שח ומט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שח ומט
מכר
אלפי
עותקים
שח ומט
מכר
אלפי
עותקים
4.5 כוכבים (164 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
70.4 מחיר מוטבע על הספר 88
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

  • שם במקור: Check & Mate
  • תרגום: דנה טל
  • הוצאה: הספרנית
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: רומן רומנטי, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 349 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 1 דק'

תקציר

רומן היריבים לאוהבים המושלם!

מלורי גרינליף לא מתקרבת יותר לשחמט: המשחק המקולל הזה הרס לה את החיים ופירק את המשפחה שלה. בגיל 18 היא עסוקה מדי בהישרדות, במריבות עם הבנק ובטיפול באמא ובאחיות שלה. עד שיום אחד היא נגררת בחוסר רצון לטורניר למטרות צדקה, ושם היא קורעת את הצורה לקוטל המלכים, הילד הרע של השחמט, אלוף העולם הנוכחי וסמל סקס בהתהוות, נולאן סוייר האחד והיחיד. 

העולם כולו נדהם מהטירונית האלמונית שניצחה את נולאן, אבל מה שמפתיע באמת את מלורי זה כמה נולאן רוצה לשחק איתה שוב. ושוב. מלורי הודפת את הניסיונות להחזיר אותה לעולם השחמט, אבל כשהיא מגלה כמה כסף אפשר להרוויח בכל טורניר, היא לא יכולה לוותר על ההזדמנות להציל את המשפחה שלה. 
וגם אם היא לא מוכנה להודות בזה, היא נמשכת יותר מדי ללוח, לכלים, למשחק שחשבה שהשאירה מאחור, ולקוטל מלכים אחד, חתיך וגאון ומעצבן במיוחד.

פרק ראשון

הקדמה

"לפי המקורות שלי, אתה סמל מין של דור ה־Z."

הטלפון כמעט נופל לי מהידיים.

או־קיי: הטלפון נופל לי מהידיים, אבל אני מצילה אותו לפני שהוא נופל לתוך צנצנת מלאה באמוניה. ואז אני מציצה סביב על הכיתה בשיעור הכימיה, תוהה אם עוד מישהו שמע את זה.

התלמידים האחרים שולחים הודעות בטלפון או סתם משחקים עם הציוד שלהם. גברת אגרוול יושבת ליד השולחן שלה ומעמידה פנים שהיא בודקת עבודות, אבל כנראה קוראת פאנפיק ארוטי של ביל ניי. ריח של חומצה אצטית בתקווה־לא־קטלני נישא מהעמדה שלי, אבל האיירפודס עדיין תקועות לי באוזניים.

אף אחד לא שם לב אלי או לסרטון בטלפון שלי, אז אני לוחצת פליי וממשיכה לצפות בו.

"זה היה במגזין טיים לפני שבועיים. על השער. תמונה של הפרצוף שלך, ואז 'סמל מין של דור ה־Z'. איך זה גורם לך להרגיש?"

אני מצפה לראות את הארי סטיילס. טום הולנד. טימותי שאלאמה. כל חברי להקת הבנים הקוריאנית בי־טי־אס מצטופפים יחד על ספה של איזושהי תוכנית לֵייט נייט שהאלגוריתם של הנגן האוטומטי של יוטיוב החליט שבא לו לנגן לי אחרי שנגמר סרטון ההדרכה של הניסוי בדרגת חומציות. אבל זה סתם איזה בחור. ילד, אפילו? הוא נראה לא שייך בכיסא הקטיפה האדום, עם החולצה הכהה, המכנסיים הכהים, השיער הכהה, ההבעה העגמומית. לחלוטין בלתי קריא כשהוא אומר בקול עמוק ורציני, "אני מרגיש שזה לא נכון."

"באמת?" שואל המארח — איזה ג'ים או ג'יימס או ג'ימי.

"החלק של דור ה־Z נכון," אומר האורח. "אבל סמל המין — פחות."

הקהל לגמרי קונה את זה, מוחא כפיים ומריע, ואז אני מחליטה לקרוא את הכיתוב. נולאן סוייר, כתוב שם. יש תיאור שמסביר מי הוא, אבל אני לא צריכה אותו. אני אולי לא מזהה את הפנים, אבל אני לא זוכרת רגע אחד בחיים שלי שבו לא הכרתי את השם הזה.

תכירו את קוטל המלכים: שחקן השחמט מספר אחת בעולם.

"בוא אני אגלה לך משהו, נולאן: חכם זה הסקסי החדש."

"אני עדיין לא בטוח שאני עומד בקריטריונים." הטון שלו כל כך אדיש, שאני שואלת את עצמי איך היחצ"נית שלו שיכנעה אותו לעשות את הריאיון הזה. אבל הקהל צוחק, וגם המארח. הוא רוכן קדימה, וניכר שהוא מוקסם מהבחור הצעיר הזה שנראה כמו ספורטאי חתיך, חושב כמו פיזיקאי תיאורטי, ושווה כמו יזם בעמק הסיליקון. ילד פלא יוצא דופן ונאה שמסרב להודות שהוא מיוחד.

