הצלופח

בפתח הספר

אריאל רטהאוז

מבחר זה של שירת אאוג'ניו מונטלה בעברית הוא פרי יוזמתו של עוזי בהר המנוח, שהלך לעולמו בחודש אוקטובר 2021.

אהבתו של עוזי לשירת מונטלה היתה ארוכת שנים; הקריאה הממושכת בה ובביקורת ובמחקר עליה היקנו לו בקיאות מרשימה בעולמו הפואטי של מונטלה. בתקופת חייו האחרונה הרבה לתרגם משירת מונטלה לעברית עד שחשב שהגיע הזמן לכנס תרגומים אלו ולהוציאם לאור כספר. אולם ידיעת האיטלקית שלו היתה מוגבלת. עבודתו התבססה על גרסאות אנגליות של השירים, וכמובן זה עורר בליבו שאלות ותהיות עקרוניות לגבי טיבה ומשמעותה.

בנובמבר 2020 כתב לי והציע שאהיה שותפו ליוזמה. ״אני חושב,״ כתב, ״שיצרתי אקוויוולנט עברי אמיתי (לא 'טכני') לשירים כפי שאני מכיר אותם. אבל התרגום הוא מכלי שני, או שמא נאמר מ'כלים שניים', ופה כמובן קבור הכלב. כוונתי היתה לעשות תרגום ולא 'אימיטציות' בנוסח רוברט לואל (אוהב אותן מאוד) או בנוסח פאונד (גאוניות בעיניי)״.

מה שעוזי רצה, אם כן, היה לשוב ולגשת איתי ל״כלי הראשון״ ולדלות היישר ממנו את שירת מונטלה. קראתי את התרגומים ששלח לי, ובמקומות רבים התרשמתי מאוד מהאינטואיציה הנהדרת שאפשרה לו, גם דרך ״כלי שני״, לפענח גוני גוונים של מבע, להבין מה העיקר, מהי הנימה הנכונה, מהו הצליל הדרוש. אבל שאיפתו להמציא לקורא הישראלי תרגום ולא ״אימיטציה״ תבעה בהכרח שינויים מרובים בנוסח שקבע, כדי לשקף יותר את המקור כהווייתו.

קיבלתי את ההצעה, גם מפני שעוזי ערך בחוכמתו מבחר משלושת הספרים הראשונים של המשורר (1925, 1939, 1956). זו תקופת ההישגים הפואטיים הגדולים של שירת מונטלה, והיה נראה לי, כפי שנראה לי עכשיו, שמבחר הממוקד באותן שנים הוא מה שדרוש באמת כדי לפתוח את שערי יצירתו, הלא־מוכרת כל כך בארץ, לפני קהל הקוראים הישראלי.

לא היתה היכרות אישית מוקדמת בינינו, אבל למדנו להכיר זה את זה בעבודתנו המשותפת, שאליה נרתמנו בחריצות למרות מחלתו הקשה. במשך כשישה חודשים נפגשנו פעמים רבות בביתו בתל אביב, כדי לעבור ביחד על המקור, על התרגום ועל השינויים המוצעים, ולקבוע נוסח סופי מוסכם על שנינו. מצבו הבריאותי הלך והחמיר, עד שפגישותיי האחרונות איתו היו יותר בגדר ביקור חולים. ועם זאת רצה שניפגש. אולי נאחז בשארית כוחותיו בעבודה זו כדי להרגיש עוד חי, אולי קיווה שנצליח בכל זאת לסיים.

למרבה הצער לא הספקנו לעבור על הכול לפני מותו. יש דברים שנשארו פתוחים, לא־מוכרעים, ושהיה עליי להכריע בהם לבדי. אני מקווה שלא התרחקתי יותר מדי ממה שהיה מסכים לו, אילו יכולנו להכריע יחד. את ההערות לשירים עיבדתי וערכתי אחרי פטירתו; לא היתה לנו כל אפשרות לדון בתוכנן ובניסוחן.

בחירת השירים היתה כאמור של עוזי. ככל בחירה מסוג זה, גם היא מבוססת בחלקה על טקסטים ״קנוניים״ ובחלקה על העדפות אישיות. בוודאי אפשר היה לכלול שירים חשובים ומשמעותיים נוספים, או לתת ביטוי ופתחון פה להעדפות אחרות. אבל אין ספק, כפי שעוזי העיר, ש״זהו מבחר שירים מהמיטב של מונטלה״.

