יש חיים לפני המוות

הקדמה

ספק אם יש עוד ספר מקראי שפתיחתו מסתערת על הקורא כמו פסוקי ההתחלה העוצמתיים של ספר קהלת: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ההפתעה היא כפולה: הן בשל תוכנם של פסוקים ב' וג' הן בשל הקשרם. דומה שתמצית הספר מוגשת לקורא באופן ישיר, ללא הכנה וללא עידון או ריסון: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל, ומייד בפסוק הבא המסקנה הבלתי נמנעת: מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, ובעברית פשוטה – מה הטעם בחיים? גם האכסניה שבה שוכנים הפסוקים המערערים הללו מעוררת השתוממות – בין מדפי הספרייה המקראית שיצירותיה מכוונות את האדם להשקפות המקנות מובן לחייו, מתמיה למצוא ספר הנפתח באמירה מתריסה על היעדר פשר. ספר מספרי התנ"ך הפותח בהכרזה על חוסר המשמעות של הקיום הוא כמעט אוקסימורון, דבר והיפוכו.

מה עושה הניצב בשעריה של המגילה החריגה הזאת?

חוויית המפגש הראשון שלי עם קהלת הייתה רתיעה. האומנם מבקשת אני לשקוע בהוויה ספרותית שנקודת המוצא שלה היא שהכול הבל? בשלבים מסוימים של היכרותי עם קהלת העדפתי לשמור על מרחק בטוח מהספר, בבחינת כבדהו וחשדהו. נדרשו זמן, בגרות ובשלות עד שהעזתי להתקרב אל המגילה, בזהירות, אך גם בתשוקה לפצח את צפונותיה. יצאתי למסע של שבע שנים, שכלל קריאה נרחבת במחקר ובהגות על אודות קהלת, סדרת מפגשי לימוד עם חברים, והוראה במסגרות מגוונות. כל אלה העשירו והעמיקו את תובנותיי, ועתה יש בי העוז להציע אותן גם לקהל קוראים.

קהלת סיקרן אותי מאוד. אולם נושא אחד היה למוקד ענייני בספר. אנסחו מעט בבוטות: מדוע יש במגילה שנים עשר פרקים? אם הכול הבל והוצהר על כך כבר בפסוקים ב' וג', לאן יש להמשיך מכאן? לאן בכלל אפשר להמשיך מכאן? ואולי יש להקדים לכך את התהייה – מדוע חווה מחבר המגילה את העולם באופן זה? ומשקבע את קביעותיו – האם דבק בהן? האם פרקי ההמשך מבססים את הצהרות הפתיחה או שמא ממתנים אותן? ואם שינה קהלת מעמדתו הראשיתית, מדוע בחר להתחיל כך את הצגת המציאות?

אלא שקשה לקבל תשובה מקהלת. הוא מחזיק את קלפיו קרוב לליבו, ואיננו מספק משנה סדורה וברורה. אחת התעלומות של המגילה היא הקֶשר בין פסקאותיה ואפילו בין פסוקיה, שבמקרים רבים הם זרים זה לזה ואף סותרים. לאן חתר מי שתחילת דבריו היא שהכול הבל – עניין זה הוא אחד מיסודותיו וסודותיו של הספר. עצם השתלשלות הרעיונות בספר היא חידה, וחידה זו היא בבסיסו של עיוני. בשל כך לא אציע בספר “יש חיים לפני המוות" פירוש לפסוקים בזה אחר זה, אלא אקיים מעקב צמוד אחר זרימת רעיונותיו של קהלת מפרק א ועד פרק יב, ואנסה להבין את השביל שבו הם מובלים.

