מדרגות נעות

פתח דבר

אנחנו נוסעים על רחוב ויצמן, השעה מאוחרת יחסית והעיר הרדומה ממילא, שקטה לחלוטין בחלקה הדרומי. חלונות הפג'ו הכסופה פתוחים לרווחה וריח של לחות קיצית באוויר. מהרדיו בוקע שיר קיטשי לגמרי של סטייסי אוריקו, There's Gotta Be More to Life, ואני שרה בקול ועפה.

"נשמע כאילו יש לשיר הזה משמעות מעבר בשבילך," שי אומר.

הוא צודק. שיר פופ קיטשי, לא עמוק במיוחד, ועם זאת ממש התחברתי אליו. חולפות כמה שניות שבהן אני פשוט לא שם. אני בניו־יורק, צועדת וחוצה רחובות ושדרות, עולה על הסאבווי, עוצרת בסטארבקס, מתענגת על הלבד, בעיקר, אבל לא רק, כי זה כל כך נורמלי ומקובל.

יש בי מעין דיסוננס, מצד אחד אני כל כך אוהבת אנשים ורגילה להיות בחברה כמעט כל הזמן, ומצד שני נעים לי גם להיות לבד. החברויות והקשרים שבחיי הם חלק בלתי נפרד מתפיסת האושר שלי, לא שאני תלויה באחרים, אבל היחסים העמוקים שנרקמו עם אנשים שונים בחיי חשובים לי מאוד. ועם זאת יש בי חלק שרוצה לנוח. לתחזק את כל הקשרים האלה זו עבודה לא פשוטה – החברות מהתיכון, מהעבודה, מהלימודים, המשפחה, דגש חזק על אימא שלי, ושי. לפעמים יש לי הרגשה שניהול הקשרים האלה הוא סוג של עבודה נוספת בשבילי נוסף לכול. אני זו שסומכים עליה שתשמר אותם ותיזום מפגשים, ובו בזמן אני בזוגיות כבר שבע שנים ועובדת בשתי עבודות כדי לממן את לימודי התואר הראשון שלי.

אז כן, כיף לי ואני מאושרת על כך שזכיתי להיות מוקפת בחברות, בבן זוג מדהים ובאימא שהיא כמו חברה, אבל אני בת 25 והכול כל כך צפוי. אני מביטה קדימה והכול ידוע מראש. אנחנו נסיים את התואר, נעבור לגור יחד, נמצא עבודה, נתחתן, נביא ילדים וזהו. אין הפתעות ואין תפניות בעלילה. הגבר הראשון שאי פעם הייתי איתו יהיה בעלי. לא משנה עד כמה הוא מדהים, והוא מדהים, אין ספק, טוב לב, תומך, חכם בטירוף, אמביציוזי, נאמן, כיפי, יפה תואר, ואוהב אותי כל כך, ועם זאת, אני כבר רואה את עצמי כמה שנים קדימה נשאבת לאותם הרהורים של גיל 30 – מה היה קורה אילו...

"לאן נעלמת לי?" קולו של שי קוטע את חוט המחשבה שלי.

"מה?" אני מגיבה כמישהי שהתעוררה כרגע משנתה. "וואו, סליחה. נכנסתי לרגע למצב בהייה," אני עונה בחיוך נבוך, מקווה שלא פיתח איזו מיומנות של קריאת מחשבות בדקות האחרונות.

"אז מה אמרנו? הולכים לסרט?" אני מנסה להשיב את רצף השיחה ולהתנער מהעובדה שברור לי שימינו יחד ספורים.

פרק 1

"בוקר טוב!" עמוס מברך את כולם בכניסתם למשרד לישיבת הבוקר. לא ברור למה אני כל כך אוהבת את הישיבות האלה של ימי רביעי. כולם בלי יוצא מן הכלל רואים בהן תיק מעיק, ורק אני מתמוגגת מההתייצבות הזו ב־9:00 בדיוק, כשבמקביל ישנה פריסה של ארוחת בוקר בחדר הישיבות. זה כנראה חלק מהניסיון שלי להיאחז בכל טיפה של מסגרת שאני יכולה למצוא באורח החיים הכאוטי כסוכנת נדל"ן במנהטן.

"יש לך פגישות היום?" כריס שואל בעודנו מלקטים פריטים לצלחת.

