ההיסטוריה, רשומון

פתח דבר

כשעוד הייתי סטודנט טרי, חודש בלבד לאחר פתיחת שנת הלימודים, נקראתי לשירות מילואים ארוך. מבוהל שמא מילוי החובה יוביל לכישלון בבחינות, ארזתי עם המדים גם את חומרי הקריאה לקורסים האקדמיים, וברגע האחרון, תחבתי לתרמיל גם את ספרו של ג'ון קיגן תולדות הלחימה, ששכב זה זמן על שולחני. קיצורו של שירות: המאמרים הלמדניים נותרו בתרמיל, ואת ספרו של קיגן קראתי בשקיקה. הוא עוסק בהתפתחות הלחימה האנושית מימי קדם ועד היום, והסב לי הנאה מרובה.

שנים רבות חשבתי שתהיה תועלת גם בספר ישראלי, שמציג את התפתחות האנושות מנקודות מבט שונות, צבאית, כלכלית, תרבותית וכדומה. אלא שהמחקר וחיי המשפחה ינקו ממני את כל זמני. הפרויקט נשאר ברשימת התוכניות המחכות למימוש, ובינתיים, יצאו לאור ספרים רבים העוסקים בהיסטוריה של העולם. ספרו המצוין של יובל נח הררי קיצור תולדות האנושות הוא המוכר מכולם לקוראים, אבל לצידו יש עוד הרבה כותרים מצוינים אחרים בנושאים דומים (אזכיר עוד אחד: ספרם המאלף של עודד גלאור ואורי כץ מסע האנושות).

יש לי חבר טוב, שכאשר מגיע תורו להשמיע דברים בישיבת הצוות, בדרך כלל לקראת הסוף, הוא נוהג לומר ש"הכול כבר נאמר, אבל לא על ידי כולם!" לי לא היה רצון לכתוב את מה שכבר נאמר על ידי רבים (גם אם לא ״כולם״), ומצד שני לא רציתי לוותר לגמרי על המיזם שלי. לכן עשיתי את מה שעושה כל איש אקדמיה כאשר נושא שמרתק אותו אינו בהכרח מוקד המחקר שלו — הוא יוזם קורס חדש. במקרה הזה, החלטתי, ייחודו של הקורס יהיה בכך שלא יתבסס על הצגת השקפתי שלי על מסעה של האנושות (בין השאר משום שלא בטוח שיש לי השקפה מגובשת כזאת), אלא יפרוש יריעה המספרת על השקפתם של אחרים. הקורס יציג את השקפותיהם של מי שהגותם על מהלך ההיסטוריה האנושית נחשבת לקלאסיקה. לשמחתי, הקורס זכה להצלחה, מה שהחזיר לשולחן גם את הדחף לכתוב את הספר.

מפעם לפעם אני שומע עמיתים היסטוריונים, המדמים את עבודתם למה שנעשה בסרטו המפורסם של הבמאי היפני אקירה קורסאווה, רשומון. עלילתו של הסרט ממוקמת ביפן של ימי הביניים ועוסקת במשפט אונס של אישה צעירה ורצח בעלה. כל אחד מהעדים המופיע בפני השופט מתאר את האירוע בדרך אחרת ולמעשה מספר סיפור אחר. בסיכום הסרט, הצופה נאלץ להשלים עם העובדה שלא יוכל לרדת לשורש האמת, ולהבין כי מאורעות העבר אינם אלא מעשיות המסופרות מנקודות מבט שונות. כלומר, הכרה של כלל הנרטיבים המסבירים אירוע מסוים אינה מקרבת אותנו בהכרח להבנה טובה יותר של האירוע. היא רק ממחישה עד כמה ההיסטוריה סובייקטיבית.

זה גם הרעיון בבסיסו של הספר שלפניכם, ומכאן גזור שמו. הוא מציע מבחר של נקודות מבט ופרשנויות של ההיסטוריה האנושית. בכל אחד מפרקיו עולה על דוכן העדים הוגה, היסטוריון, פילוסוף, חוקר, המציג לחבר המושבעים (הקוראים) זווית של ההיסטוריה. לקוראים שמורה הזכות להחליט מהי נקודת המבט האמינה או המעניינת יותר. כך או כך, ריבוי הזוויות מאפשר תמונה רב־ממדית של ההיסטוריה, בדיוק כמו בבדיחה על מישוש חלקיו של הפיל.