יש לקוות שתרגומו של המיטב הזה לעברית יעורר התעניינות מחודשת במשורר האיטלקי הגדול.

אריאל רטהאוז

התרגום מבוסס על המהדורה הביקורתית של שירי מונטלה, שפורסמה בידי בֶּטאריני־קונטיני: E. Montale, L'Opera in versi, Einaudi, Torino 1980. השירים מופיעים לפי סדרם במהדורה זו ולא לפי הסדר הכרונולוגי. תאריכי חיבור השירים הידועים צוינו בסוגריים מרובעים.

תאריכים בחיי מונטלה

1896 אֶאוּגֶ'ניו מונטלה נולד ב־12 באוקטובר בגֶ'נובה, עיר הנמל בצפון־מערב איטליה, בנם השישי של ג'וזפינה ריצ'י ודומניקו מונטלה. אביו שותף בעסק משפחתי לסחר במוצרים כימיים. הילד גדֵל בג'נובה ומבלה את ימי הקיץ בבית המשפחה, בעיירה מונטֵרוסו שלחוף הים הליגורי. הבית, החוף והים יהפכו מוטיב מכונן ומרכזי בשירתו המוקדמת.

1915 משלים את לימודיו בבית ספר מקצועי ומקבל תעודת רואה־חשבון. במקביל מתחיל לרכוש השכלה הומנית־ספרותית כאוטודידקט, המרבה לבקר בספריות העירוניות. הוא גם מתחיל ללמוד זמרה אופראית אצל הבריטון־לשעבר ארנסטו סיבורי, לימוד שיתמיד בו עד 1923 (סימני חיבתו למוזיקה ולמלודרמה ניכרים היטב בשיריו).

1916 מפרסם את מאמרו הראשון, ביקורת מוזיקלית על האופרה ״גופרֶדו מאמֶלי״ מאת המלחין ליאונקבאלו. כותב את השיר ״בטלת צהריים חיוורת ומהורהרת״, הטקסט המוקדם ביותר שייכלל, כעבור תשע שנים, בקובץ שיריו הראשון.

1917 קורא ספרות צרפתית, ומתחיל להיחשף בעזרת אחותו הגדולה מַריאנה, סטודנטית באוניברסיטה, לכתבי פילוסופים כשופנהאואר ואמיל בוטרו (Boutroux). עדות ללימודיו המקיפים היא ביומן מתקופה זו, שיראה אור אחרי מותו בכותרת Quaderno genovese (״פנקס־ג'נובה״, 1983). בחודש אוגוסט מתגייס לצבא ומשתתף בקורס קצינים מזורז.

1918 מפקד כקצין זוטר על עמדה קדמית באזור האלפים המזרחיים, ומשתתף בדרך זו בקרבות מלחמת העולם הראשונה.

1920 משתחרר מהצבא וחוזר לג'נובה. מתיידד עם אומנים צעירים, כמו הפסל פרנצ'סקו מֶסינה והצייר פיליפו דה פיזיס, ומפרסם מאמר ביקורת על קמילו זבַּרבָּרו (Sbarbaro), משורר בן ליגוריה שלימים יהיה לידידו. מכיר את הנערה אנֵטה דֵלי אובֶּרטי, המתגוררת דרך קבע ברומא ומבלה את ימי חופשת הקיץ במונטרוסו עם משפחתה; הנערה, שאותה יכנה ״ארלֶטה״, תהיה לאחד ממקורות ההשראה של שירתו המוקדמת.

1922 מפרסם את שיריו הראשונים בכתב העת Primo tempo, הרואה אור בטורינו בעריכת ג'קומו דֶבֵּנֵדֵטי וסרג'יו סולמי (את סולמי הכיר בעת שירותו הצבאי).

24–1923 בחודשי החורף נפגש בג'נובה עם רוברטו (בובי) באזלֶן, איש ספרות ופובליציסט אנין טעם מטרייסטה, שמגלה לו את יצירותיו של בן טרייסטה אחר, הסופר איטלו סבֶבו (Svevo).

