מלחמה גרעינית

"סיפורו של הגזע האנושי הוא סיפור של מלחמה.

פרט להפוגות קצרות ולא יציבות,

מעולם לא שרר שלום בעולם;

ולפני ראשית ההיסטוריה, סכסוכים רצחניים

שררו בכל עבר, בלי סוף."

וינסטון צ'רצ'יל

דבר המחברת

מראשית שנות ה־50 הוציאה ממשלת ארצות־הברית טריליוני דולרים בהכנות לקראת מלחמה גרעינית, תוך כדי שכלול נהלים שנועדו להבטיח את תפקודו של הממשל האמריקני גם לאחר שמאות מיליוני אמריקנים ייפלו קורבן לשואה גרעינית בממדים אפוקליפטיים.

הסיפור הזה — על האופן שבו הרגעים הראשונים לאחר ספיגת מתקפת טילים גרעינית עשויים להיראות — מבוסס על עובדות שמקורן בשורה ארוכה של ראיונות בלעדיים עם יועצי נשיאים, חברי קבינט, מהנדסי נשק גרעיני, מדענים, אנשי צבא, צוותי אוויר, אנשי הכוחות המיוחדים, השירות החשאי, מומחים לניהול חירום, אנליסטים של מודיעין, עובדי ציבור ואנשים אחרים שעבדו במשך עשרות שנים על התרחישים המקבריים הללו. התוכניות למלחמה גרעינית כוללת הן מן הסודות המסווגים ביותר המוחזקים בידי ממשלת ארצות־הברית, ולכן ספר זה והתרחיש שהוא מציע מובילים את הקורא לקצה התער של מה שאפשר לדעת במסגרת החוק. מסמכים שסיווגם הוסר — לאחר שנשמרו באיפול במשך עשרות בשנים — מספקים את הפרטים בבהירות מבהילה.

הפנטגון נחשב ליעד ראשון במעלה למתקפה מצד אויביה של אמריקה החמושים בנשק גרעיני, ולפיכך בתרחיש המתואר להלן, וושינגטון הבירה מותקפת ראשונה — בפצצה תרמו־גרעינית בעלת עוצמת פיצוץ של מגטון אחד. "מתקפת פתע כמו רעם ביום בהיר נגד הבירה, זה הפחד הגדול ביותר של כולם בעיר," אומר אנדרו ובר, שכיהן כעוזר שר ההגנה לענייני תוכניות ההגנה הגרעיניות, הכימיות והביולוגיות. "רעם ביום בהיר", כך מכנה מערכת הפיקוד והשליטה הגרעינית האמריקנית "מתקפה [גרעינית] גדולה בלי התרעה מוקדמת".

מהלומה זו על וושינגטון הבירה מסמנת תחילתה של מלחמה גרעינית כוללת בלתי נמנעת בנוסח ארמגדון. "אין דבר כזה, מלחמה גרעינית קטנה," זה משפט שנשמע תדיר בוושינגטון.

מהלומה גרעינית על הפנטגון אינה אלא ראשיתו של תרחיש, שסופו יהיה קץ הציוויליזציה כפי שאנו מכירים אותה. זו המציאות של העולם שבו אנו חיים. התרחיש של מלחמה גרעינית, המוצע בספר זה, עלול להתרחש מחר. או מאוחר יותר היום.

"העולם עלול לבוא אל קיצו בשעות הקרובות," מזהיר גנרל רוברט קהלר, לשעבר מפקד הפיקוד האסטרטגי האמריקני.

ראיונות

(כל בעלי התפקידים ברשימה שכיהנו במערכת הפיקוד והשליטה הגרעינית של ארצות־הברית כבר הינם בדימוס)

ריצ'רד ל' גארווין: מתכנן נשק גרעיני, ומתכננו של הניסוי הראשון במתקן תרמו־גרעיני, "קיסוס מייק".

ויליאם פרי: שר ההגנה של ארצות־הברית.

ליאון פאנטה: שר ההגנה של ארצות־הברית, מנהל סוכנות הביון המרכזית, ה־CIA, וראש צוות הבית הלבן.

