השנה האחרונה שלי בפריז

1

הנה כל מה שאני יודעת על צרפת: הסרטים 'אמלי' ו'מולן רוז', הסדרה 'מדלן', מגדל אייפל וקשת הניצחון, אף שאין לי שום מושג מה כל אחד מהם באמת מסמל. נפוליאון, מארי אנטואנט, והרבה מלכים שנקראו 'לואי'. אני לא בטוחה שגם הם ידעו מה תפקידם, אבל אני חושבת שזה קשור למהפכה הצרפתית, שהייתה קשורה איכשהו ליום הבסטיליה.

מוזיאון האומנות נקרא 'הלובר', והוא מעוצב בצורת פירמידה. מונה ליזה גרה שם, לצד הפסל של האישה שחסרות לה שתי זרועות. וישנם בתי קפה וביסטרואים בכל פינת רחוב. ופנטומימאים. האוכל אמור להיות טעים והאנשים שותים הרבה יין ומעשנים הרבה סיגריות. שמעתי שהם לא אוהבים אמריקאים, ולא אוהבים סניקרס בצבע לבן.

לפני כמה חודשים אבי רשם אותי לפנימייה. כמעט הצלחתי לראות אותו מחווה מירכאות באוויר דרך קו הטלפון כשהצהיר שלחיות בחו"ל זה 'ניסיון לימודי טוב' ו'מזכרת שאנצור לעד'. בטח. מזכרת. ולא הייתי אומרת לו כלום על השימוש השגוי שלו במילה אם לא הייתי גם ככה כבר לגמרי יוצאת מדעתי.

מאז ההכרזה שלו ניסיתי צרחות, תחנונים, בקשות ובכי, אבל שום דבר לא שכנע אותו לחזור בו. עכשיו יש לי ויזת סטודנט חדשה ודרכון, וכל אחד מהם מצהיר שאני, אנה אוליפנט, אזרחית ארצות הברית, נמצאת פה עכשיו עם הוריי ופורקת את חפציי בחדר קטן אף יותר מהמזוודה שלי, התלמידה החדשה ביותר בקרב כיתת הבוגרים בבית הספר האמריקאי בפריז.

אני לא עד כדי כך כפוית טובה. כלומר, זו פריז, עיר האורות! העיר הרומנטית ביותר בעולם! אני לא אטומה לזה. זה רק שכל הקטע הזה של פנימייה בין־לאומית הוא יותר משהו שקשור לאבא שלי מאשר אליי. מאז שמכר את העסק שלו והחל לכתוב ספרים דפוקים שהפכו לסרטים דפוקים עוד יותר, הוא מנסה להרשים את חבריו החשובים בניו יורק ולהראות להם עד כמה הוא תרבותי ועשיר.

אבי איננו תרבותי. אבל הוא עשיר. זה לא תמיד היה ככה. כשהוריי היו עדיין נשואים, היינו מעמד בינוני נמוך. בזמן הגירושים כל השרידים של ההגינות נעלמו והחלום שלו להיות הסופר הדרומי הגדול ביותר הוחלף ברצונו להיות הסופר הבא שספריו יצאו ממש לאור. לכן הוא התחיל לכתוב רומנים שהעלילה שלהם נטועה בעיירה קטנה בג'ורג'יה, על טיפוסים עם ערכים אמריקאים טובים שמתאהבים ואז חוטפים מחלות סופניות ומתים.

אני רצינית.

זה דיכא אותי ברמות, אבל נשים בלעו את זה. הן אהבו את ספריו של אבי, אהבו את הסוודרים שלו בדוגמת הצמות, ואת חיוכו הצחור והשיזוף הכתמתם שלו. הן הפכו אותו לסופר פופולרי ולשמוק מושלם.

שניים מספריו הוסרטו ועוד שלושה נמצאים בהפקה. משם בא הכסף האמיתי. מהוליווד. ואיכשהו, עודף המזומנים והיוקרה המזויפת עיוותו את מוחו לחשוב שאוכל לגור בצרפת לשנה.