אין יותר אמריקאי מכריס, הוא האוֹל אמריקן גָאי הטיפוסי. בלונדיני, כחול עיניים ויפה תואר. הוא מרכיב משקפי ראייה לעיתים, מה שמוסיף לסקס אפיל המסתורי שלו. הוא עבר מאוהיו לניו־יורק לפני שלוש שנים, חי בצ'לסי ועוסק בנדל"ן בעודו חולם להגשים את עצמו כמוזיקאי.

"כן, שתיים האמת, פיננשיאל דיסטריקט ואפטאון," אני משיבה.

"חרוצה," הוא עונה בחיוך נבוך מעט.

מהות התקשורת בינינו לא כל כך ברורה לי, בטוח שזה יותר מיחסי משרד קורקטיים, סוג של חביבות הדדית הגובלת לעיתים בפלירטוט, אבל אני לא מצליחה להניח את האצבע בדיוק.

"קדימה כולם, לעזוב הכול, מחשבים, בייגלס, בואו נתחיל," עמוס אומר בקול פורמלי.

עמוס, כפי שהשם מסגיר, גם הוא ישראלי, על אף הניסיון להסתיר את המבטא ככל שרק יוכל. לא שאני שופטת, גם אני פיתחתי מבטא אמריקאי משהו, שיישמע לכל ישראלי ממוצע מתיימר מעט, לא מאלו שכבר לא זוכרים את השפה וחייבים לשלב ארבע מילים באנגלית בכל משפט באופן לא משכנע, אבל כזה שממש לא מסגיר את היותי מהגרת בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. עמוס ייסד את החברה לפני כעשור וחצי וכעת ישנם שני משרדים בעיר. המשרד שבו אני עובדת ממוקם בצ'לסי שבלב מנהטן.

במהלך הישיבה עמוס מזכיר לנו שהחודש נושא עימו המון הזדמנויות עבור כולנו, כאילו שאנחנו לא זוכרים שאותו הדבר נאמר גם בחודש שעבר וגם בזה שלפניו, כמה אנחנו חייבים להיות בפִּיק סְטֶיְיט כדי להגיע לתוצאות ולהיות עקביים במאמצי הפרסום והשיווק שלנו. זה באמת כישרון לדקלם את אותה מנטרה על בסיס שבועי ולגרום לה להישמע כקונספט חדשני ומהפכני. הישיבה מסתיימת אחרי מעגל הכוח המביך משהו, שבו כולנו עומדים יחד ומוחאים כפיים בנמרצות בניסיון להעלות את רמת האנרגיה והמורל במשרד. אני מסתובבת לעבר המחשב שבעמדתי ומארגנת את רשימת הדירות שתכננתי להראות ללקוח של השעה 12:00. יש לי בדיוק שעה ורבע להתאפס לפני שאני יוצאת לכיוון הסאבווי ולהספיק לשתות קפה בדרך. עם הזמן הגעתי למסקנה שאני לא ממש מתענגת על קפה, אבל משהו בריטואל הזה של שתיית קפה בדרך לפגישה קוסם לי וגורם לי להרגיש ניו־יורקרית טיפוסית.

העבודה שלי משתנה מיום ליום, השגרה היא היעדר שגרה ודפוס קבוע, וכדי לא ללכת לאיבוד אני מנסה ככל שאפשר ליצור איזושהי רוטינה והתנהלות קבועה. אני קמה בשעה קבועה, מגיעה בכל בוקר מוקדם למשרד ויוצרת לו"ז קבוע מבחינת פרסומים ולקוחות שאני פוגשת.

"ג'ון בשעה 12:00 בפינה הצפון־מזרחית של רחוב 73 והשדרה השלישית," אני קוראת מתוך הפולדר שיצרתי לקראת הפגישה. יש לי חמש דירות להראות ומשם אחתוך לאזור המִיטְפָּקִינְג, שם קבעתי דרינק עם עמית, השותף והבסטי שלי. אני אוספת את חפציי, מוודאת שיש לי מספיק כרטיסי ביקור, ארנק וסלולרי.

"ביי כריס, סִי יוּ לֶיְיטֶר," אני אומרת בחיוך ומתקדמת בלי לחכות לתגובה, שולחת נשיקה באוויר לאמילי שבעמדת הכניסה ויוצאת מהמשרד.