מה הוא הספר הזה? בעיקרו, זהו מבוא ידידותי להיסטוריה של העולם, המסתמך על מקבץ של רעיונות גדולים שחוברו על ידי הוגים דגולים. בהליך המיון של ההוגים והספרים שיתוארו בהמשך הפעלתי כמה שיקולים. ראשית, ניסיתי לכלול בספר את הרעיונות שבאמת הפכו לקלאסיקה, אפילו אם מדובר בקלאסיקה מיושנת. לכן נבחרו הגישות להיסטוריה של הוגים כמו אדוארד גיבון, פרידריך הגל וארנולד טוינבי, הגם שיש רבים שיחלקו על תקפות טענותיהם. שנית, ביקשתי להקיף מגוון של נקודות מבט, שישקפו זרמים שונים של חשיבה. לכן חיפשתי הוגים שכתביהם מתמקדים בהסברים מתחומים כמו גיאוגרפיה (ג'ארד דיימונד), כלכלה (עמנואל ולרשטיין), ביולוגיה (ויליאם מקניל) ופוליטיקה (פרנסיס פוקוימה). שלישית, בחרתי בהוגים ובספרים שהציגו השקפת עולם ברורה ואחידה. לא רציתי להסתפק בסקירה כללית על השפעתו של גורם מסוים על ההיסטוריה, אלא להציג טענה מרכזית שניתן לסכמה בכותרת ברורה. בסופו של דבר אלה הדברים שאנו מיטיבים לזכור ולקחת איתנו הלאה. אף על פי כן, בשני מקרים מצאתי לנכון לאחד את משנתם של שני הוגים בפרק אחד כדי לצייר תמונה מקיפה יותר, הגם שהקפדתי לבחור צמדים שיש ביניהם קשר. כך במקרה של היסטוריה צבאית (ג'ון קיגן ורוברט אוקונל) ושל היסטוריה תרבותית (ניל פרגוסון ומקס ובר).

יש חיסרון בולט בנבחרת שהגותה נידונה בספר: אין בה גיוון מגדרי ואתני־גיאוגרפי. היא מורכבת מגברים לבנים (רובם מתים). יש לדבר כמובן הסבר היסטורי — רבות מהקלאסיקות המופיעות כאן נכתבו בתקופות שבהן קולן של נשים כמעט ולא נשמע, כמו גם של גברים שאינם ממוצא אירופאי. חשוב להדגיש עובדה זו, ולהכיר בעובדה שנקודת המבט רבת הפנים המוצגת כאן היא, במובנים מסוימים, חד־גונית להחריד. יש כאן עץ מרובה ענפים, שמקורו בשורש תרבותי־תפיסתי אחד. זה כמובן מקל על ההשוואה בין הנרטיבים השונים המוצגים בפני הקורא, אך יש לזה מחיר: החמצה של נקודות מבט אחרות.

כמובן, לא הסתפקתי בהצגתם של ההוגים, הרעיונות והספרים. בספר מופיעים רעיונות נוספים, שלי ושל חוקרים אחרים, וטענות מודגמות בתיאורם של אירועים היסטוריים, כולל כאלה שההוגים המקוריים לא התייחסו אליהם בהרחבה, אם בכלל. פה ושם תוכלו לאתר את הפרשנות שלי לתפיסות העולם של ההוגים שאציג. פה ושם תזהו אפילו ביקורת. גם אתם ואתן מוזמנות ומוזמנים לפרש ולבקר.

ברצוני להודות למספר אנשים שקראו גרסאות מוקדמות של הספר והערותיהם סייעו לי רבות: לאודי אבן־אור, תמר אבן־אור, ניסים ביטון, טל יזרעאל, אהוד נקר, ואמיר פרומר. לאמי דניז נאון על התמיכה הרגשית והסיוע בהוצאתו לאור של הספר. תודה לשמואל רוזנר על הליווי ועל תרומתו לשיפור הספר. תודה גם לצפי סער על ההגהה המוקפדת של כתב היד. תודה להוריי ולמשפחתי היקרה על האהבה והתמיכה. ולבסוף אני רוצה להודות לבת זוגי אלה לוין על הכוחות שהיא נותנת לי ועל כך שהיא חלק כה חשוב מחיי.

גדי היימן, ירושלים, 2024, התשפ״ד.

פרק 1.

סופה של אימפריה נצחית

אדוארד גיבון

שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית

ספרים נכנעים לאופנות של טעם. היום מקובל להצמיד לספרים את הכותרת ׳קיצור תולדות המשהו׳. אבל לפני הקיצור שלטה אופנה אחרת: ׳עלייתו ונפילתו של משהו׳. היסטוריון נחשב בשם פול קנדי כתב את אחד מספרי ההיסטוריה החשובים והנמכרים ביותר במאה העשרים. שמו: עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות. הוא יצא לאור ב־1987, התארך ליותר מ־700 עמודים, ובכל זאת נעשה לרב־מכר עולמי. הספר תורגם ל־30 שפות ונמכר אפילו במרכּולים.¹