גנרל צ' רוברט קהלר: מפקד, הפיקוד האסטרטגי של ארצות־הברית, "סטרטקום".

סגן־אדמירל מייקל ג' קונור: מפקד כוח הצוללות [הגרעיניות] של ארצות־הברית.

בריגדיר־גנרל גרגורי ג' טוהיל: ראש מִנהל אבטחת המידע הפדרלי הראשי (CISO); מנהל פיקוד, שליטה, תקשורת וסייבר (4C), פיקוד התעבורה האמריקני.

ויליאם קרייג פוגייט: מנהל, הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום.

אנדרו צ' ובר: עוזר שר ההגנה לתוכניות ההגנה הגרעיניות, הכימיות והביולוגיות.

ג'ון וולפסטל: עוזר מיוחד לנשיא לענייני ביטחון לאומי, המועצה לביטחון לאומי.

ד"ר פיטר וינסנט פריי: קצין מודיעין של ה־CIA לענייני נשק רוסי להשמדה המונית; מנכ"ל כוח המשימה של המועצה לביטחון לאומי וביטחון המולדת לענייני פעימה אלקטרו־מגנטית.

השופט רוברט צ' בונר: יושב ראש המחלקה למכס ומשמר הגבולות במשרד לביטחון המולדת.

לואיס צ' מרלטי: מנהל, השירות החשאי האמריקני.

קולונל ג'וליאן צ'סטנאט: שירות ההגנה החשאי בסוכנות הביון של משרד ההגנה; נספח משרד ההגנה של ארצות־הברית; נספח חיל אוויר של ארצות־הברית, מפקד טייסת F-16.

צ'רלס פ' מקמילן: מנהל המעבדה הלאומית בלוס אלמוס.

ד"ר גלן מקדאף: מהנדס נשק גרעיני, המעבדה הלאומית בלוס אלמוס; חוקר תולדות המעבדה.

תיאודור פוסטול: עוזר לראש המבצעים הימיים; פרופסור בגמלאות, MIT.

קולונל דאג ביסון: מדען ראשי, פיקוד החלל של חיל האוויר האמריקני.

פרנק נ' פון היפל: פיזיקאי ופרופסור בגמלאות, אוניברסיטת פרינסטון (מייסד שותף של התוכנית למדע ולביטחון גלובלי).

א' בריאן טון: פרופסור, בין מנסחי תיאוריית "החורף הגרעיני" (עם קרל סייגן).

אלן רובוק: פרופסור, מומחה לאקלים, "החורף הגרעיני".

הנס מ' קריסטנסן: מנהל פרויקט המידע הגרעיני, הפדרציה של המדענים האמריקנים.

מייקל מאדן: מנהל מערך המעקב אחר ההנהגה של צפון קוריאה, מרכז סטימסון.

דון ד' מאן: מפקד צוות 6 בקומנדו הימי של צי ארצות־הברית, התוכנית לנשק גרעיני, ביולוגי וכימי.

ג'פרי ר' יאגו: מהנדס, כוח המשימה לפעימה האלקטרו־מגנטית במשרד לענייני הביטחון הלאומי וביטחון המולדת.

ה"א סאטון: היסטוריון ימי, המכון הימי של ארצות־הברית.

ריד קירבי: היסטוריון צבאי, כתב העת של מדעני האטום.

דייוויד צ'נצ'יוטי: עיתונאי תעופה, לוטננט (בדימוס), אארונאוטיקה מיליטארה (חיל האוויר האיטלקי).

מייקל מורש: ארכיאולוג ניאוליתי, אוניברסיטת היידלברג, אחד ממאתרי גובקלי טפה.

ד"ר אלברט וילון: מנהל מינהלת המדע והטכנולוגיה של ה־CIA.

ד"ר צ'רלס ה' טאונס: ממציא הלייזר; פרס נובל לפיזיקה, 1964.

ד"ר מרווין גולדברגר: לשעבר פיזיקאי בפרויקט מנהטן, מייסד ויושב ראש מדעני "ג'ייסון", יועץ מדעי לנשיא ג'ונסון.