אני לא מבינה למה הוא לא היה יכול לשלוח אותי לאוסטרליה, לאירלנד או לכל מקום אחר שבו האנגלית היא השפה המדוברת. המילה היחידה שאני יודעת בצרפתית היא 'וי', שמשמעה 'כן'.

לפחות האנשים בבית הספר החדש מדברים אנגלית. הוא נוסד עבור אמריקאים יומרניים שלא אוהבים את חברת ילדיהם. כלומר, באמת. מי שולח את הילד שלו לפנימייה? זה כל־כך כמו הוגוורטס, רק שבפנימייה שלי אין קוסמים בנים, שוקולד מכושף או שיעורי תעופה. במקום זאת, אני תקועה עם תשעים ותשעה סטודנטים אחרים. יש עשרים וחמישה תלמידים בכיתה שלי, לעומת שש מאות שהיו באטלנטה, ואני לומדת את אותם הדברים שלמדתי בתיכון 'קלרמונט', למעט העובדה שעכשיו אני רשומה לקורס צרפתית למתחילים.

כן, צרפתית למתחילים. מן הסתם עם תלמידי השנה הראשונה. כמה מגניב לי.

אימא אומרת שעליי להשיל מעליי את המרירות מייד, אבל היא לא זאת שעוזבת מאחוריה את החברה הכי טובה שלה או עבודה נהדרת במתחם הקולנוע שברויאל מידטאון מספר ארבע־עשרה, או את טוף, הנער המקסים שנמצא במתחם הקולנוע שברויאל מידטאון מספר ארבע־עשרה.

ואני עדיין לא יכולה להאמין שהיא מפרידה אותי מאחי, שון, שהוא רק בן שבע ובהחלט צעיר מדי מכדי להישאר לבד בבית אחרי בית הספר. בלעדיי, הוא כנראה ייחטף ברחוב על ידי איש מצמרר שמגבות 'קוקה קולה' מלוכלכות מכסות את חלונות ביתו.

או ששוני עלול בטעות לאכול משהו שמכיל צבע מאכל אדום וגרונו יתנפח, ולא יהיה איתו אף אחד שיסיע אותו לבית החולים. הוא עלול אפילו למות. ואני בטוחה שהם לא ייתנו לי לטוס הביתה להלוויה שלו ואצטרך לבקר בבית הקברות לבדי בשנה הבאה, ואבא ימצא איזה פסל זוועתי של מלאך קטן עשוי מגרניט לשים על קברו.

אני מקווה שאבא לא מצפה ממני להגיש עכשיו בקשות קבלה לאוניברסיטאות ברוסיה או ברומניה. החלום שלי הוא ללמוד קולנוע בקליפורניה. אני רוצה להיות מבקרת הקולנוע הדגולה ביותר בכל ההיסטוריה של האומה שלנו. בעתיד אוזמן לכל הפסטיבלים ויהיה לי טור ראשי בעיתון ותוכנית טלוויזיה מגניבה, ואתר אינטרנט פופולרי באופן מוטרף. עד כה יש לי רק אתר, והוא לא כזה פופולרי. עדיין. אני רק צריכה עוד קצת זמן כדי לעבוד עליו, זה הכול.

"אנה, הגיע הזמן."

"מה?" אני מרימה מבטי מקיפול החולצות שלי בצורת מרובע מושלם.

אימא ממוללת באצבעותיה את תליון המזל בצורת צב שעל השרשרת שלה. אבי, שלובש חולצת פולו בצבע אפרסק ונועל נעלי שיט לבנות, בוהה מבעד לחלון המעונות. השעה מאוחרת, אבל מעבר לכביש אישה שרה קטע אופראי בקול רם.