כלי המחקר הם נוכחים פעילים בקריאתי את קהלת. הם עומדים בעת הכתיבה מעבר לכתפי, בוחנים, מדקדקים, מבקרים ומקפידים עימי. עם זאת, חיבור זה איננו אקדמי. הוא לא יעסוק בשאלות חשובות שחקר המקרא מרבה לתת את הדעת עליהן, כגון זמנו של הספר, לשונו ומרכיביו. התבוננותי ממוקדת במהדורה הנמצאת בידינו היום. אין נפקא מינה, מבחינתי, אם סופר אחד כתב את מהלך הדברים או שעורכי הטקסט בחרו לגבשו כך. זאת ועוד, חלק מחוקרי קהלת מסתפקים בהצגת מגוון הסתירות שבספר ובהנחתן בפני המעיין. אני מבקשת לנסות להבין את דברי קהלת לא כאוסף נקודות שאין קשר ביניהן אלא כאמירות שיש להן מהלך ורצף. חיבורי שונה ממחקר אקדמי גם ברצון לעמוד על התובנות שבספר בשיח עימנו, קוראיו הנאמנים של קהלת בעת הזו. הוא נועד לאו דווקא לבעלי ידע מקראי אלא לכל אדם שקהלת מסקרן אותו והוא שואף להכירו.

קהלת הוא ספר המזמין להמשיך להפוך ברעיונותיו, קרי להרהר, לערער, להתווכח, לבדוק, ולייצר תובנות חדשות. שמחה, הכרת טובה ותודה ימלאוני אם הספר יניע בקוראים תנודות שכאלה.

הספר "יש חיים לפני המוות" נמצא בשלבי מסירה לדפוס בימים הקשים שלאחר טבח שמחת תורה. אפשר ומחשבותיו של קהלת על פשר הקיום יטעינו במשמעויות נוספות את תהיותינו שלנו לנוכח המוות והאובדן האישיים והלאומיים.

רוני מגידוב, ירושלים תשפ"ד

מבוא: הצגת הבעיה – חידת השתלשלות הרעיונות של קהלת

בתהילים, מתלוצצים פרשנים, אין קשר בין פרק לפרק, בספר משלי אין קשר בין פסוק לפסוק, ואילו בספר איוב אין קשר בין מילה למילה. שאלת הקשר והרצף בין היחידות הספרותיות בספרי התנ"ך תמיד מעניינת, והיא נדונה במחקר המקרא כשם שהעסיקה את פרשניו המסורתיים.¹ בחלק מספרי המקרא הרצף מהודק וברור, למשל באלה שמהלכם נע על ציר היסטורי (ספר שמואל, ספר מלכים), אך גם לגביהם מתעוררת השאלה כיצד נבחרו חומרי התוכן שלהם ומהי מגמת סידורם. סוגיה זו בוודאי תקפה בנוגע לקובצי חוקים, נבואות, משלים ומזמורים שאינם ערוכים, בהכרח, על פי ציר זמן. במגילת קהלת התהייה לאן מבקש המחבר להוליך את דבריו עולה כמעט מאליה.

פתיחת הספר מנחיתה על ראש הקורא פטיש כבד משקל; מייד אחרי פסוק ההקדמה מוטחת בו הקביעה: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. מדוע, תמה הקורא, ולְמה מכַוון הכתוב. הציפייה שעתה יינתן הסבר, והתקווה שאולי בשלב מסוים גם תהיה התרה כלשהי, נשתלות במוחנו כבר מן האמירות הראשונות הללו. ואולם במקום לספק מהלך עניינים סדור, נראה שקהלת מציע מחשבות שונות, חלקן לכאורה ללא קשר ביניהן, ואחרות שאף עומדות בסתירה זו לזו. בקטעים מסוימים נשמע קהלת כאילו החליף מצבי רוח כהרף עין והחליט, משום מה, להעלות את התזזיתיות הזו על הכתב.

סתירות, היעדר רצף וקביעות לא מנומקות
שפע דוגמאות בספרו של קהלת ממחישות את הסתירות ואת ההיפוך הלא מוסבר של דבריו,² והן מעוררות את שאלת הלכידות והזיקה ביניהם. למשל:

בפרק א מואס קהלת בחוכמה, כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב-כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב (י"ח), אבל בפרק שלאחר מכן הוא רואה בה יתרון: וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן-הַחֹשֶׁךְ (ב, י"ג).

