אורח באחוזת פארלי

ראשית דבר

אֶלמסלי, קנט

אוגוסט 1939

היה חם בצורה יוצאת דופן במשך כל הקיץ. בן קרֶסוול הרגיש שהשמש חורכת את ירכיו מבעד למדי הקריקט הלבנים כשישב על מרפסת המועדון והמתין לתורו לחבוט. קולונל הַנטלי ישב לצדו וניגב את פניו האדומות והמיוזעות. הוא לבש רפידות מפני שהיה הבא לחבוט. הוא לא היה חובט טוב כמו בן, אבל הוא היה קפטן הקבוצה, ובקריקט כפרי, לעתים קרובות הוותק חשוב יותר מהיכולת.

רק עוד שני אובֶרים לפני הפסקת תה. בן קיווה שסימס הצעיר לא יבצע את אחת החבטות הפראיות שלו ויוּצא מהמשחק עוד קודם. ראשו רתח מחום. פיו היה יבש. הוא עצם את עיניו והקשיב למכה משביעת הרצון של מחבט בכדור, לזמזום הדבורים על היערה שמאחורי המועדון, לטרטור הקצבי של מכסחת דשא בגינה של אחד הבתים. ניחוח הדשא הקצוץ נישא ברוח החמה והתערבב בעשן עלים שנשרפו במדורה רחוקה. הניחוחות והצלילים של יום ראשון בקיץ אנגלי, לא השתנו במשך מאות בשנים, חשב בן.

מחיאות כפיים מנומסות החזירו את תשומת לבו אל המשחק. שתי דמויות לבושות בלבן זינקו בין ויקֶטים בזמן ששחקן שדה רץ להשיב את הכדור והשליך אותו באיחור. עוד נקודה. יפה מאוד, חשב בן. הם אפילו עשויים לנצח סוף־סוף. מעבר למגרש הדשא שכוסח באופן מושלם, הצריח של כנסיית אול סיינטס, שבה שימש אביו ככומר, הטיל צל על הפארק שבקצה הכפר. ובקצה הרחוק, עץ אלון ותיק הטיל צל דומה על מצבת הזיכרון שהוקמה לזכר גברים מהכפר שנפלו במלחמה הגדולה. היו שם שישה־עשר שמות. בן ספר אותם. שישה־עשר גברים ונערים מכפר בן מאתיים תושבים. אין היגיון, מלמל לעצמו.

"אז איפה פּרֶסקוט הצעיר?" קטע קולונל הנטלי את הרהוריו. "היינו יכולים להיעזר בו היום. הוא מתמודד היטב עם מגיש מהיר לא פחות מכל מי שראיתי."

בן הפנה את מבטו ממגרש הדשא אל הקולונל. הוא היה איש גדול, מצועצע, ולפניו גוון קבוע של סלק כתוצאה משהייה ארוכה בהודו ויותר מדי ויסקי. "הוא עושה את מבחן הטיסה שלו, אדוני."

"מבחן הטיסה? זה מה שהאידיוט הצעיר עושה בימים אלה?"

"כן, אדוני. הוא לקח שיעורי טיסה. הוא רוצה להיות מוכן. כשתוכרז המלחמה, הוא ילך היישר לחיל האוויר ויהיה טייס. הוא לא רוצה למצוא את עצמו שקוע עד צווארו בבוץ של השוחות כמו כל הבחורים המסכנים במלחמה הקודמת."

הקולונל הנהן. "זה היה עסק ביש. למזלי הייתי בחזית הצפון־מערבית. נקווה שהפעם הם לא יחזרו על אותן טעויות."

"אז המלחמה היא בלתי נמנעת?" שאל בן.

"כן. לגמרי. ללא ספק. היטלר המנוול עומד לפלוש לפולין, וכבודנו מחייב להכריז מלחמה. זה יקרה במהלך השבועיים הבאים, הייתי אומר."