הוריי צריכים לחזור לחדריהם במלון. לשניהם יש טיסות בוקר מוקדמות. "אה..." אני מהדקת את אחיזתי בחולצה.

אבא מתרחק מהחלון ואני נבעתת לגלות שעיניו רטובות. הרעיון שאבא שלי על סף דמעות גורם לגוש להתנפח בגרוני.

"נו, ילדונת. אני מניח שאת בוגרת עכשיו."

גופי קפוא. הוא מושך את איבריי הנוקשים לתוך חיבוק דובי. אחיזתו מפחידה. "תשמרי על עצמך. תלמדי במרץ ותכירי הרבה חברים חדשים. ותיזהרי מכייסים," הוא מוסיף, "לפעמים הם עובדים בזוגות."

אני מהנהנת על כתפו והוא משחרר אותי. ואז הוא הולך. אימי נשארת עוד קצת.

"תהיה לך פה שנה נהדרת," היא אומרת, "אני יודעת את זה." אני נושכת את שפתי כדי למנוע ממנה לרעוד והיא אוספת אותי אל זרועותיה. אני מנסה לנשום. לשאוף אוויר. "אצלצל אלייך ברגע שאגיע הביתה," היא אומרת.

הביתה. אטלנטה היא כבר לא ביתי.

"אני אוהבת אותך, אנה."

אני בוכה עכשיו. "גם אני אוהבת אותך. תשמרי על שוני בשבילי."

"כמובן."

"ועל קפטן ג'ק," אני אומרת. "תוודאי ששון מאכיל אותו, מחליף לו את המצע וממלא את קערת המים שלו. ושימי לב שהוא לא נותן לו יותר מדי חטיפים כי הם יגרמו לו להשמין ואז הוא לא יוכל לצאת מהאיגלו שלו. אבל תוודאי שהוא נותן לו לפחות כמה חטיפים ביום, מפני שהוא עדיין זקוק לוויטמין סי, והוא לא ישתה את המים אם שמים בהם את טיפות הוויטמין ההן."

היא נסוגה ותוקעת מאחורי אוזני קווצת שיער מחומצנת. "אני אוהבת אותך," היא אומרת שוב.

ואז אימי עושה משהו שלא ציפיתי שיקרה, אפילו אחרי כל הניירת, כרטיסי הטיסה והמצגות, משהו שהיה ממילא קורה בעוד שנה, ברגע שהייתי עוזבת לאוניברסיטה, אבל לא משנה כמה ימים, חודשים או שנים ייחלתי לזה, אני עדיין לא מוכנה לזה כשזה קורה.

אימי עוזבת.

אני לבד.

2

אני מרגישה את זה מתחיל, אבל אני לא יכולה לעצור את זה. פאניקה. הם עזבו אותי. הוריי באמת עזבו אותי! בצרפת!

בינתיים, פריז דוממת באופן מוזר. אפילו זמרת האופרה סגרה את עניינה לערב.

אני לא יכולה לאבד שליטה. הקירות דקים פה יותר מפלסטרים, כך שאם אישבר השכנים שלי, חברי הכיתה החדשים שלי, ישמעו הכול.

אני הולכת להקיא. אני הולכת להקיא את טפנד החצילים המשונה שאכלתי לארוחת הערב וכולם ישמעו, ואף אחד לא יזמין אותי לצפות בפנטומימאים כשהם חומקים מהקופסאות הבלתי נראות שלהם, או כל דבר אחר שאנשים עושים פה בזמנם החופשי.

אני רצה אל הכיור הקטן שבחדרי כדי להרטיב את פניי במים, אבל הברז תקול ומרסס במקום זאת את החולצה שלי. עכשיו אני בוכה עוד יתר מפני שלא פרקתי מהמזוודה את המגבות שלי, ובגד רטוב מזכיר לי את אותן מגלשות מים מטופשות שברידג'ט ומאט נהגו לגרור אותי אליהן ב'סיקס פלגס', המקום שבו המים בצבע הלא נכון ויש להם ריח של צבע וכנראה גם טריליוני מיליארדים של מיקרואורגניזמים.