באותו פרק ב הוא מספר על עשייה שמילאה אותו שמחה: כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי וְזֶה-הָיָה חֶלְקִי מִכָּל-עֲמָלִי (ב, י'), אלא שמייד, כמו ילד שמחריב מגדל חול, הוא ממשיך ומודיע: וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (י"א). לא רק שהעמל אינו משמחו עוד, גם מַעמדה של השמחה עצמה מתהפך: קהלת מבטל אותה במילים וּלְשִׂמְחָה מַה-זֹּה עֹשָׂה (ב, ב'), ומתמיה בדבריו: טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה (ז, ב'). עם זאת, בצד גימוד השמחה, הוא מצהיר: וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו (ג, כ"ב), וכן וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת-הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין-טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ (ח, ט"ו). איך האמירות הללו עולות בקנה אחד?

סתירות בדברי קהלת מתגלות לא אחת בשני פסוקים עוקבים. למשל: אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת (= מאה, הרבה) וּמַאֲרִיךְ לוֹ (ח, י"ב) – אלוהים מאריך את חייו של חוטא (או מאריך אפו עימו, מגלה כלפיו סבלנות), ובפסוק הצמוד: וְטוֹב לֹא-יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא-יַאֲרִיךְ יָמִים (י"ג). ולעומת דבריו על הרָשע, אך באותו עניין, דברי קהלת על הצדיק: כִּי גַּם-יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה-טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים... אלא ששני פסוקים אחר כך קובע קהלת: ... יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם (= בא עליהם, קורה להם) כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים (ח, י"ב, י"ד). סתירות אלה מקשות על הקורא להבין מהי, בסופו של דבר, עמדתו של קהלת בנושא הגמול: רָשע מאריך חיים או לא? ירא אלוהים וטוב לו, או שגורל הצדיק הוא כגורל הרשע? האם יש לקהלת משנה סדורה כלשהי?

גם מהלכים לאורך הספר כולו אינם מובנים. וְשָׂנֵאתִי אֶת-הַחַיִּים, מכריז קהלת, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּי-הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (ב, י"ז-י"ח). איך מתיישבים הייאוש והתסכול שבפסוקים אלה עם החיוּת, החיוניות וחגיגת החיים שבפרק ט: כִּי-מִי אֲשֶׁר יבחר [יְחֻבַּר] אֶל כָּל-הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן, כִּי-לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן-הָאַרְיֵה הַמֵּת... כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה, כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה (ט, ד', י').³ זהו אך אחד המהלכים הלא מובנים בספר.

מצטרף לכל אלה רצף פתגמים שהקשר ביניהם נראה מקרי בהחלט. למשל:

טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, טוֹב אֶרֶךְ-רוּחַ מִגְּבַהּ-רוּחַ.

אַל-תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ.

אַל-תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל-זֶה. 

... כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף (ז, ח'-י"ב).

מה מחבר בין אוסף האמירות הללו? וכיצד הן מתקשרות, אם בכלל, להשקפה הקֹהליינית שהכול הבל?

המחקר והפרשנות
פרשנים וחוקרים התמודדו עם מה שנראה כאוסף מתמיה של פתגמים, אמירות לא מוסברות והשקפות עולם סותרות בארבע דרכים עיקריות:⁴

