תשורת החוט הזהוב
כל שאני יודעת על העניין הזה שמעתי מהעורבים.
לקח לנו זמן להתקרב, עד שהעמדתי, קרוב לכניסה לביתי, כיסא עץ גבוה ועליו כלי פלסטיק עם מים שהחלפתי פעם ביום. למרגלותיו פוררתי לחם.
והם באו.
תחילה, רק אחרי שהייתי מתרחקת או נכנסת הביתה, אבל די מהר התרגלו לנוכחותי. הייתי צופה ומקשיבה להם מהנדנדה שבמרפסת, שבינה לבין תחנת ההאכלה המאולתרת הפרידו כעשר פסיעות.
רוב הזמן קרקרו קרקורי סרק. אני לא זוכרת מתי בדיוק הפכו הקרקורים לשפה שהבנתי. במבט לאחור נדמה, שהעורבים נתנו לי פרק זמן לקלוט, להפנים, ולהבין מעל לכל ספק, שאני אכן מבינה את שפתם. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת דברים שהייתי רוצה לדעת, אבל ביום בו הובאה אליי תשורת החוט הזהוב, הבנתי מעל לכל ספק שאינני מדמיינת.
הם משכו חוטי חוטים בין העולמות. לא פעם שמעתי אותם מדברים על המעברים בין העולמות, על מלאכת האריגה ביניהם, ועל עולמות בהם הזמן כלל לא מתקיים. לעתים, היו צוחקים עלינו, בני האדם, החיים בעולם הזה עם קטרקט כל כך עבה, שכל כך מעט עובר דרכו, ועל איך שאנו מייחסים לו עולם ומלואו, ומתייחסים רק למה שחמשת חושינו קולטים כמו אין בלתם.
יום אחד, בעודי יושבת על הנדנדה, התקרב אליי אחד מהם, ונעמד על שידת הטורקיז שניצבה מול הנדנדה. חלקה שימש כשולחן קפה, ועל חלקה האחר עמדו עציצים בירוק בהיר וסגול כהה. הסתכלנו זה על זה. קרן שמש נפלה עליו, ודבר מה זהר במקורו. באותו הרגע שמט את הדבר הזוהר לרגליי ומייד עף לגג ממול.
ירדתי מהנדנדה. על רצפת המרפסת היה מונח חוט זהוב באורך של כשבעה סנטימטרים. הנחתי אותו בכף ידי ונשאתי מבטי לגג. העורב עמד שם ובחן את מעשיי.
לפתע פילחה קריאה את האוויר, ומייד לאחריה נשמע קול: "שאלת, אז אספר לך סוד עולמות עליונים."
הבטתי בחוט הזהוב מקרוב וחשתי שרגליי נדבקו לרצפה.
"כן, ככה," שמעתי את העורב שנחת כמה דקות לפני כן על הגג שממול.
עיניי התמקדו בחוט שהלך וזהר בכף ידי, למרות שהשמש כבר זזה, ורק הפינה הצפונית של המרפסת נותרה מוכתמת מעט באורה.
שני עורבים נחתו על כיסא העץ ולגמו לסירוגין מהמים. העורב שהיה על הגג הצטרף אליהם ונעמד בגבו אליי. עורב רביעי חג מעליהם. קריאות ארבעתם היו חזקות, עד שנדמה היה לי שהניעו את עלי המכנף הנאה שעמד על הדשא, בין המרפסת לתחנת ההאכלה.
החזרתי מבטי אל העורבים שעתה היו קרובים זה לזה והשמיעו קרקורים חלשים יותר, מתוכם הבנתי כי מתלהט ויכוח אם וכמה לשתף אותי במידע שנשאו הלוך ושוב בין העולמות, מידע, שטמונות בו גם תשובות לשאלה שהנחתי בעולם הזה לגבי אדם שהכרתי באותה העת.
