צינק

אור מופיע עם השינוי החרישי שחל במניעַי

מתוך שירו של ג'וני שטוליץ', "כמו אתמול" ¹

1. המוסיקאי ג'וני שטוליץ׳ היה פופולארי מאוד ביוגוסלביה לשעבר כיוצר מוסיקת רוק. הוא עמד בראש להקת "אַזְרָה"; שיריו הצטיינו במודעות פוליטית וחברתית. בפרוץ מלחמת האזרחים של שנות התשעים היגר להולנד, שם הוא מתגורר כיום. (כל ההערות הן של המתרגמת, אלא אם כן צוין אחרת).

ספר זה אמור היה להתחיל הנה־כך:

בחדר הזה יש יותר מדי אור, אומר האיש, מתכופף, מרים אליו את הילד, זוהי ילדה, לא יותר מבת ארבע או חמש שנים, ומתחיל להתקדם בצעד איטי, זהיר, אף שבצאתו מן העיר הוא עתיד להחיש את צעדיו.

הדבר משך את לבי: ההאצה הפתאומית; כאילו מישהו אמר לאיש: עכשיו אתה חופשי, אם כי עד לאותו רגע כלל לא חש שהוא מוגבל. ככלות הכול, עיר היא רק תבנית צמודת־קרקע; המרחב, לעומת זאת, נתון כל כולו לשליטתנו. אך המתבונן מן הצד עשוי היה להבחין כי האיש ממש השתחרר ממשהו, כאילו נותק במשיכה על ידי חוט סמוי שנכרך סביב מותניו. הנה הוא משתוחח, הילדה כבר נרדמה על כתפו, הוא אפילו מכופף את ברכיו; אילו נמצאנו מעט יותר קרוב אליו היינו יכולים לראות כי הוא חושק את שיניו, אחר כך מזדקף, צעדיו מתארכים והוא מתחיל לשרוק חרש שיר ידוע. והיכן הוא נמצא? בשביל החוף המוליך אל צוקי הסלעים מעל למפרץ, מתחת לכיפת הרקיע. שם הוא מוסיף להתקדם באותו קצב, ורק מפעם לפעם ניתזים מתחת לרגליו חלוק אבן או רגב אדמה, ופה ושם קומץ מחטי אורן מצהיבים.

ואז נסעתי.

ייתכן שכעת נראה כי הדבר אירע באופן פתאומי, אך לנסיעתי קדמו הכנות נרחבות: בָּרַרְתִּי ספרים, ערכתי את המסמכים, בחרתי בגדים ונעליים. למעשה חששתי מהשינוי. חשבתי: אם אקח איתי דברים רבים ככל האפשר, אם באמת אצליח מדי יום לחקות את עצמי כמות שהנני כאן, אולי לא יקרה כלום.

לסיפור על האור כבר היה המשך. הוא נפתח לפנַי בספרייה. התכופפתי כדי לנסות לקרוא את הכותרות מגב הספרים שבמדף התחתון, אך במקום הכותרת הצטייר לפני בבירור המשך הסיפור. גם זה אירע לפני הנסיעה. למחרת היום פקד אותי התקף עז של מיגרֶנה. חסר ישע שכבתי על צדי באפלולית החדר. כל תנועה ציינה את ראשית ההתפוררות, ואז, לפתע, הכול נפסק. ראשי היה צלול, קל, כמעט שקוף. קמתי וניגשתי אל החלון, אף־כי אי שם עמוק בתוכי כבר התכופפתי אל הרצפה: גרגירים גדולים של אבק היו גלויים לעין, טביעות אצבעותיו של מישהו, פיסות נייר, כרטיסייה. אז הבנתי שעלי לחשוב על הנסיעה כעל שיבה.