השקעת מאמץ פרשני שמטרתו להציג את הספר כהרמוני.⁵

הבנת הסתירות ואי־ההתאמות כשיח בין דמויות המייצגות עמדות שונות.⁶

פיצול חלקיו של הספר בין עורכים שלכל אחד מהם השקפה ומגמה משלו.⁷

הבנת הסתירות כחלק מהתחקותו של קהלת אחר האמת, שהיא מורכבת ופנים רבות לה.⁸

בקהלת אנו בוטחים
נקודת המוצא של חיבור זה היא הנכונות לתת אמון בקהלת ולאפשר לו להוליכנו בנתיב שהתווה, מתוך ביטחון בכך שהוא נתן אמון בקוראיו ובטח בהם. הַנחתי היא שקהלת לא פיזר תחושות שנבעו מגחמות ומהִלכי נפש חולפים. הוא לא הציב באופן סתמי וללא תיכנון, מעין רשימה ובה אוסף מחשבות, שחלקן סותרות ובין האחרות אין כביכול קשר. אינני אוחזת בהנחה פרשנית מוקדמת שעלולה להיות מגמתית או שרירותית, אלא מסתמכת על דבריו של קהלת עצמו; הוא מעיד שעבר תהליכים ומהפכים ומשתף את הקורא בתפניות ובהתפתחויות שהתרחשו בחייו. בתוך כך היה בדעתו למסור רעיונות שהיו חשובים לו, ובהתאם שרטט את מסלול הספר במחשבה ובכוונה תחילה. לא רק שספרו איננו פרי עבודת טלאים של עורכיו; לפי הבנתי, ניכרים בו שיקולים ספרותיים ואלה מכוונים לנתב את המתחולל בנפשו של הקורא במרוצת עיונו.

שאיפתי היא לקרוא את דברי קהלת כדברים שנִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד (יב, י"א), רועה הראוי למאמץ לרדת לסוף דעתו. אני מזמינה את הקוראים להצטרף לעיון המבקש להבין את דברי קהלת ברצף ובסדר שבו הם נכתבו. הקריאה עקב בצד אגודל תציע את ראיית ההקשר ואת הבנת הפסוקים כחלק ממהלך כולל של קהלת. היא תתבונן לאחור ולפנים, כדי לבחון מאין באנו אל הפסוקים הנדונים ולאן אנו הולכים עימם ומהם. בסיום הקריאה, אני מקווה, יהיה בידינו פענוח של הספר בתוואי שסלל קהלת, להבנתי.

ניסיוני לקרוא את מגילת קהלת בדרך המתמסרת למחברהּ מוצע עתה למעיינים.

1 ההבדל הוא במינון ובהנחות היסוד.

2 בשבת ל ע"ב הועלו חלק מהסתירות וראו גם גלעד ששון, עמ' 67-64.

3 המבקש לעמוד עוד על הסתירות בקהלת ועל דרכי יישובן מוזמן לעיין בפירושו של זר-כבוד, עמ' 24 ואילך.

4 וראו פוקס, עולם התנ"ך, עמ' 10, והופמן, עמ' 352-351, וכן ברתולומיאו, עמ' 14-5.

5 כך למשל מדרשי חז"ל. אלה הכירו בסתירות ויישבו למשל את הסתירה בנוגע לשמחה כאוֹקימְתָא – מדובר בשתי שמחות שטיבן שונה (שבת ל ע"ב), וראו בין השאר ויקרא רבא פרשה כח.

6 פז סבורה שקהלת משוחח עם “המתנגד", בן נון טוען כי בספר יש ויכוח סמוי בין מקהלת קולות – החכם, העמל, הנהנתן וירא האלוהים. עוד ראו פורטי, ‘לשאלת הסידור והעריכה'.

7 שאלת קיומו של יותר ממחבר אחד למגילת קהלת כבר הועלתה בפרשנות המסורתית, וראו פורטי, ‘קהלת חי ונושם', הערה 2. ועוד אליועיני, עמ' 158. סקירה של חוקרי מקרא בני זמננו ראו אצל גלנדר, עמ' 14-8.

8 כך פוקס, ‘Contradictions', עמ' 11; פוקס, עולם התנ"ך, עמ' 10; פורטי, ראו בהערה 5; הופמן, עמ' 352; חיים שפירא, עמ' 33-32.

פרק א׳

אין טעם בחיים

הפתיחה של קהלת ופתיחתם של ספרי מקרא בכלל
השאלה המעסיקה חיבור זה היא האם מחזיק קהלת בעמדת הפתיחה שבפרק א ובה ידבק לאורך ספרו, או שמא הוא מציג תפישה שעימה ירצה לקיים דיאלוג; קרי, האם יבקש להתבונן עליה גם במבט מבחוץ הבוחן ומאתגר אותה?

