השכונה

1

זיכרונות ראשונים

"ממתי אני אמור לזכור?" שאל נתן את עצמו מול מבול השאלות הטורדניות שהומטרו עליו בילדותו. הוא לא הרבה לחטט בזיכרונו, ולא אחת העז להשיב לשואלים אותו: אני לא זוכר! אחר־כך התחיל גם לזכור. מעט בכוחות עצמו והרבה ממה שסיפרו לו אחרים. ולא תמיד ידע איפה עובר הגבול בין זיכרון ובין סיפור של זיכרון. כשבגר אמר לעצמו, כי גם ילדות מתחילה עם סימני היכר של זִקנה.

לאחר שנפרד מבית ילדותו, התחיל נתן להתרפק עליו. בזיכרונו הופיעה רצפה חומה‑אדומה עם ריבועי אריחים קטנים, ששטפה את הבית בצבע ארגמן כהה וחם. היא חיברה בין מרפסות רחוקות, ואפילו בבית‑השימוש הקטן יכול היה לחוש בגללה שהוא מחובר. הדירה הגדולה לזמנה היתה בשבילו קודם כול רצפה. בימי הקיץ הארוכים היה פורש עליה את גופו הקטן ומחליף מדי פעם את מקומו כדי להפיג את החום הכבד. אבל לא רק הקיץ קירב את נתן לרצפה. הוא חש קרבה של ממש אליה כל ימות השנה. היא היתה בשבילו גוף נסתר, אוקיאנוס חתום פנים, שרק הוא ידע לקרוא את מפתו. הגדולים צפו ברהיטים ובתמונות. הוא, הזאטוט, היה מרותק לאריחי הרצפה. לא רק קומתו היא שגרמה לכך. גם לא רק השעות הארוכות בהן הסתתר מתחת למיטה בשעת מבוכה, חרטה או פחד עד יעבור זעם. מה שקירב את נתן לרצפה יותר מכול היה צי עגלות הקרטון שבנה מן הקופסאות בהן היתה מגיעה צנצנת המרפא ששימשה את אבא ואמא בנאמנות שנים ארוכות.

"לקחת כבר קרושן?" היו שואלים זה את זה כל ערב. ולפעמים גם במשך היום. אז היתה זו אמא ששאלה: "אולי כדאי שתיקח קרושן?" "כבר לקחתי," היה אבא עונה, וכך חוזר חלילה. "קרושן" היה שמה של תרופת‑הפלא שריפאה בוודאות גמורה את הוריו של נתן מצרבת, גזים, בחילה, עצירות וכל תחלואי הבית שטיפלו בהם בכוחות עצמם. נתן כבר רצה להאמין כי את הקופסאות הצהובות, שבהן הגיעה התרופה של הוריו, התקינו במיוחד בשבילו ב"מפעלי קרושן", כי אחרת איך אפשר היה להסביר את התאמתן המופלאה לכל משחקי דמיונו. הוא היה חותך ומגלף בהן חלונות ודלתות ומחבר להן גלגלי‑עץ משאריות משחקי ההרכבה שהצטברו בארגז הצעצועים המוזנח. חלק מן הקופסאות הפכו לקרונות אטומים, כמו של תופסי כלבים, ואת השאר חיבר נתן לרכבת ארוכה בעזרת קטר ישן ששכֵן אספן נטש בחדר האשפה. כאשר הצנצנת של תרופת‑הפלא היתה מתרוקנת, נתן היה מתמלא ציפייה.

"מתי הולכים להביא את הקרושן?" היה צועק כאילו סבל בעצמו מקשיי עיכול או שבטנו צבתה מלחץ של גזים שנחסמו בדרכם החוצה. אמו, איטה, כבר ידעה, שמיד לאחר שתניח את התרופה בארון תיעלם הקופסה הצהובה שבה הגיעה צנצנת ה"קרושן". בתחילה מחתה בקול רפה, כמצוות אמא מלומדה שבנה משבש לה את סדרי המטבח, אבל מהר מאוד למדה לשתף אתו פעולה. היא עצמה היתה שמה את הקופסה הריקה בידיו של נתן, כאילו זוהי כתובתה היעודה. היא המשיכה בכך גם כאשר גדל, ולא הרגיש עוד בנוח כשידע שהיא יודעת שהוא עוד משחק בקופסאות הקרושן.