פול ס' קוזמצ'ק: עוזר מיוחד למנהל סוכנות הפיתוחים הטכנולוגיים של משרד ההגנה והחבר הוותיק ביותר בה.

ד"ר ג'יי ו' פורסטר: חלוץ מחשבים, מייסד סיסטם דיינמיקס.

גנרל פול פ' גורמן: לשעבר מפקד פיקוד דרום של ארצות־הברית; עוזר מיוחד לראש המטות המשולבים.

אלפרד או'דונל: חבר פרויקט מנהטן, מהנדס נשק גרעיני EG&G, הוועדה לאנרגיה אטומית.

אדוורד לוביק הבן: פיזיקאי, לשעבר טכנולוג של מטוס החמקן בחברת לוקהיד סקאנק וורקס.

ד"ר וולטר מונק: אוקיינוגרף, לשעבר מדען ב"ג'ייסון".

קולונל הרווי ס' סטוקמן: טייס, האדם הראשון שטס במטוס U-2 בשמי ברית־המועצות, טייס ניסוי אטומי.

ריצ'רד "ריפ" ג'ייקובס: מהנדס, טייסת VO-67 בווייטנאם.

ד"ר פאבל פודוויג: עמית מחקר, מכון האו"ם לחקר פירוק הנשק; עמית מחקר, מכון מוסקבה לפיזיקה וטכנולוגיה.

לין אידן: חוקרת בדימוס, אוניברסיטת סטנפורד, מדיניות חוץ וצבא של ארצות־הברית, מדיניות גרעין, שירותי כיבוי.

ד"ר תומאס ויתינגטון: חוקר מכ"ם ותקשורת צבאית, המכון המלכותי ללוחמה אלקטרונית, אנגליה.

ג'וזף ברמודז הבן: אנליסט של ענייני הגנה, מודיעין ופיתוח הטילים הבליסטיים של קוריאה הצפונית, המרכז למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים.

פטריק בילטגן: מהנדס חלל, מִנהלת שילוב המודיעין, BAE סיסטמס.

אלקס וולרסטין: פרופסור, סופר, היסטוריון של המדע והטכנולוגיה הגרעינית.

פרד קפלן: עיתונאי, סופר, היסטוריון של הנשק הגרעיני.

פתח דבר:

גיהינום עלי אדמות

וושינגטון הבירה, אולי אי־שם בעתיד הקרוב

פיצוץ של נשק תרמו־גרעיני בעל עוצמה של מגטון אחד נפתח בהבזק אור וחום כה גדול, שמוח האדם אינו מסוגל לתפוס אותו. טמפרטורה של 100 מיליון מעלות צלסיוס גבוהה פי ארבעה או חמישה מהטמפרטורה המתחוללת במרכז השמש של כדור הארץ.

בהבזק המילי־שנייה הראשון לאחר שפצצה תרמו־גרעינית שכזו מכה בפנטגון בפאתי וושינגטון הבירה, מופיע אור. קרן רנטגן רכה בעלת אורך גל קצר ביותר. האור מלהיט את האוויר האופף את המקום למיליוני מעלות, יוצר כדור אש ענקי המתפשט בקצב של מיליוני קילומטרים בשעה. בתוך שניות מתפשט כדור האש הזה לקוטר של יותר מקילומטר וחצי (1,737 מטרים). באור ובחום העצומים הנפלטים ממנו כל משטח של בטון מתבקע, חפצי מתכת נמסים או מתפוגגים, אבנים מתנפצות, ובני אדם נעלמים באחת בבעירת פחמן.

המתחם המחומש בן חמש הקומות של הפנטגון וכל מה שבתוך חלל המשרדים שלו בן 600 אלף המטרים הרבועים מתפוצץ לאבק לוהט בהבזק הראשוני של אור וחום. בבוא גל ההדף כל הקירות מתרסקים, וכל 27 אלף עובדיו נספים בו במקום.

דבר לא שורד את כדור האש.

דבר.

גראונד זירו, נקודת האפס, הופכת לאפס. ללא כלום.