איני זוכר שום אור מיוחד, אומר האיש ומניח את כפות ידיו על השולחן. אינך זוכר! – אומרת הנערה. אתם שומעים את זה? היא שואלת ונועצת מבט בפנים הערוכים סביב השולחן, הוא לא זוכר שום אור! לא, חוזר האיש על דבריו, איני זוכר. אז מי, שואלת הנערה, טמן את פניו בבית החזה שלי באמרו, אל תפחדי, זו רק הרוח...? לא אני, אומר האיש וכבר עומד לקום, זה לא הייתי אני. הנערה נשענת לאחור בכיסאה. כעת ידיה מונחות על השולחן, אך בעוד ידֵי האיש שרויות במנוחה, ידיה נוגעות בחפצים. בכוס, בשפת הצלחת, בסכין ובמזלג, וההצטלצלות החרישית הופכת לצליל הוודאות היחידה.

אבל מתי יתחילו הדברים להשתנות? בחדר המלון שני חלונות: האחד צופה לרחוב, משנהו על גג הבית הסמוך. רגליים רבות דרכו במעבר שבניהם, וצבע המרבד נראה כאן כהה יותר מצבעו לרגלי המיטה. אני עומד ומסתכל, תחילה על הרחוב, לאחר מכן על הגג. השינויים ניכרים יותר במקום שאיני מצפה להם. צללים על הגג משנים צורתם, נעשים יותר סמיכים, מציאותיים. מהכורסה ומהמיטה, אפילו מחדר האמבטיה, אני רואה תמיד שני חלונות. אין פינה שממנה יהיה רק אחד מהם שייך לי, האחד שהייתי יכול לומר עליו: רק הוא שלי! אני חוזר אל חדר האמבטיה. הראי, שמוצב לרוחב הקיר כולו, בבת אחת מקרב אותי אל עצמי. כשאני פותח את הרוכסן ורוכן מעל אסלת בית השימוש, אני מבחין באברי שאחוז בכף־ידו של זר.

בסדר, אומר האיש, בסדר, אבל אינו מסתובב. הנערה נרגעה כליל: מצחה חלק, שפתיה רפויות. היא לא מסתכלת עוד באנשים המסובים אל השולחן. טוב, אומר האיש ומסתובב לבסוף, אבל החזקתי אותך בידיים, ככה, ופשוט לא יכולתי להיפרד מהרוח. מישהו משתעל. הנערה מרימה יד, אל נכון כאות לכך שצריך לשתוק, אבל זה מאוחר מדי, מי שטרם למד לשתוק לא ילמד גם עכשיו.

אז הבנתי כי הסיפור אינו עוד שלי. הקול שדיבר לפתע בסוף המשפט האחרון איננו שלי, או מכל מקום, אם הינו שלי, הרי שהקול הראשון אינו שייך לי. אני מתקשה להתמצא נוכח מתקפת הריבוי הפנימי. אם פעם שמחתי על כך, אם שיערתי שיש בכך הזמנה למשחק, כעת זוהי תופעה עוכרת שלווה, אשר "משפילה" ולאו דווקא "מרוממת" אותי. יש עוד כמה דרכים לדבר על דברים כאלה. האחת, בלחש חרישי בפתח הדלת או החלון; האחרת, מעל למים; השלישית, כשכוחות האור והחושך מתחלפים. שלושתן מצביעות על קיום הספק.

קשה לומר במה התחלתי להטיל ספק. אולי שום דבר מוגדר, משהו דומה למשיכת כתף שמלוּוה בהינף היד. הוספתי לראות בתוכי את האור שאילץ את האיש בסיפור לשנות את כל חייו, אבל כאילו התרחקתי ממנו, כאילו ויתרתי או נסוגותי, כאילו הצעד הזה לאחור הפר את כל הפיזיקה של ההתבוננות, גרם לאור לחרוג ממוקדו, עד שנשטפתי כולי באור שפעם הסתכלתי בו מהצד. רחצתי באור הזה. יכולתי לאספו בידיי, לחוש בו בקצות אצבעותיי, למעוך אותו כגרגר מלח או גרגירי תירס. לא, לעולם לא הייתי אומר ברגע כזה את המילה "ספק" – כלום אין הספק אמור להיות מלווה בהעדר האור? אלא שמלים מסוימות, כדי להישמע באמת, אין להגותן. קיים קו מבדיל בין המשמעויות, וכשחוצים אותו, משמעות הדברים משתנה בעודם שומרים על צורתם הקודמת, שהיא בעצם צורתם העתידית.

