המשקיע הזר באהבה

פרק ראשון

אני משנה קידומת.

זה היה ההרהור הראשון שעלה במוחי מיד כשפקחתי את עיניי ביום הולדתי האחרון.

מתוך מועקה פנימית מדכדכת שהציקה לי כבר מספר חודשים קודם לכן, התרוממתי במהירות רבה אל מראת הקיר מולי לוודא שלא חלו שינויים גדולים ודרסטיים בי, לפחות לא במראי.

'איזו הסטרית את,' הרהרתי ובעודי בוחנת עצמי במראה החלטתי מיד שעליי להרפות מן המחשבות הטיפשיות ולהתמקד בדברים הטובים והאמיתיים בחיים. אלו שיגרמו לי ליהנות מעצמי ולהיות מאושרת מעשייתי מבלי שאבזבז את זמני לריק על מחשבות פסימיות וחסרות תועלת.

אחד מהם היה עניין הכתיבה שלי לצד הקשיים שבדרך וחוסר הביטחון שהיה בי. עד אז כבר כתבתי שני ספרים שיצאו לאור במאות עותקים, חלקם נמכרו בחנויות הספרים וחלקם נמכרו למשפחתי, לחבריי, למקורביי ולסביבתי. קיבלתי ביקורות טובות, אבל לא הייתי בטוחה עדיין שאני במקום שלי. שנולדתי להיות סופרת. הטרפתי את עצמי בכך, שאולי עדיף שאעשה משהו אחר מועיל באמת ולא אשגה בדמיונות ובחלומות ובעיקר שאמצא כבר את עצמי ועיסוקי.

חיפשתי רבות את ייעודי, ממש בכל כוחותיי, בפרט בשלוש השנים האחרונות. ניסיתי להשתלב בכל מיני עבודות שונות ומשונות שלבסוף רק השתגעתי מהן, כיוון שלא החזקתי מעמד בשום עבודה מלבד הכתיבה. ולמרות זאת, לא השתכנעתי סופית שכתיבה זה המקום שלי ושעליי להקשיב לנבכי נפשי ולפתח אותה. חיפשתי בקדחתנות עבודות ולו רק כדי להמאיס עליי את הכתיבה. עשיתי זאת בכוח ובכוונה תחילה משכנעת עצמי שדי, שוויתרתי עליה, שהעדפתי את חיי בלעדיה, שרציתי באמת לסגת ולהתרחק ממנה כך שאשמור את מסריי רק לעצמי ולילדיי.

אבל זה היה לשווא.

בתוך הרהוריי קלטתי מזווית עיניי את ראשו של רון בעלי מציץ מפתח החדר כשקולו הופנה לעברי.

"מזל טוב ליני יקירתי! יום הולדת שמח נסיכה שלי! חכי, אל תקומי עדיין, מיד יגיע אלייך מגש עם קפה ופינוקים למיטה."

הבטתי בו למספר שניות מבלי להגיב ובאותו רגע הערצתי אותו אפילו יותר מתמיד. כי בעודי כעוסה ורגוזה על חלוף חיי והתנהלותי ועל השינויים שחלים בי, הוא דווקא היה עסוק בלתמוך ולפרגן ללא לאות, ממשיך להצהיר הצהרות אהבה והערכה מבלי להישבר מהתנהגותי.

"אה... אבל..." גמגמתי. "אני כבר קמה, רון."

"לא, חכי. תני לי עוד רגע לפנק אותך. ובכלל, יש לי עוד הפתעה בשבילך!"

"אבל סיכמנו שלא עושים עוד משהו רון, מספיק הפתעת אותי עם הטיול הגדול!" מחיתי, אך הוא כבר נעלם אל המטבח.

רון אכן הפתיע אותי כבר חודש קודם כשהודיע לי על טיול בן שלושה שבועות לדרום אמריקה. לקובה, מקסיקו ומיאמי שבפלורידה, שבוע בכל מקום.

"זו הפתעה אחרת גברת לין עדן," שמעתי אותו צועק אליי מן המטבח בעודו מכין את הקפה.

שתקתי. ניסיתי לנחש מהי, נשארתי במקומי.