החום במהירות האור הקורן מכדור האש מצית כל חומר דליק בקו הראייה במרחק קילומטרים לכל כיוון. וילונות, ניירות, ספרים, גדרות עץ, בגדי אנשים, עלים יבשים — כולם מתפוצצים בלהבות והופכים לחומר בעירה לסופת האש המתחילה לאכל שטח של 260 קילומטרים רבועים ואף יותר. זה השטח שעד להבזק האש הזה היה ליבו הפועם של הממשל האמריקני, ביתם של שישה מיליון בני אדם.

במרחק כמה מאות מטרים מצפון־מערב לפנטגון, 2.5 הקילומטרים הרבועים של בית העלמין הלאומי ארלינגטון — ובו 400 אלף עצמות ומצבות המכבדות את הנופלים בקרב ו־3,800 עבדים משוחררים אפרו־אמריקנים הטמונים בחלקה 27, אורחים חיים המכבדים את זכרם באחר צהריים חורפי זה, אנשי תחזוקה המכסחים את הדשא, גננים המטפלים בעצים, מדריכי תיירים, חברי המשמר צחורי הכפפות הניצבים לצד קבר החייל האלמוני — כולם הופכים באחת לבעירה ולצלמי אדם חרוכים. לאבקה אורגנית שחורה, לפיח. מן הנשרפים נחסכת הזוועה חסרת התקדים המושתתת על מיליון או שני מיליון ויותר הפצועים קשה שעדיין לא מתו ברעם המהלומה הגרעינית הפורץ ביום בהיר.

מעבר לנהר הפוטומק, במרחק קילומטר וחצי לכיוון צפון־מזרח, הקירות והעמודים העשויים שיש של אנדרטאות לינקולן וג'פרסון מתלהטים, מתבקעים, מתנפצים ומתפוררים. גשרי הפלדה והאבן והכבישים המהירים המחברים את האנדרטאות ההיסטוריות הללו לסביבותיהן קורסים. מדרום, מעבר לכביש הבין־מדינתי 395, מרכז האופנה הבהיר והמרווח בעל קירות הזכוכית, בפנטגון סיטי, עם שפע החנויות המציעות מותגי בגדים יוקרתיים, מוצרים לבית, מסעדות ומשרדים, חצרות אוכל, מלון "ריץ־קרלטון" הסמוך, מלון "פנטגון סיטי" — כולם נמחקו כלא היו. קורות התקרה, שתיים־על־ארבע, מעליות, נברשות, שטיחים, רהיטים, בובות ראווה, כלבים, סנאים, בני אדם עולים בלהבות ונשרפים. סוף מרס, השעה 15:03 שעון מקומי.

חלפו שלוש שניות מאז הפיצוץ הראשוני. במרחק ארבעה קילומטרים מערבה משם, בפארק נשיונלס, מתקיים משחק בייסבול. בגדיהם של רוב 35 אלף הצופים במשחק עולים באש. מי שלא נשרפים למוות בו במקום, סובלים מכוויות קשות בדרגה 3. העור מתקלף מגופם וחושף את הגלד המדמם תחתיו.

כוויות בדרגה 3 מחייבות טיפול ייחודי מיידי, ולא פעם אף כריתת איברים כדי למנוע מוות. כאן, בתוככי פארק נשיונלס, עשויים להימצא כמה אלפי בני אדם שיצליחו בדרך לא דרך לשרוד את הרגעים הראשונים. הם היו בפנים, קנו אוכל או השתמשו בחדרי השירותים — עתה הם זקוקים נואשות למיטה במרכז הטיפול בכוויות. אך בכל אזור המטרופולין של וושינגטון ישנן רק עשר מיטות מיוחדות לכוויות, במרכז הכוויות של בית החולים "מדסטאר" במרכז העיר. ומאחר שהמתקן הזה נמצא במרחק שמונה קילומטרים מצפון־מזרח לפנטגון, הוא כבר אינו מתפקד, גם אם הוא עדיין עומד על תילו. במרכז הכוויות ב"ג'ונס הופקינס", מרחק 72 קילומטרים מצפון־מזרח, בבולטימור, ישנן 18 מיטות ייחודיות לכוויות, אך כולן עומדות להתמלא. בסך הכול ישנן 2,000 מיטות מיוחדות לכוויות בכל 50 מדינות ארצות־הברית בכל רגע נתון.

