רחוב הקמליות

1

השאירו אותי ברחוב הקמליות, למרגלות שער שהקיף איזושהי גינה, והשומר מצא אותי לפנות בוקר. בעלי הבית ההוא רצו שאשאר אצלם, אם כי בזמן אמת, לדבריהם, לא בדיוק ידעו מה לעשות: להשאיר אותי אצלם או להעביר אותי לידי הנזירות. הצחוק שלי הוא ששבה את ליבם ומכיוון שכבר היו באים בימים ולא היו להם ילדים, הם לקחו אותי אליהם. אחת השכנות אמרה שיכול להיות שאבא שלי הוא פושע ושאימוץ של תינוקת לא־מוכּרת טומן בחובו אחריות רבה. בעל הבית הניח לנשים להתקשקש, הרים אותי, מלוכלכת כפי שהייתי והפתקה עודנה מחוברת אצלי לסינר, ולקח אותי להסתכל על הפרחים: תסתכלי על הציפורנים, אומרים שהוא אמר, תסתכלי על הוורדים, תסתכלי, תסתכלי. כי היה אז אביב והכול פָּרח.

אולם הדבר המדהים ביותר הוא שבאותו לילה פָּרח הצבּר שצָמח בלי אדמה. בגינה האחורית עמד קיר שקרס למחצה והַטיח שלו התקלף, אבל עוד לפני שהידרדר כך, כבר נוצרו בו בקיעים, מפני שמתחתיו חפרו וחתרו התיקנים כדי לבנות לעצמם עוד ועוד קינים, ולמרגלות אותו הקיר המכוסה בשיחי ורדים, ורדים לבנים היו הטובים שביניהם, צָמח צבּר ענק. באחד החורפים המושלגים קפאה האדמה והצבר מת מהאמצע עד למטה, אבל אותו חלק שבו מהאמצע עד למעלה נשאר בחיים, משום שבחשאי הוא הכה שורש באחד מבקיעי הקיר הזה, קיר הוורדים והתיקנים, ושורשיו שניזונו מלבֵנים ומבטון ישָׁן העניקו כך חיים לצבּר שהוסיף לצמוח אל־על ואף התעלה על הקיר, כמבקש להציץ מעֵבר אליו לגינה הסמוכה. ודווקא שם, מעל לכול, בלילו של היום שבו מצאו אותי, פָּרח לו פֶּרח שצִבעם של עלי הכותרת שלו היה חלוד כלפי חוץ ויותר פנימה צחור כמו חלב לבן, ובכלל זה הייתה בתוכו כמות מטורפת של סיבי שׂערות מדובללות. הפרח הזה נראה מפני שהיה ליל ירח מלא והחלונות בחדר האוכל היו פתוחים — היו שם שלושה חלונות ושלושתם פנו לגינה האחורית, שהייתה במפלס נמוך יותר, כך שהיה צריך לרדת אליה בגרם מעלות בעל מדרגות מועטות, כאלה שהמישורת שלהן נמצאה בפתח המטבח. הירח והמנורות בחדר האוכל הטילו על הפרח את אלומות אורם, ובעל הבית שאכל את ארוחת הערב סיפר בדיעבד שבבת אחת אמר: ״מה זה מה שרואים שם?״ בה בעת הורה במזלגו החוצה, ובעלת הבית ניגשה לחלון ואמרה שזה פרח, שהיא אינה מבינה איך קודם לכן לא שמו לֵב שלִבלֵב. הפֶּרח הראשון. אני ישנתי אז. הם לקחו נר ושניהם ירדו לגינה, אחר כך השעינו סולם על הקיר וטיפסו, וכשהגיעו, כנראה, לצידו של הפרח, נדהמו למראה היופי שלו. בשעה שהלכו לישון, אמר בעל הבית ששמו היה זָ'אוּמֶה, שייתכן כי כגמול על המצווה שעשו כאשר השאירו אותי אצלם, העניק להם אלוהים אות חיים בדמות הלבלוב של הצבר ששרד הודות ללבֵנים ולבטון. אבל הדבר היפה מכול היה שאותו פרח נהג לישון במשך היום ולפרוח פעם אחת ויחידה בשנה, תמיד בתאריך שבּו מצאו אותי, ומדי שנה בשנה היו השכנים באים לראותו ותמיד נאלצו להזדרז, כי הוא פָּרח בחטף.