צי הקרונות, שהלך וגדל בהתמדה, חנה בחניון מוסתר מתחת למיטתו של נתן. גם עוזרת‑הבית, שהגיעה אחת לשבוע, והפכה לבת‑בית נאמנה, היתה מקפידה להחזיר אותן בזהירות למקומן, ולא להתנהג כמי שיודעת שהן בכלל קיימות. כשנתן היה חוזר הביתה היה צולל מיד מתחת למיטה, וחניון הקרונות היה מתמלא חיים. פעם הם העבירו בחשאי מעפילים שברחו ממחנה‑מעצר בריטי. ופעם הם העבירו בדרך‑לא‑דרך נשק לארגון ה"הגנה". כששבו משליחותם הם חזרו תמיד להיות קרונות של אנשי המערב הפרוע. פרשי בדיל ליוו את שיירות המתיישבים במסע הארוך, והגנו עליהם בגופם מול גלי ההתקפות של פרשים אינדיאנים. משסיימו בגבורה את תפקידם במשחק היה נתן מניח אותם בקופסת‑נעליים טמירה. ככל שחלף הזמן תפח הסוד וגדלה אי‑הנוחות של נתן, שהגיע לתחילת העשור השני של חייו ולא נגמל עדיין מלשחק, בשקיקה גדולה, בקרונות ובעגלות שנבנו ממְכָלי הקרטון של תרופת‑הפלא הביתית.

חיטוט נוסף בזיכרונותיו הוליך את נתן אל המוקדם יותר בחייו – לסמטה שבה גרה המשפחה מיום שהגיעה העירה. כשהיו מתקרבים למקום, היו אבא ואמא נזכרים: "פעם גרנו כאן. ארבע נפשות בחדר אחד. בעלי הבית היו נחמדים ואהבו לשחק איתכם. נתן היה קטנטן, ואיילה כבר מצאה חברות בשכונה." ונתן לא זכר כמעט כלום. הוא רק זכר שמישהו מבני המשפחה סיפר לו, כי בעל הבית שבו התגוררו התפרנס ממכירת נפט ברחובות. גם לו היתה עגלה, אבל אדומה, והיה לו סוס של ממש. נתן היה רואה אותו מגיע לשכונה החדשה שלהם בחודשי החורף הקרים, מצלצל בפעמון‑הנחושת, ומיד היה נוצר תור מאחורי עגלתו האדומה. הוא היה מרוקן את הנוזל היקר לפחים של הדיירים בלי להסתכל בפניהם וכמעט בלי לומר מילה. גם כשאחד מהוריו של נתן עמד בתור היה מוכר הנפט משפיל את עיניו ומחריש, כאילו היו זרים זה לזה מאז ומתמיד. "תור" אחד בלבד היה מסיים את שירותו של מוכר הנפט לשכונה, והוא היה מסתלק מן המקום. הסוס היה נענה לו בעצבנות ופונה בדהירה קלה לעבר הרחוב הקטן שבו היו אמורים להתחיל זיכרונותיו של נתן, והתמהמהו לבוא.

הסיפור שזכר נתן על אודות מוכר הנפט המשיך להתבצר במוחו למרות שאיילה, אחותו הגדולה, זכרה סיפור אחר: בעל הבית היה בכלל פועל בניין, ומוכר הנפט גר אמנם באותו רחוב שבו גרו גם הם, אבל היה מישהו אחר. משפחתו של נתן גרה למעלה משנה בסמטת הרחוב של שני אלה, כאשר איילה היתה בת חמש ונתן היה בן שנתיים. היא הגיעה לשם אחרי מגורים זמניים בנווה צדק ושהִייה קצרה בקיבוץ של הדודה, ששלח אותם חזרה העירה כי לא יכול היה להעמיס על עצמו את הטיפול בעוד שני פעוטות בנוסף לאלה שכבר היו לו, ולאלה שביקשו להיוולד לחבריו ואולצו להמתין לימים טובים יותר. משך הזמן התעבה בזיכרונו של נתן סיפור המגורים המוקדמים, אבל בכוחות עצמו הוא לא זכר כלום.