אוי, אלוהים. מה אם יש מיקרואורגניזמים וחיידקים במים? האם המים בצרפת בכלל בטוחים לשתייה?

פתטית. אני פתטית.

כמה בני שבע־עשרה יהיו מוכנים להרוג כדי לעזוב את הבית? שכניי לא חווים התמוטטות עצבים. שום בכי לא בוקע מבעד לקירות חדרי השינה שלהם. אני חוטפת חולצה מהמיטה כדי לייבש את עצמי כשהפתרון צץ. הכרית שלי. אני מתמוטטת בפניי למטה אל תוך חסם הקול ומתייפחת.

מישהו נוקש על הדלת שלי.

לא. זו בטח לא הדלת שלי.

הנה, שוב דפיקה!

"הלו?" נערה קוראת מהמסדרון. "הלו? את בסדר?"

לא, אני לא בסדר. לכי מפה. אבל היא קוראת לי שוב ואני נאלצת לזחול מהמיטה ולפתוח את הדלת. בלונדינית עם תלתלים ארוכים וקטנים מחכה מעברה השני. היא גבוהה וגדולה, אבל לא גדולה בקטע של שמנה, אלא גדולה כמו שחקנית כדור־עף. נזם שנראה כמו יהלום בוהק באור המסדרון.

"את בסדר?" קולה עדין. "אני מרדית'. אני גרה בחדר הסמוך. אלה היו ההורים שלך שזה עתה עזבו?"

עיניי הנפוחות מאותתות שכן.

"גם אני בכיתי בלילה הראשון." היא מטה את ראשה לצד, חושבת לרגע ואז מהנהנת. "בואי. שוֹקוֹלָה שוֹ."

"תצוגת שוקולד?" למה שארצה לראות תצוגת שוקולד? אימי נטשה אותי ואני מבוהלת מכדי לעזוב את חדרי, והיא רוצה להראות לי שוקולד?

"לא." היא מחייכת. "שוֹ. חם. שוקולד חם. אני יכולה להכין קצת בחדרי."

אה. אני מתגברת על הקושי והולכת אחריה. מרדית' עוצרת אותי בידה כמו שומר מעבר. היא עונדת טבעות על כל חמש אצבעותיה. "אל תשכחי את המפתח שלך. הדלת ננעלת אוטומטית אחרייך."

"אני יודעת." אני מושכת ומוציאה את השרשרת מתחת לחולצה שלי כדי להוכיח את זה. השחלתי את המפתח עליה במהלך שיעור כישורי חיים עבור הסטודנטים החדשים שנערך בסוף השבוע הזה, כשאמרו לנו עד כמה קל להינעל בחוץ.

אנחנו נכנסות לחדר שלה ואני מתנשמת. הוא באותו גודל בלתי אפשרי כמו החדר שלי, כשניים על שלושה מטרים, עם אותו שולחן כתיבה, ארון, מיטה, מקרר, כיור ומקלחת־מיני. אין מיני־אסלה. השירותים משותפים, ונמצאים בהמשך המסדרון.

שלא כמו הכלא הסטרילי שלי, כל סנטימטר של קיר ותקרה מכוסים בפוסטרים, בתמונות, בנייר עטיפה מבריק ובעלונים בצבעים חזקים הכתובים בצרפתית. "כמה זמן את פה?" אני שואלת.

מרדית' נותנת לי ממחטת נייר. אני מקנחת את אפי בקול צפירה נורא כמו אווז כועס, אבל היא לא מנידה עפעף או מעווה את פניה.