הוא דיבר בעליזות של גבר שיודע שהוא כבר זקן מכדי שיקראו לו. "בחורים מההגנה האזרחית ביקרו אצלנו בשבוע שעבר. הם רצו שאני אחפור בור במדשאה האחורית ואבנה שם מקלט. אמרתי להם שזה לא בא בחשבון. המדשאה האחורית היא המקום שבו המֶמסאהיבּ משחקת קרוקט. אנחנו נסכים לספוג קיצוצים וקיצוב בכל דבר אחר. אבל אתם לא יכולים לצפות ממנה שתוותר גם על הקרוקט שלה!"

בן חייך בנימוס. "כן, היה לנו ביקור דומה. הם הביאו הרבה ברזל גלי ואת תוכניות ההרכבה. כאילו אבא שלי בנה פעם משהו בחייו. הוא רק עכשיו למד להדליק את הרדיו!"

הקולונל הביט בבן בביקורתיות. "ומה איתך, בחור צעיר? גם אתה מתכנן להיות טייס?"

בן שלח אליו חיוך מתנצל. "הייתי רוצה, אדוני, אבל כרגע אני לא יכול לממן שיעורי טיסה. אני אצטרך לחכות ולראות אם חיל האוויר ייקח אותי."

הקולונל השתעל, כאילו רק עכשיו הבין שלבן של כומר, ששב לאחרונה מאוקספורד ומלמד בקרבת מקום בבית ספר יסודי מאוד לא נחשב, ודאי אין יותר מדי כסף. הוא הביט סביבו, ניסה לחשוב על נושא אחר לדבר עליו ולפתע אמר בהפתעה, "שלום! הנה הפתעת היום. זאת ליידי פמלה. לא ידעתי שהיא מתעניינת בקריקט."

בן חש שהוא מסמיק וכעס על עצמו. פמלה צעדה לקראתו בחן קליל, ונראתה שלֵווה ואלגנטית בלבוש משי בצבע אפרסק. קווצת שיער בלונדיני עפה על פניה, והיא הסיטה אותה לאחור כשהבחינה בבן. הגברים התאמצו לקום על רגליהם.

"יפה מצדך שבאת לעודד אותנו, מַיי ליידי," אמר הקולונל והציע לה את מקומו על הספסל. "שבי כאן ליד קרסוול הצעיר. אני הבא בתור. בלאו הכי צריך להזרים את הדם ברגליים הזקנות האלה." פמלה הבזיקה אליו חיוך מסנוור והחליקה אל המקום שהקולונל פינה.

"שלום, פָּמָה," אמר בן. "לא ציפיתי לראות אותך כאן. חשבתי שאת בפריז עם אחותך."

"הייתי. אבא הורה לי לחזור הביתה. למעשה, הוא ציווה עלי שאביא איתי את מרגו. הוא בטוח שבכל שנייה עומדת לפרוץ מלחמה והוא פוחד שהיא תיתקע ביבשת. אבל היא מסרבת לזוז."

"היא עד כדי כך רוצה ללמוד עיצוב אופנה שאיום המלחמה לא מזיז אותה?"

עיניה של פמלה ננעצו בעיניו בחיוך משועשע. "הייתי מעדיפה לחשוב שהסיבה לסירובה לשוב היא רוזן צרפתי."

"וואו," אמר בן, מקלל את עצמו על שנשמע כמו תלמיד בית ספר. "אחותך התאהבה בצרפתי?"

"הם די יפים," אמרה פמלה, עיניה עדיין נעוצות בעיניו. "כל כך קשובים. והם עושים כל מיני דברים כמו לנשק את הידיים. מי יכולה לעמוד בפני זה?"

"אני מקווה שאת." המילים נפלטו מפיו לפני שהספיק לעצור בעדן.

"אני עצמי לא מתלהבת מהטיפוס הגאלי," אמרה פמלה והביטה סביבה. "ג'רמי לא משחק היום?"

