אני גורודיש

הקדמה

לפעמים דמויות היסטוריות הולכות לאיבוד. אנשים שהיו מפורסמים ובעלי שם בשעתם ובדורם, שסיפורים ואגדות נקשרו אל דמותם, נעלמים עם חלוף הדורות והשנים והיו כלא היו. זה גם מה שקרה לאלוף שמואל גונן גורודיש, הוא הפך להיות נשכח מלב. גורודיש נחשב למפקד המהולל ביותר והמושמץ ביותר של צה״ל. ועדת אגרנט הטילה עליו כאלוף פיקוד דרום חלק ניכר מאשמת מחדלי מלחמת יום הכיפורים, והוא נענש קשות ושילם באובדן תפקידו. עוד לפני החלטת הוועדה הדיח אותו שר הביטחון משה דיין מתפקידו, והעבירו לפקד על פיקוד קטן וזוטר הרבה יותר בשם מרש״ל — ״מרחב שלמה״. אחר כך השעתה אותו הוועדה, ובסופו של דבר ביטלה את השעייתו בדוח הסופי, אך המליצה שלא ימלא יותר תפקיד פיקודי על עוצבתי. גורודיש שילם גם באובדן יוקרתו ושמו שהלכו לפניו.

העיתונות שקשרה לו כתרים רבים, לדוגמה יעקב ארז, הכתב הצבאי של מעריב, שכינה אותו בימי גדולתו בתואר ״הנשק הסודי שלנו״, העיתונות הזאת בגדה בו, הפנתה לו עורף. הוא הפך להיות דחוי ומוקצה מחמת מיאוס. כך גם דעת הקהל בארץ והציבור הרחב שנטש אותו לאנחות ושכח אותו.

גורודיש היה אדם שקנה ברגע אחד את עולמו בניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, ואיבד ברגע אחד את כל עולמו במפלה של הימים הראשונים במלחמת יום הכיפורים, מלחמה שהסתיימה בסופו של דבר בניצחון גדול של צה״ל. גורודיש עלה לגדולה עם עלייתו של הטנק (וחיל השריון), כשהפך הטנק להיות מלך שדה המערכה במלחמת ״קדש״, ונפל יחד עם נפילתו של הטנק במלחמת יום הכיפורים, אף על פי שנפילת הטנק הייתה נפילה כואבת פחות ואיטית הרבה יותר מנפילתו של גורודיש, ואף על פי שהטנק הוא שניצח במלחמת יום הכיפורים.

גורודיש היה אדם שחי חיי פעולה, חיים אינטנסיביים מאוד. חייו שהיו קצרים הכילו פרקי חיים וימים שיכלו למלא את חייהם של אנשים רבים. הוא היה לוחם בפלמ״ח בימי מלחמת העצמאות, אך לא היה דמות טיפוסית ואופיינית של איש פלמ״ח. היו לו יצרים עזים שהופנו לכיוונים רבים. הוא היה אדם בעל רצונות מנוגדים. לא פעם סתר את עצמו. העולם מבחינתו התחלק לשחור ולבן. לאנשים שחיבב וקירב אליו ולאנשים שבחל בהם והרחיק מעליו. כך הם גם מחנה אוהדיו ומחנה שונאיו, או שאתה אוהב אותו או שאתה שונא אותו. לא היו אצל גורודיש גוני ביניים, ואיש לא היה יכול להישאר אדיש כלפי אדם כגורודיש.

קורות חייו היו רבי תהפוכות. בשיא הצלחתו ותהילתו בימים שלאחר מלחמת ששת הימים קינאו בו רבים והיו שייחלו לנפילתו, חלקם היו גם קצינים בכירים בתוך הצבא. לאחר ימי מלחמת כיפור וועדת אגרנט, כשנפל ממרומי תהילתו עמוק למטה, גזר על עצמו גורודיש עונש גלות. הוא יצא לגלות מרצון במקום מרוחק מהארץ שהגן עליה בחירוף נפש ובאומץ רב כל כך, הוא יצא לבנגי ולג׳ונגלים של הרפובליקה המרכז אפריקנית, שם כרה יהלומים וחלם להתעשר ובגדול. הוא התחבר אל קיסר מגלומן וצבעוני בשם בוקאסה, שהודח בסופו של דבר על ידי הצרפתים מרודנותו ונאשם בגנבת סכום ממון עצום ובאכילת בשר אדם.