1925 בחודש מאי מוסיף את חתימתו למניפסט האינטלקטואלים האנטי־פשיסטים של הפילוסוף בנדטו קרוצֶ'ה. ביוני רואה אור ספר שיריו הראשון, Ossi di seppia (״עצמות דיונון״), בהוצאת הספרים גובּטי, טורינו. המו״ל פיירו גובּטי (Gobetti) הוא עיתונאי והוגה דעות, אנטי־פשיסט מהשורה הראשונה, שהוכה בפראות בידי בריונים של מוסוליני בשל דעותיו ומאמריו (הוא נאלץ לעזוב את איטליה, ובתחילת 1926 נפטר כגולה בצרפת). בספרו הראשון של מונטלה אין כל מסר פוליטי גלוי, אבל צעירים רבים יפרשו את אי־הנחת הקיומית שבו – אחד מנושאיו המרכזיים – כביטוי למבוכה לנוכח המצב הפוליטי באיטליה.

בסוף השנה מפרסם בכתב עת את המאמר Omaggio a Italo Svevo (״הומאז' לאיטלו סבבו״), הסולל את הדרך להכרה במסַפר מטרייסטה כאחד מגדולי הספרות האיטלקית המודרנית.

1927 מתקבל לעבודה בהוצאת הספרים בֶּמפּורד (Bemporad) בפירנצה, ועובר להתגורר שם. מחבר את השיר ״ארסניו״ ומפרסם אותו בכתב העת Solaria. באוגוסט כותב לסבבו על היכרותו עם פאונד: ״לפני ימים מספר שוחחתי עם משורר אמריקאי מיודד מאוד עם ג'ויס ואליוט, המשורר עזרא פאונד... ופאונד זה, שנהנה ממוניטין של גאון (אליוט הקדיש לו פואמה) משמיץ בכל לשון של השמצה את העולם האנגלוסקסי ומהלל ומשבח את העולם שלנו. – גם בובי [באזלן] הוא ממעריציו של פאונד. איך אפשר לא לאבד את הצפון?״

1928 השיר ״ארסניו״ מתפרסם בכתב העת Criterion של ת״ס אליוט בתרגומו האנגלי של מריו פראץ. מהדורה שנייה מורחבת של ״עצמות דיונון״ (ריבט, טורינו) נדפסת עם מבוא מאת אלפרדו גַרג'יוּלו, אחד מחשובי מבקרי הספרות באיטליה.

1929 ב־26 במרס מתמנה למנהל ״מועדון וייסֶה״ (Gabinetto Viesseux), ספרייה חשובה ואחד ממוסדות התרבות היוקרתיים בפירנצה. שם הוא נפגש עם סופרים וחוקרי ספרות, ובהם אֶליו ויטוריני, קרלו אמיליו גאדא, ג'אנפרנקו קונטיני ועוד. עובר לגור בשכירות בביתם של מטֵאו מרנגוני ודרוּזילה טנצי מרנגוני, אחות אימה של נטליה גינצבורג (אז נטליה לוי). לימים תיפרד דרוזילה מבעלה ותהיה לבת זוגו של המשורר, ולבסוף תהיה לאשתו.

1931 מהדורה שלישית של ״עצמות דיונון״ נדפסת בהוצאת הספרים קרבה (Carabba), לנצ'יאנו. ביוני נפטר אביו, דומניקו (דומינגו) מונטלה.

1932 בעקבות זכייתו בפרס הספרותי Antico Fattore מתפרסמת חוברת צנומה של חמישה שירים, La casa dei doganieri e altri versi (״בית המוכסים ושירים אחרים״, ואלֵקי, פירנצה).

1933 ב״מועדון וייסה״ הוא מכיר את היהודייה האמריקאית אירמה ברנדיס, חוקרת ספרות איטלקית ושירת דנטה בפרט המבקרת בפירנצה לעתים תכופות. היא תהיה הנמענת של שירי אהבה רבים שיחבר המשורר במשך שנות השלושים והארבעים. אירמה מכונה ״קְליציה״ בכמה שירים מאוחרים, ובכינוי זה היא מוזכרת בחקר שירת מונטלה.

1938 באוקטובר אחותו האהובה מריאנה נפטרת במילנו. ב־1 בדצמבר מחליט דירקטוריון ״מועדון וייסה״ לשחרר את ״ד״ר [כך!] אאוג'ניו מונטלה מתפקיד המנהל״ מפני שאיננו חבר במפלגה הפשיסטית. הוא שוקל להגר לארצות הברית, גם כדי להיות קרוב לאירמה, שמעתה תחדל לבקר בפירנצה בשל החוקים האנטישמיים של הפשיזם.

1939 מתחיל לעבוד כמתרגם ספרות אמריקאית, אנגלית וספרדית. באפריל עובר לגור בדירה חדשה עם דרוזילה טנצי. באוקטובר ספר השירים השני שלו, Le Occasioni (״ההזדמנויות״), רואה אור בהוצאת אינאוּדי, טורינו. במהדורות מאוחרות יותר של הספר תופיע ההקדשה ״a I. B.‎״ (לאירמה ברנדיס).

