נפילות

מ ל ך  ה ל וּ ל
 

להיוולד תרנגול זה לא תענוג גדול, אלא אם כן אתה משה. משה הוא מלך הלול שלנו, שנמצא בפרדס הקטן של סבא שלמה. סבא שלמה נתן למשה את השם שלו בגלל תכונות המנהיג שלו. לפעמים, כשסבא שלמה עובד בפרדס, משה מתקרב אליו עם קִרקור מאיים שמתכוון לתקוף, דבר שיכול להיות מאוד לא נעים, מפני שלמשה יש מקור וציפורניים שאף אחד לא רוצה להרגיש. "קישטה! נוזף סבא שלמה במשה בכל פעם שמשה מתקרב אליו ככה, שזה משהו כמו, GET OUT OF HERE, אך משה לא ממש נבהל מסבא שלמה, רק עושה תפנית קלה ימינה או שמאלה וממשיך להדס מלכותי בממלכה שלו. כמו שלסבא שלמה אין ספק למי שייך הפרדס שלו, ככה גם למשה אין. בכל פעם שהסתכלתי על משה, נשבר לי הלב מהעליבות שלי, וככה התחלתי לרצות להיות משה, עד שזה הפך למשאת נפש שלא יכולתי לעמוד בה, והחלטתי לחסל את משה ולהיות מלך הלול במקומו, אך בשום פנים ואופן לא כמותו. הלול שלנו סובל כבר הרבה זמן מהשלטון האכזרי של משה ומישהו חייב לעשות לזה סוף. בהתחלה אני עצמי התפלאתי מהרצון הנועז שלי לחסל את משה, ובכל פעם שמשה היה נועץ בי את המבט השטני שלו, הייתי מתחלחל מפחד, בטוח שהוא קורא את המחשבות שלי. משום כך התרחקתי ממנו. משה, כמו כל דיקטטור, סובל מהתפרצויות זעם קטלניות, ואף אחד לא רוצה להיות סיבה להתפרצות כזאת. זה לא סוד שדיקטטורים קוראים מחשבות נגדם גם כשאף אחד לא חושב אותן, אז מה כשמישהו כן חושב אותן? באיזשהו מקום הייתי שמח להיפטר מהאובססיה המפחידה שלי להיות מלך הלול במקום משה, אך האובססיה הזאת חזקה ממני. כשהייתי מגלה שמשה נמצא בקרבתי בזמן שאני חורש מזימות נגדו, הייתי מנער את הראש שלי כמו אחד שסובל מתנועות לא רצוניות. מצד שני, גם להתרחק ממשה יותר מדי עלול לעורר אצלו חשד, או להתפרש במוח החולני שלו כזלזול בהוד מעלתו, שזה מוות בטוח. לכן, מדי פעם, ניקיתי את הראש שלי טוב טוב מכל מחשבה רעה נגדו וחלפתי לידו תמים כזה, מתפלל שהוא לא ירגיש שאני מזויף. לעת ערב, כשכולנו מתכנסים מכל רחבי הפרדס אל תוך הלול לשנת לילה, שזה מבנה לא גדול במיוחד, אני חרד שמשה יגלה את תוכן החלומות שלי דרך מלמולי השינה שלי, שבכולם אני מלך הלול החדש, ועל כן אני ישן רחוק מהמדף המלכותי שלו. למרות כל הפחדים שלי המשכתי לרצות לרשת את משה, מפני שלחיים של משה יש ערך, יש טעם, יש משמעות. כולם מכבדים אותו, כולל סבא שלמה, והכי חשוב, משה יודע שהוא יסיים את החיים שלו בשיבה טובה. את כל הדברים האלה הבנתי אחרי שסבתא לאה, אשתו של סבא שלמה, פתחה את הדלת של המכלאה הקטנטונת שלנו, בה היינו מוגנים כל עוד היינו אפרוחים, ואמרה לנו, יאללה, החוצה, אתם כבר מספיק גדולים לדאוג לעצמכם, שולחת אותנו לפגוש את החיים ואת משה.

יום שישי זה יום האימה הקבוע שלנו, מפני שביום שישי סבתא לאה מכינה את ארוחת ליל השבת עם אחד מאתנו, ואם יש לה אורחים, אז עם שניים מאתנו. כל יום שישי בבוקר סבא שלמה תופס אחד מאתנו והולך אתו אל השוחט שגר במורד הרחוב, משם הוא מחזיר אותו עם גרון שסוּף ישר אל המטבח של סבתא לאה, להיות החלק העיקרי של ארוחת הערב. ממש כבוד גדול. לכן, כל יום שישי בבוקר, ברגע שסבא שלמה פותח את שער הפרדס, כולנו נפוצים לכל עבר אחוזי אימה למצוא מקומות מסתור, ונשארים שם רועדים מפחד עד שסבא שלמה יוצא מהפרדס עם ביש המזל שזועק בידיו לישועה שלא תגיע.