באופן מוזר, לא הצלחתי לרדת לעומק שורשיו, לא ראיתי מה מניע אותו בעולם הזה. באופן מוזר עוד יותר, הוא ראה עצמו מסתובב בעולם כספר פתוח. כך היה חוזר ואומר. ספר פתוח הוא לא היה. כבר פתחתי ספרים נעולים ככספת וראייתי ירדה לאורך שורשיהם במהירות האור. לא אצלו, והוא סיקרן אותי, לא יודעת אם בשל התעלומה, האתגר בפתיחת דלת נעולה או האופן שבו נע בעולם הזה. כנראה שכולם ביחד חברו לסקרנות שלי, שפעמים מעטות ידעה גבולות מה הם.
הנחתי את השאלה פשוטה וצלולה בעולם הזה והנחתי לה.
חיכיתי על הנדנדה, החוט עדיין בכף ידי. המרפסת הוצלה כולה. העורבים התעופפו, ולא נשארו ללון אפילו על צמרת הברוש הגדול או על צמרת הסיגלון הקרובים.
פתחתי את כף ידי, שמתי את החוט הזהוב על שידת הטורקיז ונכנסתי הביתה.
שלושה ימים החלפתי את מי השתייה ופוררתי לחם למרגלות הכיסא, כמו לא התרחשה השיחה בינינו, כמו לא בערה בי הסקרנות, כמו לא הונח חוט זהוב על שידת הטורקיז והיה כגחלילית גם ביום וגם בליל.
לעתים התבוננתי בו דרך זכוכית המגדלת שלי, אך לא גיליתי דבר.
ביום הרביעי באו העורבים לשתות ולאכול. המידע שהחליפו ביניהם נשמע באוזניי כמו דיבורי חולין שלא מצאתי בהם עניין. ישבתי על הנדנדה וחיכיתי, אבל כשסיימו, בקושי העיפו מבט לעברי ועופפו להם.
באותו הלילה חלמתי על החוט הזהוב. ראיתיו כחלק ממארג זוהר המונח במרומים. חלקו נגלה לעיניי וחלקו נותר עלום. קצות המארג היו מוטלים לתוך סדקים המאפשרים מעבר בין העולמות. עורב שהגיח מתוך הסדק תפס במקורו בקצה אחד, משך מעט ותפס היטב במקורו את מה שנשר. הזוהר של החוט בהק.
ואז הבוהק כיסה על הכול.
צריבה בעיניי העירה אותי והתנדפה ברגע שפקחתי אותן.
החלפתי מים, פוררתי פרוסת לחם, זרקתי את האשפה לפח הגדול שבקצה השכונה והשקיתי את העציצים. ניסיתי לזהות מבין העורבים שבאו לאכול ולשתות את האחד שהביא את החוט הזהוב, אבל לא עלה בידי. כולם נראו לי באותו הגודל, הצבע, הקול. קטרקט עבה נפרש על עיניי, חשבתי, ואין לי אלא לקבלו בברכה, כמו את החוט הזהוב שהמשיך לזהור כגחלילית.
הזמן עבר, כל דבר תפס את מקומו בחזרה בחולין. השקיתי את העציצים בבוקר בצינור הצהוב שפרמתי וגלגלתי בחזרה על הברז, מילאתי מים לעורבים ופוררתי פרוסות לחם. כמעט נשכחה הדרך שבה אותו האדם הגיע לביתי. נדמה, שבאותה העת רק העורבים ידעו את מה שנותר סמוי מהעין אך לא מהלב.
יום אחד הגיע האיש לביתי לפגישת עבודה. לפני כן חלף ליד התחנה הריקה להשקיית העורבים והאכלתם, ונקש בדלת. קמתי לפתוח. הפעם חייכתי למראה בגדיו השחורים. הוא הגיע בשירות העורבים, הצטללה ידיעה בתוכי.
"מה פשר הכיסא הגבוה עם קופסת המים?" שאל.
כשקיבל את התשובה, הורמו גבותיו.
מייד החל לספר סיפור מוזר על כך שפעם הניח מראה על הקיר החיצוני של ביתו והעורבים היו מתנגשים בה, נפצעים, ולעתים אפילו מאבדים את חייהם. ראיתי בעיני רוחי את מה שתיאר והתקשיתי לנשום.