1942 בנובמבר אימו ג'יוזפינה נפטרת במונטרוסו.

1943 ביוזמת ידידו הפילולוג וחוקר הספרות ג'אנפרנקו קונטיני חוברת השירים Finisterre (משמעות שם גאוגרפי זה היא ״סוף הארץ״, וברור הרמז למלחמת העולם כאירוע אפוקליפטי) מתפרסמת בלוגאנו שבשווייץ.

1944 בחודשי החורף, בעיצומה של הרדיפה הנאצית־פשיסטית, מסתיר בביתו בפירנצה את המשורר אומברטו סבא ואת הצייר־הסופר קרלו לוי, שניהם יהודים נמלטים. בספטמבר דרוזילה טנצי לוקה בדלקת חוליות קשה ומתאשפזת בבית חולים (ומשמשת נושא לשיר ״בלדה שנכתבה במרפאה״).

1945 מצטרף למפלגה הסוציאל־ליברלית Partito d'azione (מפלגת הפעולה). משתתף בהקמת העיתון הדו־שבועי Il Mondo, שלא יאריך ימים וייסגר כעבור חצי שנה. נדפסת מהדורה שנייה ומורחבת של ״פיניסטרה״ (בַּרבֵּרה, פירנצה).

1946 מתחיל לעבוד כעיתונאי ביומונים Corriere d'Informazione ו־Corriere della Sera.

1948 מתקבל ככתב קבוע ב״קוריירה דלה סרה״ ועובר להתגורר במילנו. במרס נוסע לאנגליה, ושם נפגש לראשונה פנים אל פנים עם ת״ס אליוט.

1949 בינואר מכיר בטורינו את מריה לואיזה ספציאני, שלה יקדיש שירי אהבה (הוא מכנה אותה Volpe, ״שועלה״). בשנות השמונים תעמוד ספציאני, משוררת חשובה בזכות עצמה, בראש מכון לחקר שירת מונטלה.

1950 באוגוסט זוכה בפרס סן מרינו לשירה.

3–1952 מבקר פעמיים בפריז, ושם נפגש עם אלבר קאמי ועם אינטלקטואלים צרפתים אחרים.

1955 בספטמבר מתחיל לפרסם מאמרי ביקורת מוזיקה בעיתון ״קוריירה ד'אינפורמציונֶה״.

1956 ביוני מתפרסם ספר השירים השלישי שלו, La bufera e altro (״הסערה ועוד״) בהוצאת ספרים נֶרי פּוֹצה (Neri Pozza), ונציה. בספטמבר זוכה בפרס ויארֶג'יו לשירה. קובץ כתבים שלו בפרוזה, Farfalla di Dinard (״פרפר של דינר״), רואה אור במהדורה לא־מסחרית. ב־1960 יפרסם אותו המו״ל מונדדורי (מילנו) במהדורה לקהל הרחב.

1961 אוניברסיטת מילנו מעניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד לספרות ולפילוסופיה.

1962 ביולי מתחתן בכנסייה ליד פירנצה עם דרוזילה טנצי, שהקשר עמה התקיים, בעליות ומורדות, מאז שנות השלושים. בדצמבר, במילנו, זוכה בפרס הבינלאומי על שם פֶלטרינֵלי מטעם ה״אקדמיה דֶה לינצֶ'אי״.

1963 באפריל מתחתן בנישואים אזרחיים עם דרוזילה בפירנצה. באוגוסט היא נופלת ברחוב ושוברת את עצם הירך. אחרי כשלושה חודשי אשפוז היא נפטרת בבית החולים הכללי במילנו.

1964 בינואר סוקר כעיתונאי את ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בארץ הקודש. מבקר בירושלים.

1966 לרגל יום הולדתו ה־70 כתב העת Letteratura מקדיש לו גיליון מיוחד. חליפת המכתבים בינו לבין איטלו סבבו רואה אור.

1967 בינואר מקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קימברידג'. ביוני נשיא איטליה, ג'יוזפה סאראגט, ממנה אותו ל־senatore a vita (סנטור לכל ימי חייו) בזכות הישגיו הספרותיים.