לפני שהתיישבו לאכול ארוחת ערב ושמו לב לפרח, במשך כל אותו יום שוחחו עליי והראו אותי לשכנים שבאו, כולם, לראות אותי. אחדים מהם אמרו שאסופים אינם תופעה מוזרה כלל וכלל, אם כי להם עצמם טרם נזדמן לראות אסופי או אסופית במו עיניהם, אבל זה מכבר נתגלגל לאוזניהם שנהוג לנטוש אסופים על אחת ממדרגות הכנסייה, מעולם לא למרגלות שער. אחרים אמרו שעד כה היו משאירים ילדים כאלה במוסד: הנזירה שהכניסה אותם לאותו בית אף פעם לא ראתה את האימהוֹת שהשאירו אותם, וכל הנוכחים במקום היו מזועזעים כששמעו מפי השומר, שאם הוא בכלל שם לב אליי, הרי היה זה מפני שהבחין באיזשהו כלב שחור שרחרח אותי. הפשיטו אותי אז כליל וּוידאו שאין שום סימן לנשיכה בגופי, ואחר כך בחנו אותי שוב ושוב, מפני שבמקום שהשאירו אותי בו, גילו בדיעבד כתם כהה. אחת השכנות, הגברת רִיּוּס, אמרה להם שזה היה מן הסתם כתם דם, שייתכן כי בשעה שאמי השאירה אותי שם, היא עדיין דיממה, ובעלת הבית, מַגְדָלֵנָה שמה, אמרה שלדעתה זה אינו בא בחשבון, כי אילו אמנם כך היה, או־אז היו מגלים כתמי דם גם במעלה הרחוב או במורָדו, בעוד ששם לא היה אלא כתם אחד ויחיד. לדבריהם, המוזר מכול היה שכאשר הרימו אותי בחיקם, צחקתי, ושלא ייתכן כי לתינוקת צחקנית יהיו הורים מרושעים, אם כבר סביר להניח שאני פועַל יוצא של אהבה אסורה או של עליבות החיים, חטא נעורים, ושכנה אחת שמתה זמן קצר לאחר מכן אחזה באחת משתי כפות רגליי, נישקה אותה ואמרה: איזו מסכנה.

בשלב זה החלו לתהות בת כמה חודשים אני. בעלה של אחת השכנות אמר להם שאַל להם להשאיר אותי אצלם, שבמקום זה הם אמורים לדווח עליי למשטרה. סתמו לו את הפה באמירה שההליך הזה, שעתו תגיע במועד מאוחר יותר, ובראש ובראשונה צריך לגַלות בת כמה אני בדיוק. אחדים גרסו שאני אולי בת ארבעה חודשים, אחרים טענו שבת חודשיים בלבד; היה אחד שסבר שאני בת חמישה חודשים, ובסופו של דבר הניחו שגילי אולי שלושה חודשים, והורידו לי מהסינר את הפתקה שהייתה מחוברת לַבַּד בסיכת ביטחון. זאת הייתה חתיכת נייר שנתלשה מִדף ברשלנות והיה רשום עליה שֵׁם בעיפרון, סֵסִילְיָה ס. נֶאמר אז שהאותיות מורות כי נרשמו בידי מישהי שאיננה מיומנת בכתיבה, אולם בעל הבית, דקדקן שהבחין בכל פרט, הסב את תשומת ליבם של שאר הנוכחים לכך שהשם סֵסִילְיָה נכתב בקפידה רבה יותר מן האות ס. המסקנה הייתה שמי שכתבה את שמי לא יכלה לכתוב אותו עד תום, מפני שניכר בה כי כשהתחילה לכתוב את שם המשפחה, ידה רעדה ובה בעת נתקפה בכי. ומתוך כבוד, בלשכה לרישום אוכלוסין רשמו אותי לפי מה שנכתב שָׁם: סֵסִילְיָה ס.