"הגעתי אתמול. זו השנה הרביעית שלי פה, כך שלא הייתי חייבת ללכת לשיעורים. טסתי לבד, כך שאני רק מעבירה את הזמן בהמתנה לחברים שלי שיגיעו." היא מביטה סביבה כשידיה על מותניה, מעריכה את עבודות היצירה שלה. אני קולטת על רצפת החדר ערמה של מגזינים, מספריים ונייר דבק, ומבינה שזו יצירה בתהליך. "לא רע, נכון? קירות לבנים לא עושים לי את זה."

אני מקיפה את חדרה ובוחנת את הכול. אני מגלה שמרבית הפרצופים הם של אותם חמישה אנשים, ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו ועוד אחד של כדורגלן שאני לא מזהה.

"'הביטלס' הם האומנים היחידים שאני מאזינה להם. החברים שלי צוחקים עליי, אבל..."

"מי זה?" אני מצביעה על שחקן הכדורגל. הוא לובש אדום ולבן ויש לו גבות כהות ושיער כהה. די חתיך, למעשה.

"ססק פברגאס. אלוהים, הוא השחקן המדהים ביותר שיש. הוא משחק עבור ארסנל. מועדון הכדורגל האנגלי? את לא מכירה?"

אני מנידה בראשי. אני לא מעודכנת בענייני ספורט, אבל אולי כדאי שאהיה. "יש לו רגליים נאות."

"אני יודעת. נכון? תוכלי לדפוק מסמרים בעזרת הירכיים האלה."

בשעה שמרדית' מרתיחה 'שוקולה שו' על הכיריים שלה, אני מגלה שהיא משחקת כדורגל רק במשך הקיץ מפני שבבית הספר שלנו אין קבוצה כזאת, אבל שהיא אוחזת בתואר 'אלופת המדינה' במסצ'וסטס. משם היא באה. מבוסטון.

היא מזכירה לי שפה גם יש כדורגל, אבל שבאמריקה קוראים לזה 'סוקר' כי לנו יש פוטבול, וכשאני חושבת על זה, זה באמת הגיוני יותר. ולא נראה שאכפת לה שאני מטרידה אותה בשאלות או מחטטת בחפצים שלה.

החדר שלה מדהים. בנוסף לכל מה שמודבק לקירות, יש לה כתריסר ספלי חרסינה מלאים בטבעות פלסטיק נוצצות, טבעות כסף עם אבני ענבר וטבעות זכוכית עם פרחים מיובשים. החדר נראה כאילו היא גרה פה כבר שנים.

אני מנסה טבעת אחת שעליה מודבק דינוזאור מגומי. הטי־רקס זוהר באורות אדומים, צהובים וכחולים כשאני לוחצת עליו. "הלוואי שלי היה חדר כזה." אני אוהבת את זה, אבל אני יותר מדי פריקית של ניקיון מכדי לגור בחדר כזה בעצמי. אני צריכה קירות נקיים ושולחן כתיבה נקי, ושהכול יהיה מונח במקומו המתאים, כל הזמן.

מרדית' נראית מרוצה מהמחמאה. "אלה החברים שלך?" אני מניחה את הדינוזאור בחזרה בספל החרסינה שלו ומצביעה על תמונה שתלויה על המראה שלה. היא אפורה ומוצללת, ומודפסת על נייר מבריק ועבה. ברור שזה תוצר של קורס צילום בית ספרי. ארבעה אנשים עומדים מול קובייה ענקית חלולה, והביגוד המסוגנן השחור והשיער המבולגן בכוונה מגלים שמרדית' שייכת לקליקת האומנות המקומית.

מסיבה כלשהי, אני מופתעת. אני יודעת שהחדר שלה אומנותי והיא עונדת את כל הטבעות האלה על אצבעותיה ובאפה, אבל השאר מתוקתק. סוודר בצבע לילך, מכנסי ג'ינס מגוהצים, קול רך. ויש את העניין הזה של הכדורגל, אבל היא גם לא טום בוי.