למה בכלל החלטתי להפוך את הילד שבחיק האיש לילדה? איך הגעתי להחלטה? האם ידעתי מה אני מקבל בכך? או מה אני מפסיד? והאם אני יודע זאת עכשיו?

במלון מעל לקניון הקולורדו עשיתי שישה ימים בחברת אינדיאנית בת הנבאחו. מרגע לרגע שינה הקניון את פניו ומראהו לא חזר על עצמו, עננים זחלו בשמיים ולבשו חיים בדמות צללים מרצדים על פני האדמה, ומי שעפעף כנגדם איבד חיים ומלואם. האינדיאנית נקראה בשם עליסה. בשעות אחר הצהריים של היום הראשון, מאחורי הווילון, שוחחנו על ירידה אל בין צוקי הסלעים, ברגל או על גבי פרדות, אבל המחשבה על אי־הנוחות הצפויה לנו, על השלפוחיות בכפות הרגליים או שפשפת האחוריים, החזירה אותנו אל המיטה. לארוחת הערב אכלנו המבורגר וסלט. בגלל כאב שיניים בלעתי את המזון בלי ללעוס אותו, מסתייע בלגימות מן הקפה הדלוח. עליסה לבשה מכנסי אימונית וחולצה מבד טקסני. על אצבעה ענדה טבעת אבן בצבע טורקיז, ולצווארה קשרה מחרוזת אבני טורקיז, אני חושב שאפילו קופסת הסיגריות שלה היתה מעוטרת באבני טורקיז. על כיס חולצתה, בדיוק מעל לשד השמאלי, היתה רקומה בחוט טורקיז המילה NAVAJOLAND. הקצתי בלילה ההוא קצת אחרי שתיים, ועוד לפני שפקחתי את עיני הייתי משוכנע שהיא רוכנת מעלי, עסוקה באחד מטקסי הפולחן האינדיאניים. היא ישנה על גבה, מכוסה למחצה, וכמה קווּצות שיער שחור מבריק נכרכו סביב צווארה וכתפיה. היקיצה נהפכה לשגרה לילית: פקחתי את עיני משוכנע שהן עומדות לחזות לפחות בשריד מן המאמץ להשתנוּת העולם שאני בתוכו, אך תמיד הייתי מוצא את אשר השארתי.

עליסה נותרה פעמיים לא מגולה, אך כל השאר, אם לא נביא בחשבון את אובדן האור ואת חזרתו המחודשת, נותר כפי שהיה – המים על ארונית הלילה, הירוק העמום של מרקע הטלוויזיה, בגדַי, שהיו מונחים בסדר מופתי על משענת הכורסה, שקיק שאריות המזון, פחית שימורי הבירה, המפתח בבית הבריח. ביום השביעי נסענו לפניקס. אם יכולנו פעם לדבר על השתנוּת, כעת היינו חייבים לשתוק. עליסה רצתה לראות את שוק הבהמות. מן המונית התבוננתי בה בעוברה דרך השער המעוצב כראש ענק של שור, שנבנה מצינורות פלורסצנטיים. ושמא היה זה ראש של פרה? כך או אחרת, בקצות הקרניים נראו כוכבים רוטטים. אמרתי לנהג המונית להוריד אותי באחת הכיכרות. הסתכלתי ימינה וראיתי עשרות רמזורים משנים את צבעם, כמו נחשול; אותו דבר ראיתי גם משמאל. הכיכר נראתה אינסופית. עליסה לעולם לא תמצא אותי בין המון המכשולים.