אך חלומות לחוד ומציאות לחוד. גורודיש לא הצליח להגשים את שאיפותיו. הוא התעשר והונו נגזל ממנו. הוא הגיע עד פת לחם אך המשיך לדבוק בכריית היהלומים. הוא הפך, כדבריו של העיתונאי והסופר אדם ברוך, ״לאקדח טעון געגועים וגם נקם״, אכול מרירות ואכזבות, אוגר ואוצר בתוכו כעסים גדולים, תסכולים וכאבים רבים על ההאשמות שהטילו עליו חברי ועדת אגרנט ורבים מן הציבור הישראלי. נבגד, ננטש ונעזב על ידי חברים רבים מן הצבא, ועל ידי אחרים שקינאו בהצלחתו בימי הזוהר שלו בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, מת בסופו של דבר מדום לב במילאנו שבאיטליה, בגיל שישים ואחת. בודד ועצוב ועזוב.

הספר הזה בא לתקן מעט מן העוול ההיסטורי שנעשה לגורודיש, ולנסות להציגו באור יותר אובייקטיבי והוגן ופחות מגמתי. להראות גם את גורודיש האדם והמפקד, לצייר ולהמחיש את הקרבתו ומסירותו ואומץ ליבו, את יתרונותיו, כישוריו וכישרונותיו, אך גם להציג לפני הקורא את חולשותיו. גורודיש היה פרי של תקופה הרת גורל לעם היהודי, שחווה בימיו שואה ותקומה, תקופה שדרשה אנשים מן הסוג שלו, אך למרות זאת היו לו גם את הקווים והמאפיינים המיוחדים והייחודיים רק לו.

לשם כך יצאתי למסע ארוך של חיפוש אחר האיש שהיה ואיננו עוד. ראיינתי רבים מן האנשים שהכירו אותו, פקודיו לשעבר וגם אחרים. פניתי לארכיוני עיתונים ישנים ולחיפוש אחר חומרים באתרי אינטרנט וגם לספרים רבים.

את הדמות של גורודיש שנחשפה לנגד עיניי העליתי כאן, בדפי הספר הזה.

חלק א׳

ילדות, נעורים ובחרות

בבירא עמיקתא

אבי יהודה היה איש דתי מאוד, כמו אימי רחל היה בן העיר וילנה שהיא ״ירושלים דליטא״. במקצועו היה רפד. הוא היה גדול בתורה אך קטן מאוד בפרנסה. אני נולדתי בווילנה בשנת 1930 ועליתי עם הוריי לארץ בשנת תרצ״ד כשהייתי בן שלוש. אבי האמין שהגואל לא יבוא על חמור לבן, אלא בדמות התגשמות החלום של עצמאות ישראל. בארץ התיישבנו בגבעת שאול בירושלים. אבי פתח חנות רהיטים בעיר. הוא כשל בניהול העסק וחזר אחר כך לעבוד כרפד. גם אימי נאלצה לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. היא עבדה בבית יציקה, שבשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, החל לייצר מוקשים לצבא הבריטי.

אני זוכר את עצמי משחק כילד קטן בחנותו של אבא, כשהיה מחפש בשעות הצהריים מעט שינה, מניח את ראשו עטור הזקן על השולחן ומנמנם בשעה החמה. זבובים טורדניים הקיפו אותו, וקול זמזומם חלף באוזניי. התבוננתי בו ובפתח חנותו העשוי דלתות של ברזל והפתוח מעט לרווחה. איש כמעט לא היה נכנס אליו לקנות רהיטים משומשים. זקנות חלפו ליד פתח החנות שבשכונת מאה שערים בירושלים, הן פטפטו ביידיש, מכוסות היו במטפחות צבעוניות על ראשן, עורן מקומט, שפתותיהן נפולות וקומתן שחה. על השולחן שאבי אכל את סעודתו עוד היו מונחים פירורי לחם, שהסתבכו גם בתוך זקנו.