שמתי את עניין צבע בגדיו, התהייה וכל הסיפור שסיפר בערמה אחת, פרשתי עליה בד אטום ופיניתי מקום לעניין לשמו נפגשנו.
באותה העת כבר היינו במחצית דרכו של פרויקט נוסף. הוא היה מביא אליי רעיון, ובאופן שאין לי דרך להסבירו, יכולתי להיכנס לשדה שלו ולראות את הרעיון בחומר, בצבע, ואף להצביע על חולשותיו וחוזקותיו. בסיומה של העבודה המשותפת ידע לגייס הון וגם למכור.
שמעתי עליו כשעוד עבדתי בחברת סטארט אפ - משרה קשוחה במחלקת עיצוב המוצר. עשר שעות לפחות בכל יום מול המחשב. שמו נלחש במסדרונות כמי שיודע להפוך קש לזהב. יום אחד הגיע למחלקת העיצוב עם בעלת חברת הסטארט אפ שביקשה לשכור את שירותיו.
אני זוכרת שעמד מאחוריי והביט בהדמיית המוצר. בין רגע החל לזרום אליי מידע, שאחרי כדקה החל לצאת מבין שפתיו לחלל החדר. הידיים שלי עברו מהמקלדת אל בלוק הנייר. קופסת העפרונות הצבעוניים נשלפה מהמגירה, והתחלתי לצייר את המידע שקיבלתי.
כפי הנראה הבחין בהתרחשות, כי כעבור יומיים התבקשתי להגיע לשיחה עם בעלת החברה שבישרה לי, שהאיש הציב שני תנאים לכניסתו לפרויקט - שאעבוד אתו, ושאקבל אופציות מבלי שייגרע דבר מהסכם העבודה שלי.
הסכמתי מייד. אחרי שחברת הסטארט אפ נמכרה ומימשתי את האופציות שלי, יכולתי לחיות כפי שתמיד רציתי - בקצב אטי - בהלימה מלאה לקצב הפנימי שלי - בין הסטודיו למרחבי הפרא.
לא הייתי צריכה דבר מעבר לכך.
הוא שב אליי כעבור שנה עם רעיון חדש. למשמע קולו התעוררה בי מחדש הסקרנות לגביו. כבר לא הייתי צריכה כסף, היה לי די והותר, אבל הוא כל כך סיקרן אותי, ובקשותיו לא דרשו ממני לוותר על קצב החיים האטי שלי. מכיוון שהמשכתי לתהות על פשר המפגש אתו, הסכמתי להצטרף לפרויקט החדש.
הנחתי שאלה פשוטה וצלולה בעולם הזה לגבי מהות המפגש אתו, והנחתי לה.
בעודו מקליד על המחשב הנייד שלו את עיקרי הפגישה, התבוננתי באצבעותיו ובידיו. חיפשתי רמז, שביל כניסה, שיחבר את הקצוות שנותרו נסתרים בפניי. לחישה פתאומית שעלתה מתוכי הוציאה אותי אל המרפסת. לקחתי את החוט הזהוב משידת הטורקיז והבאתיו פנימה.
לראשונה מאז הגיע אליי, הכנסתי את החוט לביתי.
הנחתי אותו ליד ספל הקפה של האיש. הוא היה כל כך שקוע בהקלדה, עד שנדמה היה שלא שם לב ליציאתי ולחזרתי. ישבתי, והתבוננתי בו קורא לי את שכתב.
הנהנתי. הוא סגר את המחשב, הרים את ספל הקפה ללגימה אחרונה וקם ללכת לדרכו. הוא לא שם לב לחוט. ליוויתי אותו החוצה. מייד החזרתי את החוט למקומו, התיישבתי על הנדנדה והתבוננתי בגבו ההולך ומתרחק.
רגע לפני שנעלם משדה ראייתי, יצא אחד העורבים מצמרת הברוש הגדול, הנמיך מעופו מעט ועשה סיבוב שלם מעליו. נדמה, שהאיש לא הרגיש בדבר. הליכתו לא הואטה, וראשו לא הורם. העורב חזר לצמרת הברוש הגדול, ואני התחלתי לנענע את הנדנדה. הסרתי את הבד שפרשתי מעל המידעים והתהיות ונתתי לכולם לנוע בתוכי, ללא ציפייה לבאות.
