סליחת הלבנה

פרק א

שיעור התקווה

התנ"ך הוא ספר התקווה. מעיין שופע של אמונה, ממנו יונקים שורשי כיסופיהם של בני־האדם, ועולה מתיקותה של הוויה אחרת. דברי בשורה, שטרם עלה ביד הצער למחותם; החלום העיקש ועתיק היומין של האפוס, בו נפרשים לצדי מעשינו שדות של אור, רחבים ורבי הוד; בו שואבות קורותינו כוח מן המקור העתיק, המלכותי, וברצף האירועים העיוור המכה בנו נמזגת חמימותה של צלילוּת.

התנ"ך הוא עבורנו מפלט וראשית. כנגד האלים היווניים, אלי הנקמה והמפלה, הוא מורה לנו ציפייה למשיח, שכר שיינתן לסבל ומחילה שבוא תבוא; הוא מורה לנו את הנתיב. כנגד אירוניה טרגית, הוא מורה לנו חירות:

העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוֶת נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת בחיים...¹

ועם זאת, למקרא הסיפורים והאגדות הללו עולים בנו תהייה ויגון מוכרים. שוב ושוב נִקרים בדרכנו דברים שמוחנקים, חֶלקות אופל שאין לשאתן, חיים שנגדעים ונכרתים מן החלום המשותף; גורלות של היעלם, שיכולים היו להתאים לדמויותיו של סופוקלס; כמיהות שנסתתמו, שבועות שהופרו. הסיפור זרוע שברים של קוצר־רוח ורסיסים נוצצים באור עמום וחמקמק, כאילו מרחף מעל הכתוב נשר מורעב, וצולל לנבור בלב אושרו של המעשה. כאילו דבר אינו יכול לחמוק מעינו של הדורס, מן הגורל הבלתי־נמנע, מן הכמישה והנפילה. כאילו נגזר על גן העדן להיות אבוד, נטוע מאחורינו, על דרך ממנה מתרחקים צעדינו, והכרובים שומרים עליה בלהט החרב המתהפכת.

אדם הראשון לא היה רק הראשון לעבור עבירה, אלא גם הראשון לוותר. הראשון לזנוח את הדרך, להפנות את מבטו ממנו והלאה, להיקרע מעל עצמו, מעל פרי העץ, מעל כותנות האור. בניו, שירשו את הקללה, נחצו בין מחילה ועוון. הבל היה שברירי, הבל הצעיר והשתקן, שגם לו עוד ציפו חיים לחיות, עדרים לרעות, ילדים לגדל:

מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה.²

דמי אחיך: דמו ודם זרעו, אומר המדרש, דמו ודם כל מי שאמור היה לבוא דרכו לעולם; דמו ודם כל מי שמת לשווא, בשדה ההוא, באִבחת דברו של הרוצח.

דבר איננו יודעים על הבל מלבד מנחתו ומותו, שהיה מעשה אלימות ראשון של אדם כנגד אדם, אך גם מעשה אלימות ראשון של הגורל כנגד הבשר הפגיע והמדמם, כנגד הנפש המפצירה ובת־החלוף. הבל הוא מבַשׂרָן של השיבולים שנקפדו, של כל אשר נרמס ונכנע בדברי ימי האדם, כל אשר נמחץ תחת פרסות סוסים שועטים. להבל היתה משימה של שתיקה, משימה שאמור היה לעשותה ולהפיק ממנה פרי. קין אמנם נותן את הדין על מעשיו, אך בשום מקום לא נאמר להיכן נעלם דמו השפוך של האח הנרצח, דמם של המתים בטרם עת, שאין לו נחמה ואין לו תיקון, וגם דמעותיו של האל לא יוכלו להשיבו.

נדמה אפוא שהתנ"ך מספר לנו – לפחות לגבי דמויות מסוימות, שתפקידן אולי לשמש מופת לכל השאר, ולשאת את כל כובד משקלה של השאלה – את סיפורם של קוצר היד, של חזון שהתנפץ, של תנופה שנגדעה באִבּה.

לכל אורך הסיפור חוזרת תמונה של אדמה שקועה במים, ובסיפור המעשה נמהל זרזיף מריר, שמתגבר ומתעצם בשושלות מסוימות; אז הוא מתנשא בגלים שמתנפצים אל צוק הגורל, וקצפם נושא אל החוף רק שברי צער.

בתוכָחות על עוון יִסרת איש, ותֶמֶס כָּעש חמודו; אך הֶבל כל האדם סֶלָה.³

משה היה מנהיג עניו, אדיש לזהב הפרעונים, לזכויות היתר של הר סיני. הוא ידע להוביל את העם, לדובב את המדבר. אך הייעוד שבלבו לא היה להכות בסלע, גם לא להוציא ממנו מים, ואף לא להביא את השְׂלָו. בלבו השותק זרחה שמש אחרת:

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר: אדוני ה', אתה החילות להראות את עבדך את גודלך ואת ידך החזקה... אעברה־נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון.⁴