קנדי לא גילה מקוריות רבה שכן שאל את הכותרת לספרו מרב־מכר אחר. ב־1960 פרסם העיתונאי הבריטי ויליאם שירר ספר תחת הכותרת עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי.² בספר השתמש שירר בכישרון הכתיבה המושחז שלו כדי לתאר בצבעים עזים את תולדותיה של התנועה הנאצית מלידתו של מנהיגה אדולף היטלר ועד להתאבדותו בבונקר בברלין. המחבר, ששימש ככתב של תחנת הרדיו CBS בגרמניה בשנים 1940-1934, היטיב לשלב בספרו אנקדוטות ומעשיות.³ הוא הציג בכתיבה צבעונית וקולחת את תחבולותיו של היטלר ועורמתו, התפרצויות הזעם הבלתי נשלטות שלו וההשפעה המגנטית שהייתה לו על ההמונים. באחד מפרקי הספר תיאר שירר את פגישתו השנייה של היטלר עם ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין, בספטמבר 1938, בזו הלשון:

הכל נראה פשוט כל־כך, הגיוני כל־כך, מתקבל על הדעת כל־כך בעיני איש־העסקים הבריטי אוהב־השלום, שהיה לראש ממשלת בריטניה. הוא הפסיק, כפי שמסר עד־ראייה אחד, בקורת־רוח עצמית, והמתין לתגובת היטלר.

"האם עליי להבין, כי ממשלת בריטניה, צרפת וצ'כיה הסכימו להעברת חבל־הסודטים לגרמניה?" שאל היטלר. הוא נדהם, כפי שסיפר אחרי כן לצ'מברליין, שהוויתור היה כה גבוה וכה מהיר.

"כן”, ענה ראש הממשלה כשהוא מחייך.

"אני מצטער נורא", אמר היטלר, "אולם אחרי המאורעות של הימים האחרונים אין תוכנית זו מועילה עוד".

צ'מברליין, כפי שסיפר לימים ד”ר שמידט, נזדקף ברתיעה. פני־הינשוף שלו הסמיקו בהפתעה וזעם, אך כפי הנראה לא בהתמרמרות על שהיטלר רימהו, כסחטן פשוט, המעלה דרישותיו ברגע שהן מתקבלות.⁴

לצד התיאורים הדרמטיים, שירר כלל בספרו גם כמה טענות סנסציוניות, שספגו ביקורת נוקבת מצד היסטוריונים, אך עשו את שירר לחביבו של הציבור הרחב, הסולד בדרך כלל מדקויות משמימות של מומחים ומעדיף עליהן קביעות מעוררות השראה. כך, לדוגמה, שירר טען שהנאציזם אינו תופעה ייחודית שיכולה הייתה להתפתח בכל מקום בהינתן התנאים הכלכליים והפוליטיים המתאימים, אלא תוצאתה של רוח צייתנות גרמנית שניתן לזהותה עוד מימיו של הרפורמטור הנוצרי מרטין לותר במאה השש־עשרה. מרקחת מוצלחת זו של דיווח עיתונאי מרתק וטיעונים בּוֹמבּסטיים הביאה למכירתם של מיליון עותקים מספרו של שירר כבר בשנה הראשונה לאחר צאתו לאור. הגרמנים, שמאוד לא אהבו את הדיוקן שלהם כפי ששורטט על ידי שירר, קנו את הספר בכל זאת. אחר כך הופק גם סרט טלוויזיה על בסיס הספר, שגם הוא הניב למחבר תגמולים נאים.

גם אם יהיה זה מוגזם לטעון שלכותרת הקולעת היה תפקיד חשוב בהצלחתו של הספר, היא לבטח הקלה על שיווקו. קוראים אוהבים להתעמק בסיפורי עלייתם ונפילתם של אנשים מפורסמים, במיוחד כאשר מדובר בטיפוסים שליליים. סרטים וסדרות טלוויזיה על נסיקתם והתרסקותם של ראשי משפחות פשע או ברוני סמים זוכים לפופולריות, ומפיקים באולפנים הגדולים יודעים זאת היטב. למעשה, ההוצאה לאור הייתה זו שאילצה את שירר לוותר על הכותרת המקורית שבחר לספר ולהחליפה ב'עלייתו ונפילתו...'. השאר — היסטוריה.

ייסוריו של היסטוריון

אין להפריז בהערכת כושר ההמצאה של ההוצאה לאור שפרסמה את שירר. זה לא שהיא גילתה מקוריות רבה. גם היא פשוט התבססה על תקדים מוצלח אחר. ב־1776 פרסם אנגלי בשם אדוארד גיבּוֹן את חלקה הראשון של יצירת המופת שלו, שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית. גיבון החליט לוותר על העיסוק בעלייתה לגדולה של הרפובליקה הרומית לטובת חלקו העסיסי יותר של הסיפור: מותה של האימפריה בייסורים. אפילו כך השתרעה יצירתו על פני שישה כרכים, בעיקר משום שלא הצליח לבלום את הסיפור במקום שכותבים אחרים היו מסיימים אותו, ונסחף לסיפור קורותיה של אירופה עד המאה השש־עשרה.