היינו עניים, לפעמים גם רעבים, לא תמיד היה כסף לאוכל. אבי חיזר בלהיטות אחר האנשים המעטים שהיו נכנסים אל חנותו. הוא סבב בכפרים הערביים וקנה משם רהיטים משומשים. את הרהיטים היו מביאים סבלים שחומים עוטי כפיות ובעלי גוף, שהעמיסו אותם על כתפיהם לאחר שקשרו את הרהיטים בחבלים אל גופם. הם היו משתכרים פרוטות אחדות בעד מלאכתם. אבי היה מציע את הרהיטים למכירה לקונים. ארונות או מיטות, שידות או כיסא מהודר.

״זה כיסא של אליהו הנביא,״ הוא אמר פעם לעובר אורח משועמם שנקלע במקרה לחנות. ״ראה, לכיסא הזה יש גולות של זהב,״ הוסיף. האיש מישש בסקרנות את הכיסא הגדול. אכן היו לו גולות צהובות גדולות בקצהו העליון, וכשהייתי ילד האמנתי שהן אכן עשויות זהב טהור, אך לא הבנתי מדוע אנחנו ממשיכים להיות עניים מרודים.

״אבא, אבא,״ שאלתי לאחר צאתו של האיש, ״אם יש לכיסא הזה גולות של זהב, מדוע אנו ממשיכים להיות כל כך עניים?״

אבא שתק רגע ואחר כך ענה לי, מוציא כמעט בלחש את המילים מבין שפתיו, ״משום שאיש אינו רוצה לקנות מאיתנו את הכיסא הזה שמואל.״

״למה?״ הוספתי לשאול ולא זכיתי למענה.

דבריו של אבא נפלו ביגון קודר מקולו וחלחלו בעצבות אל ליבי.

הייתי בן שמונה, תלמיד בחדר ״בית ישראל״. הולך אליו מדי יום ביומו מן החדר האחד שבו גרנו בצפיפות אני, אימי רחל ואבי יהודה, וחמשת אחיי ואחיותיי. שמונה נפשות היינו. בכל יום ירדתי במדרגות לפני לכתי אל חדר המלמד, לשאוב מים חיים בדלי מבור הגשמים. ירדתי במורד הדרך, במדרגות הצרות התלולות, במבוך האפל. רעש המים הקרים היה נופל כלחישה על אוזניי, ״שמואל,״ הם קראו, ״שמואל״.

לא אהבתי ללכת אל חדר המלמד משום שהיה נוהג להכות אותי בגיד של שור, והצלפותיו היו מכאיבות. לאט לאט נרתעתי מן האותיות המאיימות, מן הפסוקים, שאם לא הייתי יודע, היו מכות ניחתות במקומם. כך לאט לאט, במקום לקרב אותי אל הדת, הצליחו המלמדים להרחיק אותי ממנה, אף על פי שנשארתי כל ימיי בעל תורה.

לא לבשנו במשפחה בגדים שחורים כדרך החסידים, ובבית דיברנו עברית, לשון הקודש, אף שאימי לא דיברה בה היטב, אך אבי הפליג בה בגאון, והמילים העבריות התרוננו שמחות בגרוני. בשכונה כולם דיברו יידיש. בתחילה לא שמתי לב להבדל הזה, עד שיום אחד יד כבדה הונחה על כתפי. איש גדול ומאיים לבוש שחורים, חובש כובע רחב שוליים, עטור זקן אדמוני עבות ובו מעט פסי שיבה, פנה אליי ביידיש ואמר לי מילים תקיפות בקול בס, בצעקה, ״שמואל, מדוע אתם מדברים בבית עברית? הגד לאביך יהודה שידבר איתכם רק ביידיש ולא עברית.״

לא ידעתי אז שהאיש הזה היה ״המוכתר״ של שכונת מאה שערים. הבטתי בו מורתע ומופתע, לא פציתי את פי. לא היה בפי מענה ללשונו הקשה, התקיפה. לא הבנתי מדוע הוא מצווה כך עליי. באתי הביתה בדמעות. אבי שאל אותי מדוע אני בוכה. לאחר שסיפרתי, אמר לי אבא בקשיחות ובתקיפות, ״אל תבכה, אצלנו בבית לא בוכים!״ את הציווי הזה שלו הוא חזר ושנה לנו יחד עם ציווי נוסף, שהיה לפקוח עיניים ולראות. לראות את היופי הטמון בשפה העברית. גם אני כמותו סברתי כך. מדי פעם היה אבא נסחף וקורא לפניי ברגש חם מזמור כתוב עברית משיר השירים או מתהילים. ״ראו כמה יפה היא שפת קודשנו,״ התפאר.