כשהגיע חזרה לחדר, הניח על שידתי את ספל הקפה ולצידו שוקולדים שאהבתי והתיישב לידי. "היום אני כולי שלך," הכריז. "נתפנק יחד בספא ואחר כך נאכל ארוחת צהרים במסעדה. בערב יש לנו מפגש עם כל חברי הקבוצה שנוסעת לטיול, זה יהיה אצל נירית ואייל בבית. שם גם תעשי היכרות עם הזוג הנוסף, שאינך מכירה."

הבטתי באדים שעלו מספל הקפה המהביל ומיהרתי לקום מבלי להגיב אל האמבט הצמוד שבחדרנו כדי לשטוף פנים ולצחצח שיניי. כשחזרתי, רון התחלף עימי ונכנס הוא להתקלח בעוד אני לגמתי בנחת מן הקפה מהרהרת על חבריי לקבוצה שעימם ניסע.

חשבתי על זה שפעם היינו כולנו בקשרים טובים ועם הזמן, בחלוף השנים ובמרוץ החיים, תוך התעסקות עם הטרדות היומיומיות וההתעמקות בגידול הילדים, התרחקנו. ואם לדייק אנו פרשנו מעט מקרבתם והם נשארו מלוכדים. אפשר היה להבין זאת, כי שלושה מהם היו אחים ובני זוגם.

מלבד אייל ונירית אליהם היינו מוזמנים באותו ערב ושחיו בבית פתוח לחברים, הוזמנו גם שי וליה שגילו עצמם מחדש עם בואם של הנכדים. רעות, האחות של שי ונירית, שאהבה טיולים בעולם, הייתה אמורה להצטרף אלינו לבדה ממיאמי, מקום מושבה בשנים האחרונות. היא התגוררה עם שלום בן זוגה בביתם שבמיאמי בו היינו אמורים להתארח בשבוע האחרון של הטיול. למפגש הצטרפה גם ניצן אחותו של אייל, שתכננה להגיע לטיול בגפה.

"עדיין שותה?" שאל רון כשיצא עטוף בחלוק מגבת מן המקלחת.

"כן... למה?"

"כי בקצב הזה נראה לי שנישאר כאן כל היום סגורים בחדר. קדימה, התארגני, יש לי תכניות מתוזמנות עבורנו."

***

באותו ערב כשהגענו למפגש אצל אייל ונירית הכרנו את הזוג הנוסף אורן ושגית, שהיו זוג מקסים בפני עצמו. גם כשהיו ציניים ביותר, גם כשהתבדחו על חשבון אחרים או אפילו נשמעו כמעט לועגים, אי אפשר היה שלא לחבבם ולראות עד כמה הם אוהבים ומאוהבים אחד בשנייה.

ואני, החברה החדשה באותו ערב, הפכתי מטרה להקנטה מבחינתם. הם ניסו לראות עד כמה אני מתאימה לחברתם כשהתבדחו על חשבוני וצחקו כמעט מכל משפט שקשור בי. למשל, כשאמרתי שקשה לי לעזוב את הילדים, הם הציעו שאשאר אתם כאן בארץ כמה שיותר, עד שיתחתנו ויולידו נכדים. כשבעלי סיפר שבאתי מרקע דתי, צחקו ואמרו שבטח צריך לבקש רשות אפילו מרחוק רק כדי לדבר איתי, שלא לדבר על לגעת בי. הם התפקעו מצחוק כשציינו שלבטח אתפגר כשאראה את השרימפסים מוגשים על צלחתם ממש לידי. והיו עוד כהנה וכהנה אמירות מצידם שהצחיקו את כולם, אבל לא תמיד אותי.

כשהגעתי לביתי לאחר המפגש, לא יכולתי לעצור עצמי עוד והתקשרתי לעינת חברת הנפש שלי לספר לה על חוויות אותו הערב.

"הו, סוף סוף!" צהלה עינת.

"מה סוף סוף עינת, מה?"