נהגתי לפתוח את היום בהליכה של כשעה שהחלה לפני הזריחה. שנים שלא השתמשתי בשעון מעורר. הייתי מבקשת מהגוף להתעורר בזמן וכך היה קורה. הליכות הבוקר הצלילו בתוכי את ערוצי הקשב. הייתי מניחה שאלה בעולם והתשובה הייתה מתרחשת לנגד עיניי.
הרגשתי כי הכול אחד - הנשימה, מעוף הציפורים, אפילו האבנים וצורתן והאופן בו היו מונחות, וכך גם העננים, העצים. הכול היה אחד, ואני ספוגה בתוכו. אלה היו רגעי חסד. לא פעם נעצרתי ובכיתי משמחה עמוקה והודיה, כמו אחרי מעשה אהבה. אבל כל השאלות שהנחתי בעולם בטיולי הזריחות לא נגעו לאותו האדם, ולשאלה העיקרית - לשם מה הצטלבו דרכינו.
התשובה, ידעתי, תבוא מעצמה.
והיא באה, אחרי שכבר התייאשתי והנחתי לעורבים, לאיש ואפילו לחוט שנעלם מהשידה. היא באה כמו סופה, שאבה אותי אליה בלילה אחד של חלימה ששום דבר בו לא העיד על ההולך לקרות - לא מזג האוויר שתאם היטב לעונת השנה, לא הירח שהיה כקו דק מתעגל בשמיים.
מעבר למרחבי הזמן, במגדלור, שהרוחות עשו בו כבשלהן, מצאתי את חפץ השתברויות האור.
כגחלילית הוביל אותי, חולף על פני חלומות, עד שנעצר לבסוף, ואני אתו. רק אז יכולתי להתיק מבטי ממנו ולהסתכל סביב על מה שנפרש בפניי ועל מי שהייתי באותו המקום.
תשורת החוט הזהוב
כל שאני יודעת על העניין הזה שמעתי מהעורבים.
לקח לנו זמן להתקרב, עד שהעמדתי, קרוב לכניסה לביתי, כיסא עץ גבוה ועליו כלי פלסטיק עם מים שהחלפתי פעם ביום. למרגלותיו פוררתי לחם.
והם באו.
תחילה, רק אחרי שהייתי מתרחקת או נכנסת הביתה, אבל די מהר התרגלו לנוכחותי. הייתי צופה ומקשיבה להם מהנדנדה שבמרפסת, שבינה לבין תחנת ההאכלה המאולתרת הפרידו כעשר פסיעות.
רוב הזמן קרקרו קרקורי סרק. אני לא זוכרת מתי בדיוק הפכו הקרקורים לשפה שהבנתי. במבט לאחור נדמה, שהעורבים נתנו לי פרק זמן לקלוט, להפנים, ולהבין מעל לכל ספק, שאני אכן מבינה את שפתם. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת דברים שהייתי רוצה לדעת, אבל ביום בו הובאה אליי תשורת החוט הזהוב, הבנתי מעל לכל ספק שאינני מדמיינת.
הם משכו חוטי חוטים בין העולמות. לא פעם שמעתי אותם מדברים על המעברים בין העולמות, על מלאכת האריגה ביניהם, ועל עולמות בהם הזמן כלל לא מתקיים. לעתים, היו צוחקים עלינו, בני האדם, החיים בעולם הזה עם קטרקט כל כך עבה, שכל כך מעט עובר דרכו, ועל איך שאנו מייחסים לו עולם ומלואו, ומתייחסים רק למה שחמשת חושינו קולטים כמו אין בלתם.
יום אחד, בעודי יושבת על הנדנדה, התקרב אליי אחד מהם, ונעמד על שידת הטורקיז שניצבה מול הנדנדה. חלקה שימש כשולחן קפה, ועל חלקה האחר עמדו עציצים בירוק בהיר וסגול כהה. הסתכלנו זה על זה. קרן שמש נפלה עליו, ודבר מה זהר במקורו. באותו הרגע שמט את הדבר הזוהר לרגליי ומייד עף לגג ממול.