ובן הבין, כמו אגרוף בבטן, שבסופו של דבר היא לא באה לראות אותו. זה היה ג'רמי. מובן שזה היה ג'רמי הארור. תמונה לא קרואה הבזיקה במחשבתו. הוא ופמלה וג'רמי לפני שנים באחר צהריים קיצי כמו עכשיו, מטפסים על עץ האלון הגדול בפארלי פלייס, בית האחוזה של הרוזן וֶסטרהאם, אביה של פמלה. ג'רמי מוביל כמו תמיד, פמלה כמעט סוגרת את הפער, והם עולים עוד ועוד למעלה עד שהענף שהיא ישבה עליו התנדנד בפראות. "אל תטפסי גבוה יותר," צעק בן. היא הבזיקה אליו חיוך מאתגר. ולאחר מכן קול השבירה הנורא. מראה פניה המופתעות כשחלפה על פניהם, כאילו בהילוך אִטי, ואז צליל החבטה כשפגעה בקרקע. זה ארך נצח להגיע אליה. ג'רמי הגיע ראשון, קפץ היישר לצדה. בן היה אחרון, כמו תמיד. היא שכבה שם, מבלי לזוז. לפתע פקחה את עיניה, הביטה קודם בפניו המודאגות של בן, ואחר כך התמקדה בג'רמי, ועיניה אורו. "אני בסדר. אל תעשו מזה עניין," אמרה. היא לא היתה בסדר. היא שברה זרוע. אבל זאת היתה באמת הפעם הראשונה שבה הבין בן שזה ג'רמי, לא הוא, שהיה חשוב לה. והבין גם עד כמה היא היתה חשובה לו עצמו.

כל כך הרבה זיכרונות מקֵיצים שחלפו מזמן...

נשמעה קריאה "איך זה!," ואז אנחה מהקהל.

"טיפש צעיר," מלמל קולונל הנטלי. "הוא ייפסל. שוב הוא לא פגע בכדור."

הוא קם על רגליו. אבל לפני שיצא מהמועדון לפגוש את החובט שנפסל, נשמע זמזום בשמים. כולם הביטו מעלה כשהופיע מטוס בטיסה נמוכה מאוד מעל הגבעות. הזמזום נהפך לשאגה. המטוס המשיך להנמיך.

"לא ייתכן שהוא ינחת כאן!" קרא קולונל הנטלי. "מה הטיפש חושב לעצמו?"

אבל המטוס עמד לנחות. הוא רפרף על פני עץ אשור ואז נגע בגלגליו במגרש, מפזר את שחקני הקריקט ומפספס אך במעט את המעגל הירוק של מדשאת המגרש.

המטוס היה צבוע בצהוב בוהק ובשחור, כמו צרעה ענקית. הוא קיפץ על המגרש ונעצר מול המועדון. בן שמע את הקולונל ממלמל: "מה לעזאזל," אבל הוא לא טרח לענות. עוד לפני שהטייס הסיר את משקפי המגן ואת הקסדה הוא ידע שזה ג'רמי. עיניו של ג'רמי סקרו את הקהל. הוא הבחין בבן ופניו הוארו בחיוך המוכר, והוא קרא בפראות.

"רק עכשיו קניתי אותו. הוא לא יפהפה? בוא תעלה לסיבוב."

פמלה נעמדה ורצה לעבר המטוס לפני שבן הספיק להגיב. "גם אני יכולה לבוא?"

"מה, אה, פמה," אמר ג'רמי. "לא ציפיתי לראות אותך במשחק קריקט. חשבתי שאת בפריז. אבל מצטער. יש בו רק שני מושבים, ואת לא בדיוק לבושה לטיפוס לתא טייס, עד כמה שאת נראית מקסים..." הוא השאיר את המשפט האחרון תלוי באוויר. "אני אבוא לבקר אותך אחר כך אם תרצי," הוסיף. "ואם את רוצה, אני אשאל את אבא שלך אם אני יכול לקחת אותך לטיסה בציפור החדשה שלי."

"בסדר." פמלה פנתה משם בתסכול והלכה בחזרה אל הביתן, מתחככת בדרכה בבן. "בסופו של דבר, זה תמיד עולם של גברים, לא?" אמרה. "הוא ישאל את אבא שלי. ממש. קדימה, תעלה איתו לשמים. תיהנה."

"אני לא רוצה להשאיר אותך לבד. אני בטוח שיהיו עוד..." מלמל בן.

"הו, בשם אלוהים. אני יודעת שאתה מת לעלות למטוס," אמרה פמלה. "קדימה. לך." והיא דחפה אותו בתנועה ידידותית.