אבא היה בעל תפילה, חזן בבית הכנסת המקומי ״ישועות — ישועוסינקל״ בשכונה ליד הבית. אהבתי להאזין לקולו היפה והרם, שהתנגן באוזניי לעיתים גם זמן רב לאחר התפילה. פעם בשבוע, בימי שישי, הייתי מביא לבלן זרדי עצים שאספתי, והוא בתמורה היה מאפשר לי לטבול במקווה הקרוב ואף היה נותן לי שני גרוש, שאותם הבאתי לאימא כדי שתוכל לקנות חלה ויין ודגים ולהכין איתם את סעודת השבת. אימי הייתה רצה מייד לשוק וקונה איתם את המצרכים. ידעתי שרק בזכות הנדבה של אותו האיש לא נישאר רעבים בשבת.

אני, שמואל הקטן, הבנתי כמעט מיום היוולדי כמה קשה היה להוציא לחם מן הארץ. כמה קשה היא הפרנסה. ידעתי כי אדם לעמל יולד ובזיעת אפו יוציא לחם מן הארץ. לא פעם היה אבי עומד שותק מולי ושתיקתו הייתה רעב. תענית שגזר על עצמו. תענית של צום ארוך או חלום. כי אבי היה גם איש בעל חלומות. תלמיד חכם שפסוקי תורה התרוננו כמרגליות על לשונו, אך לא מינים של מזונות. ידעתי כמה יקרים הם מיני המזונות אפילו מדברי תורה, מפסוקים שנאמרו במנגינה בתפילת הלב, בסערה. כי הלחם היה יקר מכל אלה, ואני החילותי לחפשו באצבעותיי הקטנות, בפי, בבטני המקרקרת מרעב.

מכרות המלך שלמה

בשנת 1942, כשהייתי בן שתים-עשרה, חלמתי חלום. ראיתי בו כושים צעירים גברתנים וגבוהים שראשיהם מכוסים בפרוות של עורות נמרים. כתמי חברבורות חומים ושחורים מילאו את הפרוות הצהבהבות שלהם. בידיהם אחזו רמחים גדולים ורקדו ריקוד פראי. הקצתי בפתאומיות. אחזתי בידי את הספר שקראתי בו שוב ושוב. שמו היה ״מכרות המלך שלמה״ של ריידר האגרד, סופר הרפתקאות אנגלי. הייתי בן שתים-עשרה כשגיליתי את הספר הזה בספרייה וקראתי בו מרותק. לא יכולתי להניח אותו מידיי.

מכושף דמיינתי את עצמי חגור בחגורה שבה טמון האקדח שלי, אקדח התופי המוזהב בעל קת השנהב שאני מלטף ברכות בכפות ידיי, טומן בתוף המסתובב שלו כדור אחר כדור. חובש קסדת ספארי קולוניאלית לבנה של ציידים אנגלים. לבוש בחליפה בהירה. ממלא מים במימייה הגדולה. הדמיון שלי התפרץ משולהב ופראי. ראיתי את עצמי מחפש אוצרות באפריקה. בארץ של יידעונים, קוסמים ומכשפים, של קללות וברכות מתנשמות ומתגשמות, של מפות אוצר עתיקות. שנהב, זהב וערמות יהלומים היו לי שם בשפע. עצמתי שוב את עיניי ומולי עמדו פנים נזעמות. היו אלה פניו של מלך הקוקואנים האכזר, טואלה. המלך הענק, הגברתן. לידו עמדה המכשפה המרשעת והמכוערת גאגול והיא מצחקקת צחוק מצמרר ונורא.