ירדתי מהנדנדה. על רצפת המרפסת היה מונח חוט זהוב באורך של כשבעה סנטימטרים. הנחתי אותו בכף ידי ונשאתי מבטי לגג. העורב עמד שם ובחן את מעשיי.
לפתע פילחה קריאה את האוויר, ומייד לאחריה נשמע קול: "שאלת, אז אספר לך סוד עולמות עליונים."
הבטתי בחוט הזהוב מקרוב וחשתי שרגליי נדבקו לרצפה.
"כן, ככה," שמעתי את העורב שנחת כמה דקות לפני כן על הגג שממול.
עיניי התמקדו בחוט שהלך וזהר בכף ידי, למרות שהשמש כבר זזה, ורק הפינה הצפונית של המרפסת נותרה מוכתמת מעט באורה.
שני עורבים נחתו על כיסא העץ ולגמו לסירוגין מהמים. העורב שהיה על הגג הצטרף אליהם ונעמד בגבו אליי. עורב רביעי חג מעליהם. קריאות ארבעתם היו חזקות, עד שנדמה היה לי שהניעו את עלי המכנף הנאה שעמד על הדשא, בין המרפסת לתחנת ההאכלה.
החזרתי מבטי אל העורבים שעתה היו קרובים זה לזה והשמיעו קרקורים חלשים יותר, מתוכם הבנתי כי מתלהט ויכוח אם וכמה לשתף אותי במידע שנשאו הלוך ושוב בין העולמות, מידע, שטמונות בו גם תשובות לשאלה שהנחתי בעולם הזה לגבי אדם שהכרתי באותה העת.
באופן מוזר, לא הצלחתי לרדת לעומק שורשיו, לא ראיתי מה מניע אותו בעולם הזה. באופן מוזר עוד יותר, הוא ראה עצמו מסתובב בעולם כספר פתוח. כך היה חוזר ואומר. ספר פתוח הוא לא היה. כבר פתחתי ספרים נעולים ככספת וראייתי ירדה לאורך שורשיהם במהירות האור. לא אצלו, והוא סיקרן אותי, לא יודעת אם בשל התעלומה, האתגר בפתיחת דלת נעולה או האופן שבו נע בעולם הזה. כנראה שכולם ביחד חברו לסקרנות שלי, שפעמים מעטות ידעה גבולות מה הם.
הנחתי את השאלה פשוטה וצלולה בעולם הזה והנחתי לה.
חיכיתי על הנדנדה, החוט עדיין בכף ידי. המרפסת הוצלה כולה. העורבים התעופפו, ולא נשארו ללון אפילו על צמרת הברוש הגדול או על צמרת הסיגלון הקרובים.
פתחתי את כף ידי, שמתי את החוט הזהוב על שידת הטורקיז ונכנסתי הביתה.
שלושה ימים החלפתי את מי השתייה ופוררתי לחם למרגלות הכיסא, כמו לא התרחשה השיחה בינינו, כמו לא בערה בי הסקרנות, כמו לא הונח חוט זהוב על שידת הטורקיז והיה כגחלילית גם ביום וגם בליל.
לעתים התבוננתי בו דרך זכוכית המגדלת שלי, אך לא גיליתי דבר.
ביום הרביעי באו העורבים לשתות ולאכול. המידע שהחליפו ביניהם נשמע באוזניי כמו דיבורי חולין שלא מצאתי בהם עניין. ישבתי על הנדנדה וחיכיתי, אבל כשסיימו, בקושי העיפו מבט לעברי ועופפו להם.
באותו הלילה חלמתי על החוט הזהוב. ראיתיו כחלק ממארג זוהר המונח במרומים. חלקו נגלה לעיניי וחלקו נותר עלום. קצות המארג היו מוטלים לתוך סדקים המאפשרים מעבר בין העולמות. עורב שהגיח מתוך הסדק תפס במקורו בקצה אחד, משך מעט ותפס היטב במקורו את מה שנשר. הזוהר של החוט בהק.