החיפוש אחר הגבול שבין סיפור לזיכרון הסתיים בבטחה בגן הילדים. נתן זכר יותר ולא אהב את כל מה שזכר. הוא לא אהב את רגעי הפרידה מן הבית החם בשעת בוקר מוקדמת, והוא שנא את ה"מדים" שאמא הלבישה אותו בהם לפני לכתו לגן. לאסונו מצאה התופרת, שהיתה מגיעה לביתם לחדש בגד ישן או לתפור שמלה חדשה לאמא, בד עבה בצבע אפור שחיפש לעצמו שימוש. המחיר הזול קרץ לאמא והיא נענתה ברצון להצעתה של התופרת להכין לנתן "שפע של מכנסיים", כאלה הנתלים על הכתפיים. נתן כינה אותם "מכנסי מגבת" בגלל הבד המחוספס והצבע הדהוי שהתאימו יותר למטבח. בכל פעם שנאלץ להיכנס אליהם היה נשטף בעלבון גדול על שגופו הרזה לא מתאים עדיין למכנסיים של ממש, ועל שאמא מרשה לתופרת התחבולנית להתעלל בו כל‑כך. כל זה היה מספיק כדי להביא את נתן לידי בכי כשהיה יוצא כל בוקר אל הגן. זה אולי לא היה הזיכרון הראשון שהיה כולו שלו, אבל זאת היתה הפעם הראשונה בחייו שהכרת החובה גברה אצלו על הרצון לברוח או סתם לשבות עד שיקנו גם לו מכנסי "אתא", "כמו לכולם", ושהתופרת תתקן אותם כמו לאמא. לבוש בבגד‑לא‑בגד מעשה ידי תופרת היה נתן מצטרף לשורת ילדי הגן כשהוא חושב כל הזמן מחשבות בוכיות. "למה הן עושות לי את זה?" רטן בלבו. ואומנם, "בשבילה" היו אלה רק מכנסיים שיתבלו בקרוב, ו"בשבילו": עולם ומלואו, גשר שנחסם, מגן שנסדק. ואף‑על‑פי‑כן הרוויח נתן משהו מתחושת העוול שנעשה לו. כשילדי הגן האחרים שקעו כל כולם במשחקיהם, לא הרפו מנתן מחשבות בוחנות וטורדניות על עצמו ועל עולמם של המבוגרים.

כשהתקרב נתן לגיל חמש כבר התחילו הוריו לחפש בשבילו בית‑ספר, לא מפני שהיה בוגר מגילו ולא מפני שלא נשאר לו מה ללמוד בגן הילדים. הם אפילו לא ידעו שרוב חוויות הגן פסחו עליו. אבל הם הבחינו, שהילד אינו נוהה אחר משחקי הילדים הקטנים מחוץ לבית, ובתוך הבית הוא דבוק למבוגרים. כשלא משאירים אותו לבדו לשחק בקרונות הקרושן שלו, הוא מאזין בקשב רב לכל מה שהם אומרים זה לזה, ואפילו התחיל לקרוא בחשאי. הם גם לא רצו שיפגר אחרי אחותו הגדולה, הזריזה והמוכשרת, שכבר ביצעה קפיצת גיל דומה בעזרת ידיד קרוב בעל מעמד והשפעה במחלקת החינוך של "ועד הקהילה" בעיר הגדולה. כך היה אפשר לרשום גם אותו לכיתה א' של בית‑ספר שפתח את שעריו בדירה שכורה בקומת‑קרקע של בניין ישן בשכונה. לבית‑הספר ניתן אפילו שם שכונתי, "הצפון", שלא הועיל לו הרבה מפני שרבים מתלמידיו הצטרפו לבית‑הספר החדש והאופנתי יותר, "לדוגמא", שניצב על גבול השכונה, אבל פניו היו נשואות למרחקים בהיותו צמוד לסמינר למורים "לוינסקי"; ומי שזכה ללמד בו הפך גם למדריכם של פרחי המורים החדשים. שני המבנים המרשימים, של בית‑הספר ושל הסמינר, תחמו את סביבתו השכונתית של נתן. הוא היה גאה בהם ונע ביניהם בחופשיות, מדמה לעצמו שהם המשכם של ארמונות החול שבנו כל הקיץ ילדי השכונה בחוף הים "שלהם".

ימים ארוכים התכונן נתן לבית‑הספר. כששמע שעומדים לקנות לאחותו בגדים חדשים בשביל בית‑הספר לא חיכה שייזכרו גם בו והחליט לפתוח מיד בשביתת אֵלם. בבוקר שלמחרת עמד קפוץ פה בפינת החדר וסירב להתלבש עד שאמו הבטיחה לקנות גם לו, כבר באמצע הקיץ, מכנסי "אתא", שגם לאחר שקוצרו והוצרו נשארו תלויים על גופו, והוא היה צריך למשוך אותם מדי פעם ולהחזירם למקומם. אבל שום דבר לא היה יכול לפגוע באושרו של נתן, שמכנסיו אישרו בעיניו את צמיחתו החדשה לא פחות מן העמידה בשערי בית‑הספר.