ההמתנה למעלית, כרגיל, אורכת כמה דקות, מה שמאפשר לי לעבור שוב על רשימת הדירות ולסדר בראש את מסלול הפגישה עם כל הדגשים שאעלה בדרך – הבר השכונתי, תחנות הסאבווי הקרובות, החנויות שבסביבה... המעלית מגיעה ואני יוצאת מהבניין אחרי איחולי "המשך יום נעים" לדורמנית שבלובי. אני על רחוב 18 והשדרה השישית, צועדת לי בנחישות בנעלי העקב, שהן כנראה כמה סנטימטרים מעל הגובה המומלץ לבריאות הגב שלי, אבל זו הקרבה שאני מוכנה להקריב בשביל תחושת הביטחון שהן מעניקות לי והשלמת הלוק הכללי. בעודי צועדת על השדרה השישית לכיוון הסאבווי אני נהנית מהבריזה הקלה שמלטפת את פניי וממזג האוויר הנעים יחסית, על אף הלחות והחום. ריח שאי אפשר להגדירו במילים נישא באוויר ומעיד בבירור שזהו יום קיץ ניו־יורקי. צפירה של אמבולנס נשמעת ברקע מלווה בצפצופים של נהגי מוניות מיוזעים ומתוסכלים. אני עוצרת בסטארבקס על רחוב 22 ומזמינה לי קפה טוּ גוֹ.

"גרנדה אמריקנו עם חלב דל שומן בבקשה."

זו שפה בפני עצמה לדעת להזמין בסטארבקס, ועברתי כמה ניסיוניות כושלים עד שעליתי על זה. מסתבר שחלק מהז'רגון נוגד לחלוטין את האינטואיציה. גְרַנְדֶה, הוא לא גדול אלא בינוני, וטוֹל הוא האופציה הקטנה ביותר. גוֹ פִיגֵר. נסיעה קצרה בסאבווי ואני יוצאת לכיוון נקודת המפגש. שבע דקות לפני הזמן, אני חושבת לעצמי ומחייכת בעודי מחפשת ספסל לשבת עליו בזמן ההמתנה. קצב החיים הבלתי פוסק במנהטן מביא לפיתוח מיומנות בלתי נתפסת של ניהול זמנים. אני מסוגלת לתזמן כל דבר על הדקה כולל מרווח ביטחון של כמה דקות לשינויים בלתי צפויים. חשוב לי תמיד להקדים לפגישות ולא להגיע ברגע האחרון, זה מקנה לי תחושת ביטחון ועוד כמה דקות כדי להתאפס. ב־12:01 אני קולטת בחור שסורק את השטח ומאשרת לעצמי שזה הוא.

"היי... ג'ון?" אני שואלת בחיוך.

"כן... שירה?" היסוס קל ניכר בקולו.

"כן, נעים להכיר!" אני אומרת בחביבות ומושיטה את היד ללחיצת ידיים רשמית מלווה בחיוך הדדי.

לא משנה כמה פגישות אקיים וכמה לקוחות חדשים אפגוש על בסיס יומי, תמיד אחוש את המבוכה ההתחלתית הזו שמלווה את רגעי ההיכרות הראשונים.

"יצא לנו טוב עם מזג האוויר, יום מהמם היום, לא חם מדי," אני מציינת בהתלהבות, תמיד טוב להיעזר בנושאים ניטרליים כמזג האוויר כדי לשבור את הקרח.

"כן, בהחלט," הוא עונה בחיוב.

"טוב, אז נתחיל עם הדירה הראשונה. היא בבניין ממש מולנו, יש לנו פגישה במשרד הליסינג שם בעוד כמה דקות," אני מכריזה בביטחון.

בדרכינו לבניין הוא מספר שזוהי הדירה הראשונה שאליה יעבור בגפו, עד עכשיו תמיד חלק דירות עם שותפים, והוא ממש מתרגש מהפרק החדש הזה בחייו. חשבתי לעצמי שזה סימן נהדר שהוא נפתח כך, הוא מרגיש בנוח וזה תמיד עוזר בתהליך ומעלה את הסיכויים שהוא ידבק בי כסוכנת שלו. התחרות בעיר כל כך אינטנסיבית ולכולם יש גישה לאותו מאגר מידע ולאותן דירות בשוק השכירות, כך שבסופו של דבר האינטראקציה הבין־אישית הזו היא שקובעת. במהלך הפגישה גיליתי שהוא רווק, בן 32. שׁוֹקִינְג, אני חושבת לעצמי, איך קורה ששמונים אחוז מהלקוחות שלי הם גברים רווקים? לא שאני מתלוננת, אבל זה קטע, יכול להיות שאני מזמנת את זה? נוֹאט טוּ סֵלְף, להפסיק או שדווקא לדבוק בקריאת ספרי הניו־אייג' שלי כגון כוחו של התת־מודע.