בן היה מאוד מודע לעצמו. כל העיניים בכפר ננעצו בו כשפסע לעבר המטוס. העיניים של ג'רמי זהרו מעונג. בן ראה אותו כך פעמים רבות בעבר — בדרך כלל כשהצליח לעולל משהו שהיה אסור לחלוטין.

"אני מבין שעברת את המבחן," אמר בן ביובש.

"בהצטיינות, ידידי. הבחור אמר שנולדתי לזה. טוב, באמת יש בז בסמל המשפחתי שלי, לא? קדימה, אל תעמוד שם סתם ככה. קפוץ פנימה."

בן נכנס למושב האחורי. "אני לא צריך קסדה או משהו?"

ג'רמי צחק. "אם נתרסק, קסדה מחורבנת לא תועיל לך. אל תדאג. השתלטתי על זה תוך חמש דקות. עכשיו זה ממש כלום."

המנוע הסתובב. המטוס קיפץ על המגרש ואז האיץ עד שהתרומם באוויר. הם הקיפו את הביתן, הרעימו שוב מעל למגרש הקריקט והתקרבו לעץ האשור שבקצה הגינה של בית הכומר עד למרחק של כחצי מטר. הכפר אלמסלי נפרש תחתם: הוא נבנה סביב המדשאה שמגרש הקריקט במרכזה, אנדרטת הזיכרון של המלחמה הגדולה במקומה הבולט בצד אחד, וכנסיית סנט מרי על מגדלה האנכי בצד האחר. מתחת לכנף הימנית נראו הגנים המטופחים של נֶתֶרקוט, בית האחוזה של אביו של ג'רמי. המטוס נטה על צדו והעיר סֶוֶונאוֹקס התגלתה לעין, ואחריה כל עמק שורהאם, כשקו הרכס של גבעות נורת דאון מתעקל דרומה. נהר המֶדוויי היה פס בהיר משמאלם ונהר התמזה אפילו בהיר יותר באופק הרחוק. הרוח הצליפה בשׂערו של בן. הוא הרגיש נמרץ.

ג'רמי פנה לאחור. "זה נהדר, נכון? אני לא יכול לחכות כבר עד שתתחיל ההצגה הגדולה. ככה לדעתי צריכה להיות מלחמה — מהסוג הג'נטלמני. לוחם מול לוחם, והטוב יותר מנצח. אתה חייב להשיג רישיון משלך, ידידי, ואז נוכל לטוס ביחד."

בן חשב שאין טעם להזכיר שהוא לא יכול לממן שיעורי טיסה. ג'רמי מעולם לא הבין שכסף עשוי להוות בעיה. כשלמדו באוקספורד, הוא תמיד הזמין את בן לטיול יקר של הופעות או למועדוני לילה בלונדון ואפילו לסופי־שבוע בפריז. ג'רמי היה מוכן בשמחה לשלם על שניהם, אבל בן היה גאה מכדי להסכים והמציא מאמרים שעליו לסיים. כתוצאה מכך, יצא לו מוניטין של חרשן, מה שהוא כלל לא היה. ומבריק, וגם זה הוא לא היה. הוא סיים עם ציון טוב. ג'רמי הצליח בקושי לסיים בציונים נמוכים, אבל במקרה שלו זה לא היה חשוב. הוא היה בן יחיד, ויום אחד הוא יירש את התואר ואת כל מה שמתלווה אליו.

"אז מה אתה חושב?" צעק ג'רמי.

"מדהים לגמרי."

"נכון? אני יודע. בוא נטוס לצרפת."

"יש לך מספיק דלק?"

"מאיפה אני יודע? רק עכשיו קניתי את הדבר הזה," אמר ג'רמי וצחק. אבל הוא הטה את המטוס וסובב אותו בחזרה במעגל גדול לעבר הכפר. והנה מתחתם הרחוב הראשי עם בתי המגורים שמוביל אל המדשאה, שסביבה שדות של כּשוּת ועצי תפוח. כל כך מסודר וירוק ואנגלי טיפוסי. ג'רמי נשען הצדה והצביע. "תראה. הנה פארלי. נכון שהאחוזה נראית מטופחת מכאן? קָפָּבּיליטי בראון עשה עבודה טובה כשעיצב את הגנים האלה." הוא דחף את מוט ההיגוי, והמטוס צנח כשפארלי פלייס, בית אבותיה של פמלה משנת 1600 ומשהו, נגלה מולם, בניין גדול מרובע מאבן אפורה, שניצב באמצע דונמים של פארק עם שביל גישה מתפתל שעובר על פני ערוגות של פרחי נוי, האגם מצדו האחד, גני הירק מעבר לו.