"סוף סוף מישהו מעז למתבדח איתך על דברים אמיתיים בחייך. חחח... הגיע הזמן שתצאי מהמרובעות שלך לין, שבאמת תעזבי כבר את עניין גידול הילדים. הרי הגדולה עם הנכדות כבר לא בבית והשאר? כבר לגמרי גדולים! אז הגיע הזמן שתחיי גם את את החיים!"

"אבל אני חיה אותם עינת, חיה אותם לגמרי!"

"לא את לא!" קבעה. "ממש לא, אל תשלי את עצמך סתם! את חיה בשביל הילדים, בשביל אחרים."

הבנתי אותה.

עינת לא אהבה את זה שהמשכתי לדאוג לילדיי כאילו היו עדיין זקוקים לכך. בפרט בשנים האחרונות, כשמצאתי לעצמי מקצוע שאהבתי ובמקום לפתח אותו דאגתי להשניא אותו על עצמי. היא גם לא אהבה דברים רבים בהתנהגותי וטענה שאני סגורה, מבוישת ומובכת לעיתים קרובות עד כדי חוסר אונים, כך שלרוב אני תמיד בורחת מהחברה למקומי הטבעי שנוח לי בו, אל ילדיי ואל ביתי.

והיה צדק בדבריה.

"את, לין," המשיכה להטיף לי. "רוב הזמן משרתת אותם. צאי, היפתחי אל העולם, הפחיתי חרדות, קבלי כוחות והמשיכי למען ה' לעשות את מה שאת כנראה יודעת הכי טוב לעשות, לכתוב. התחברי לאנשים אחרים, לסופרים, לבעלי חנויות ספרים, לבעלי מקצוע בתחום, לא יודעת למה, אפילו לכמה עורכים לשוניים נוספים. בעיקר המשיכי לעסוק בדבר שאת באמת מוכשרת בו. אל תסגרי דלתות וגם אל תתני לרון לעשות הכל בשבילך. חוץ מזה, מתי תביני כבר שמתוך כל הפחדים שלך את רק מתייסרת ודורשת מעצמך כל העת פרפקציוניזם. וכשאינך מוצאת את מוותרת ומחפשת עבודות מוזרות שונות ומשונות ונשאבת אליהם במן לופ שגורם לך לדכא את עצמך. ובמילים אחרות, את שוב ושוב מענישה את עצמך."

"אבל עינת, את ממש לא צודקת, קודם כל, הכתיבה לא שייכת לכאן! אל תבלבלי, אל תקשרי בין שני הדברים ועוד תעשי סלט בין שני נושאים שבכלל לא קשורים."

"הכל שייך וקשור אחד לשני לין. לא ערבבתי ולא עשיתי סלט יקירתי! תראי, שלושים שנה את חיה עם אותו גבר שעושה למענך הכל. באמת כל הכבוד לו על כך! אבל בעוד הוא יוצר את כל הקשרים שלו מסביב, את נשארת מאחור. פוחדת מהצל של עצמך, לא סומכת על אנשים ולא מנסה לקיים עוד מערכות יחסים נוספות עם גברים גם כשאינם מיניים," המשיכה ללחוץ. "את חושבת שכל הגברים רוצים רק דבר אחד ולכן את לא מוכנה להיחשף, לתת צ'אנס ולהכיר עוד אחרים. את לא מוכנה להתחבר בקלות ולהתקדם הלאה בעולם. לדעתי זה גם חלק מהחינוך הלקוי שקיבלת," הדגישה עינת ונשמעה החלטית ורוטנת לא מעט על כך.

לא עניתי לה על זאת ועינת המשיכה בשלה.

"בלי תירוצים לין. תתקדמי, זה הזמן שלך לקום ולשנות. זה הזמן שלך להתמודד. זה הזמן שלך לדעת לבנות קשרים וגשרים חדשים!"

"ואם לא אצליח?"

"ניסית?"

"לא ממש..."

