מרפי 3 - המוות בא לקחת את אמיליה בחצות

12:00

ישנתי ללא חלומות.

ראיתי חושך אין־סופי.

הייתי רגועה. שקטה.

הדף קל הכה בגופי.

"באיזה תחנה אנחנו?" שאל קול זר מחוספס.

פקחתי עין אחת בקושי רב לקול מתכתי זועם המלווה בחריקה וטלטול.

"סקוואר השלום, תחנה 45," השיב קול נשי.

צבע כתום־צהוב התערבב עם מתכת, דרך העפעפיים שלי. דחפתי את עצמי מעבר לחלום למציאות.

גופי דאב עדיין, צווארי היה תפוס. עיסיתי אותו במטרה להקל על עצמי.

עיניי שוטטו במרחב בעייפות מרובה, העיסה הצהובה־כתומה הפכה להיות כיסאות והכסף היה דפנות הקרון.

קולו של הקיטור היה מתכתי והמנוע החזיר אותי במהירות לאיפה שאני — ברכבת התחתית.

אנשים קמו והלכו, לבושים מעילים חומים וכובעים אפורים.

פנים עייפות ועצובות.

"איך הגעתי לכאן?" שאלתי.

האנשים שסבבו אותי ברכבת לא הגיבו והביטו בי בחשש. רגליי הדקות והשחומות הציצו תחת חלוק בית חולים ירוק. הבנתי למה הם מסתכלים עליי בהלם רב.

משכתי את החלוק מטה אך ללא הועיל.

היכן הייתי?

ריק.

לא זכרתי כלום.

עצמתי את העיניים שלי וראיתי דם, קולות של זעקות וכאב.

ייאוש.

קול משרוקית ניער את הסיוט.

איפה והיכן לא ידעתי.

הזדרזתי לצאת החוצה מהרכבת רגע לפני שהדלת האוטומטית נסגרה. קול הטריקה נשמע והמנוע רעם.

הסתובבתי סביב עצמי מצפה לאיזשהו מענה, למישהו שישלים את החסר.

בחוסר ברירה עליתי במדרגות עם נחיל האנשים.

התחלתי להבין איפה אני נמצאת. הריח, האנשים.

לא הייתי כאן זמן רב.

לא זכרתי מתי הייתי.

נער צעיר לבוש מעיל ג'ינס ושיער ירוק התגלגל על סקטבורד חובט בי.

נפלתי על אחד העמודים ועצמתי העיניים שלי, שמעתי זעקות.

גופות נערמות זו על זו.

הכול היה מעורבל.

"תזוזי," אישה כבדת גוף נחרה לעברי.

פקחתי את העיניים.

מתנשמת.

התרוממתי וצעדתי אחריה.

המדרגות היו כתעלת לידה המשחררת אותך מהמסע בנבכי האדמה אל שמי הלילה הקריר. מולי ריצדו אורות ממסכים ענקיים.

לא היה קשה להתבלבל, נמצאתי בסקוואר השלום במרכז הול סיטי מזרח.

מרחוק יכולתי לשמוע קול רעם שנעלם בין המון האנשים והרכבים.

רעדתי.

השמש הציצה מבין עננים כבדים ואפורים, רוח קרירה עברה וחיבקתי את גופי בתקווה לשמור על מעט חום גוף.

צעדתי לעבר המסכים, זוג שצעד לעברי חבט בי בכתף, ספק במהירות ההליכה, ספק מהרצון פשוט להכות בי.

אנשים הביטו בי וזזו הצידה, מפחדים ממני. חוששים.

לפתע שמעתי קול קורא, "מרפי… מרפי!"

"היי מרפי!" היא סיימה את הקריאה בשריקה.

הסתובבתי ומולי הייתה ילדה, בעלת שיער שחור גלי, עיניה זהרו מאושר. היא לבשה חולצה ורודה זוהרת, מכנסי ג'ינס כחולים דהויים עם מחממי רגלים ורודים.

לא הייתי בטוחה אם היא מדברת אליי, לא הכרתי אותה.

"מרפי," היא קראה לי שוב, העיניים החומות והגדולות היו מלאות אושר.

פניה חיוורת ולא מהקור, אך השפתיים שלה ורודות ומאושרות.

"אני כל כך שמחה לפגוש אותך, ידעתי שתבואי," היא הצמידה את ידיה והניפה אותם לשמים לאות תודה או ברכה.