ג'רמי פלט שאגת הנאה. "תראה, בן, יש להם אורחים לארוחת מנחה. בוא נפתיע אותם, בסדר?"

המטוס נטה בחדות. בן נאחז ועצם את עיניו כשהאדמה נהפכה לשמים. הבטן שלו ביצעה נטייה משל עצמה. המטוס חג נמוך יותר ויותר עד שטס מעל האגם עם האי המטופש באמצעו ואז מעל לשביל שלאורכו עצי ערמון, שאת פירותיהם החומים נהגו לאסוף כשהיו ילדים. מגרש טניס סומן על המדשאה האחורית, עם שולחנות לצדו. כמה דמויות בלבן ישבו לידם וסומז, הבאטלר, הגיש תה.

"אני מעריך שיש מספיק מקום לנחיתה לידם," צעק ג'רמי. "חבל שהם לא חובשים כובעים מהסוג שעף בקלות ברוח."

הם התקרבו מעל השביל הדרומי, עצי ערמון נראו משני צדי הכנפיים. בן עדיין היה נרגש מכדי לפחד. מדריך הטיסה צדק, הוא החליט. ג'רמי באמת טס כאילו הוא נולד לכך. אורחי התה קמו על רגליהם כשהמטוס הפציע מבין העצים. הם נסוגו לאחור בבהלה כשמפות השולחן התנפנפו והמפיות עפו. המטוס היה עכשיו במרחק של חצי מטר בלבד מהקרקע, ואז רק סנטימטרים אחדים.

ג'רמי הבחין בשעון השמש ברגע שבן הבחין בו. הוא עמד, סחוף רוחות ונשכח, באמצע המדשאה המזרחית. בן פתח את הפה להגיד, "תיזהר, יש..." באותו רגע שג'רמי משך במוט ההיגוי חזק ימינה. הכנף התחפרה בדשא, והמטוס התהפך.

חלק ראשון

פמלה

1 

בְּלֶצְ'לי פארק

מאי 1941

ליידי פמלה סאטון הביטה בכרזות העגמומיות שהנפיקה הממשלה והיו תלויות על קיר תאה הקטן בצריף 3. חלקן היו המלצות רוויות עליזוּת לעשות את הטוב ביותר, להמשיך לשרת בקור רוח ובאיפוק, ואחרות אזהרות מפחידות שלא לאכזב. מעבר לווילונות ההאפלה שכיסו את החלונות, השחר עמד להפציע. היא שמעה את מקהלת הציפורים שרה בעצים שמאחורי הצריף. הן עדיין צייצו בטירוף ובשמחה כפי שעשו לפני שהמלחמה החלה וימשיכו לעשות לאחר שהיא תיגמר — מתי שזה לא יהיה. היא כבר נמשכת יותר מדי זמן, והסוף לא נראה באופק. פמלה שפשפה את עיניה. עבר עליה לילה ארוך ועיניה צרבו מרוב עייפות. לפי הוראות השירות הציבורי, נשים לא היו אמורות לעבוד במשמרות לילה עם גברים, למקרה שהמוסריות שלהן תהיה נתונה בסכנה. היא חשבה שזה משעשע בפעמים שבהן מחסור במתרגמים גרם לכך שאחת הבחורות נאלצה לעשות משמרת לילה. "למען האמת, אני לא חושבת שהכבוד שלי נמצא בסכנה מצד מישהו מבחורים כאן," היא אמרה. "הם מתעניינים יותר בבעיות מתמטיות מאשר בבחורות."

אבל מאז היא התחרטה על יהירותה פעמים רבות. עבודת הלילה היתה קשה. תודה לאל שהמשמרת שלה תיגמר בקרוב והיא תוכל ללכת לישון. לא שיש סיכוי שהיא תצליח להירדם בחדר שבו התגוררה, כי לאורך כל שעות היום רכבות חולפות קרקשו מתחת לחלונה.