"אז איך תדעי? את הרי חיה בבועה או מקסימום בצל שלה, בצל של עצמך. אני חוזרת לין, תתקדמי! תתחברי גם לבני המין השני, לא יקרה לך כלום. מבטיחה לך שלא תכנסי מזה להריון..." היא גיחכה. "תפסיקי להישאר בודדה בקופסת הגפרורים שלך, בעוד רון שלך חוגג ונוסע לטיולים כל שני וחמישי, מצטלם גם עם בחורות אחרות ומעלה לפייס או טס לתאילנד כשבא לו עם חברים. תפנימי, רון שלך מנצל כל הזדמנות ליהנות מכל רגע בחיים ואת... לא חשוב, העיקר שתשני כבר חשיבה ומהר לין!"

לא עניתי.

"אוף איתך לין! אוף! יש לך מזל שאת יפיפייה ונראית הרבה יותר צעירה מגילך. אז במקום להיסגר ולהציף עצמך בבעיות וחרדות מיותרות בגלל הגיל ובגלל עניין הכתיבה, צאי כבר מהקונכייה. כולם חיים, בועטים ונהנים עשי זאת גם את וקחי כל מה שאפשר מן החיים. יום אחד את עלולה להצטער שלא עשית זאת קודם. ובכלל, היי טבעית, שחררי, הכירי עוד אנשים מעניינים ומגוונים. הכירי עולמות ותרבויות אחרות במקום לשקוע במקומות מייסרים ואפלים. עשי כמוני, כמו שאני חיה היום..."

ידעתי שעינת די צדקה. הייתי דיי סגורה כמו זאב בודד וחששתי מחברויות. תמיד חיפשתי שורה תחתונה בדברים שנאמרו לי. לא זרמתי ולא נהגתי בקלילות כמוה. אולי היה זה גם בגלל החינוך השמרני שקיבלתי, שלא אפשר בקלות יחסים פשוטים וטבעיים בחברה, בכל מקרה ממש לא זרמתי בחיי.

"עינת, תראי, " ניסיתי להסביר לה. "את צודקת, אבל..."

"אין שום אבל לין. כמו שאמרתי, קומי, צאי, סעי איתם ותתפתחי, נקודה. צרי לעצמך חברה חדשה. האמת שבמצבך, חבל שאת לא נוסעת לשלושה חודשים. כשתגיעי לקובה, תביני שגם את נשארת מאחור בדיוק כמוה! אבל לא חשוב כרגע. בכל מקרה, השתדלי ליהנות. ועוד משהו. זה לא אומר שמחר תמצאי לך איזה מחזר נוסף על כל אלו שיש לך כאן בישראל ותזד... איתו," עינת קטעה דבריה מתלוצצת כמובן, "אבל אפילו שאת ורון צמודים כמו דבק, לכי ותבני קשרים חדשים. רון יודע היטב מה דעתי ושאני תולה גם בו חלק מהאשמה בחוסר ההתפתחות שלך, בכך שעטף ושמר אותך לצידו בכל צעד שעשה. אז קומי, צאי מהבועה והשתחררי! אולי כך תחזרי לכתוב ספרים, אפילו עם תבלינים מיוחדים..." קולה של עינת הפך מפתה כשאמרה זאת. "תעזי לין, תעזי יותר. אולי עוד תטבלי אותם בהרבה סיפורי סקס ובגידות ויש לי ניסיון רב בזה אם את רוצה לשמוע..." היא צחקקה. "אה, וחוץ מזה, בפעם הבאה שתיפגשו שוב כולכם בקבוצה, אל תשכחי להגיד לאורן ושגית שהם כבר קנו אותי בהתנהגותם כלפייך. שהם ממש זוג כלבבי!"

"די נו, עינת, די, הם הרי לא ישנו אותי!" מחיתי.

"נכון, הם לא, אבל את תשני את עצמך, אם תרצי כמובן. בכל מקרה, הגיע הזמן שמישהו יעשה לך בית ספר בחיים יקירה. חשבי על זה. נדבר שוב מחר אהובתי," חתכה עינת ונפרדה ממני.

לרגע נוסף עוד נותרתי לשבת במקומי, תוהה אם היה זה העולם סביבי שהשתגע כולל אותה או רק אני לבדי עם עצמי.

***

מספר דקות לאחר שסיימתי לשוחח עם עינת, רון מצא אותי יושבת ומהרהרת במילותיה. ברור שסיפרתי לו כהרגלי על ה'פנינים' שהרעיפה עליי.