הפגישה מסתיימת בערך אחרי שעתיים. היא הייתה ממש מוצלחת. על סמך הפידבק שהוא נתן לי קבענו שאראה לו עוד כמה דירות מחר ונתקדם משם. אנחנו נפרדים בחיוך ואני מרגישה התרגשות קלה מהעובדה שנתראה מחר, מנסה להבין אם מהפוטנציאל הגבוה של סגירת עסקה או מזה שאראה אותו שוב.

תתאפסי! לא לשכוח את החוק – לא חושבים על אף לקוח בקטע רומנטי עד שתמה האינטראקציה העסקית, שיננתי לעצמי בהחלטיות והבנתי שאצטרך לדחות את הדרינק עם עמית, אני חייבת לחזור למשרד ולתאם פגישות נוספות לפני הפגישה איתו מחר. אני נכנסת לתחנת הגְרַנְד סֶנְטְרָל, שם הסתיימה הפגישה, ויורדת במדרגות הנעות, מחליטה הפעם שלא לדהור קדימה ופשוט לעמוד ולהמתין בסבלנות עד שאגיע לקצה המסילה.

חודש יולי והלחות האין־סופית של ניו־יורק בחודשי הקיץ לא מאכזבת גם הפעם, בתוספת נגיעה של חימום גלובלי, בתחנת הסאבווי יש הרגשה של סאונה יותר מתמיד. ריח זיעה חריף בוקע מהאדון שלפניי, ויש נגיעות של ריח שתן באוויר כמצופה מתחנת סאבווי מרכזית בגבולות העיר הסואנת. אני סורקת את השטח כאילו שעברתי איזו הכשרה מקצועית במוסד בגלגול קודם, מנסה לפענח אם מישהו נראה חריג היום, נושם בצורה מואצת או לובש בגד הנראה גדול ממידותיו הטבעיות. כרגיל, זיהיתי לפחות שתיים–שלוש דמויות חשודות וחישבתי את סיכויי ההישרדות שלי ברגע שיפעילו את חגורת הנפץ בהסתמך על המרחק בינינו.

אני לא חרדתית, יש לי סלידה עזה מהמילה הזו, שמעוררת חרדה בפני עצמה, אבל כן עוברות לי מחשבות מלחיצות בראש לעיתים, למי לא? לא נראה לי שאפשר לגדול בארץ, להיות בשנות העשרה במהלך שנות התשעים כשכל שבוע אוטובוס אחר מתפוצץ ולא לחשוב על הסבירות שמישהו עם מטען יחליט ללחוץ על ההדק בקרבתי.

פורים 1996 נצרב לי בזיכרון, היינו בביתה של שגית לוי ועשינו חילופי משלוחי מנות בשיטת הענק והגמד. התכנון היה להגיע לתחנה המרכזית בעירנו ויחד לנסוע באוטובוס לדיזנגוף סנטר, בימים שההַארְד רוֹק קפה היה ההיילייט של העיר, או כך לפחות חשבנו. כל ההתרגשות נגדעה באיבה כשמהמרקע בקעו קולות של מבזק חדשות המבשר על עוד מחבל שהתפוצץ במרכז תל אביב. אז איך אפשר עכשיו, כמעט שבע שנים אחרי ה־11 בספטמבר, כשהכחדת הכופרים היא האג'נדה הקיומית של תאי דאעש ואל קאידה ברחבי העולם, שלא לחשוב על זה?

שרדתי, אני על הסִיקְס טְרֵיְין. אני לא מתכוונת להיכנס ללחץ גם בקרון, גם ככה אין לי לאן לברוח כרגע. "סְטֵנְד קְלִיר אוֹף דֶה קְלוֹסִינְג דוֹרְס," קולו של הכרוז מכריז על רחוב 34 כתחנה הבאה. אני מנסה לבדוק אם יש לי מזל עם הוויי פיי כדי להזמין מקום להיום בערב, לדייט השבועי שלי עם עמית. עמית הוא החברה הכי טובה שלי פה בעיר, ובאופן מפתיע הוא לא הומו, וכן, זו מערכת יחסים אפלטונית לגמרי, יותר כמו יחסי אח–אחות ממש קרובים. למען האמת, כשחושבים על זה, חיי החברה שלי בניו־יורק דלים בהרבה מאלו שהיו לי בארץ, שם הייתי מוקפת חברות הזמינות כמעט בכל עת, אבל הם לא היו מביישים אף סיטקום אמריקאי טיפוסי, מין הכלאה קסומה של "וויל וגרייס" ו"חברים".