ואז הבוהק כיסה על הכול.
צריבה בעיניי העירה אותי והתנדפה ברגע שפקחתי אותן.
החלפתי מים, פוררתי פרוסת לחם, זרקתי את האשפה לפח הגדול שבקצה השכונה והשקיתי את העציצים. ניסיתי לזהות מבין העורבים שבאו לאכול ולשתות את האחד שהביא את החוט הזהוב, אבל לא עלה בידי. כולם נראו לי באותו הגודל, הצבע, הקול. קטרקט עבה נפרש על עיניי, חשבתי, ואין לי אלא לקבלו בברכה, כמו את החוט הזהוב שהמשיך לזהור כגחלילית.
הזמן עבר, כל דבר תפס את מקומו בחזרה בחולין. השקיתי את העציצים בבוקר בצינור הצהוב שפרמתי וגלגלתי בחזרה על הברז, מילאתי מים לעורבים ופוררתי פרוסות לחם. כמעט נשכחה הדרך שבה אותו האדם הגיע לביתי. נדמה, שבאותה העת רק העורבים ידעו את מה שנותר סמוי מהעין אך לא מהלב.
יום אחד הגיע האיש לביתי לפגישת עבודה. לפני כן חלף ליד התחנה הריקה להשקיית העורבים והאכלתם, ונקש בדלת. קמתי לפתוח. הפעם חייכתי למראה בגדיו השחורים. הוא הגיע בשירות העורבים, הצטללה ידיעה בתוכי.
"מה פשר הכיסא הגבוה עם קופסת המים?" שאל.
כשקיבל את התשובה, הורמו גבותיו.
מייד החל לספר סיפור מוזר על כך שפעם הניח מראה על הקיר החיצוני של ביתו והעורבים היו מתנגשים בה, נפצעים, ולעתים אפילו מאבדים את חייהם. ראיתי בעיני רוחי את מה שתיאר והתקשיתי לנשום.
שמתי את עניין צבע בגדיו, התהייה וכל הסיפור שסיפר בערמה אחת, פרשתי עליה בד אטום ופיניתי מקום לעניין לשמו נפגשנו.
באותה העת כבר היינו במחצית דרכו של פרויקט נוסף. הוא היה מביא אליי רעיון, ובאופן שאין לי דרך להסבירו, יכולתי להיכנס לשדה שלו ולראות את הרעיון בחומר, בצבע, ואף להצביע על חולשותיו וחוזקותיו. בסיומה של העבודה המשותפת ידע לגייס הון וגם למכור.
שמעתי עליו כשעוד עבדתי בחברת סטארט אפ - משרה קשוחה במחלקת עיצוב המוצר. עשר שעות לפחות בכל יום מול המחשב. שמו נלחש במסדרונות כמי שיודע להפוך קש לזהב. יום אחד הגיע למחלקת העיצוב עם בעלת חברת הסטארט אפ שביקשה לשכור את שירותיו.
אני זוכרת שעמד מאחוריי והביט בהדמיית המוצר. בין רגע החל לזרום אליי מידע, שאחרי כדקה החל לצאת מבין שפתיו לחלל החדר. הידיים שלי עברו מהמקלדת אל בלוק הנייר. קופסת העפרונות הצבעוניים נשלפה מהמגירה, והתחלתי לצייר את המידע שקיבלתי.
כפי הנראה הבחין בהתרחשות, כי כעבור יומיים התבקשתי להגיע לשיחה עם בעלת החברה שבישרה לי, שהאיש הציב שני תנאים לכניסתו לפרויקט - שאעבוד אתו, ושאקבל אופציות מבלי שייגרע דבר מהסכם העבודה שלי.
הסכמתי מייד. אחרי שחברת הסטארט אפ נמכרה ומימשתי את האופציות שלי, יכולתי לחיות כפי שתמיד רציתי - בקצב אטי - בהלימה מלאה לקצב הפנימי שלי - בין הסטודיו למרחבי הפרא.
לא הייתי צריכה דבר מעבר לכך.