"מלחמה ארורה," היא מלמלה ונשפה על כפות ידיה, מנסה להחדיר חום לאצבעותיה. אף על פי שהיה כבר חודש מאי, הצריפים היו קרים וטחובים במשך הלילה. הקצבת הפחם הופסקה באחד במאי. אבל זה לא היה לגמרי רע: ממילא תנור הברזל העלה עשן ופלט אדים מעוררי בחילה. הכול היה נורא ואיום בימים אלה. לא היה אוכל ראוי. הארוחות היו מורכבות מאבקת ביצים, בשר משומר בקופסאות, נקניקיות שהיו יותר נסורת מבשר. ברור שבעלת הבית שלה לא היתה טבחית מצטיינת גם לפני המלחמה, אבל מה שהיא בישלה עכשיו היה בלתי אכיל. פמלה קינאה באלה שעבדו במשמרת היום. הם לפחות יכלו לאכול בחדר האוכל, שהיה אמור להיות טוב למדי. היא יכלה ללכת לשם כעת ולאכול ארוחת בוקר לפני סוף המשמרת, אבל היא היתה תמיד עייפה מכדי לאכול בסופו של לילה ארוך.

עם פרוץ המלחמה היא היתה להוטה לעשות משהו מועיל. ג'רמי הצטרף ביום הראשון, והתקבל בזרועות פתוחות לחיל האוויר. הוא היה אחד הטייסים המעוטרים ביותר בקרב על בריטניה, אבל אז, בסגנון האופייני לו, הוא טס לעומק צרפת במרדף אחר מטוס גרמני, והופל. עכשיו הוא היה בסטאלג לוּפט, מחנה שבויים של אנשי חיל האוויר, היכנשהו בגרמניה, ואף אחד לא שמע ממנו במשך חודשים. היא לא ידעה אפילו אם הוא חי או מת. היא עצמה חזק את עיניה כדי לעצור את הדמעות. קרת רוח ומאופקת תמיד, היא אמרה לעצמה שוב ושוב — זה מה שמצופה ממנה להיות בימים אלה. "אחנו צריכים לשמש דוגמה," אמר אביה בקולו הרועם, כשהוא מקיש בשולחן להגברת הרושם. "לעולם אל תיתני לאיש לראות אותך עצובה או מפוחדת. אנשים נושאים אלינו עיניים, ועלינו מוטלת החובה להראות להם איך עושים את זה כהלכה."

מהסיבה הזאת בדיוק היא נבחרה לתפקיד. חברתה טריקסי רדקליף, שכמוה גם היא היתה דביוטנטית1 באביב של 1939, הזמינה אותה לארוחת מנחה בלונדון, בימים הראשונים של המלחמה, כאשר דברים תרבותיים כמו ארוחת מנחה במלון בראון עדיין היו קיימים.

"פמה, בחור שאני מכירה הכיר לי בחור אחר שאולי ירצה לתת לנו תפקיד," אמרה טריקסי בדרכה המתלהבת. "הוא מחפש בחורות כמונו. ממשפחות טובות. בלי שטויות. שלא נוטות להיסטריה."

"אלוהים אדירים. איזה מין תפקיד הוא מציע — שיעורי התנהגות לנשות חיל העזר ולנשות השירות הימי המלכותי?"

טריקסי צחקה. "ממש לא. אני מניחה שזה משהו יותר חשאי. הוא שאל אותי אם אפשר לסמוך עלי שאסתום את הפה ושלעולם לא ארכל."

"אלוהים אדירים." פמלה נראתה מופתעת.

טריקסי רכנה קרוב יותר. "נראה שהוא חושב שגידלו אותנו לעשות את הדבר הנכון. מכאן, שלא נאכזב ולא נגלה סודות. הוא אפילו שאל אותי אם אני שותה הרבה." היא צחקה. "אני מניחה שאנשים נוטים לחשוף סודות כשהם שיכורים."

"אז מה אמרת לו?"

"שרק הוצגתי בחברה לפני המלחמה, ומאז ההקצבה לא היתה לי הזדמנות להוכיח עד כמה אני יודעת לשתות."