היא רצה לעברי וחיבקה אותי.

"ידעתי שתבואי," היא חזרה שוב על המשפט בהתלהבות.

"ידעת?" אני לא ידעתי, לא הבנתי מה קורה.

היא חייכה, "אלוהים אמר לי שתבואי לעזור לי לפתור את הרצח."

דחפתי אותה, "על מה את מדברת? איזה רצח?"

אכזבה הופיעה על פניה "את לא יודעת?"

דחפתי אותה ממני, "על מה את מדברת? איזה רצח?"

אכזבה הופיעה על פניה.

קול רעם נוסף נשמע ברקע הפעם חזק יותר.

"הרצח שלי. בחצות אני אמות."

12:05

"מי את?" שאלתי.

הצוואר שלי כאב והרוח הקרירה נשבה דרך החלוק שלי מלטפת את גופי העירום.

מעט מהשמש שהצליחה לחדור דרך העננים חיממה את גופי.

מאחוריה הופיע נער לבוש מעיל אופנוענים שחור וחולצה לבנה, שערו היה ארוך שחור ועיניו חומות כמו של אמיליה.

"אמיליה, מצאת אותה?" הוא דיבר בקול שקט ועדין, עיניו הביטו מטה.

"סליחה, מי אתם?", ניסיתי להבין מה קורה כאן.

הנערה חייכה, "שמי אמיליה קופר וזה אחי אהרון קופר," היא לקחה את היד שלי, מוליכה אותי הרחק מנחיל האנשים.

האם אני חולמת? או שזה סיוט?

"כל לילה התפללתי לאלוהים שיעזור לי, שיביא לי מישהי שתוכל להציל אותי," קולה של הנערה שעומדת להירצח היה מתוק ורגוע.

אמיליה נעצרה מחבקת אותי בזרועה, "מי יותר טוב מהילדה שיכולה לדבר עם המתים, את תגלי מי עומד לרצוח אותי."

סחרחורת סחפה אותי אך משהו בי דחף אותי להתעלם מהכאב.

"סליחה!" השתחררתי מהאחיזה שלה. " מה קורה כאן? איך הגעתי לכאן? סיממתם אותי?" לא זכרתי.

"מה הכוונה?" היא שאלה בתמימות, קולה היה עדין ומלא תקווה. איך ילדה שעומדת למות עדיין מחייכת?

"אם היית מסוממת היה לך סממנים. גודל האישון שלך נורמלי, העור שלך לא חיוור והדיבור קוהרנטי." הבטתי בו. קולו של הנער הפך שקט יותר עד שהוא נעלם בעצמו.

עיקמתי את הפנים שלי בהפתעה "תודה איינשטיין, בת כמה את?" חקרתי את אמיליה והיא ענתה בשמחה, "בת שתיים־עשרה."

הסתכלתי סביב, מסכי ענק, חנויות ראווה אדירות. מסך עם מניות ומזג האוויר. באחד המסכים דיבר שדרן דיבר על סופה אדירה שעומדת להגיע.

הסתובבתי ומולי הייתה תיבה אדומה שבה מאחסנים עיתונים והתמונה שלי הופיעה בכותרת כילדה, "מרפי, הילדה שדיברה עם המתים — היא בעצם הרוצחת שלהם?"

הסתכלתי בתמונה. הילדה הייתה מוכרת. עצמתי את העיניים וראיתי אותה צוחקת, קופצת מאושרת.

אני הייתי גרסה אך היא חזקה יותר, מאושרת יותר.

"מי יכול לעשות דבר כזה?" דיברתי לעצמי.

"אלוהים? כל כוח עליון? אולי חייזרים?" ענה אהרון.

"הם שלחו אותך לעצור את הרצח שלי," היא דיברה בקלילות על הנושא.

"זה קורה לך הרבה?" חקרתי אותה.

היא ניסתה לשזור את הזרוע שלה בשלי שוב, אך חמקתי ממנה.

"מה קורה לי הרבה?" הייתה תמיהה בקולה.

"שעומדים לרצוח אותך," נתתי את החיוך המאולץ הטוב ביותר שלי. "וזה לא עונה על השאלה שלי?"

היא צעדה לעבר העיתון והצביעה, "אני יודעת שכל מה שכותבים עליך זה שקר אחד גדול. את לא הרוצחת." ידיה נחו על החזה בתנועה של אמונה, "אני מאמינה לך."