רון לא נבהל, להיפך. הוא אהב את עינת חברתי שהפכה להיות חברה אמיתית וקרובה שלנו לפני עשור, כשבאה לגור בבניין שלנו לאחר שחוותה טראומה גדולה בנישואיה.

ביום בהיר אחד בעלה של עינת קם וארז מזוודה, נפרד מהילדים שהיו אז בני 8 ו- 10 ובלא תאריך חזרה, עזב את הארץ כשהוא מתרץ נסיעתו זו לצורך עסקים. רק לשניהם הייתה ברורה וידועה האמת המכוערת שהופיעה בשיא התגלמותה.

אז, באותה תקופה, הייתה להם סוכנות נסיעות בבעלותם והוא ניהל רומן עם אישה אחרת שהייתה לקוחה קבועה של המשרד ושנעזרה רבות בשירותיו. היא הייתה מאוד עשירה ובשלב מסוים החליטה לחיות את שארית חייה בביתה השני בחו"ל. הוא לא יכול היה לוותר עליה ולחיות בלעדיה כאן והחליט לנסוע בעקבותיה ולחיות איתה שם. זה נעשה כל כך במהירות ובשקט כך שעינת אפילו לא יכלה להצביע על נקודת התחלת הסיפור או היכן טעתה.

כל שידעה בתוכה היה שהשקיעה את מלוא מרצה וכוחה בבית, בילדים ובמשפחה מבלי שתיארה לעצמה איזה 'תבשיל' הכין לה בעלה כשתינה אהבים עם אחרת תחתיה. בלי לחשוב פעמיים הוא זנח את עינת, אמר לה שהרגיש שמיצה ושנמאס לו לחפש תירוצים למעשיו בכל פעם מחדש ובכלל להמשיך להיות מחויב אליה. עינת התרסקה לגמרי וממש התמוטטה, בפרט כשכל פעם גילתה עוד פרט שחיזק את העובדה שהיא ממש לא עניינה את בעלה ושהיא הייתה פתי כשכל כך ריחמה עליו כשדאג להכנסות המשפחה. שנתיים חלפו עד שהואיל בטובו להסדיר רשמית את הגירושין תוך שמירה על רמת החיים בה חייתה.

כשעינת עברה לגור בבניין בו גרנו והילדים התחברו, למדנו רון ואני להכיר ולאהוב אותה. הצעתי לה ללכת ללמוד את שיטת הדמיון המודרך בכדי לטפל קודם בעצמה וזו הייתה עבורה הצלחה גדולה.

עינת פרחה. מאישה אומללה ושבורה הפכה לאישה חזקה, עם תעצומות נפש שלא הכירה בעצמה. היא הפכה להיות מנטורית מדהימה גם לנשים אחרות, בעיקר כאלו שחוו פרידה ופירוק משפחה. היא לא שכחה לי זאת והפכנו חברות נפש קרובות.

"בזה היא צודקת, לין," אמר לי אז רון. "את חייבת לשחרר ולהשתחרר! נכון שאת סומכת עליי בכל, אבל את חייבת לעשות גם בשביל עצמך בעולם. ואל תביני אותי לא נכון, אני מת עלייך, רק שאני לגמרי מסכים איתה, הפתחי אל העולם ותבני חיים משלך. שנינו חייבים לעשות זאת. אני עוד נסעתי לתאילנד לבד, כלומר עם חברים..." רון עצר לרגע לברור מילים. "אנחנו כבר בני חמישים לין ומתמודדים עם הרבה דברים בחיים. אבל עדיין, לעומתי, את לגמרי נשארת מאחור בתום ובתמימות שלך. לא חווית הרבה דברים ולא תמיד את מבינה באמת כיצד החיים בעולם מתנהלים."

לא עניתי לו, הבנתי את כוונתו. חייתי בחממה בה פחות העזתי בחיי. הוא היה זה שתמיד הגן עליי, זה שסכך ופתר את רוב בעיותיי כך שסמכתי עליו בכל.

במילים אחרות, רון ניסה לומר לי שזה לא העולם השתגע סביבי.

זו אני שלא התאקלמתי בו טוב.