פמלה צחקה, גם היא, ואז שבו פניה והרצינו. "מעניין בשביל מה הוא יכול לרצות אותנו. לשלוח אותנו לגרמניה כמרגלות?"

"הוא באמת שאל אם אני דוברת גרמנית. סיפרתי לו ששתינו היינו בבית ספר לנימוסים והליכות בשווייץ ושאת אשפית בשפות. הוא התעניין בך מאוד, דרך אגב. הוא ממש השתולל משמחה כשאמרתי שאני מכירה אותך."

"אלוהים אדירים," אמרה פמלה שוב. "אני לא חושבת שאני יכולה לראות את עצמי כמרגלת שמפתה קצינים גרמנים. את יכולה?"

"לא, מתוקה. אני לא רואה אותך מפתה גרמנים. היית תמיד טהורה מדי. מצד שני, אני יכולה להיות די טובה בכך. לרוע המזל, לגרמנית שלי מתלווה מבטא אנגלי מובהק. תוך רגע הם יגלו שאני מזויפת. אבל אני לא חושבת שמדובר בריגול. הבחור הזה גם שאל אם אני טובה בתשבצים."

"איזו שאלה משונה," אמרה פמלה.

טריקסי רכנה אפילו קרוב יותר עד שממש לחשה באוזנה. "אני חושבת שזה עשוי להיות משהו שקשור לפענוח צפנים ודברים כאלה."

והתברר שאכן בזה היה מדובר. שתי הבחורות לקחו את הרכבת מתחנת יוסטון לבלצ'לי גַ'נקשן, שעה צפונה מלונדון. היה כמעט חושך כשהן הגיעו. התחנה וגם העיר לא היו מרשימות. באוויר עמד ענן אבק מבית חרושת ללבנים. אף אחד לא בא לקבל את פניהן בתחנת הרכבת, והן נשאו את מזוודותיהן במעלה שביל ארוך לצד המסילה עד שהגיעו לגדר רשת גבוהה שבראשה תיל דוקרני.

"אוי ואבוי." הפעם אפילו טריקסי נבהלה. "זה בוודאי לא נראה מזמין במיוחד, נכון?"

"אנחנו לא חייבות לעשות את זה," אמרה פמלה.

הן הביטו זו בזו, וכל אחת רצתה שחברתה תיסוג.

"אנחנו לפחות יכולות לברר מה הם רוצים שנעשה ואז להגיד 'לא, תודה רבה, אבל אני מעדיפה להיות איכרה ולגדל חזירים'."

הדברים האלה שיפרו את מצב רוחן.

"בואי נתמודד עם זה." טריקסי דחפה קלות את חברתה, והן צעדו אל השער הראשי. השומר של חיל האוויר המלכותי, שהיה בתפקיד בביתן הזקיף המבוטן, רשם את שמותיהן על לוח הכתיבה שלו, והן הופנו אל המבנה המרכזי, שם היה עליהן להתייצב בפני קומנדר טראוויס. אף אחד לא הציע לשאת את מזוודותיהן, וזה, יותר מכל דבר אחר, הבהיר לפמלה שהן נמצאות עכשיו בעולם שונה מאוד מזה שאליו הורגלה. שביל הגישה עבר ליד שורות של צריפים ארוכים ישנים ואחריהם נגלה הבית לעין. הוא נבנה בידי משפחה נובורישית בשיאו של סגנון העיצוב המוגזם הוויקטוריאני והיה תערובת רחבת ידיים של סגנונות — לבנים מפוארים, גמלונים ועמודים אוריינטליים, וגם חממה שבלטה מאחד הצדדים. בני המעמדות הנמוכים יותר שהגיעו לשם נטו לרוב להתרשם מהמבנה, אבל בקרב הבחורות שגדלו בבתי אחוזה מפוארים זה יצר את הרושם ההפוך.

"איזו מפלצת!" קראה טריקסי וצחקה. "מזכיר בית שימוש גותי, את לא חושבת?"

"אבל הנוף יפה," אמרה פמלה. "תראי — יש אגם וחורשה קטנה ושדות. מעניין אם יש כאן סוסים ואפשר ללכת לרכוב."