למזלו של גיבון, הקושי שלו לקצר בדברים, גם בעבודתו וגם בשיחות הסלון שניהל, לא פגע בשמו הטוב כהיסטוריון. למרות אורכה, יצירתו של גיבון נחשבת על ידי רבים לחיבור ההיסטורי הרציני הראשון של העת המודרנית. יש להחשיבה לחדשנית גם מבחינה נוספת: היא הייתה חלוצה בתחום מחקר חדש החותר להבנה ותיאור של יריעה היסטורית רחבה. גיבון ניסה להסביר כיצד קרה שאימפריה, ששלטה באגן הים התיכון במשך מאות שנים ונתפסה על ידי בני זמנה כנצחית, נפלה שדודה לרגליהם של ברברים חסרי נימוס, שרמסו אותה ברגליים מטונפות. כיצד ייתכן שאותה עיר שהכניעה כל כוח שהעז לערער על בכירותה, ובכלל זה כוחות אדירים כמו קרתגו והאימפריה הסלווקית, לא הצליחה לשמור על גבולותיה מפני שבטים חסרי ארגון ומעוטי־משמעת?

שאלות אלו ודומות להן עומדות גם במרכזו של ספר זה, ולכן חיבורו של גיבון הוא נקודת הזנקה מתאימה: תצוגת תכלית של מה שיבוא בהמשך.

ילדותו של גיבון היא הוכחה לכך שהשתייכות לבית אצולה אינה ערובה לחיים מאושרים. סבו של גיבון היה עשיר כקורח, אולם הוא איבד את רוב הונו עוד בטרם זכה אדוארד לצאת לאוויר העולם. ב־1712 נקלעה הממשלה הבריטית לחובות כבדים בשל המלחמה הממושכת נגד צרפת של לואי הארבעה־עשר, שהתעקש להושיב את נכדו על כס המלכות במדריד (מלחמת הירושה הספרדית, 1714-1701). בנסיבות כאלה, העלאת מיסים היתה מהלך מתבקש, אולם שר האוצר ידע שצעד כזה יעלה לממשלה בטרוניות בלתי פוסקות מצד ציבור קמצן ועלול להיתקל במכשול בלתי עביר בפרלמנט. על כן הגה רעיון מבריק: לקיים הגרלה, שרווחיה קודש למילוי קופת המדינה הריקה. האנגלים אומנם נענו, וקנו כרטיסים בהמוניהם, אולם עד מהרה התברר שלא די בתאוותם להימורים כדי למלא את בור הגירעון.

מוחו הקודח של שר האוצר המשיך להניב רעיונות למילוי הארנק. באותה תקופה, אספקת עבדים למושבות הספרדיות באמריקה הדרומית הייתה משלח יד מכובד ששכר נאה בצידו. מדוע לא תוקם חברה מסחרית לפיתוח ענף זה, שמניותיה, ששוויין הכולל היה כגובה החוב הלאומי, יימכרו לציבור? אין ספק ששר האוצר הכיר את תושבי ארצו. הם נענו בהתלהבות למיזם. כך עשה גם סבו של גיבון, שרכש את המניות. בשנים הראשונות הרקיע ערך המניה שחקים, והיא נמכרה במחיר של פי עשרה ממחיר ההנפקה. אולם ב־1720 המניה התרסקה, ואיתה התרסקו לא מעט אנגלים שהתרוששו. סבו של גיבון הצליח אומנם להשיב לעצמו חלק מההון האבוד, אך מצבה הפיננסי של המשפחה לא חזר להיות כשהיה.

בכך לא תמה סאת ייסוריה של משפחת גיבון, שסבלה גם מאחד הפגעים האכזריים ביותר בעידן הקדם־תעשייתי: מות תינוקות. מתוך שבעת העוללים שנולדו למשפחה, שרד רק הבכור — אדוארד עצמו. ואם לא די בכך, אימו למודת הסבל מתה בהיותו ילד. בנסיבות טרגיות אלה ניתן היה לצפות שאדוארד המסכן יזכה לפיצוי רגשי כלשהו מצד אביו. אולם לא כך התנהלו הדברים במשפחת גיבון. תחת שאביו יפנק אותו, הוא הכביד עליו את חינוכו. כאשר נשבה הילד בקסם הגאולה של הדת הקתולית והטביל את עצמו, איים האב הזועם לנשלו מהירושה ושלח אותו לשווייץ לשנתיים על מנת שיתקן את דרכיו. דבקותו של גיבון הצעיר באמונתו החדשה לא עמדה במבחן והוא המיר דתו בחזרה לפרוטסטנטיות. אולם יחסו לדת נעשה מכאן והלאה צונן. נחמתו באה לו מקריאה בספרי היסטוריה, תרופה בדוקה להתמודדות עם קשיי החיים. במיוחד שבו את ליבו ההיסטוריונים הרומים. כשבגר חילק את זמנו בין כתיבת ספרים ובין נסיעות לשם התרועעות עם ענקי הדור: הפילוסופים וולטר, רוסו ואדם סמית נמנו עם מכריו.

