כשאני מתכופפת לאסוף את תכולת התיק שלי.

"היי, ליזי? את מתכוונת להציג בפניי את החברה שלך?"

הבריטון העמוק מושך אותי קדימה. אני מתעשתת וקמה על רגליי בדיוק בזמן שבו ליזי מגלגלת עיניים. "ראיין, שרלוט. שרלוט, ראיין," היא אומרת בהבעה קפואה ומחווה בידיה בינינו.

"את חדשה?" הוא שואל, ומבטו הכחול מתפתל במורד השמלה המחרידה שלי, מלטף את רגליי החשופות.

"כן." הבטן שלי מתהפכת. אתן מכירות את ההרגשה הזאת בפנים, כשפרפרים מכים בכנפיהם בהתלהבות אדירה, בלתי נשלטת? הדחף המביך לחייך כמו איזו סתומה חסרת מוח? חוסר היכולת האידיוטי להגיד יותר ממשפט בן מילה אחת? כן, כל השלושה הכו בי.

הוא מעביר את אצבעותיו מבעד לקווצה של שיער בלונדיני שתלויה על מצחו, אבל היא צונחת שוב כמו גל ברגע שבו היא חומקת מכף ידו. "ברוכה הבאה לתיכון קריק פולז."

אנרגיה מערערת מתנועעת לה בין כפות רגליי. "תודה."

"אם את פנויה אחרי בית הספר, את צריכה לבוא למגרש, לראות אותנו מתאמנים."

נהמה של איכס רועמת בגרונה של ליזי. "אני בטוחה ששרלוט ואני יכולות לחשוב על מאה דברים אחרים שנעדיף לעשות מאשר להסתכל על חבורת ניאנדרטליים מתקלים זה את זה בשדה של בוץ."

ראיין מכווץ את מבטו ומזעיף פנים. "אף אחד לא הזמין אותך, לֵזי1. את ממילא בטח תעדיפי להסתכל על המעודדות."

"שיהיה." ליזי מסתובבת במקומה וזוקרת לעברו אצבע משולשת. "לך תזדיין, טיפש." היא משלבת את זרועה בזרועי וגוררת אותי משם, אבל אני מציצה מעבר לכתפי עוד פעם אחת ומגלה שהוא מסתכל עליי מתרחקת.

אני מניחה את כף ידי על פי. "הוא חמוד."

"הוא דוחה," היא עונה. "הוא וכל שחקני הפוטבול האחרים בבית הספר הזה והחברות המעודדות הקטנות שלהם, כולן עשויות מפלסטיק."

"לא יודעת. הוא נראה לי בסדר."

היא עוצרת ותופסת את המרפק שלי באצבעותיה. "תאמיני לי, הוא לא. שיעור מספר אחת בבית הספר הציבורי, שָׁר, תשמרי מרחק מראיין שיי והחיים שלך יהיו הרבה יותר מאושרים."

"תעצרו בבקשה את המעלית."

הדלתות האוטומטיות מתקרבות באופן מסוכן אל ידי המושטת, אבל משתחררות ונפתחות כאשר גבר לבוש בשחור דוחק ביניהן את כתפו. ניחוח של עור נודף מהמעיל שלו שמגיע עד ברכיו. אני מתבוננת בו, כובע הקפוצ'ון המורם מסתיר את רוב פניו, למעט קווצת שיער שחור כאבן שוהם שמציצה מלמטה.

הקרביים שלי מתפתלים כשאנחנו יורדים בשקט. אובדן השליטה במהלך הטיפול מטיל על כתפיי עול כבד. אני לא נהנית להציג את הכאב שחי בתוכי. לאחר שרומזים לך שדעתך לא חשובה, קשה להביע אותה גם כשמבקשים ממך לעשות זאת. חוץ מזה, הרגשות שלי לא חשובים עד כדי כך. יש בעולם הזה כל כך הרבה אנשים שסבלו יותר ממני. מי אני שאתלונן?

הצליל של השם שלי, שנאמר בלחישה, מרחף לידי ושולף אותי מהחלומות בהקיץ. אני פונה כדי להסתכל עליו, אבל הבחור בשחור פשוט בוהה לפנים.

"אני מכירה אותך?" אני שואלת.

עובר רגע עד שהוא עונה, "סליחה?"

"אמרת את השם שלי."

קמטים נוצרים במצחו. "לא נכון."

אני מרימה גבה ומכווצת את שפתיי. "כן אמרת. אמרת שרלוט..."

העיניים הכהות שלו נוצצות מתחת לקפוצ'ון. "שרלוט, לפעמים."

אני מחכה לשורת המחץ, אבל הוא רק מחייך אליי כאילו אני משוגעת. אני לא משוגעת.