הוודאות היחידה הטמונה בספק היא אי הוודאות. חגתי סביב ראשיתו המדומיינת של הסיפור כמו חתול מרתפים סביב כד החלב, אך בעוד החתול, לאחר בדיקה מדוקדקת, ניגש אל הכד, אני התמדתי בניסיוני לחדור אל מבנה הפרוזה שלי ולגלות את מקור הספקנות. רחוק מן הבית, "בעולם אחר", נזכרתי בחתול שמדי פעם היה מארח לי לחברה כשהייתי חוטב עצים. לא יכולתי לקבוע מה היה צבעה של דלת הכניסה בביתי, אבל ראיתי בבירור את עיניו הירוקות.

עכשיו כולם עומדים לצדו של האיש, מדברים בקול רם, כאילו תנועת ידה של הנערה כרתה ברית ביניהם לבינו, ולא בינה לבינו. האיש, מכל מקום, אינו משתתף בכך. הוא מוסיף להיות מרוחק מהשולחן, ידיו אוחזות בחלל הריק שדמותו כדמות הנערה בילדותה, והוא מדמה (אם כי לא אמר זאת לאיש) שאת כל זה כבר חווה פעם, אולי אפילו כמה פעמים, כאילו הדבר אינו מתרחש בחיים הממשיים אלא בחזרה על מחזה תיאטרון, מאלה שבהם המארג המשפחתי מתפורר ובמקומו מסתובבים להם במרחב הבמה אנשים בודדים, כטפילים המתקיימים מעסיס של זיכרונות קשים לעיכול. המחשבה על כך מעוררת באיש תיעוב. הוא עומד מול מקהלת הקולות כמנצח שהשרביט נשמט מידו. יכול היה להתכופף, לשוב ולאחוז בו, ובמקרה הגרוע ביותר להיאלץ ולהשחיל את ידו אל מתחת לרצפת הבמה, אצבעותיו תסתבכנה אולי באבק ובקורי העכביש, אך הוא יודע היטב שהתכופפות צופנת סכנות אחרות, יותר רציניות, הוא קרא על כך, אולי גם חווה משהו כזה, אשר על כן הוא נותר כנגד הקולות, משתדל רק להסוות את תבנית הרִיק שהוא חובק בידיו, שבמרומים אלה מעלה בדעת באופן בלתי נמנע את חדר ליבו הנוסף.

סיפור זה, אמרתי לעצמי, אמור להיות סיפור אהבה פשוט, רצף של משפטים, שבו שני יצורים יגשו זה אל זה, יעשו פרק זמן ביחד, ולאחר מכן יפרדו. לא יותר.

נדמה היה לי שהימים עוברים עלי בשדות תעופה. כל אימת שהייתי פוקח את עיני, הייתי מבחין בפנים של דיילת או בתחילתן של מדרגות נעות. הכריכים המשולשים היו מוטלים בתאיהם המזוגגים, ומפעם לפעם בצבצה בין שתי פרוסות הלחם פיסת עגבנייה, או עלה חסה צנוף, או פרוסת בשר דקה. הקפה בכוסות הפלסטיק. מִצָּגֵי הטיסות היוצאות והנכנסות הגיע לאוזן קול קרקוש, כאילו מישהו מדפדף בספר מתכתי. האישה ממול הניחה רגל על רגל ויכולתי לראות היטב את עור ירכיה מתקמט. לעיתים הפתיעה אותי חדות המבט שלי. ייחסתי זאת לסביבה, לאווירה המלאכותית שבשדה התעופה, שאמורה לשמש ביטוי לַמהיר ולַעתידי, לביטחון ולאינסוף השמים. האישה הבחינה במבטי השלוח אל רגליה וניסתה למשוך את שולי החצאית ולקרבם לברכיה. היא לא הצליחה. קול הקריין הזכיר את דנוור, דאלאס, אלבוקירק, וושינגטון. מישהו אמר אז "אלסקה", והאישה ואני הישרנו מבט זה בעיני זו.

המשך בספר המלא