היא מחייכת חיוך רחב ונזם האף שלה מנצנץ. "כן, אלי צילמה את זה בלה דפאנס1. אלה ג'וש, סנט קלייר, ראשמי ואני. את תפגשי אותם מחר בארוחת הבוקר. טוב, את כולם מלבד אלי. היא סיימה ללמוד בשנה שעברה."

הגוש שבקיבתי מתחיל להשתחרר. האם זו הייתה הזמנה להצטרף אליה?

"אבל אני בטוחה שתפגשי אותה די מהר מפני שהיא יוצאת עם סנט קלייר. היא לומדת צילום עכשיו במכללת 'פרסונס'."

מעולם לא שמעתי על המכללה הזאת, אבל אני מהנהנת כאילו שקלתי ללכת ללמוד שם בעצמי ביום מן הימים.

"היא באמת מוכשרת." החדות שבקולה מרמזת ההיפך, אבל אני לא שואלת. "גם ג'וש וראשמי הם זוג," היא מוסיפה.

אה־הא. אם ככה, מרדית' רווקה.

למרבה הצער, אני יכולה להבין אותה. בבית היה לי חבר בשם מאט במשך חמישה חודשים. הוא היה בחור גבוה ומצחיק, והיה לו שיער יפה. זה היה אחד מאותם מצבים שבהם 'מכיוון שאין אף אחד טוב יותר בסביבה, אתה רוצה להתמזמז?'. על מה שאי פעם עשינו היה להתנשק, וזה אפילו לא היה כזה טוב. יותר מדי רוק. תמיד הייתי צריכה לנגב את הסנטר.

נפרדנו כשנודע לי שאני נוסעת ללמוד בצרפת, אבל זה לא היה עניין גדול. לא בכיתי, לא שלחתי לו אימיילים בכייניים, לא שלחתי לו מכתב שבו שמתי את המפתח לקרוון של אימו. עכשיו הוא יוצא עם צ'רי מיליקן ששרה במקהלה ויש לה שיער מבריק כמו בפרסומת שמפו. זה אפילו לא מטריד אותי. לא ממש.

חוץ מזה, הפרידה שחררה אותי מהכמיהה שלי לטוף המדליק שעבד איתי במתחם בתי הקולנוע. לא שלא חלמתי עליו גם כשהייתי עם מאט, אבל בכל זאת. זה גרם לי לחוש אשמה. ודברים החלו לזוז עם טוף, הם באמת התחילו לזוז, כשהקיץ נגמר.

בכל מקרה, מאט היה הבחור היחיד שאיתו יצאתי אי פעם, והוא בקושי נחשב. פעם אמרתי לו שיצאתי עם איזה בחור שנקרא סטיוארט תיסטלבק במחנה הקיץ. לסטיוארט תיסטלבק היה שיער ערמוני והוא ניגן בקונטרבס. היינו מאוהבים לגמרי, אבל הוא גר אז בצ'טנוגה, טנסי, ולאף אחד מאיתנו לא היה עדיין רישיון נהיגה. מאט ידע שהמצאתי את זה, אבל היה נחמד מכדי לציין זאת.

אני עומדת לשאול את מרדית' איזה קורסים היא לומדת כשהטלפון שלה משמיע את התווים הראשונים של Strawberry Fields Forever. היא מגלגלת את עיניה ועונה. "אימא, זו שעת חצות פה. יש הבדל של שש שעות, זוכרת?"

אני מעיפה מבט בשעון המעורר שלה, המעוצב בצורה של צוללת צהובה, ומופתעת לגלות שהיא צודקת. אני מניחה על השידה שלה את ספל השוקולד החם שהתרוקן כבר מזמן. "אני צריכה לזוז," אני לוחשת, "מצטערת שנשארתי כל־כך הרבה זמן."

"חכי רגע." מרדית' מכסה את מכשיר הטלפון. "זה היה נחמד לפגוש אותך. נתראה בארוחת הבוקר?"