הוא מכניס את קצות אצבעותיו מתחת לכובע הקפוצ'ון ומוציא אוזנייה. "אני מבין שאת לא מעריצה של להקת הקיור," הוא אומר. הקול שרדף אחריי קורא מתוך האוזנייה הזעירה, והשם שלי נישא באוויר בינינו כמו עשן.

להט מציף את לחיי. "אה."

"הכול בסדר," הוא אומר ומכניס שוב את ידו מתחת לקפוצ'ון.

הבטן שלי מתכווצת. אני לכודה במעלית, נבוכה כל כך, לכן אני תוחבת הכול פנימה ועוברת לרגש שנראה לי הרבה יותר נוח — כעס. "לא התנצלתי," אני יורה.

הוא פונה שוב לעברי, עיניו הזוהרות מרקדות מתחת לעפעפיים שמושפלים מטה. "ראיתי אותך כאן קודם. את הולכת לפסיכולוגית שמול הפסיכולוג שלי."

"איזו יכולת מופלאה להסיק מסקנות, גאון. יש בקומה רק שני משרדים," אני רוטנת כשהמעלית עוצרת.

"סמים?" הוא שואל.

השאלה האבסורדית שלו גורמת לי להסב את מבטי אליו כשהדלתות נפתחות. "מה?"

"פשוט... את נראית כמו מישהי מאחוות סטודנטיות. אולי חגגת קצת יותר מדי במסיבה של אחוות אומגה ומצאת את עצמך במרכז שיקום?"

עיניי מתרחבות. החוצפה של הבחור הזה. "וואו! תודה על האבחנה הפרועה והמעליבה. הייתי מתארת לעצמי שבחור שנראה כאילו הוא התעורר לפני רגע במערה יהיה קצת פחות שיפוטי," אני אומרת ויוצאת ברקיעה מהמעלית.

הוא מדביק אותי בצעד אחד. "לא התכוונתי לזה ככה."

"שיהיה."

"חכי." הוא מושיט יד כדי לעצור אותי, וכשאני מרגישה את היד שלו נוגעת בכתפי, אני מתכווצת ומתרחקת כאילו הוא צרב את עורי. הוא מרים את כף ידו כדי להוכיח שלא הייתה לו כל כוונה לפגוע. "אני אשחזר את השיחה הזאת שוב ושוב בראש שלי עד שאשתגע או שאתקן את זה. אני יכול להזמין אותך לכוס קפה או משהו?"

"לא נראה לי שזה הכרחי."

"תאמיני לי. זה הכרחי מאוד. יש סיבה לכך שאני בטיפול."

חיוך ביישני מעקל במידה מזערית את זוויות פיו, וחום ממלא את חזי בשל המראה הזה. הוא מקסים באופן בלתי רגיל. מישהו שהייתי חולפת על פניו ברחוב ולא הייתי שמה אליו לב. אבל כשהוא ממש ממולי, בוחן אותי במבט הכן שלו, אני לא מצליחה להתעלם. אין כאן שום יהירות. שום מניעים מתנשאים. פשוט חיוך צנוע, שמושך אותי כמו פרפר ללהבה. מתיקות מוחלטת עטופה בשחור.

אני מסתכלת על השעון שלי ושוקלת את האפשרויות שעומדות בפניי. השיחה עם דוקטור ויין גולשת לתוך ראשי כמו הודעות פרטיות בטוויטר. בניית מערכת יחסים חדשה אינה פוגעת במערכת היחסים שהייתה לך עם ראיין. מותר לך לחיות את חייך.

מצד שני, אימא שלי בטח מחכה ליד החלון. היא תזנק עליי בשנייה שבה איכנס בדלת כדי לראות אם החלמתי באורח פלא. אני לא יכולה להתעסק עם זה עכשיו. לא כשהלב שלי שברירי כל כך בגלל הטיפול.

קפה עם בחור נחמד או אחר צהריים כשאימא שלי יושבת לי על הווריד? ההחלטה קלה. מאוד.

"בסדר גמור," אני אומרת לו.

קרקוש המפתחות השקט מלחשש סביבי כשאני עוברת על עיתון בית הספר בלפטופ שלי. "הכרוניקות של קריק פולז" הוא רק סמרטוט מקומי קטן. ככל הידוע לי, אף אחד לא קורא אותו, אבל אם אכתוב בו, זה ייראה נהדר בטפסי ההרשמה שלי לקולג'. אם הדברים יסתדרו כמו שאני רוצה, אהיה עורכת כבר בכיתה י"א.

בדיוק כשאני באמצע מאמר אינפורמטיבי על קפטריית בית הספר, הכיסא שלידי חורק על הרצפה. אני מסתובבת בבהלה ופוגשת בעיניו הכחולות החצופות של ראיין שיי.