2

לפעמים הייתה הגברת רִיּוּס באה לבקר אחרי ארוחת הערב ובמקרים שכבר קודם לכן השכיבו אותי לישון, היא הייתה נכנסת על בהונותיה לחדרי ומסמנת את הצלב ממצחי ועד כפות רגליי כדי שהסימן הזה יעניק לי הגנה. כמעט תמיד שמעתי אותה בבואה, אבל העמדתי פנים שאני ישֵׁנה, וכשבערבים מסוימים הייתה דעתה מוסחת והיא לא באה, מרוב ציפייה לבואה לא יכולתי להירדם. השכנות האחרות עוררו בי במידת מה פחד. בשעות אחר הצהריים, כאשר ישבתי על המדרגה העליונה בגרם המעלות היורד לגינה, כל אימת שהיה מזג אוויר טוב, או מאחורי הכּניסה למטבח, אם היה קר, נהגתי לצותת לדבריהן. קולותיהן בקעו מעבר לחלון או נתגלגלו, מרוחקים, מבעד לדלת העץ העבה. לעיתים קרובות שוחחו על הוריי. באחד הימים אמרו שאמי נמנתה בוודאי עם אותן האומניות ששרות בפרהסיה ותוך כדי כך גם רוקדות להן, ארבעה צעדים קדימה וארבעה אחורה, מאלה ששוכבות עם כמה גברים שמתחשק להן, ויום בהיר אחד מגַלות שנכנסו להריון בלי שיהיה להן מושג ממי הילד. פעם אחרת אמרו שהיא הייתה כנראה מרקיזה שנסעה ללדת אותי במקום רחוק, ליד הגבול, סיפרה מעשיות שהיא נוסעת למרחצאות, ואחר כך הפקידה אותי בידי איזושהי ענייה כדי שזאת תגַדל אותי, אחר כך היא מתה, וכשזאת שגידלה אותי לא קיבלה עוד כסף, היא נפטרה ממני בדרך היחידה שעמדה לרשותה. באחד הימים סיפרה הגברת מַגְדָלֵנָה לשכנות שבסביבות חודש אפריל בשנה שמצאו אותי, מישהי בשחורים עם מַכְבֵּנָה מבריקה בשיער הייתה נעמדת פעמים אחדות בקרבת מקום ומתבוננת בגינה, תמיד לפנות ערב, שהיא עצמה בזמנה לא ייחסה לכך חשיבות, אבל בדיעבד כשנזכרה באישה הזאת, הדבר נראה לה מוזר. היא הוסיפה שהאישה ההיא נשאה בחיקה תינוקת, שזאת הייתי מן הסתם אני, שהיא בוודאי תרה אחר מקום שבּו תוכל להשאיר אותי, ושהיא בחרה בשער גינתם, מפני שגם אם הוא לא עשה רושם של כניסה לאחוזה מפוארת, ניכר בו שהוא כניסה למעונם של אנשים אמידים וטובי לב יותר מאשר בעלי ארמון — דבר שניכר בפרחי גינתם, כה רבּים וכה מטופחים. הגברת רִיּוּס תמיד חזרה ואמרה אותו דבר עצמו: שהם עשו לי עוול בכך שרשמו אותי בשם שהופיע על הפתקה, כי באחד הימים הוריי, אם עודם בחיים, יחפשו איפה אני ויבואו לקחת אותי. אמרו לה שאין מצב, כי אף אחד לא רוצה ילדים לאחר שזנח אותם כך, מפני שאפילו אם הם מקבלים חינוך, מילדים כאלה יש יותר צרות מאשר שמחות. ואפילו לאחר שהם גדלים, הם לעולם לא יפצו אותך על כל הבעיות שגרמו. ובאחד הימים באה הגברת רִיּוּס והביאה איתה שני סדינים ישָׁנים שלדבריה יוכלו לשמש אותי. ומאז ואילך הורו לי לנצל את הסדינים הישָׁנים האלה.

גדלתי בישיבה על אותה מדרגה. תמיד הקשבתי לדברים שאמרו כל הנשים ההן שלא מצאו חן בעיניי, ראיתי איך כַּנְפִיּוֹת הָאֶדֶר נושרות ומתפזרות והתבוננתי בשמש שמעל לשיחי הוורדים. פתאום שמעתי את האדון זָ'אוּמֶה אומר: אני הולך למִגדל. ברגע שהוא עזב, מיד התחילו לדבר על אבא שלי. האדון זָ'אוּמֶה תמיד טען שאבי היה בלי צל של ספק מוזיקאי, וזאת הסיבה שבגללה הוא קרא לי סֵסִילְיָה. הן אמרו שהוא בוודאי היה אדם רע מאוד ושלי יש אוזניים של פושעת, תנוכי אוזניי ממש דבוקים ללחיי, וזאת שהדביקה לי את השם שלי הייתה בוודאי אמי, זה כנראה היה השם הראשון שעלה על דעתה, שם עצוב שהיה כך לשמי. אני חשבתי על הכַּנְפִיּוֹת שנושרות, מתפזרות ואחר כך נשארות שרועות על האדמה כמוני. ואוזניי החלו להציק לי. משום כך מיששתי אותן שוב ושוב. אמרו שאבי הוא בוודאי מאותם גברים הרוצים להרוג את המלכה, מאלה המטמינים פצצות על פסי הרכבת שהיא נוסעת בה, שודדים החיים אך ורק כדי להעלות את הכול באש. שאמא שלי נפטרה ממני כי אבי היה בכלא. וכולן בעיני רוחן ראו אותו פוסע שעות שלמות בדרכים, מאובק כל כולו וידיו אזוקות, ואיש מאנשי המשמר האזרחי נלווה אליו מכל צד. כי עד כדי כך מסוכן היה. אמרו שייתכן כי הוא צעיר, וכשנשבר להן לספר כמה הוא רע, הן העלו סברה שמדובר אולי דווקא באיזשהו זקן עשיר בעל אילן יוחסין, כזה שרקוב מכסף ומתשוקות חולניות.