ימי הזוהר של רומא

שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית לא היה חיבורו היחיד של גיבון, אך לבטח החשוב ביותר מכלל ספריו. את הרעיון לספר הגה בעת ביקורו ברומא, בעודו צועד בין חורבות הקפיטול. שם, בין עמוד שיש סדוק לפסל ראש מתפורר, הלמה בו המוזה. הוא עמל על כתיבת הספר במשך עשור ומחצה, ובהשלימו את העבודה כבר עבר את גיל 50. זו הייתה ללא ספק יצירת חייו.

הספר עוסק באחת מהתעלומות ההיסטוריות הגדולות, שבימיו של גיבון נחשבה לחידה בלתי פתורה ואולי נשארה כך עד היום: מה הביא לנפילתה של האימפריה הרומית האדירה? גיבון חשד שהקורא הממוצע אינו בקיא דיו בפרטים, ועל כן פתח בתיאור מעלותיה של האימפריה במאות הראשונה והשנייה לספירה, עת הייתה בשיא גדולתה. האימפריה בתקופה זו חלשה על לא פחות ממאה ועשרים מיליון נתינים, כמספר אזרחיה של רוסיה היום, והשתרעה על פני שלושה מיליון קילומטרים רבועים — בערך גודלה של הודו. היא נמתחה בקו אלכסוני מכרי הדשא המוריקים של בריטניה בצפון מערב ועד למדבריות השוממים בגבול מצרים־סודן בדרום־מזרח. על אף גודלה העצום, היא הייתה מרושתת לאורכה ולרוחבה בדרכים, שנסללו בהצמדתן של אבנים מסותתות זו לזו, כדי להקל על מעבר לגיונות הצבא מפה לשם. כמובן, גם סוחרים וטיילים יכלו ליהנות מפירותיו של המפעל הצבאי.

שירות נוסף שהרומאים סיפקו לנתיני האימפריה היה טיהור הים התיכון משודדי־ים, שנהגו להטיל את חיתיתם על התעבורה הימית. היו תקופות שבהן אי אפשר היה לשוט בין פיניקיה לבין אלכסנדריה מבלי להסתכן בשוד רכוש ומכירה לעבדות (מה שכמובן צינן את המוטיבציה הכללית של בני אדם לשוט). כמו רודי ג'וליאני, שניקה את העיר ניו יורק בשנות ה־90 מנגע הפשיעה והפך אותה לאחת הערים הבטוחות בארצות הברית, הרומאים הפכו את ה־mare nostrum, 'הים שלהם', לנתיב בטוח לצליחה.

הרומאים שיפרו את העולם ביותר ממובן אחד. גיבון ודאי היה סומך ידו על אותו קטע משעשע בסרטם של חבורת מונטי פייתון The Life of Brian, שבו שואל מנהיג המחתרת היהודית בהתרסה, "מה עשתה עבורנו האימפריה הרומית?" רק כדי להודות במבוכה וברוגז מופגן שלמעשה עשתה לא מעט בעבור נתיניה בהעניקה להם מובילי מים, מתקני השקיה, תברואה, סדר ציבורי, דרכים, רפואה, יין משובח ושלום. אגב, קטע שמזכיר את הסיפור הזה מופיע גם בתלמוד, בוויכוח נוקב של חכמי ישראל על פעולותיה של רומא, שלא כולם העריכו, בטח לא אחרי שרומא החריבה את בית המקדש בירושלים. ובכל זאת, ״פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר: כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל אוּמָּה זוֹ: תִּקְּנוּ שְׁוָוקִים, תִּקְּנוּ גְּשָׁרִים, תִּקְנוּ מֶרְחֲצָאוֹת...״ (מסכת שבת, לג).