"מה את קוראת?" הוא שואל ומחווה בסנטרו לעבר המסך שלי.

אני מחייכת בנימוס, בטוחה שהוא יכול לשמוע את הלב שלי הולם בתוך כלוב צלעותיי. למרבה המזל, המוח שלי נכנס להילוך־על ומוחק את השכבה הדקה של התאווה שמאכלת את השיפוט ההגיוני שלי. "עיתון בית הספר."

הוא מצקצק. "למה את מבזבזת זמן על הזבל הזה?"

"אני רוצה להיות עיתונאית."

זוויות פיו מתעקלות כמו קשת, כפות ידיי נעשות לחות. אני מצמידה אותן זו לזו ומחליקה אותן בין ירכיי כדי להרגיע את אצבעותיי הרועדות. "היה כאן מאמר טוב עליך. התלמיד הראשון מכיתה ט' בהיסטוריה של קריק פולז שהגיע לנבחרת. מרשים."

"עוקבת אחריי, אה?"

הצליל "ששש..." פורץ מאיזשהו מקום בחדר, לכן אני מנמיכה את קולי ללחישה. "לא בדיוק."

"זה בסדר," הוא ממלמל. "גם אני עקבתי אחרייך."

"באמת?" אני מרימה גבה. "מה גילית?"

"שאת ילדה קתולית טובה, כל היום בכנסייה."

אני מכווצת את שפתיי לקו דק. שמעתי את ההקנטה הזאת מילדי בית הספר הציבורי מאז גן הילדים. קיוויתי שהיא תתפוגג עד שאגיע לתיכון.

"אל תיפגעי, אני סתם צוחק עלייך." שמץ של גוון ורוד מבצבץ בין שפתיו כשהוא מושיט יד בין רגליו ומקרב אליי את הכיסא שלו. "בואי נראה... שם המשפחה שלך הוא הארגרוב, יש לך במערכת שעת למידה עצמית בחדר העיון בשיעור השלישי, ולשיער שלך יש ריח של פטל."

אני ממצמצת, וההבעה הנוקשה שלי מאבדת את כל האפקטיביות שלה. "זאת עבודת בילוש טובה."

"יש משהו שאת רוצה לדעת עליי?"

"ליזי אמרה לי להתרחק ממך," אני פולטת ומייד נשמע שוב ה"ששש..."

פניו נשארות חסרות הבעה. "את צריכה לדעת שחברוּת עם לֵזי האלס היא התאבדות חברתית."

אני מכווצת את שפתיי והדם שלי מתקרר כשאני פונה בחזרה אל המסך שלי. "מה אתה אומר."

"תקשיבי, אני לא בקטע של לומר לאנשים מה לעשות או עם מי להתחבר, אבל לא הייתי רוצה לראות אותך מסתבכת עם החברה הלא נכונה ביום הראשון שלך כאן."

"תודה על הדאגה. אם ארצה את עצתך בעתיד, אבקש אותה."

"כרצונך," הוא אומר ונשען לאחור בכיסאו.

קולה של הספרנית קוטע את המתח בינינו. "מר שיי, אתה לא צריך להיות כרגע באיזשהו שיעור?"

"אולי," הוא מלגלג בתגובה.

אני מביטה בו בהפתעה. "רגע... אתה לא אמור להיות עכשיו בחדר העיון?"

"לא."

"אז מה אתה עושה כאן?"

עוד חיוך שעוצר את הלב שלי מעקל את שפתיו. "באתי לדבר איתך."

"קפה. שחור."

המלצרית מחייכת ומהנהנת קלות, ואז מפנה אליי את תשומת ליבה כשכפות ידיה מונחות על בטנה התפוחה. השערות בעורפי סומרות. פניו של ראיין חולפות בזיכרוני, מסך השיער בגוון בלונד שצונח תמיד על מצחו. עיניו הכחולות, הצלולות והפראיות.

"המממ..." אני מתחילה לומר ותוחבת את שערי מאחורי האוזן שלי. "קפוצ'ינו גדול, עם תוספת קצפת וקצת סירופ קינמון."

"בסדר גמור," היא אומרת ופוסעת משם בכבדות.

קול עמוק מהדהד. "אוהבת מתוק, אה?"

"אפשר להגיד," אני אומרת בחיוך סרקסטי. "תיהנה מהמים עם פולי הקפה הרתוחים. אני אוסיף שמנת וסוכר לקפה שלי, כי אני אוהבת את עצמי."

רגע של שתיקה חולף בינינו. קשה להיזכר בפעם האחרונה שישבתי בדיינר עם אדם אחר. הנורמליות של המעשה הזה נראית לי זרה.