אף אחד לא ידע לספר לנתן כמה ימים הלך לגן של חדוה, כי מכל אותם ימים, גם אם היו רבים, נשאר לו בבירור זיכרון אחד: ההליכה בשיירה אל הים. הילדים נצמדים זה לזה בצידה הפנימי של מדרכת רחוב הירקון, שממנה פונים אל חוף הים. הגננות סופרות את הילדים וגוערות בהם בלי הרף מתוך עצבנות או חשש מפני הצפוי להן כשיגיעו אל הים. כל ילד קיבל את שלו, רטן על שהלבינו את פניו או שתק והלך הלאה אל הים. גם נתן הלך הלאה, אבל לא הצליח להירגע. האיום של עוזרת הגננת שנזרק לעברו, בלי שממש תתכוון לכך, עדיין הדהד באוזניו: "אספר לאמא שלך איך התנהגת ולא אקח אותך יותר אל הים."

קשה היה לנתן להתגבר על עלבונו. "מדוע היא נטפלת דווקא אלי? מה עשיתי לה?" מבויש ומלא כעס נצמד אל קיר הכניסה האחרונה בבלוק הירקון של המעונות. הוא הפנה את מבטו אל הקיר כך שלא ראה יותר כלום, ובגלל גובהו של הקיר גם אי‑אפשר היה לראות אותו. שיירת הילדים פנתה אל הסמטה האחרונה המוליכה אל הים, ונתן נשאר עומד במקומו. העלבון המשתק לא פינה עדיין מקום לפחד, והזמן כמו עמד מלכת, עד שהרגיש נגיעת יד בכתפו, ועיניו פגשו חיוך סלחני שנשלח לעברו: עוזרת הגננת חזרה לחפש אחריו. נתן נסרך אחריה כמובס. כשראה מרחוק את ילדי הגן התחיל לרוץ בכל כוחו כדי שלא יגלו כי רק עכשיו הוא מצטרף אליהם. כאשר שכשכו רגליו בים כמעט ונשכחו ממנו העלבון והשתהות המחאה שלו. כשהתחילו לחזור, שוב בשיירה צמודה, אבל בלי גערותיהן של הגננות, כי הגרוע מכול כבר היה מאחוריהן, נתקף נתן פחד: "שרק לא יספרו לאמא שנשארתי לבדי, ולא שמעתי בקול הגננת."

כשהתעורר משנת אחר‑הצהריים, פרץ בבכי וסיפר לאמא את הכול. "אני לא הפרעתי," מחה באוזני אמו. והיא אימצה אותו ללבה:

"אתה אולי לא הפרעת, אבל אחרים הפריעו, ואולי גם אתה קצת הפרעת, ואפילו טיפ‑טיפה נהנית מזה." חיוך של סומק עלה על פניו של נתן.

"הגננת לא התכוונה להעליב אותך," המשיכה האם, "היא היתה מתוחה, מפני שקשה לקחת כל‑כך הרבה ילדים יחד לים. אתה צריך להבין, נתן."

המשפט האחרון כבר היה מוכר לו. כי כך, בסגנון של מורה, נהגה אמו לדבר אתו במצבים מביכים, כאשר רצתה להצדיק את התנהגותם של אחרים בלי לפגוע בו. היו פעמים שהיה מתרגז, ממש מתרגז. כשגדל יותר – חייך, וניסה לזכור את מה שאמרה. לרוב גם השתדל להבין.

2

השכונה של נתן

כשיצא נתן מחוץ לשכונה לא שאלו אותו באיזה רחוב הוא גר. רק את שם השכונה רצו הילדים לדעת. אחר־כך שאלו אותו איפה משחקים אצלם כדורגל. כי אלה היו גבולות השכונה בשבילם. אבל לנתן היתה גם שכונה אחרת.