"כן. להתראות." אני מנסה לומר את זה באופן אגבי, אבל אני מתרגשת כל־כך, שאני מדלגת מהחדר שלה ומתנגשת בקיר. אופס, זה לא קיר. זה בחור.

"אאוץ'." הוא מקרטע לאחור.

"מצטערת! אני מצטערת כל־כך, לא ראיתי אותך שם."

הוא מניד בראשו, קצת מסוחרר. הדבר הראשון שבו אני מבחינה הוא שערו. זה הדבר הראשון שאני תמיד רואה אצל כולם. הוא חום כהה ופרוע, ואיכשהו גם ארוך וגם קצר בו־זמנית. אני חושבת על 'הביטלס', מאחר שזה עתה ראיתי אותם בחדר של מרדית'. זה שיער של אומן. שיער של מוזיקאי. שיער שאומר 'אני מעמיד פנים שלא אכפת לי, אבל אני בהחלט מעצב את השיער'.

שיער יפה.

"זה בסדר, גם אני לא ראיתי אותך. אז את בסדר, אם ככה?" אלוהים אדירים, הוא אנגלי. "אההה... האם מרדית' גרה כאן?" ברצינות, אני לא מכירה בחורה אמריקאית שיכולה לעמוד בפני מבטא אנגלי. הבחור מכחכח בגרונו. "מרדית' שבלייה? בחורה גבוהה, שיער מתולתל?" הוא מסתכל בי כאילו אני משוגעת או חצי חירשת, כמו סבתא שלי. סבתא רק מחייכת ומנענעת בראשה בכל פעם שאני שואלת, "איזה סוג של רוטב לסלט את רוצה?" או, "איפה שמת את השיניים התותבות של סבא?"

"אני מצטער." הוא נסוג צעד קטן ביותר. "עמדת ללכת לישון."

"כן! מרדית' גרה פה. כרגע ביליתי איתה שעתיים," אני מכריזה בגאווה כמו אחי, שוני, בכל פעם שהוא מוצא משהו מגעיל בחצר. "אני אנה! אני חדשה פה!" אלוהים, מה קורה עם ההתלהבות המפחידה הזאת? לחיי מתלקחות באש וזה משפיל כל־כך.

הבחור היפה מחייך חיוך משועשע. השיניים שלו יפות, ישרות בשורה העליונה ועקומות בשורה התחתונה, עם קצת שחיקה. אני מתה על חיוכים כאלה, בגלל היעדר האסתטיקה בשיניים שלי. יש לי רווח בגודל של צימוק בין השיניים הקדמיות.

"אני אטיין," הוא אומר, "אני גר קומה אחת מעל."

"אני גרה פה." אני מצביעה על החדר שלי בשעה שמוחי מזמזם: שם צרפתי, מבטא אנגלי, בית ספר אמריקאי. אני מבולבלת.

הוא נוקש פעמיים על דלתה של מרדית'. "טוב, אראה אותך בסביבה, אנה."

אטיין מבטא את שמי כך: אה־נה.

ליבי הולם בכוח בחזי.

מרדית' פותחת את הדלת. "סנט קלייר!" היא צווחת. היא עדיין בטלפון. הם צוחקים ומתחבקים ונכנסים זה לדברי זה. "תיכנס! איך הייתה הטיסה שלך? מתי הגעת לפה? ראית את ג'וש? אימא, אני צריכה ללכת." הטלפון של מרדית' והדלת נסגרים בו־זמנית.

אני מתעסקת עם המפתח שעל השרשרת שלי. שתי בחורות בחלוקי רחצה ורודים תואמים פוסעות מאחוריי, מצחקקות ומרכלות. כמה בחורים בצד השני של המסדרון מגחכים ומשמיעים יללות בוז. מרדית' והחבר שלה צוחקים מבעד לקיר הדק. ליבי שוקע ובטני מתכווצת שוב.

אני עדיין הבחורה החדשה. אני עדיין לבד.