"זאת לא מסיבת בית, יקירה," אמרה טריקסי. "באנו לכאן לעבוד. קדימה. בואי נגמור עם זה ונברר במה הסתבכנו."

הן נכנסו לבית המרכזי ומצאו את עצמן מוקפות עיצוב פנים מהסוג שהיו רגילות אליו — תקרה מגולפת ועתירת פיתוחים, קירות מחופים, חלונות עם ויטראז'ים ושטיחים עבים. צעירה שנשאה צרור ניירות יצאה מדלת צדדית ולא נראתה מופתעת לראותן. "אני מניחה שאתן הדביוטנטיות שהגיעו לאחרונה," אמרה והתבוננה בבוז בצווארון החורפן של טריקסי. "קומנדר טראוויס נמצא למעלה. קומה שנייה מימין."

"לא בדיוק קבלת פנים חמה," לחשה טריקסי כשהן נפרדו ממזוודותיהן ועלו בגרם מדרגות מפואר מעץ אלון מגולף.

"את חושבת שאנחנו עושות טעות נוראית?" לחשה פמה.

"קצת מאוחר להתחרט עכשיו." טריקסי לחצה את ידה בחוזקה ואז פסעה קדימה והקישה על דלת עץ אלון מבריקה. קומנדר טראוויס, סגן המנהל, הביט בהן בספקנות גלויה.

"כאן לא מדובר בסיבוב תענוגות פרוע במכונית, גבירותי הצעירות. למעשה, זאת עבודה קשה מאוד. אבל אני מקווה שתראו בה עבודה מתגמלת. אתן תעשו את חלקכן בעצירת האויב — עבודה לא פחות חשובה מזאת שהבחורים שלנו עושים בשירותם הצבאי. והדבר הראשון שאנחנו מדגישים כאן הוא סודיות מוחלטת. אתן תתבקשו לחתום על צו הסודיות. לאחר מכן ייאסר עליכן לשוחח על העבודה שלכן מחוץ ליחידה. אפילו לא זו עם זו. אפילו לא עם הוריכן או החברים שלכן. זה ברור?"

הבחורות הנהנו, ואז היה לפמלה האומץ לשאול, "מה בדיוק תהיה העבודה שלנו? עד עכשיו לא סיפרו לנו דבר."

הוא הרים יד. "לפני הכול, גברתי הצעירה." הוא הוציא שני דפי נייר ושני עטים נובעים. "צו הסודיות. תקראו ותחתמו כאן, בבקשה." הוא טפח באצבעו על הנייר.

"אז אתה אומר שאנחנו צריכות להבטיח לא לגלות מה קורה כאן לפני שאנחנו יודעות מה קורה כאן?" שאלה טריקסי.

קומנדר טראוויס צחק. "יש לך אומץ. זה מוצא חן בעיני. אבל לצערי, ברגע שעברתן את השער בכניסה, נעשתן סיכון ביטחוני למדינה. ואני מבטיח לכן שהעבודה שלכן כאן תהיה הרבה יותר מעניינת ומתגמלת מאשר העבודות האחרות שיכולתן לעשות."

טריקסי הביטה בפמלה, משכה בכתפיה ואמרה, "למה לא? מה יש לנו להפסיד?" היא לקחה את העט וחתמה. פמלה אחריה. מאוחר יותר, כשהיתה לבדה, היא גילתה שיציבו אותה בצריף 3 לתרגם שדרים גרמניים שפוענחו. פמלה לא ידעה מה טריקסי עושה, מכיוון שהותר להן לשתף במידע רק את מי שאיתן בצריף, אבל היא ידעה שטריקסי היתה מוטרדת מכך שלא קיבלה עבודה יותר מרגשת וזוהרת. "לתייק ולהדפיס בארכיב. את מעלה בדעתך משהו יותר משעמם?" היא אמרה. "וזה בזמן שהגברים בצריפים נהנים הכי הרבה כי הם עובדים עם מכונות מוזרות. לא הייתי באה אילו הייתי יודעת שאעשה דברים משעממים, נחותים. מה איתך? גם העבודה שלך תהיה עלובה?"

המשך בספר המלא