"אנחנו צריכים לזוז, עומד לרדת גשם," אהרון אחז באחותו, מצביע לעבר מסכי הטלוויזיה.

"ובן כמה אתה?" פניתי לעברו והוא עדיין חשש להסתכל לי בעיניים.

הוא עצר לרגע "אני בן שבע־עשרה."

"איפה ההורים שלכם?" דרשתי לדעת.

אהרון לא ענה, אך אמיליה נידבה את המידע במהירות "הם מתים."

זזתי לעבר העיתון, קוראת את הכותרת על סדרת רציחות שהסתיימה בדירה של עורך דין בעל שם גדול. מתברר שהייתי מעורבת בדרך זו או אחרת במקרה הזה.

"אני התפללתי חזק מאוד שתבואי להציל אותי שלא אמות, ואלוהים ענה לי," ליוותה הרוח את קולה אליי.

הידיים שלי רעדו בזמן שקראתי את הכותרות של העיתון.

ברכיי רעדו.

משהו בי היה שבור.

"איך את יודעת שעומדים לרצוח אותך?" שאלתי.

"היה לי חיזיון," החיוך שלה היה מקסים ומדאיג.

"החזיונות שלה בדרך כלל מתגשמים," חיזק אהרון את אחותו.

הסתובבתי לעברה, "אני מוצאת את עצמי ברכבת ואת מופיעה ומספרת לי שהתפללתי שאבוא להציל אותך אחרי חיזיון שהיה לך שאת תמותי?" טיפה של מים פגעה בי.

"יאפ," היא הנהנה לאישור כאילו זה נורמלי ואני צריכה לקבל את זה.

"אין ספק שאחת מאיתנו לא שפויה כאן." שיניי חרקו מהקור.

"את יכולה לעזור לי נכון?" היא דחקה בי.

שתקתי.

"אני צריכה שתדברי עם המתים בעבורי, שתספרי לי מי עומד לרצוח אותי."

"למה שהמתים ידעו מי עומד לרצוח אותך?" משהו גירד לי מאחורי הראש, הסתקרנתי ולא הייתי בטוחה למה.

"לאחרונה כוח רודף אותנו במכון," היא עצרה, "רגע, אני אסביר. המכון הוא הבית שלנו וגם אממ... המכון הוא המקום שבו אנחנו עובדים." היא נענעה את ראשה, מנסה לארגן את המחשבות. "בכל מקרה, כוח זדוני ולא ברור פלש למכון. זה התחיל בדברים קטנים. נפילות של כוסות, שבירות של תמונות, ולאחרונה הספרן שלנו נרצח על ידי אותו כוח. לדעתי, זו חייבת להיות רוח רפאים," היא חייכה.

לא יכולתי יותר והתפרצתי, "את שומעת כמה כל זה נשמע מטורף? אני לא יודעת, מה קורה כאן? כל זה טירוף... טירוף..." הסתובבתי מסביב לעצמי. רציתי לרוץ אך לא ידעתי להיכן.

היא חייכה, "אני ראיתי אותו." היא המשיכה להתנהג כאילו הכול כרגיל.

"את מה ראית? את הרוח?" חקרתי.

"לא! את החזון. זה קורה בלילה. אני יודעת, בגלל שהיה רדיו שציין שהשעה שתיים־עשרה. אור חזק שוטף אותי, רוח מלטפת את הפנים שלי אותי ומעליי עומד אדם. הוא אוחז בסכין..." היא עצרה " והיום קיבלתי את החיזיון שאת תהיי ברכבת, את כאן בגלל שכוח עליון רצה שתהיי כאן," היא פנתה אליי.

נחרתי בבוז, "אני לא יודעת מה המלאכים מספרים לך, אך לא אלוהים ולא מלאכים יודעים מה הם רוצים. היחיד שיודע מה הוא רוצה זה כנראה השטן." צחקתי, מבולבלת בכלל שידעתי את זה.

קול רעם נוסף נשמע הפעם יותר קרוב, רוח עזה עברה ברוח מעיפה עיתונים.

הרגשתי את הקור תחת חלוק בית החולים.

"אני לא יודעת מי שלח אותי. כך או כך אני צריכה בגדים." לא ידעתי כמה אני מאמינה לסיפור שלה.

"זה אומר שאת הולכת לעזור לי?" שאלה אמיליה בנודניקיות שמתאימה רק לילדות.