סקר קצר ילמד שאִזכור קהלת בשיחה שבין הבריות, יוביל במהרה לציטוט הפסוק השערורייתי המפורסם שבו: הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. אלא שזהו המקום להיזכר שהמילים הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל אינן נמצאות בפסוק הפותח את המגילה. ובכלל מעטים הם הספרים המקראיים הנפתחים – ללא כל הקדמה – בהכרזות הנושאות בשורה גדולה. בדרך חריגה שכזו מתחיל למשל התנ"ך: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. בניגוד לשגור באמונותיהם של העמים שסבבו את ישראל, נמסר בבראשית א שהאל הוא בורא הטבע ואיננו חלק ממנו.⁹

ספר תהילים נפתח אף הוא ללא הקדמות ובהצהרה דרמטית: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. הפסוק הפותח את ספר המזמורים חושף, אפוא, את סוד אושרו של האדם.¹⁰

אולם, רובם המכריע של ספרי המקרא נפתחים בציון זמן או מקום או שניהם (למשל במדבר, יחזקאל, רות, עזרא). אחרים נפתחים בהכרזה כי לפנינו ספר המביא את דברי הגיבור (כך ספר דברים ורוב ספרי הנביאים).¹¹ פסוק הפתיחה למגילת קהלת יוצר את הרושם שלפנינו ספר מקראי הנענה לקונבנציה.

א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. 

ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. 

ג מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. 

הפתיחה, דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן־דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם, מזכירה את פתיחת ספר ירמיהו – דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן-חִלְקִיָּהוּ מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן; ואת זו של ספר עמוס – דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ. כשם שנמסר בפסוקים הראשונים שירמיהו כוהן ועמוס נוקד, כך מצוין שקהלת הוא מלך; וכשם שמצוין מקומם, ענתות ותקוע, כך מצוין מקומו של קהלת – ירושלים.

הפסוק השני של עמוס, כפסוקו השני של קהלת, מוסר אמירה מהותית מפיו. עמוס מודיע על נוכחותו (השואגת) של ה' בהיסטוריה ובטבע: וַיֹּאמַר: ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל. וכך גם בספר קהלת נמסרת בפסוק השני אמירה מהותית: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. 

שש המילים הראשונות במגילת קהלת נאמנות לפתיחות המקובלות ברוב ספרי המקרא; ואחריהן, כמו בספר עמוס או יואל או מיכה, גם בקהלת הכרזה הנושאת בשורה גדולה. דא עקא, שבשורתו היא הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. ואם זקוק מאן דהוא להסבר נוסף, הוא ניתן מייד בפסוק השלישי: מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

שלא כדברי ירמיהו ועמוס ושלא כאמור בספר בראשית ובתהילים –

דברי קהלת אינם מילות האלוהים, חזון משא או מסר עליו או בהשראתו.¹² ולא זו בלבד, אלא שהאל נעדר מתיאוריו של קהלת, הן בציירו את התנועתיות בטבע, הן כשהוא דן בחילופי הדורות האנושיים.¹³ לא דבר ה', לא מקומו ביקום, ולא התוויית דרך לחיים מאושרים. להפך, הכול הבל ואין טעם בעמלו של האדם.

פנים וחוץ

תחילתה של מגילת קהלת מהדהדת אפוא בסגנונה פתיחות מקראיות שכיחות, אך מייד מזדרז המחבר וחורג בישירות ובבוטות מתוכניהם, רעיונותיהם ומגמותיהם של ספרי התנ"ך שביניהם הוא מצוי. הפתיחה השגורה מאששת, אפוא, את שייכותה של המגילה לאסופה המקראית, לא רק מעצם הכללתה בין כתביה, אלא בפתיחה בנוסח הרווח; אלא שהפסוקים שמייד לאחר הפתיחה, מציבים את קהלת מחוץ למקובל באסופה זו.

ההשוואה בין הפסוק הראשון בספר קהלת לבין פסוקי ההתחלה של ספרי מקרא אחרים מעלה את סוגיית ה"מבפנים" ו"מבחוץ", הנוגעת למוקד עניינו של חיבור זה. האם כאשר קהלת מניח לפני הקורא אמירות נוקבות, הוא מאמין בנכונותן מתוך שכנוע פנימי, או שלמעשה הוא מציע להתבונן בהן גם במבט מבחוץ ולערער על תקפותן?