מה משיב רבי שמעון בר יוחאי לרבי יהודה? ״כָּל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ, לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן״. ויש מידה של צדק בדבריו. הקיסרות הרומית ודאי לא הייתה ולא התיימרה להיות מה שחוקרים נוהגים לכנות הגמון מיטיב. פעמים רבות הפרובינציות הופקרו לחסדיהם של נציבים תאבי בצע, שראו בכהונתם הזדמנות בלתי חוזרת להתעשר באמצעות גביית מיסים שלוחת רסן. שיטת הענישה הרומית הייתה דבר שמוטב להימנע ממנו, בפרט למי שלא נהנו ממעמד של אזרח, ושזכו למעט הגנה מאכזריותו של החוק. עבדים ופושעים פשוטים הוקעו על הצלב או שימשו טרף לאריות בזירות שעשועים ברחבי האימפריה. הערכה זהירה אומדת את מספר הנספים ב'משחקי זירה' ברומא בחצי מיליון.⁵ עמים שהעזו למרוד דוכאו באכזריות רומית שרק המונגולים, אלף שנים מאוחר יותר, השתוו אליה.⁶ גיבון עצמו היה מודע לצד אפל זה של מושא מחקרו, ואף שהעריץ את האימפריה הרומית, לא בהכרח ייחל לתקומתה: "אני משוכנע שמעולם קודם לכן לא התקיימה אומה שכזו, ולמען אושרה של האנושות אני מקווה שגם לא תתקיים", כתב בספרו.

ובכל זאת, מדהים להיווכח עד כמה הזדהו נתינים בצפון אפריקה, באסיה הקטנה, בגליה או בספרד עם האימפריה. נאמנות זו לא באה לרומא מן ההפקר. לא הייתה אימפריה בעת העתיקה שגילתה נדיבות כמוה בהענקת אזרחות לנתיניה. ואזרחות הייתה שווה לא פחות מגרין קארד אמריקאי בימינו. נתין ששימש כפקיד בשירות האימפריה היה זכאי לאזרחות, וצאצאיו איתו. וכיוון שהרומאים חששו מההשפעות השליליות של איוש תפקיד ציבורי לזמן רב מדי, הכהונות הוגבלו לתקופה של שנה, והמשמעות הייתה שמספר מכובד של נתינים זרים זכו להתאזרח מדי שנה ולהתערות באליטה הרומית. האזרחים החדשים הרגישו שהאימפריה גם שלהם, מה שסייע ליציבות הפוליטית.

הנאמנות שגילו נתיני האימפריה הייתה גם פועל יוצא של תרבות משותפת. הלטינית, מושא גאוותם של הרומאים, הפכה להיות ה־lingua franca של האימפריה, כלומר השפה הבינלאומית (כמו האנגלית כיום), שהקלה על התקשורת של בני עמים שונים. ברחבי האימפריה קראו האליטות את אותם כתבים פילוסופיים, צפו באותם מחזות תיאטרון וטענו באותה שפה ועל פי אותו חוק בבתי הדין. גאוותם של הרומאים בשפתם מודגמת יפה בקטע נוסף באותו סרט של חבורת מונטי פייתון. הגיבור הרוצה להתקבל כחבר באחת המחתרות היהודיות נדרש למבחן קבלה: לשרבט באישון ליל כתובת קיר בלטינית הקוראת Romani ite domum, 'רומאים לכו הביתה'. אלא שבריאן, שלא הקפיד להתייצב ללימודי הלטינית בבית הספר, כתב את המשפט עם שגיאות. כאשר נתפס בשעת מעשה על ידי צנטוריון רומי, הוא בטוח שרגעיו ספורים. אלא שמתברר עד מהרה שהקצין מוטרד הרבה יותר משגיאות הדקדוק של בריאן מאשר מהפעולה החתרנית. כמו מורה חמור סבר בבית הספר היסודי, הוא פוקד על בריאן לכתוב את הכתובת 100 פעמים על הקיר, הפעם כמו שצריך. אם לא יעשה זאת, ייכרתו אשכיו!

לדעתו של גיבון, הגדולה במעלותיה של האימפריה הרומית הייתה הסובלנות הדתית שאפיינה אותה, מקור עיקרי להרמוניה ששררה בה. אמונות דתיות נתפסות היום כנושא רגיש מאין כמוהו וניסיונות לכפייה דתית אינם מסתיימים בדרך כלל בטוב. אולם במציאות הפגאנית של העת העתיקה התביעה להמרת דת הייתה פחות טעונה. עמים מובסים נטו לאמץ את הפּנתאוֹן של העם הכובש ללא לבטים תאולוגיים, בין השאר משום שעצם הניצחון הוכיח בפרהסיה את עוצמתם של האלים החדשים, ובמקביל, ההפסד הוכיח את כישלונם של אלי העמים המובסים. כמובן, קשה להיפטר מהרגלים ישנים, וככל שחלף הזמן, ניכרה גם בקרב עמים שנכבשו מגמה של חזרה למסורת אבות. אבל הרומאים הפגינו אורך רוח כלפי תופעה זו וגילו סובלנות גם ביחסם לכתות זרות שפעלו בסלון ביתם, כלומר בעיר הנצחית עצמה. פולחן האלה המצרית Isis לדוגמה היה מהחביבים על תושבי האימפריה, אולי בשל ססגוניות הפסטיבל השנתי לכבודה וההילה המסתורית שאפפה טקסים שקשורים אליה.