אורן, אחי, שמי שהכיר אותנו כשרק הגענו לעיר לפני כמה שנים היה בטוח שאנחנו תאומים, מתגורר לא רחוק ממני, בווסט וילאג'. יש את הבסטי הגיי, אדווין, הידוע בכינויו אדי, ועמית כמובן, שהוא על תקן הבסטי הסטרייט שלי. היו לי כאן עוד כמה חברות מאוד קרובות אבל במהלך השנים הן חזרו לארץ בשאיפה להקים משפחה ולבסס את עצמן. ועל אף הצמצום במצבת החברים היום־יומית, אני מרגישה שלמה.

סיפור האהבה שלי עם ניו־יורק החל עוד הרבה לפני הביקור הראשון שלי שם. כבת לאב דֵּנִי ואימא תמנייה שתקשרו רוב הזמן באנגלית, תמיד הייתי חשופה לשפה. אומנם אבי הוא לא בדיוק האדם הכי תקשורתי, אבל עדיין התקשורת, גם אם מינימלית, באנגלית בשנות ההתבגרות שלי הספיקה לעורר אצלי את הכמיהה העזה לצאת מגבולות ארצנו הקטנה. כבר מגיל צעיר הייתי אובססיבית לקומדיות רומנטיות, בייחוד לאלו שסיפורן מתגולל על רקע התפוח הגדול. אימא שלי תמיד התייחסה אליי ואל אורן כאל אנשים בוגרים, ואפשרה לי, למרות שהיו מי שהרימו גבה, לצפות בתכנים פחות הולמים לגילי. מובן שלא מדובר בפורנו רך, אבל כבר בגיל 12 צפיתי ב"אישה יפה" כשאימא שלי מכסה את עיניי בסצנות הנועזות. איכשהו כל הנתונים האלה יצרו אצלי כמיהה בלתי מוסברת ליצור תסריט הוליוודי משל עצמי.

הייתי נוסעת לדיזנגוף סנטר וקונה לעצמי מגזינים אמריקאיים רדודים במיטב כספי, בימים שרק פתחו את דַאנְקֶן דוֹנַטְס, מה שלימים נכשל נחרצות. וכמו אוטודידקטית אמיתית שנחושה להיות מושכלת לפני כל סיטואציה, שיננתי טיפים שיכינו אותי לנשיקה הראשונה שלי מ"טִין מגזין" האמריקאי. עד היום, בגיל 29, הגיליון הספציפי על הנשיקה הראשונה עדיין אצלי, הוא כבר החליף כמה גלגולי צבעים וכעת הוא צהוב על סף המתפורר. כבר בגיל 16 הייתה לי תוכנית והיה לי ברור שאחיה בניו־יורק בצורה כזו או אחרת. בימים ש"דוסון קריק" כיכב על המסכים ו"נו דאוט" הוציאו את "דונט ספיק", רועי, שהיה החבר "הרציני" הראשון שלי, קיבל ממני הצעות נישואים בלתי פוסקות בזכות האזרחות האמריקאית שלו, שנענו בסירוב מנומס.

"יש!" אני מחייכת לעצמי, שריינתי מקומות להיום בערב, סְפַּיְיס מַרְקֶט במיטפאקינג בשעה 19:00. זה משהו שלא היה קשה לי להתרגל אליו, הדרינקים המוקדמים אחרי העבודה. בכל פעם שאני מגיעה לביקור בארץ, בשעה 21:00 רק מחליטים לאן יוצאים, ומסיימים את הערב בחצות במקרה הטוב. איך מתנהלים ככה? אולי הזדקנתי? אבל להיות מחוץ למיטה בשעה 23:00 נשמע לי כרגע כמו עינוי סיני. ללא ספק עוד סממן ששנות העשרים עוד רגע מאחוריי.

הרכבת עוברת את התחנה ברחוב 23, מישהו עובר בקרון ומדיף את ריח הבושם הכחול של פולו ראלף לורן, ואני נזרקת אחורה בזמן. מדהים עד כמה ריח ומוזיקה יכולים לתפקד כמכונת זמן קסומה שזורקת לסיטואציות כל כך רנדומליות וספציפיות בעבר שלא נראו ראויות לזכור בו ברגע. קראתי שהמוח יוצר התניה בין הסיטואציה לבין אותו ריח שאפף או מוזיקה שנשמעה ברקע. ואני מוצאת את עצמי חושבת על שי, לא חשבתי עליו כבר כל כך הרבה זמן.

המשך הפרק בספר המלא