בתוך שניות הקרינה התרמית מפצצת הגרעין בת המגטון שהוטלה על הפנטגון חורכת את עורם של עוד כמיליון בני אדם, 90 אחוזים מהם לא ישרדו. מדעני הגנה ואנשי אקדמיה השקיעו עשרות שנים בחישובים הללו. רובם לא יספיקו ללכת ולו צעדים אחדים מהמקום שבו עמדו בעת שהפצצה התפוצצה. הם הופכים למה שמומחים להגנה אזרחית בשנות ה־50, בשעה שהחישובים המקבריים הללו הועלו בפעם הראשונה, כינו "נמצאו מתים".

בבסיס המשותף אנקוסטיה־בולינג, מתקן צבאי בן ארבעה קילומטרים רבועים מעבר לפוטומק לכיוון דרום־מזרח, נמצאים עוד 17 אלף קורבנות, בהם כמעט כל מי שעבד במפקדת סוכנות הביון של משרד ההגנה האמריקני, ה־DIA, במפקדת סוכנות התקשורת של הבית הלבן, בתחנת משמר החופים של וושינגטון, בהאנגר מסוקי מארין 1 המשרתים את הנשיא, ובעשרות מתקנים פדרליים שמורים היטב הדואגים לביטחון האומה. באוניברסיטה לביטחון לאומי 4,000 סטודנטים — רובם מתים או גוססים. במידה לא מבוטלת של אירוניה טרגית, באוניברסיטה הזאת (שנוסדה ביום העצמאות ה־200 של אמריקה וממומנת בכספי הפנטגון) לומדים קציני צבא כיצד להשתמש בטקטיקות צבאיות אמריקניות כדי להבטיח שליטה של הביטחון הלאומי של ארצות־הברית ברחבי העולם. האוניברסיטה הזאת אינה מוסד ההשכלה הגבוהה הצבאי היחיד שנמחק באחת במהלומה הגרעינית הראשונית. בית הספר לאסטרטגיית ביטחון לאומי ומשאבים על שם אייזנהאואר, מכללת המלחמה הלאומית, מכללת ההגנה הבין־אמריקנית, מרכז המורשת והחינוך של צבא ארצות־הברית באירופה, מרכז אפריקה למחקרים אסטרטגיים — כולם חדלים מלהתקיים במחי יד אחת. כל אזור קו המים מפארק באזרד פוינט לכנסייה האפיסקופלית סנט אוגוסטין, ממפקדת הצי לגשר על שם פרדריק דאגלס, נהרס עד היסוד.

בני אדם הם שיצרו את הנשק הגרעיני במאה ה־20 כדי להציל את העולם מידי הרשע, ועתה, במאה ה־21, הנשק הגרעיני עומד להחריב את העולם. לשרוף אותו עד היסוד.

המדע שמאחורי הפצצה עמוק. בהבזק האור התרמו־גרעיני טמונות שתי פעימות של קרינה תרמית. הפעימה הראשונה אורכת שביב שנייה, ואחריה מופיעה הפעימה השנייה האורכת שניות אחדות וגורמת לעור האדם לעלות באש. פעימות האור דוממות; לאור אין קול. אחריהן מגיעה שאגת הרעם, הפיצוץ. הלהט הנורא הנוצר בעקבות הפיצוץ הגרעיני יוצר גל של לחץ גבוה היוצא מנקודת המוקד כמו צונאמי, חומת ענק של אוויר דחוס ביותר העוברת במהירות גבוהה ממהירות הקול. היא קוצרת בני אדם, מעיפה אחרים באוויר, מבקעת ריאות ותופי אוזן, שואבת גופים ומנפצת אותם. "באופן כללי, בניינים גדולים נחרבים בגלל השינויים בלחץ האוויר, ואילו בני אדם וחפצים דוגמת עצים ועמודי שירות נהרסים בגלל הרוח," כך כתב ארכיונאי האוסף את הנתונים המקבריים הללו עבור הארכיון האטומי.