המקום החדש שאליו עברה משפחתו של נתן לא היה ככל המקומות. כך חשב נתן תמיד. ואין פלא שאתו מתחיל גם הזיכרון הפעיל שלו. היתה להם דירה גדולה ומרווחת, והיא היתה שייכת לשכונה מזן אחר. השכונה נשאה את השם "מעונות עובדים" וסימנה היה ח', משום שהיתה השמינית במניין מפעלי השיכון המשותפים של ההסתדרות בתל‑אביב. היה לה, לשכונה של נתן, מבנה ארכיטקטוני אחיד, פשוט ומרשים עם גבול של רחוב בשלושה מארבעת צדדיה: שישה בלוקים ארוכים, עם קווים ישרים, המונחים בריבוע ענק בין רחוב בן‑יהודה ורחוב הירקון בצפונה הרחוק של העיר. ארבעה מהם נבנו זה לצד זה, והשניים הנותרים סגרו עליהם מצד שדרות נורדאו, שהפכו לרחוב השכונתי של המעונות, יותר משני הרחובות הסואנים ממערבה ומזרחה של השכונה, להם היו שותפים תושבים רבים ועברו בהם קווי האוטובוס של חברת "המעביר". ששת הבלוקים של המעונות יצרו שני מבנים של האות חית. בתוך כל אחד מהם נבנתה חצר, שבעיניו של נתן היתה ענקית ורוחשת מסתורין. בכל אחד מארבעת הבלוקים המקבילים זה לזה היו ארבע כניסות, ובשני הבלוקים הסוגרים עליהם היו שלוש כניסות. בכל אחת מן הכניסות היו שלוש קומות ושש דירות. בסך‑הכול מאה שלושים ושתיים דירות ועוד דירת‑קרקע אחת לחצרן. כשאביו היה מזכיר מספרים אלה, היה נתן מתמלא גאווה: מאה שלושים ושתיים דירות...

המעונות נבנו בזמן של חוסר עבודה לא רק כדי לספק שיכון לעובדי ההסתדרות, אלא גם, ואולי בעיקר, כדי להבטיח ימי עבודה לעובדי חברות הבנייה שלה. חברות אלה השתעשעו תקופה ארוכה במחשבה, כי ניתן להעניק קביעות לעובדים בענף הבניין כמו בשאר ענפי המשק ועשו כל שביכולתן לא לסגת ממנה.

אבא של נתן עבד, מיומו הראשון בתל‑אביב ועד יום פרישתו לגמלאות, בחברה אחת ("המשרד הקבלני" שהתמזג עם "סולל בונה"), וקיבל עליו ברצון את ההתחייבות הכספית הגבוהה והממושכת שהיתה כרוכה ברכישת הדירה. כי למרות שהוריו של נתן דבקו ברעיון הקיבוץ, והתאכזבו שלא עלה בידם לממש אותו, הם שמחו מאוד לרכוש בעלות על דירה משלהם; מה גם שהיא היתה חלק ממפעל שהוגדר כשיתופי. ואמנם, על‑פי מה שנכתב בדפים הארוכים שליוו את חוזה הקנייה והיוו את תקנון האגודה, "המעונות" היו אמורים להיות קהילה לכל דבר. משתכן לא היה רשאי למכור את דירתו למישהו אחר, אלא אם כן קיבל את אישורו של הוועד הנבחר, שהיה מופקד על הרכוש המשותף וממנו ציפו שיעניק משמעות ותוכן של ממש לחיים בקהילה, שהניחה לכולם להאמין כי היא "אגודה שיתופית". כשהוא נסרך אחרי אביו במסעותיו הרבים בשכונה, למד נתן שאין להקל ראש בייחודה של השכונה שלו. מהר מאוד גם למד שאין לייחס לה משמעות רבה מדי.

נתן השתוקק ל"שכונה", חיפש אותה במסעותיו התכופים בשבילי המעונות, והתאכזב כשלא מצא אותה. הוא תר אחריה בחצרות הענקיות, במדרכות המעוקלות ובמגרשי הכדורגל המאולתרים, והשכונה לא היתה שם. היא היתה ספונה בביתה במנוחת צהריים, בהכנת שיעורים או בכל עיסוק אחר דווקא בזמן שהוא קרא לה. הוא היה צולל אז בדמיונו למלחמת שכונות שמעולם לא היתה, או מייחל להתקהלות שכונתית שתפגיש את הבנים עם הבנות, והוא יוכל להסתכל איך הילדים הבוגרים מתגרים זה בזה בצִווחות שמחה, אוחזים בצמות של הבנות ובורחים לבסוף בבהלת משחק מפני אבא זועף או שכן נרגן שהטרידו את מנוחתו.