בדמיוני ראיתי את עצמי מצטרף למשלחת האנגלית שיצאה לחפש את האוצר הגדול של המלך שלמה. התלוויתי אל המספר קווטרמיין, ואל גוד, ואל סר הנרי קרטיס הענק. לידנו צעד אומבפה השחור גדול הגוף, שהיה למעשה המלך האמיתי של הקוקואנים, שאביו נרצח בידי טואלה. דמיינתי כיצד אני לוחץ על הדק הרובה ארוך הקנה, יורה וצד פילים, ג׳ירפות, אריות ונמרים. כיצד משרתיי שחומי העור נושאים על כתפם את ערמות החיטים של הפילים שקטלתי. שממות הסוואנה ושאגות חיות הבר והחום והלחות של אפריקה מילאו את גופי ואת רוחי.

בדמיוני המשולהב הבאתי להוריי, למשפחתי הענייה, יהלומים נדירים ויקרים מלוא החופן שגיליתי במכרות באפריקה. הגשתי אותם ליהודה אבי והוא פתח את כף ידו ובירך ברכת הגומל וברכת הזמן, ברכת שהחיינו. ״ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.״

״אמן,״ כולנו חזרנו ואמרנו אחריו את הברכה הכתובה בשולחן ערוך. ראיתי כיצד אבי מראה בהתרגשות גדולה את היהלומים לאימי ואומר, ״בואי ראי רחל, ראי מה הביא לנו בננו היקר שמואל. מהיום לא תצטרכי יותר לעבוד כפועלת במפעל ליציקת מתכת ואני לא אצטרך לעבוד יותר כרפד. מהיום נהיה כולנו מלכים.״ זיקי אור הבליחו על היהלומים. אימי נטלה יהלום מן החופן ביד רועדת ועיניה הביטו בו נדהמות וקריאות התפעלות רבות ביידיש נפלטו מפיה.

ידעתי, כך אגאל את משפחתי מן העוני המרוד. העוני שאליו נולדתי ונולדו גם אחיי ואחיותיי. כולנו גרנו בשכונת מאה שערים במקום כה צר. צר לגוף וצר לנפש. אך הנפש רצתה להתרחב, לפרוש כנף ולעוף. בבית לא תמיד היה אוכל לכולם, אך לא נתתי לזה לשבור את רוחי. חלמתי לגאול את אימא ממצוקת רגליה האיומה. מהעמידה האין-סופית על רגליה בבית המלאכה, מהעבודה ליד המכונה הגדולה, השחורה, הרועשת והמלוכלכת במפעל. מכונת הברזל הדומה לאל ניגוח, למפלצת, אשר הפכה את כפות ידיה היפות של אימא לשחורות מפיח ומגריז. כך ישבתי כשכף ידי שעונה מתחת לסנטרי ודמיינתי את העושר הגדול שיהיה נחלת חלקי באפריקה ושאביא ממנו להוריי במתנה ולשאר בני משפחתי.

אהבתי גם את תיאורי המלחמה והקרבות שבספר. ראיתי את עצמי מצביא המוביל אחריו חיילים אל הקרב. הנלחם באומץ ליבו באויבים. החיים בשטחים העזובים, השוממים, משכו אותי. חיי הנדודים בערבה ובמדבר קסמו לי. אש המדורה בלילות הכפור כישפה את נשמתי. קולות הרוח הנושבת והמייללת עוררו אותי להיות במיטבי. בלילות הקשבתי לקולה של הרוח הנושבת בין סדקי התריס, בפתחי החלונות הצרים. חשתי שכל הכוח הפראי הזה קורא לי, נועד להיות מנת חלקי, והתרגשות רבה מילאה אותי.

אך בעיקר מה שמשך אותי בתחילה אל הספר היה הסיפור התנ״כי על שלמה המלך ומלכת שבא. לפי המסופר בספר מלכים א׳, ״ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה לשם ה׳, ותבוא לנסותו בחידות. ותבוא ירושלימה בחיל כבד מאוד. גמלים הנושאים בשמים וזהב רב מאוד ואבן יקרה...״

והאבנים, האבנים היקרות האלה עוד יימצאו לי פעם... ויהיו שלי ואני אהיה איש עשיר. כבד בממון עד מאוד, כיוסף במצרים, כשלמה המלך.