ככל שכדור האש הגרעיני גדֵל, חזית ההלם הזאת מחוללת חורבן קטסטרופלי. היא הודפת הכול כמו בולדוזר למרחק חמישה קילומטרים משם. האוויר שמאחורי גל ההדף מואץ, יוצר רוחות בנות מאות קילומטרים לשעה, מהירויות קשות לתפיסה. בשנת 2012, בהוריקן "סנדי", שגרם נזקים בהיקף של 70 מיליארד דולרים ולמותם של 147 בני אדם, הרוחות הגיעו למהירות של כ־130 קילומטרים בשעה. מהירות הרוח הגבוהה ביותר שנרשמה בעולם הייתה 404 קילומטרים בשעה, בתחנת חיזוי נידחת באוסטרליה. גל ההדף הגרעיני הזה בוושינגטון מחריב את כל המבנים הניצבים בדרכו, משנה באחת צורות פיזיות של מבנים מהונדסים כמו בנייני משרדים, מתחמי דירות, אנדרטאות, מוזיאונים וחניונים — כולם מתפוררים לאבק. מה שלא נמחץ בפיצוץ, נקרע לגזרים ברוח המצליפה. בניינים קורסים, גשרים נופלים, מנופים מתמוטטים. חפצים קטנים כמו מחשבים ובלוקים של בטון, וגדולים כמו משאיות בנות 18 גלגלים ואוטובוסי תיירים דו־קומתיים, מתעופפים באוויר ככדורי טניס.

כדור האש הגרעיני, המאכל כל דבר ברדיוס ראשוני של כמעט שני קילומטרים, נישא עתה כבלון חם. הוא מרחף מעל הקרקע במהירות של בין 75 ל־100 מטרים בשנייה. 35 שניות חולפות. כך מתחיל להיווצר ענן הפטרייה האיקוני עם הגזע והכיפה הענקית, עשוי בני אדם שרופים ושרידי ציוויליזציה, הופך מאדום לחום ולכתום. אז מגיע תורו של אפקט היניקה ההפוך הקטלני, שבו חפצים — מכוניות, בני אדם, עמודי תאורה, תמרורים, מדחנים, קורות פלדה — נשאבים בחזרה למרכז התופת הבוערת ועולים בלהבות.

60 שניות חולפות.

הכיפה והגזע של הפטרייה, עתה בגוני לבן אפרפר, נישאים לגובה שמונה ו־15 קילומטרים מעל האדמה. הכיפה גדלה, נישאת למרחק 15, 30 ו־50 קילומטרים, מתנפחת ומרחפת למרומים. לבסוף היא מגיעה אל הטרופוספרה, גבוה יותר מהגובה שבו משייטות טיסות מסחריות, והאזור שבו מתרחשות מרבית התופעות האקלימיות בכדור הארץ. הנשורת ניתכת כגשם על האדמה ועל בני האדם, וחלקיקים רדיואקטיביים ניתזים לכל עבר. פצצת גרעין יוצרת "תבשיל מכשפות של תוצרים רדיואקטיביים העולים גם הם בענן," כפי שהזהיר האסטרו־פיזיקאי קרל סייגן לפני עשרות שנים.

בתוך פחות משתי דקות לאחר הפיצוץ יותר ממיליון בני אדם מתים או גוססים. זו ראשיתה של התופת. חל שינוי מכדור האש הראשוני; זו סערת אש מעבר לכל שיעור ומידה. קווי גז מתפוצצים בזה אחר זה כמבערי ריתוך או להביורים הפולטים זרמי אש. מכלים עם חומרים דליקים מתבקעים. מפעלים כימיים מתפוצצים. מבערים על דודי מים וכבשנים נוהגים כלפידים ומעלים באש כל מה שלא נשרף עדיין. בניינים קורסים הופכים לתנורי ענק. בכל פינה בני אדם נשרפים חיים.