היו ימים שאחרי הצהריים הייתה מגיעה לביקור גברת קטנה וזקנה, עם לחיים קמוטות, רכות כמשי, ועיני חרסינה כחולות, תמיד מפוחדת, והיא באה לבקר רק מדי פעם בפעם מפני שגרה הרחק. לדעתה היה אבי כנראה סטודנט עני ואמי נערה ענייה שאילצו לעבוד כמשרתת מגיל ארבע־עשרה ואילך. לפעמים הכריחו אותה להראות את הצלקת שנהגה לכסות בצווארונים גבוהים, עשויים מבד טוּל ומהודקים במעין אטבים. היא הייתה נערה יפה והאהוב שלה כפה עליה לאכול יחפה, ובשעת קינוח הסעודה הורה לה להניח את כפות רגליה על השולחן והיה מרעיף עליהן נשיקות. בסופו של דבר תקע לה סכין בצוואר, אבל נשאר לה מספיק כוח כדי לזחול למרפסת ולקרוא לעזרה, בעודה מותירה נהר דם אחריה. יום אחד שאלה אותה הגברת רִיּוּס אם תנוכי אוזניו של אותו האהוב היו דבוקים ללחייו, והאורחת השיבה בחיוב, ואני שישבתי בחברתן הסתכלתי על מרפקי הגברת מַגְדָלֵנָה, והם הגעילו אותי בגלל האדמומית שפשתה בהם, ובדיוק כשהסתכלתי עליהם, החטיפה לי הגברת רִיּוּס מכה על היד ואמרה לי להפסיק למשש את אוזניי. ועדיין זכור לי היום שהצבע הסגול נכנס בו לחיי, אחר צהריים קיצי וכל התריסים מוגפים, עם זהרורי אור שאפשר היה לראות רק מבעד לחרכים. באה אז לביקור גברת גבוהה בשמלה שצִבעהּ כסיגל ריחני ולראשה הינומה מעוטרת בכתם קטיפה מתחת לעין, וסיגליות על החזה ונעליים בצבע סיגל, וכאשר היד שלה חלפה שוב ושוב על פני הסיגליות שלחזהּ, אמרה שסביר להניח כי אבי היה מסוג האנשים שמתי־מעט דומים לו, משום שאני עצמי התברכתי, לדבריה, בפנים של נימפה ושל קדושה, ופחד אלוהים לחשוב בכמה מרורים יאכילו אותי הגברים כשאהיה גדולה.

האדון זָ'אוּמֶה והגברת מַגְדָלֵנָה רצו שאקרא להם סנדק וסנדקית, אבל לא קראתי להם כך אף פעם. היו להם שתי בנות דודות שהיו תאומות, ואף על פי שהיו בנות קצת יותר משלושים, הן היו שובות לב ושחצניות בעלות מרפקים יפים. שם האחת היה מָרִיָּה־סִינְטָה ושם האחרת רָקֵל. החבר של זאת שנקראה מָרִיָּה־סִינְטָה היה עשיר מאוד ובעל רכב, הייתה לו מכונית שחורה, מרופדת מבפנים בצבע אגוזי לוז, וכל פעם שהמכונית חנתה לפני הבית, השכנים עקבו בסתר אחר הנהג שבציפייה לאהובתו הסתובב הלוך וחזור כארי בסוגר. היא תמיד נסעה לבית האופּרה לִיסֵאוּ. החבר של זאת שנקראה רָקֵל לא היה כזה עשיר. היה קשה מאוד לדעת מי מהן היא האחת ומי היא האחרת, אבל בסוף למדתי להבדיל ביניהן, מפני שהאחת התלבשה בראוותנות והאחרת פחות. והבדלתי גם הודות לתכשיטים. מָרִיָּה־סִינְטָה ענדה רק אבני חן. רָקֵל — מחרוזת של פנינים קטנות עם פנינה אחת גדולה יותר שהשתלשלה באמצע. מָרִיָּה־סִינְטָה הייתה לפעמים אוחזת בפניי ואומרת שאני מזכירה לה מישהו שיצא לה להכיר, אך היא אינה זוכרת עוד מי זה... יום אחד אחזה בידי, התבוננה בה מלמעלה שעה ארוכה ואמרה שקודם לכן לא הבחינה בכך, אבל מעולם לא ראתה יד כזאת אצל אף ילדה, יד יפה כל כך; זו נראתה לה יד של ילדה שאביה פסנתרן. ואני פרצתי בבכי.