משה מגיע אל שערי הארץ ונעצר בהר נבו, הר העֲבָרים, באותה פסגה שדווקא בה חומק ממנו ייעודו. מָשל לא היו אבק הדרך, חיל מצרים ועמוד הענן אלא על־מנת שיגיע לשם, לגבול ההוא, ויראה מנגד את הארץ שמעבר לירדן. דבר לא נבצר ממנו: הוא יכול היה להשעות את העונש על עוון עגל הזהב, לעשות לוחות חדשים, וליצוק את נחש הנחושת שהעם הביט בו וחי. בהרמת ידו יכול היה להכריע את גורל הקרב. אבל הוא לא יכול היה להיכנס למקום שמשך אותו לבו, להגיע אל מיצויה של שאיפתו התובענית. כי הארץ שייכת למי שחושקים בה בעוצמה פחותה, שכובשים אותה באהבה מתונה – בעוד שמשה הקדיש לה את חייו, את תשוקתו, את דרכו. אז אורב לו העוון שכביכול נועד למנוע ממשאלתו להתגשם. אין כל יחס בין העוון הזה ובין העונש; גם המדרש מציין בפנינו את ההפרזה, את האכזריות הלא־מוצדקת:

על ידי עוון אחד שהיה ביד משה, שהוכיח את בניך ואמר להם (במדבר כ י') 'שמעו נא המורים', יסרת אותו והוכחת אותו. [...] כל 'חמודו' שהיה מתאווה משה להכנס לארץ המסת אותו כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן.⁵

הגורל הוא נשר שצולל ומכה בנו, נועץ בנו מקור מחודד ומורעב. כמין תבונה של פורענות שיודעת היכן להכות, איך לפגוע בנקודה הרגישה והחיונית ביותר. יד־גורל עברית שמענישה כדרך יוון, בחוזקה יתרה, באי־צדק מוגזם, ורודפת את קורבנה כחץ שלוח. כאילו מעל רצון האל מרחף כוח עליון יותר, נקמני, אֶרינָיה חסרת רחמים שנוצקה מתבניות קדם, דטרמיניזם ברברי שאפילו הכל־יכול משועבד לו:

אמר ר' ראובן: אמר משה לפני הקדוש־ברוך־הוא: למה אתה עושה לי כך? אתה התחלת לבוא אצלי. [...] משגידלת אותי אתה מורידני מגדולתי? אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: והרי נשבעתי.⁶

דבר־מה בסיפור חוזר על עצמו, שב ופוצע באופן מדויק, לא מוסבר. מתחת לאקורדים המאז'וריים של הכתוב מתנגן לחן נוגה, נשזרים גוונים קודרים של הרמוניה טרגית. מאברהם תובע אלוהים את בנו: דווקא את הבן האהוב, את יצחק שנולד כל סיכוי. יעקב מאבד את יוסף, תלמידו וכפילו, פני אהובתו ששבו ולבשו נעורים. אין יחס בין העונש לגמול, מעשים שבתום־לב נענשים בגזר־דין קשה מנשוא. בתדהמה אנו קוראים על החתך שנפער – מדויק תמיד – בלבו שותת הדם של הקורבן; על תושייתה של השלילה הנועלת פעם אחר פעם את דלתות המרחבים; על ההענשה חודרת־הרואי שמוצאת בייעודו של כל אחד ואחד את נקודת התורפה הסוערת, את שאיפת הקדוּשה הנסתרת והלא־ממומשת שלו.

מצפונו של המערב אולי התרגל לשערורייה, דרך ההוד התיאטרלי שמרחיק ומקפיא אותה. אולם מחבר ספר תהילים מתעקש לזעוק חמס על חוסר המובן שבה; זעקתו היא הד לזעקת המנודים, אותן צלליות חיישניות ופצועות שחייהן המפציעים צונחים חזרה אל האופק העברי, ונובלים עוד בטרם לבלבו.

והרי התנ"ך הוא יהודי, דהיינו – משיחי; והרי תולדות האדם אמורות היו לצעוד בו אל עבר מושג של אושר, אל עבודת המוסר שנדרשת למוחלט, אל ממלכה שיש לבנות ולהלל. התנ"ך נועד משמיים להאיר את הדרך, וקולם של נביאיו חוזר ומזמר, בסולם ההשראה הרוחנית, את מה שכבר נחרט בסיפור המעשה עצמו, את הסוד שהועבר מניסיון לניסיון, מנאמנות לנאמנות – סודו של שחר מפציע, ושל עולם נושב:

ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות.⁷

לעשות: בראשית היה הזרע הזה, שורשם של המינים: הִיתכנות^.8 העולם עוד לבש צורה, נבט, עוד היה חומר רך בו טבועה המפה הגנטית של המחר, המשימה אל הנצח. בראשית היתה הַשפיעה חסרת הצורה, הנתיב שנפש האדם, אשר אלוהים קורא לה להשתתף, מסתכנת ויורדת בו. בתוהו הזה הסדר הוא בכוח, כמו עתיד הוא להתגלות; יש תנועה אל עבר הטוב־יותר, שדוחפת את היקום אל עבר השלב הסופי שלו, ומגייסת את חירות הבחירה של האדם:

על הר גבוה עלִי לך, מבשרת ציון, הרימי בכּוח קולך, מבשרת ירושלים!... הנה אדוני ה' בחָזק יבוא וזרועו מוֹשלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.⁹

ההבטחה נמצאת שם למן הראשית, החלקי מתהווה אל עבר השלם, כל דור מתקרב עוד קצת אל האמת העתידה להתגלות ולפרוח על הרי יהודה. שום חטא לא יעצור בעדה, והעוון יוכל רק לעכבהּ:

כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים.¹⁰

המשך בספר המלא