השאלה איננה נובעת מרצון להתגונן מפני הצהרותיו המטלטלות של קהלת; מקורה בדבריו שלו. הוא עצמו מכריז לא אחת על שינוי נקודת מבטו. כפי שכבר נזכר במבוא, לאחר שתיאר את הישגיו ואת נחת הרוח שלו ממעשי בנייה והתעצמות (ב, י'), קהלת בוחן את תקופת היצירה והעשייה בחייו ומדווח על תפנית: וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (ב, י"א). גם בצמתים נוספים הוא יביע בהחלטיות השקפה כלשהי, ולאחר מכן יציע התבוננות שונה אודותיה, בדרך כלל המבטלת אותה או תוהה עליה. אפשר שהסתכלות “מבפנים" ו"מבחוץ" היא אחד המפתחות להבנה כיצד סתירת הבניינים שהקים מַבנה את מהלך ספרו.

ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. 

ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. 

ו הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. 

ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל-מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. 

ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. 

ט מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. 

י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. 

הכל הבל

מייד לאחר שהוצג קהלת בקיצור רב, מסתערים פסוקים ב' וג' על הקורא בכוח רב: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. המשכה של הצהרה מייאשת זו הם ארבעה תיאורים המכַנסים את הקורא לתחושה של היעדר מובן ושל חוסר ערך. תחושה זו מתעצמת למקרא הפסוקים שלפניהם ושאחריהם. ואלה התיאורים:

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. 

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. 

הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. 

כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל-מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. (פסוקים ד'-ז')

הכול נע ללא טעם, מתגלגל ללא תכלית –

הדורות, השמש, הרוח, הנחלים. אין התחדשות, לא בזמן, לא במרחב, לא בטבע. הכול חוזר על עצמו. המחזוריות נוטעת את הרושם ששום דבר לא משתנה – השמש לא חדלה לזרוח ולשקוע, הרוח סובבת בסיבובים חסרי פשר, המים הולכים ושבים. אין חידושים, האדם אינו מטביע חותם של ממש בעולם הזה, ובכלל מי זוכר אותו:

כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. 

מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. 

יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ (ח'-י').

ההתקפה היא בכל כיוון – זמן ובני אנוש, ארץ, אש, מים, רוח. ממזרח למערב, אל דרום ואל צפון, מלמטה למעלה, הלוך וסבוֹב. תיאור זה של העולם כמעגל ללא תכלית כמו מאיין את הכול, כאילו ביקש קהלת לרוקן מהחיים את משמעותם.

יא אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה

התגוננות מפני דברים קשים להכלה

נחמה פורתא תימצא אולי בפסוק י"א. לא משום שהוא מציע מבט אופטימי – הלוא הוא מצהיר: אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה. אלא שקביעה זו אינה נכונה, לפחות כשמדובר בקהלת עצמו. כאלפיים ושלוש מאות שנה (ואולי יותר) לאחר שהניח מידו את קולמוסו הוא נזכר, נקרא ונלמד.¹⁴ קהלת הוא ההוכחה לכך שאמירתו היא גורפת מדי, כי יש זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים. לחלק מהם.

יתרה מזו: חוקר המקרא יאיר הופמן סבור כי “הסתירה הגדולה ביותר בספר היא עצם העובדה שהוא משיא עצות לאדם: אם אין בחיים כל טעם... ואין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש – מה הטעם במתן עצות, שמעצם טיבן מלמדות שיש סולם עדיפויות כלשהו, ושלא הכל הבל הבלים?".¹⁵ והנה שוב “תפסנו" את קהלת בטיעון חלש-משהו.

אלא שבקשתנו היא להבין את קהלת, לאו דווקא להצביע על “טעויותיו". אפשר שאנו מתעניינים בהן משום שאמירותיו המייאשות מעוררות את הצורך להתנער מהן. אם נשהה רצון זה ונעז להישיר אליהן מבט סקרני, נוכל להציג לו שתי שאלות.

מה כל כך נורא במחזוריות?

האומנם מחזוריות חייבת להתקשר לאיוּן? הרי המחזוריות בטבע יכולה לסמן יציבות. כך למשל אומר ה' אל ליבו אחרי המבול: ... וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח, כ"א-כ"ב). המחזוריות נוסכת באדם ביטחון בעצם המשכיות קיום העולם וקיומו הוא.