מה שהקל על אימוץ גישה ליברלית זו היה תהליך של התפכחות דתית שעברה האליטה הרומית. הפנתאון הפגאני, הגם שסיפק שפע של מעשיות מיתולוגיות שובות לב, לא היה משכנע. אלים בעלי תכונות אנושיות, המתנהגים באופן שהיה מבייש איש או אישה ישרי דרך, לא יכלו לעמוד במבחן הספקנות של הפילוסופים. צריך רק לקרוא את סיפורי המיתולוגיה של המשורר אובידיוּס (המאה הראשונה לפנה"ס) על מנת להבין עד כמה נתפסו סיפורים אלה כמגוחכים בעיני האליטה האינטלקטואלית של התקופה. אחד המלומדים שהגותו הספקנית השפיעה רבות על התקופה היה אפיקורוס, פילוסוף יווני שחי במאה השלישית לפנה"ס. אפיקורוס לא כפר בעצם קיומם של האלים, הוא לא העז להרחיק לכת עד כדי כך, אולם הוא סבר שאין הם מגלים עניין במעשיהם של בני האדם ועל כן הפולחן מיותר במסגרת החתירה לאושר אנושי. כתביו היו מקובלים מאוד ברומא והשרישו את הספקנות הדתית בקרב האליטה. הטקסים הדתיים כמובן לא נזנחו, אבל זה היה בגלל תמהיל של אמונות תפלות, כבוד למסורת אבות והכרה בערכה של הדת כמכשיר משמעתי. אם להשתמש במילותיו של גיבון עצמו, "האמונות הדתיות הרבות שנפוצו באימפריה נתפסו כנכונות במידה שווה על ידי הציבור, שגויות במידה שווה על ידי הפילוסופים, ומועילות במידה שווה על ידי הפקידות״.

אם לא די בכל הטוב שהרעיפה האימפריה הרומית על נתיניה כדי להופכם לשומרי חוק, ערובה נוספת לשמירת הסדר הציבורי היה הצבא הרומי. מאז ימי הרפובליקה למדו עמי הים התיכון על בשרם את הכלל שצבא רומי עלול להפסיד בקרב (לעיתים רחוקות), אולם רומא תמיד יוצאת מנצחת מן המלחמה. לא היה מי שישווה ללגיונות הרומיים בארגון, באימון, בחימוש, בנחישות ובמשמעת. אומנם החייל הרומי כבר לא שירת מתוך תודעה אזרחית כפי שעשה בימיה הראשונים של הרפובליקה, אלא עבור בצע כסף כחייל מקצועי, אולם משכורת מפנקת, אימת מערכת הענישה הרומית ואחוות יחידה סיפקו די תמריצים למילוי פקודות. רק לעיתים רחוקות נאלצה האימפריה להפעיל את לגיונותיה כנגד נתיניה שלה. מרידות כדוגמת המרד ביהודה (66 לספירה) היו תופעה נדירה יחסית, ומיומנותם של החיילים באומנות הקטל הופנתה בעיקר נגד אויבים מבחוץ, כמו הפָּרתים במזרח והברברים הגותים שמעבר לנהרות הריין והדנובה.

לנוכח מצב דברים אידילי זה, עולה השאלה, כיצד הצליחו הדברים להתקלקל? אם האימפריה ניצבה על בסיס איתן במאה השנייה לספירה, מה קרה בשלישית וברביעית?

לגיבון יש תשובה, שהפתיעה לא מעט מקוראיו. השילוב של צמיחת הנצרות, והחלטתו הנמהרת של הקיסר קונסטנטינוס להעניק לה מעמד חוקי באימפריה, היה אחד משני הגורמים העיקריים שגיבון מציג בספרו לשקיעתה של האימפריה הרומית. כיצד קרה שדת זניחה, שקהילת מאמיניה במאה הראשונה הסתכמה בכמה קבוצות של תימהונים בפינות נידחות של הקיסרות, הפכה לכוח רוחני רב־השפעה שבכוחו לרסק אימפריה? לזה גיבון מקדיש ניתוח נרחב.