נתן אהב לצאת לסיבוב במעונות כשהוא מדמה את עצמו לשומר או לאסטרטג שכונתי. הוא התבייש לעשות זאת בהליכה. בעצם אף פעם לא הלך. וכשלא רכב על תלת‑האופניים של יעל קיפץ, דילג ורץ כאילו הוא ממהר למקום אחר או כאילו ילדי השכונה האחרת, זו שתמיד איימה עליו במשחקו הדמיוני, שמו לו מארב מאחורי השיחים והוא נמלט מהם כדי להתריע על הסכנה. נתן מיהר עוד יותר בדרכו לקיוסק או למגרש הכדורגל, גם כשידע שיהיה הראשון שיגיע אליו. והוא גם מיהר, באמת מיהר, לאחר שהתאפק והתאפק עם גמר הלימודים בבית‑הספר, עד שהיה צריך לרוץ כצבי ולהתפלל שאמא כבר בבית והדלת פתוחה, ושלא יתרגש עליו אסון לפני שיגיע לשם. כל יום היה שב נתן ומתגרה בקיבתו ומנסה את כוחו באיפוק, וכבר פיתח שיטות לכווץ את מטענו ולנעול את פתחו, עד שייפסק משחק הכדורגל המאולתר לאחר גמר הלימודים, והוא יוכל ללכת הביתה בלי להפסיד משהו ממנו ובלי שיצטרך להתבייש שהוא מפסיק לחבריו את המשחק. אמא של נתן כבר למדה לזהות את פשר כניסתו המהירה, כרוח סופה, הביתה, כשם שלמדה לכבס את בגדיו בלי להגיד לו מאומה. לאחר ה"רעש" היתה מוצאת זמן לשאול אותו, סתם כך, כאילו היה מדובר בילד של שכן:

"יש לכם מספיק בתי‑שימוש בבית‑הספר?"

"כן. למה?"

"הילדים הולכים אליהם?"

"לא כל‑כך."

"הם לא נקיים?"

"אני לא יודע."

ואז היתה אמא אוזרת עוז ואומרת לו: "אתה יודע, נות'לה, כדאי לפעמים לילדים ללכת לבית‑שימוש בהפסקה כדי שלא יצטרכו לרוץ מהר הביתה." נתן לא היה עונה, ואמו היתה מניחה לו לנפשו. היא אמרה את מה שרצתה, והוא כבר החליט כי בפעם הבאה ירוץ מהר יותר הביתה.

משחקי הדמיון של נתן לא היו שלמים בלי אופניה של יעל, הילדה הגדולה שגרה בכניסה הסמוכה. היא כבר מאסה באופניים שלה, בני שלושת הגלגלים, ונתן עט על המציאה. זמן רב אזר אומץ לבקש, מחשב מהי השעה הנכונה לעשות זאת, וכשלא היה מסוגל עוד לחכות היה מזנק במהירות מן הבית ורץ כל עוד נפשו בו כדי שלא יאבד אפילו גרגר אחד של אומץ בדרך אל ביתה של יעל. כשנקש בדלת כבר נשם בקושי ובלע את מילותיו. אבל אמא של יעל לא ציפתה שידבר. בלי לומר דבר היתה גוררת את האופניים, שהיו גבוהים יותר ומהודרים יותר משלו, וקוצבת את זמנו: "עד שעה ארבע" או "עד שש," כרוחב לבה ואילוצי זמנה. והוא היה עף משם רכוב על אופני הפלא גם כשהיה חולף על פני המדרגות.

משנגמרה התאוצה הראשונה היה פונה בהטיית גוף חדה אל המדרכה הפנימית, זאת שעברה במקביל למדרכת הרחוב הרחבה, ושם הרשה לעצמו להבעיר את מנועי דמיונו וללוות את נסיעתו בקולות העולים מהם. אז הפכו האופניים של יעל לאופנוע של ממש, כמו אופנועי ה"טריומף" הגדולים שהוצגו על‑ידי מכבי האש במופע הענק השנתי שערכו באיצטדיון "המכביה". זה ששכן צפונית לביתו של נתן, על גבול הירקון, מעבר למתחם תערוכת "יריד המזרח" שהסתופפה סביב "הגמל המעופף", שנשאר דרוך ומרשים כפי שהיה ביום שנפתחה התערוכה.

המשך הפרק בספר המלא