גם תופעת השמש הזורח והנמצא בתנועה עד שקיעתו יום אחר יום יכולה להיות מתוארת כהיפוכו של סיבוב חדגוני משמִים. בתהילים יט היא מתוארת כחוויה של חדווה ומילוי ייעוד: לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם [ה'] אֹהֶל בָּהֶם [בשמים]. וְהוּא [השמש] כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח. מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל-קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ.¹⁶

מה מניע את קהלת לתאר את מחזוריות הדורות והטבע ככל כך חסרת תוחלת? ודוק, אלמלא נפתח הספר בהנחה שהכול הבל ושאין לאדם יתרון בכל עמלו, ייתכן שלא היינו מובלים לראות בעצם החזרה האין־סופית של הדורות, השמש, הרוח והמים ראיה להיעדר תכליתיות בעולם.¹⁷

ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.

יב אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם. 

יג וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ.

יד רָאִיתִי אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. 

טו מְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת.

טז דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם-לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל-אֲשֶׁר-הָיָה לְפָנַי עַל-יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת. 

יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם-זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ. 

יח כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב-כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב

עולם מלא וגדוש – מדוע אין הוא נחווה כפלא נהדר?

שפע ומלאות מרחיבים את הנפש ומעמיקים את שמחתה בעולם שאין סוף ליכולת ללמוד ולהתחדש בו. איך זה שקהלת רואה כמייגע את העושר הבלתי נתפש שמציע היקום לאדם? מדוע הוא בוחר להצהיר כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים (א, ח'), ובנשימה אחת מוסיף כי לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.¹⁸ מה הביא את קהלת למקום לא בלתי מוכר בחיי הנפש, אך נדיר בספר הספרים? ככל מספר טוב, קהלת עדיין אינו מגלה את מניעיו. הוא ממשיך בתיאור הנותן תוקף לעשרת הפסוקים הראשונים.

הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם, מספר קהלת (בפסוק י"ב). ממרום מעמדו היה ביכולתו להתנסות בכול – בחכמה, בתענוגות, בהנאות החיים, בהוללות, בצבירת רכוש ובבנייה. ולאן כל זה הוביל?

החוכמה הובילה לכעס ולמכאוב (א, י"ח).

כאשר ביקש לטעום את הפן של לְכָה-נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב, חווה ריקנות וזיוף: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל (מלשון הוללות) וּלְשִׂמְחָה מַה-זֹּה עֹשָׂה (ב, א'-ב').

מתברר שחָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת עשויות להוליך למסקנה שֶׁגַּם-זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ (א, י"ז). 

פנים וחוץ – פסוק י"ב

מקדמת דנא הבחינו חוקרים ופרשנים בְּמעבר הכתוב בפסוק י"ב לדיבור בגוף ראשון:¹⁹ אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל... וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי לִדְרוֹשׁ... כזכור, פתיחת הספר היא בגוף נסתר ובציטוט מאמרותיו (דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל); גם סיומה של המגילה הוא בדברים על אודות קהלת (וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם  עוֹד לִמַּד-דַּעַת אֶת-הָעָם... בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי-חֵפֶץ). הפתיחה והסיום יכולים להיתפש כתרומתו של עורך חיצוני. אך ניתן להבינם גם כפרי עטו של כותב הספר (לצורך הנוחות, נקרא לו קהלת). לפי הבנה זו ביקש הכותב לפתוח ולחתום את דבריו במבט מסכם מבחוץ. בהמשך נבקש להבין את תפקידן של הפתיחה והחתימה, ולברר אם הן תוספות של עורך או אכן מבט חיצוני מכוון של הכותב.

כך או כך, נקדים ונאמר שככל הנראה השקפותיהן של שתי ההתבוננויות מבחוץ – הן בפתיחת הספר הן בחתימתו – אינן עולות בקנה אחד: תחילת הספר קובעת שהכול הבל ולכן – מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (א, ב'); ובסופו מסקנה עתירת משמעות – סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם (יב, י"ג).