"אני לא אמרתי את זה אבל את יכולה לעזור לי בכך שתמצאי לי טלפון." אמיליה הגיבה בחיבוק, "טלפון? אין בעיה."

היא הנהנה לאישור, מוליכה אותי לתא טלפון.

הטלפון הציבורי היה בצבע מתכתי. מסביב לטלפון היו ציורים ומספר מדבקות לבילוי טוב.

"אממ... אין לך במקרה מספר אסימונים, נכון? חלוק והכול, אין לי הרבה מה לעשות כרגע."

אהרון פשפש בכיסים ושלף מספר מטבעות.

נקשתי על הטלפון, מרגישה שאני צריכה להודות למישהו.

רציתי לחייג אך לא ידעתי למי.

נאנחתי, לא רציתי לומר את זה, אבל בסוף שאלתי.

"אתם לא במקרה יודעים מה המספר שלי?"

אהרון הוציא פתק והגיש לי אותו.

"זה המספר שלך. ניסיתי להתקשר אלייך מאז ראתה אמיליה את החיזיון."

הקלקתי את המספר. הטלפון חייג ללא מענה, ועד שהגיע למכונה שמעתי את הקול שלי מהצד השני: "אתם התקשרתם למספר אז אם אתם עיתונאים — לכו לעזאזל. אם אתם מחפשים נסיעה בחיפושית הצהובה המדליקה ביותר בהול סיטי אז תשאירו הודעה אחרי..." קול צפצוף נשמע.

עמדתי בפה פעור, מנסה להרכיב משפט להקליט לעצמי.

לבסוף החלטתי לנתק.

המרפי הזו נשמעה שונה ממני. נגעתי בצלקת בצוואר שלי שעדיין כאבה.

זכרתי לרגע אור של פנס. קול צעקות וירייה.

גולגולת כסופה.

"הכול בסדר?" שאלה אותי אמיליה, מבהילה אותי לרגע אך מחזירה אותי למציאות.

"אז מה עכשיו?" שאלה אמיליה.

רציתי לחזור לדירה אך הקול של האישה במכונה לא היה אני. היא הייתה מאושרת, שמחה. אני איבדתי משהו.

הבטתי לעבר אחד מחלונות הראווה וראיתי אישה אחרת, אך עדיין האַפְרוֹ שלי היה מיוחד והתלהבתי ממנו.

"אשמח לבגדים וכנראה שנלך לדירה שלך ונדבר עם רוח הרפאים," עניתי, לא בטוחה במעשים שלי.

אמיליה שזרה בניסיון מוצלח את הזרוע שלה בשלי

"ברוכה הבאה למזרח הול סיטי," קולה אמר זאת במתיקות.

"כן, אה!" הגבתי בזלזול במיטה לעבר הבניינים הגדולים. הול סיטי מזרח הייתה עשויה מבטון ואפור. השמיים גם.

הרגשתי כל כך קטנה.

אבודה.

אנשים הביטו בי ומבטם התעקם, הם בזו לי. לפתע כולם התרכזו בי. גבר נמוך קומה עם מזוודה, אישה עם שיער אדמוני מתהלכת במהירות עם הילדים שלה. אישה גבוהה התנגשה בי, ממהרת, מפילה אותי, התכשיטים שלה שרטו אותי. "היי!!" צעקתי לעברה, אך היא התעלמה ממני.

הידיים שלי נגעו באספלט הקר, צמרמורת עברה בגבי, חלק ממני רצה לבכות.

למה אני לא זוכרת כלום?

הרגשתי סחרחורת, העיר הענקית הפכה להיות קטנה והרחוב הצטמצם. התחלתי להתנשם במהירות ולא יכולתי לדבר.

קמתי אך רגליי כשלו, ונפלתי היישר לזרועותיו של גבר זר. עיניו השחורות הביטו בי כמו החלל האין־סופי. הוא חייך. "את חווה התקפת פאניקה," אמר.

ידיו היו מחוספסת ועדינות באותו זמן. ברוגע ואלגנטיות הוא עזר לי להתיישב על ספסל.

מעיל לבן שהגיע עד הרגליים כיסה את גופו, וגופייה שחורה צמודה הבליטה כל חלק בגוף. מתחת לגופייה היה אפשר לראות קעקועים.

"מרפי, תכירי את דוריאן," הוא נפנף לשלום.

"שלום לך מרפי, הילדה שיודעת לדבר עם המתים,", קולו היה לחש מהפנט.

המשך העלילה בספר המלא