1971 המו״ל מונדדורי מפרסם את ספר השירים הרביעי שלו, ״סָטוּרָה״ (Satura). בספר מכונסים שירים שהתחברו בשנים 70–1962 (חלקם נדפסו קודם לכן במהדורות מצומצמות או פרטיות). שני מחזורי שירים הקרויים ״כְּסֶניה״, שבמרכזם דמות אשתו המתה דרוזילה (המוזכרת בשם החיבה Mosca, ״זבוב״) בולטים במיוחד. הספר מסמן מפנה חד בסגנונו הפואטי של מונטלה, הנדרש מעתה לנימת שיחה פשוטה ופתוחה יותר, לאירוניה גלויה, ללשון ולאוצר דימויים יומיומיים.

1973 השימוש בפואטיקה החדשה נמשך בספר שירים חדש: Diario del '71 e del '72 (״יומני 71' ו־72'״), היוצא לאור אצל מונדדורי, מילנו.

1974 תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת רומא.

1975 באוקטובר נודע רשמית דבר זכייתו בפרס נובל לספרות. ב־10 בדצמבר מקבל את הפרס מידי מלך שוודיה בשטוקהולם, וב־12 בו נושא שם את הרצאתו: E' ancora possibile la poesia? (״האם עדיין תיתכן השירה?״).

1977 עוד ספר שירים מתפרסם בהוצאת מונדדורי: Quaderno di quattro anni (״פנקס ארבע שנים״).

1980 מהדורה שלמה של כל שיריו עם נספח פילולוגי־מחקרי מקיף, L'Opera in versi, רואה אור בהוצאת אינאודי על ידי רוזנה בֶטריני וידידו הוותיק של מונטלה, ג'אנפרנקו קונטיני.

1981 ב־12 בספטמבר המשורר נפטר בבית חולים במילנו. טקס דתי רשמי מטעם המדינה נערך בקתדרלה של מילנו. ב־15 בספטמבר גופתו נטמנת בבית קברות בפירנצה לצד אשתו, דרוזילה־מוסקה.

אחרי מותו בשנת 1986 החלה ידידה צעירה של מונטלה, המשוררת אנליזה צ'ימה, לפרסם שירים מתוך עזבונו של המשורר. השירים השתמרו בתוך מעטפות סגורות, ומונטלה ביקש מצי'מה שהחל מחמש שנים מיום מותו תיפּתח מעטפה אחת מדי שנה ויתפרסמו השירים השמורים בה. ב־1991 כונסו בכרך אחד השירים שהתפרסמו עד אז, וב־1996, משנפתחה המעטפה האחרונה, פרסמה הוצאת הספרים מונדדורי את המהדורה השלמה של השירים, 84 במספר, תחת הכותרת Diario postumo (״יומן לאחר המוות״), בעריכתן של אנליזה צ'ימה עצמה והחוקרת רוזנה בֶּטריני. הפרסום הניע את אמות הסִפים בעולם הספרותי והאקדמי באיטליה. משחק ״הישארות הנפש הפואטית״ של המשורר לא עורר כשלעצמו תמיהה, אך הועלו ספקות לגבי אמינות פרטי הסיפור של צ'ימה וטענות על איכות השירים ועל סגנונם, והיו ששללו את ייחוס היצירה למונטלה. למעשה נטען שרובו או לפחות חלקו של הספר הוא מעשה עיבוד או זיוף של אנליזה צ'ימה, שכביכול השתמשה, בלא מיומנות רבה, בציטוטים משירת מונטלה והעלתה על הכתב שברי שיחות שהתנהלו בינה למשורר הקשיש.

בראש שוללי האותנטיות של השירים עמד הפילולוג דנטה איזֵלָה. מנגד, הפילולוגית מריה קורטי צידדה באמינות ה״יומן״ והעידה כי שמעה מפי מונטלה עצמו על מזימתו השובבנית ״לחמוד לצון לפילולוגים״, שיצטרכו לשבור את הראש ולהתמודד עם צדדים לא־צפויים בכתיבתו. קורטי גם העידה שראתה את מונטלה מוסר בפועל גיליונות שירים לידיה של צ'ימה. הפולמוס הגיע לשיאו בין שלהי 1997 לחורף 1998, ואז דעך. עם זאת, הספקות בדבר האותנטיות של הקובץ לא הוסרו כליל, ולא מעט ממשיכים לפקפק בה. ב־2014 נערך באוניברסיטת בולוניה כנס מומחים בנושא זה, והטענה בדבר העיבוד או הזיוף הועלתה בו מחדש ובמשנה־תוקף.