מעלותיה של הנצרות

הולדת הנצרות קשורה לפועלו של איש אחד, שנולד למשפחה יהודית פשוטה והעביר את רוב חייו בנצרת הגלילית, חבל ארץ זנוח בפרובינציה נידחת באימפריה הרומית. על תולדות חייו של ישוע ידוע לנו רק מכתבי מאמיניו, ולכן קשה מאוד לברור את העובדות ההיסטוריות מהמיתוס. יש סיבות להאמין שפועלו הרוחני החל, כמו זה של ממשיכו מוחמד, בשלב מאוחר יחסית בחייו, כנראה בסביבות גיל שלושים. האירוע המכונן שהביא לשינוי בייעוד חייו היה הטבלתו במי הירדן על ידי יוחנן 'המטביל', חבר באחת מכתות האיסיים שנפוצו באותה התקופה, ושנהגו לחיות חיי קהילה שיתופיים במערות קרירות במדבר יהודה, בהמתנה סבלנית לגאולה הקרובה. החוויה הרוחנית הביאה את ישוע להפסיק לעשות את מה שעשה עד אז ולהיעשות למטיף רוחני.

עד מהרה התברר שהוא ניחן בכישרון בתחום ההטפה. יכולותיו הרטוריות, מעלותיו הרוחניות ופה ושם ניסים מעוררי השתאות שחולל רכשו לו עדת מאמינים, אומנם קטנה אך מסורה, שהלכה אחריו לכל אשר יפנה. לאחר שלוש שנים של פעילות משיחית, בגיל 33, החליט ישוע להפיץ את תורתו במקום מרכזי יותר ולעלות לירושלים. זו הייתה החלטה הרת גורל. ההנהגה היהודית יכלה לסבול מטיף בעל דעות לא אורתודוקסיות כל עוד פעל במחוז מרוחק וחסר חשיבות כמו הגליל. אולם ירושלים הייתה מעוזה של השמרנות הדתית הצדוקית. כאשר החל ישוע תוקף בראש חוצות את הממסד הדתי, תוך שהוא נוקט בפרובוקציות כמו הפיכת דוכני הרוכלים שניהלו את עסקיהם בחצר בית המקדש, החליטו הכוהן הגדול ואנשיו לשים לדבר סוף. הם שיחדו את אחד מתלמידיו של ישוע, יהודה איש קריות, כדי שיסגיר את אדונו. ישוע נתפס והוסגר לרומאים, שלא הייתה להם סבלנות רבה למי שמפר את הסדר הציבורי, ובכל מקרה העדיפו לשמור על יחסים טובים עם ההנהגה היהודית. ניתן לשער שהנציב פּוּנטוּס פּילטוּס לא היסס הרבה בטרם ציווה להוציא להורג את ישוע בצליבה, עונש שהיה מקובל על מי שהואשם במרידה במלכות. התיאור הדרמטי בברית החדשה של משפטו של ישוע הוא כנראה המצאה מאוחרת, שנועדה בין השאר להפחית מאחריותם של הרומאים למותו ולהגדיל את זו של היהודים.

אפשר להניח שקיצו של ישוע חולל משבר עמוק בקרב נאמניו. רבים ממי שהלכו אחריו ראו בו עכשיו משיח שקר. אולם בקרב אחדים מתלמידיו המשיכה לפעם האמונה במשיחיותו. החוקר לאון פסטינגר תיעד מצב פסיכולוגי דומה ב־1956, כאשר חבריה של כת, שנאלצו להתמודד עם נבואות של המנהיג שלא התממשו, חוו דווקא התחזקות של אמונתם ונכונות רבה יותר להפיצה ברבים (אם נכון הדיווח, שקברו של ישוע נמצא ריק ימים ספורים לאחר קבורתו, הרי היה בכך כדי לחזק את סברתם של תלמידיו שעלה השמיימה).⁷

תלמידים לשעבר כמו פטרוס, שנותרו נאמנים למנהיגם, הצילו את האמונה החדשה מכליה בכך שהמשיכו להפיץ את בשורתו של ישוע בקרב יהודים וגויים. אט אט הצליחו לצרף אליהם חסידים חדשים, כולל רכישה מוצלחת במיוחד: שאול התרסי. שאול היהודי גילה בתחילה יחס עוין לאמונה החדשה, אך נשבה בקסמה בעקבות חוויה רוחנית בדרכו לדמשק. שאול (שמו היווני היה פאולוס) עשה נפשות לדת החדשה, בזכות כושר שכנוע, אנרגיה בלתי נדלית וחופש פעולה שהקנתה לו אזרחותו הרומית. אבל ראוי להזכיר שלהצלחה היה מחיר כבד: פטרוס ופאולוס הוצאו להורג במצוות הקיסר נירון. אזרחותו של פאולוס עמדה לו גם הפעם, ובמקום להוקיעו על הצלב הסתפקו בעריפת ראשו (פטרוס לא היה כה בר מזל). חסידיו של ישוע לא טרחו להעלות את תורתו על הכתב. אולי חשבו שיום הדין קרב וממילא תהיה זו מלאכה לבטלה. כך או כך, כאשר חזרתו של המושיע בוששה לבוא, ישבו ממשיכיהם וחיברו את הכתבים המוכרים לנו כברית החדשה.⁸

המשך הפרק בספר המלא