תחרה

פרק ראשון: פרולוג

פריז, 1963

לברוח... לברוח... לברוח... המתכת הקרה, הקשה, חפרה עמוק בתוך גופה של הילדה. היא תחבה את מפרקי אצבעותיה לפיה ונשכה כנגד העצם חזק ככל שיכלה — ללחום בכאב כנגד כאב. היא לא העזה לצרוח. רק מילמלה "אלוהים, אלוהים, אלוהים..." ונשכה בכוח.
הדמעות שטפו על לחייה ועל כיסוי הנייר של הכרית. גופה רטט והיה דביק מן הזיעה הקרה. מבחוץ יכלה לשמוע את שאונו העליז של רחוב פריזאי הומה, אך בחדר הקטן הזה, הצבוע חום, לא נשמע שום קול — להוציא רחש הגירוד ומלמוליה שלה, והצקצוק המזדמן של מתכת במתכת. כעת תספור עד עשר, ואז תצרח! הרי לא ייתכן שיעמיק אפילו יותר, הדבר הזה שהוא דוחף לתוכה... כמו פגיון — עיקש, קר, חסר רחמים. היא רצתה להקיא, להתעלף, למות...
היא לא יכלה לשאת עוד את הדבר הזה, הנמשך ונמשך ואינו חדל...
האיש היה שקוע במעשיו בגופה שנח על השולחן הקשה, בין ברכיה הפשוקות, בין רגליה שנרתמו במעמדֵי הפלדה. זה היה מחריד למן הרגע שבו נכנסה למקום הזה, החדר החום האפל שבמרכזו שולחן קשה וגבוה. מכשירים מבהיקים וכמה קערות נערכו בשורה על שולחן אחר; באחת הפינות ניצבה מיטת שדה מתקפלת, ולידה מחיצת בד. אישה בסינר לבן הצביעה על המחיצה ואמרה: "את יכולה להתפשט שם." כאשר היתה כבר עירומה ורועדת, מעבר למחיצה, ביקשה להישאר שם בפינה המוגנת, אלא שהאישה אחזה בידה בתוקף ומשכה אותה אל השולחן שבמרכז החדר. היא הושכבה על גבה, ירכיה הצרות על שפת השולחן, והאישה פישקה את רגליה והרימה אותן וכבלה את קרסוליה למעמדֵי המתכת הקרים. תחושת השפלה נוראה אחזה בילדה הרועדת, ששכבה שם והביטה באור שממעל.
היא לא הורדמה. האיש לבש חלוק מנתחים ירוק מקומט. הוא פלט הוראות חרישיות קצרות לעבר האישה ואז תחב שתי אצבעות אל תוך נרתיקה של הילדה; באצבעות יד אחת מישש את צוואר הרחם ואת ידו השנייה הניח על שיפולי בטנה, לאמוד את גודלו ומצבו של הרחם עצמו. הוא ניקה את המקום סביב בספוגיות חומר חיטוי ותחב פנימה מכשיר קר, שנראה כמקור של ברווז ושימש אותו כדי לפשק את דופנות הנרתיק ולראות את מִפתח הרחם. זה לא כאב, אבל המכשיר נח קר ומאיים בתוך גופה הקטן. מכשירים נוספים הוחדרו בעקבותיו; ואז החל הכאב, כאשר הצוואר נפער לאיטו עד שהיה רחב דיו לניתוח. האיש נטל את המַגרֵד — לולאת מתכת בקצה ידית דקה וארוכה — והחל לחפור. המגרד סבב לאיטו בתוך הרחם וסילק את החיים מתוכה. העניין כולו ארך שתי דקות בלבד, אך בעיני הילדה המתייסרת היה כנצח.
האיש עבד מהר; מפעם לפעם מילמל משהו לעבר האישה שסייעה לידו. קשוח ככל שהיה, הוא הקפיד לא להביט בפניה של הילדה; רגליה הקטנות הנתונות במעמדים היו לו גינוי מספיק כאשר סיים במהירות את מלאכתו ושלף את המכשירים המוכתמים בדם בזה אחר זה.
הרחם המרוקן התכווץ בהדרגה למידתו המקורית, אך גופה של הילדה הוסיף להיטלטל בעוויתות קשות, עד שפסקו.
כעת צרחה כמו חיה והשתנקה עם כל כאב חדש שלפת אותה כבמלחצי פלדה. האיש נפנָה ויצא מהחדר; האישה ניקתה את גופה בספוגיות; ריחו החריף של חומר החיטוי מילא את האוויר. "די לצרוח," סיננה האישה. "בעוד חצי שעה הכול יעבור. ילדות אחרות לא מרעישות ככה. תגידי תודה שהוא למד רפואה באוניברסיטה. הוא ניקה אותך יפה; הוא יודע מה שהוא עושה, והוא זריז. אין לך מושג איזה מזל היה לך." היא סייעה לילדה הצנומה בת השלוש־עשרה לרדת מהשולחן ולגשת אל מיטת השדה שבפינה. פניה של הילדה היו אפורים, ומתחת לשמיכה היא רעדה כעלה נידף.
האישה נתנה לה כמה גלולות לבלוע ואז התיישבה לקרוא רומן בכריכה רכה. במשך כחצי שעה לא נשמע כל קול בחדר, להוציא יבבה חנוקה שנתמלטה מדי פעם מבין שפתיה של הילדה. ואז אמרה האישה: "את יכולה ללכת." היא עזרה לילדה להתלבש, נתנה לה שתי תחבושות היגייניות גדולות לתחוב בתחתונים, הושיטה לה צנצנת עם כדורי אנטיביוטיקה ואמרה: "מה שלא יקרה, אל תחזרי לכאן. אני לא מתארת לעצמי שיהיה לך דימום, אבל אם תתחילי לדמם בכל זאת — קראי לרופא מיד. עכשיו לכי הביתה ואל תצאי מהמיטה עשרים וארבע שעות." לרגע התרככה קשיחותה המופגנת והיא הוסיפה, בצרפתית: "מסכנה שלי! ושלא תיתני לו לגעת בך לפחות חודשיים." היא העבירה ליטוף גמלוני על כתפה של הילדה והובילה אותה במסדרון הקטן אל דלת הכניסה הכבדה.
לילי נעצרה רגע על מדרגות האבן ומיצמצה לנוכח אור היום העז. אט־אט, כמו מתוך כאב, החלה פוסעת לאורך השדרה עד שהגיעה לבית קפה קטן, שם הזמינה לה משקה חם. היא ישבה ולגמה ממנו לאיטה, והשמש וההבל החם נמסכו בה בעודה מאזינה לתיבת התקליטים, שממנה בקעו צלילי הלהיט החדש של הביטלס, "She Loves You".