פתחים ברצפות ובגגות משמשים מעין ארובות. דו תחמוצת הפחמן מסופות האש צונח ומתיישב במנהרות הרכבת התחתית ומחניק נוסעים במושביהם. בני אדם מחפשים מקלט במרתפים ובחללים תת־קרקעיים. אחרים מקיאים, מפרכסים, מאבדים את הכרתם, ומתים. מי שנמצא מעל פני הקרקע ומביט היישר אל מקום הפיצוץ — בכמה מקרים עד למרחק של 20 קילומטרים משם — מאבד את ראייתו.

בקוטר של 25 קילומטרים סביב הפנטגון (שטח 5 PSI) מכוניות ואוטובוסים מתנגשים זה בזה. אספלט ברחובות נמס והופך לנוזל בחום הכבד מנשוא, ולוכד שורדים כאילו נלכדו בזרמי לבה או בחולות טובעניים. רוחות בעוצמת הוריקן הופכות מאות דלקות לאלפי דלקות, למיליוני דלקות. במרחק 15 קילומטרים משם נישאים אפר ונתזים בוערים ומציתים דלקות חדשות, ואלה מוסיפות להתמזג זו בזו. וושינגטון כולה הופכת לסופת אש מורכבת אחת. מגה־תופת. וחיש מהר היא הופכת למזוציקלון של אש. שמונה ואולי תשע דקות חולפות.

במרחק 15 או 20 קילומטרים מנקודת האפס (בשטח PSI 1), שורדים מתהלכים הלומים כמו אלה המצויים על סף המוות. הם אינם יודעים מה בדיוק אירע, וכל רצונם הוא להימלט על נפשם. רבבות סובלים מקרע בריאותיהם. עורבים, עפרונים ויונים מעופפים מעל, עולים באש ונושרים משמיים כגשם של ציפורים. אין חשמל. אין שירותי חירום. מוקד החירום אינו עונה.

הפעימה האלקטרו־מגנטית של הפצצה מוחקת קשרי רדיו, אינטרנט וטלוויזיה. מכוניות בעלות מערכות הצתה חשמליות בטבעת של קילומטרים אחדים מאזור הפיצוץ אינן מצליחות להתניע. משאבות אינן יכולות לשאוב מים. כל האזור הרווי שיעורים קטלניים של קרינה אסור בכניסה לשירותי החירום. ימים על ימים יחלפו עד אשר השורדים הנדירים יבינו שהעזרה לא יכלה להגיע בכל מקרה.

מי שמצליחים להימלט בדרך לא דרך מהמוות עקב הפיצוץ הראשוני, גלי ההדף וסופת האש מבינים לפתע אמת מחרידה על אודות המלחמה הגרעינית: הם לבדם, אין איש מלבדם. קרייג פוגייט, מי שהיה מנהל "הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום" (FEMA — Federal Emergencies Management Agency) הסביר לנו שהתקווה היחידה להישרדות היא להבין כיצד "לשרוד בכוחות עצמך". זו ראשיתו של "מאבק על אוכל, מים, פדיאליט..."

כיצד, ומדוע, יודעים מדעני משרד ההגנה האמריקנים פרטים שכאלה, בדיוק שכזה? כיצד יודעת ממשלת ארצות־הברית עובדות רבות כל כך הנוגעות להשפעה הגרעינית, בעוד שהקהל הרחב נותר עיוור לכל אלה? התשובה גרוטסקית לא פחות מהשאלות עצמן, משום שבכל השנים שחלפו מאז סיום מלחמת העולם השנייה ממשלת ארצות־הברית מתכוננת למלחמה גרעינית כוללת ומשנה חזור ושנה את תוכניותיה לקראתה. מלחמת עולם שלישית גרעינית שתותיר אחריה שני מיליארד הרוגים לפחות.

כדי לדעת את התשובה לשאלה הזאת ביתר פירוט עלינו לחזור יותר מ־60 שנה לאחור בזמן. לדצמבר 1960. לפגישה חשאית שהתקיימה בפיקוד האוויר האסטרטגי של ארצות־הברית.