"אז כמה זמן את מטופלת אצל הרופאה שלך?"

"דוקטור ויין? המממ..." המבט שלי מתגלגל אל התקרה ואז שב ויורד. "אולי חודש? לא יודעת. אני אפילו לא בטוחה שאני צריכה את זה, אבל אימא שלי מתעקשת, אז..."

הוא מהנהן. "הורים. אני מבין את זה. תמיד מנסים לרפא אותנו."

צחוק קטן נפלט מתוכי. "הם אמורים לדעת שיש דברים שפשוט אי אפשר לרפא."

"על זה אני יכול לומר רק 'אמן'," הוא עונה והגבות שלו מתרוממות. השיער השחור שהוסתר קודם לכן מתחת לקפוצ'ון מזדקר לכל הכיוונים, פרוע ולא מאולף. כאילו הוא ישן עם שיער רטוב ולמחרת התעורר ליום השיער הכי גרוע. למרות זאת, משהו בזה מתאים לו, כמו כאוס חי בעולם שתובע סדר.

המלצרית מגיעה עם המשקאות שלנו ומניחה אותם על השולחן, מפריעה לשטף הנינוח של השיחה שלנו. "אתם רוצים להזמין אוכל?" היא שואלת.

"אני לא," אני עונה ומפנה מבט שואל אל מעבר לשולחן.

"שום דבר, תודה."

"תקראו לי אם תשנו את דעתכם," היא אומרת ועוזבת אותנו.

"אז ספרי לי על עצמך, שרלוט."

הבקשה מכה בחזה שלי כמו שני טונות של אימה. זו שאלה שהתשובה עליה אמורה להיות קלה, אבל יצירת חברויות חדשות מתחילה רק לעיתים רחוקות במשפט כרגע יצאתי מאשפוז בבית חולים לחולי נפש כי אני לא יכולה להתגבר על המוות של החבר שלי. וחוץ מזה, האמת המפחידה היא שלמרות הטיפול, חיבוטי הנפש וההרהורים השקטים, אני עדיין לא מסוגלת להחליט אם מה שמטריד אותי יותר הוא מותו או חייו של ראיין.

"טוב..." אני שואפת לתוך ריאותיי שאיפה עמוקה ומאפשרת לה להתגלגל החוצה בעודי מנסה לנסח תגובה הולמת. "אין הרבה מה לספר. סיימתי תיכון לאחרונה. נראה לי שאני עדיין מתלבטת בקשר למה שאני רוצה לעשות בהמשך חיי."

הוא משחיל את אצבעו בידית של הספל שלו ומרים אותו קלות מהצלוחית. "במה את מתעניינת?"

חיוך קטן מתפשט על שפתיי. "בשום דבר."

"חייב להיות משהו שאת אוהבת. כבר נרשמת לקולג'?"

"הייתי אמורה להתחיל בסתיו, אבל..." אני מושכת בכתפיי, מדחיקה את זיכרון המבט המטורף בעיניו של ראיין כאשר אמרתי לו שאלמד בקולג' שרה לורנס במקום באוניברסיטת מישיגן כפי שתכננו.

הידיד החדש שלי לוגם לגימה קטנה מהקפה שלו ומכווץ את שפתיו כשהוא בולע אותה. "את לא מפרטת בכוונה, או שאני חוצה כאן איזשהו גבול דמיוני?"

אני יושבת כמו אבן, תוהה איך לענות על השאלה הישירה, כשלפתע נשמע הצלצול הגואל. במקרה זה, צלצול הטלפון. אני מחפשת את המכשיר בתוך התיק שלי ומוציאה אותו, המילה בית מהבהבת על המסך. "הלו?"

זו אימא שלי. "הו, תודה לאל. פגישת הטיפול נמשכה יותר מהרגיל?"

אני מעיפה מבט מלוכסן אל האיש שמולי, חוששת לענות לה ומתכווצת בפחד. "לא. נפגשתי עם ידיד לקפה."

לאחר הפסקה בת שתי שניות, היא שואלת, "איזה ידיד?"

מפולת סלעים מתחוללת בקרביים שלי. זה לא סוד שלא דיברתי עם אף אדם מחיי הקודמים מאז שחזרתי. היא מעצבנת, אבל לא טיפשה.

הפה שלי נפתח כדי לענות, רק אז אני מבינה שמרוב רחמים עצמיים לא שאלתי לשמו. מבטי נודד אל מעבר לשולחן בפעם השנייה. בתנועות שפתיים בלבד הוא אומר הברה יחידה, כאילו קורא את המחשבות שלי.

המשך הפרק בספר המלא