הוא שב אליי כעבור שנה עם רעיון חדש. למשמע קולו התעוררה בי מחדש הסקרנות לגביו. כבר לא הייתי צריכה כסף, היה לי די והותר, אבל הוא כל כך סיקרן אותי, ובקשותיו לא דרשו ממני לוותר על קצב החיים האטי שלי. מכיוון שהמשכתי לתהות על פשר המפגש אתו, הסכמתי להצטרף לפרויקט החדש.
הנחתי שאלה פשוטה וצלולה בעולם הזה לגבי מהות המפגש אתו, והנחתי לה.
בעודו מקליד על המחשב הנייד שלו את עיקרי הפגישה, התבוננתי באצבעותיו ובידיו. חיפשתי רמז, שביל כניסה, שיחבר את הקצוות שנותרו נסתרים בפניי. לחישה פתאומית שעלתה מתוכי הוציאה אותי אל המרפסת. לקחתי את החוט הזהוב משידת הטורקיז והבאתיו פנימה.
לראשונה מאז הגיע אליי, הכנסתי את החוט לביתי.
הנחתי אותו ליד ספל הקפה של האיש. הוא היה כל כך שקוע בהקלדה, עד שנדמה היה שלא שם לב ליציאתי ולחזרתי. ישבתי, והתבוננתי בו קורא לי את שכתב.
הנהנתי. הוא סגר את המחשב, הרים את ספל הקפה ללגימה אחרונה וקם ללכת לדרכו. הוא לא שם לב לחוט. ליוויתי אותו החוצה. מייד החזרתי את החוט למקומו, התיישבתי על הנדנדה והתבוננתי בגבו ההולך ומתרחק.
רגע לפני שנעלם משדה ראייתי, יצא אחד העורבים מצמרת הברוש הגדול, הנמיך מעופו מעט ועשה סיבוב שלם מעליו. נדמה, שהאיש לא הרגיש בדבר. הליכתו לא הואטה, וראשו לא הורם. העורב חזר לצמרת הברוש הגדול, ואני התחלתי לנענע את הנדנדה. הסרתי את הבד שפרשתי מעל המידעים והתהיות ונתתי לכולם לנוע בתוכי, ללא ציפייה לבאות.
נהגתי לפתוח את היום בהליכה של כשעה שהחלה לפני הזריחה. שנים שלא השתמשתי בשעון מעורר. הייתי מבקשת מהגוף להתעורר בזמן וכך היה קורה. הליכות הבוקר הצלילו בתוכי את ערוצי הקשב. הייתי מניחה שאלה בעולם והתשובה הייתה מתרחשת לנגד עיניי.
הרגשתי כי הכול אחד - הנשימה, מעוף הציפורים, אפילו האבנים וצורתן והאופן בו היו מונחות, וכך גם העננים, העצים. הכול היה אחד, ואני ספוגה בתוכו. אלה היו רגעי חסד. לא פעם נעצרתי ובכיתי משמחה עמוקה והודיה, כמו אחרי מעשה אהבה. אבל כל השאלות שהנחתי בעולם בטיולי הזריחות לא נגעו לאותו האדם, ולשאלה העיקרית - לשם מה הצטלבו דרכינו.
התשובה, ידעתי, תבוא מעצמה.
והיא באה, אחרי שכבר התייאשתי והנחתי לעורבים, לאיש ואפילו לחוט שנעלם מהשידה. היא באה כמו סופה, שאבה אותי אליה בלילה אחד של חלימה ששום דבר בו לא העיד על ההולך לקרות - לא מזג האוויר שתאם היטב לעונת השנה, לא הירח שהיה כקו דק מתעגל בשמיים.
מעבר למרחבי הזמן, במגדלור, שהרוחות עשו בו כבשלהן, מצאתי את חפץ השתברויות האור.
כגחלילית הוביל אותי, חולף על פני חלומות, עד שנעצר לבסוף, ואני אתו. רק אז יכולתי להתיק מבטי ממנו ולהסתכל סביב על מה שנפרש בפניי ועל מי שהייתי באותו המקום.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