מעניין אם ג'ים־ג'ימי־ג'יימס שמע את מה שאני שמעתי. הרכילות. הסיפורים שנלחשו מפה לאוזן. השמועות האפלות על ילד הפלא של עולם השחמט.

"בוא לפחות נסכים ששחמט הוא הסקסי החדש. וזה קרה בזכותך — יש תחייה מחודשת של השחמט מאז שאתה התחלת לשחק. מישהו עשה פרשנות למשחקים שלך, וזה נהיה ויראלי בטיקטוק — הכותבים שלי אומרים לי שקוראים לזה 'שחטוק' — ועכשיו יותר אנשים מאי־פעם לומדים לשחק. אבל בוא נתחיל בהתחלה: אתה רב־אומן, שזה התואר הכי גבוה ששחקן שחמט יכול להגיע אליו, ובדיוק עכשיו זכית באליפות העולם השנייה שלך, נגד —" המארח נאלץ להשפיל מבט אל הכרטיסיות שלו, כי רב־אומנים רגילים הם לא מפורסמים כמו סוייר — "אנדראס אנטונוב. מזל טוב."

סוייר מהנהן פעם אחת.

"וממש עכשיו מלאו לך שמונה־עשרה. תזכיר לי מתי בדיוק?"

"לפני שלושה ימים."

לפני שלושה ימים אני חגגתי יום הולדת שש־עשרה.

לפני עשר שנים ושלושה ימים קיבלתי את סט השחמט הראשון שלי — עם כלים מפלסטיק בצבעי ורוד וסגול — ובכיתי מרוב אושר. שיחקתי איתו כל היום, לקחתי אותו איתי לכל מקום, ואז התכרבלתי איתו כשהלכתי לישון.

עכשיו אני אפילו לא זוכרת איך ההרגשה להחזיק רגלי ביד.

"התחלת לשחק בגיל צעיר מאוד. ההורים שלך לימדו אותך?"

"סבא שלי," אומר סוייר. המארח נראֶה מופתע, כאילו הוא לא ציפה שסוייר ילך לכיוון הזה, אבל מתאושש במהירות.

"מתי הבנת שאתה מספיק טוב כדי לשחק באופן מקצועי?"

"בטוח שאני מספיק טוב?"

עוד צחוקים מהקהל. אני מגלגלת עיניים. "ידעת כבר מההתחלה שאתה רוצה להיות שחקן שחמט מקצועי?"

"כן. ידעתי כל הזמן שאין שום דבר שאני אוהב יותר מאשר לנצח במשחק שחמט."

הגבות של המארח מתרוממות. "שום דבר?"

סוייר לא מהסס. "שום דבר."

"ומה —"

"מלורי?" יד נחה על כתפי. אני קופצת בבהלה ותולשת מהאוזן אוזנייה אחת. "את צריכה עזרה?"

"לא!" אני מחייכת אל גברת אגרוול ומחליקה את הטלפון לכיס האחורי שלי. "בדיוק סיימתי את סרטון ההדרכה."

"אה, מושלם. אל תשכחי לשים כפפות לפני שאת מוסיפה את התמיסה החומצתית."

"בסדר."

שאר התלמידים בכיתה כמעט סיימו את הניסוי. אני מקמטת את המצח ומזדרזת כדי להדביק את הקצב שלהם, וכעבור כמה דקות, כשאני לא מוצאת את המשפך שלי והסודה לשתייה שלי נשפכת, אני מפסיקה לחשוב על סוייר, או על איך שהקול שלו נשמע כשאמר שהוא אף פעם לא רצה שום דבר כמו שהוא רוצה שחמט. ואני לא חושבת עליו שוב במשך קצת יותר משנתיים. זאת אומרת, עד היום שבו אנחנו משחקים זה נגד זה בפעם הראשונה.

ואני קורעת לו את הצורה.

חלק ראשון:

פתיחות

פרק 1

כעבור שנתיים

איסטון חכמה, כי היא מפתה אותי לצאת בעזרת הבטחה לבאבל טי חינם. אבל היא גם טיפשה, כי היא לא מחכה עד שאלגום מהבאבל טי שוקולד־שמנת שלי לפני שהיא אומרת, "אני צריכה שתעשי לי טובה."

"לא." אני מחייכת אליה. שולפת שתי קשיות מהצנצנת. מציעה לה אחת, והיא מתעלמת ממני.

"מל. לא שמעת אפילו מה —"

"לא."

"זה קשור לשחמט."

"אה, אם ככה..." אני מחייכת בתודה לבחורה מאחורי הדלפק שמושיטה לי את ההזמנה שלי. יצאתי איתה פעמיים או שלוש בקיץ האחרון, ויש לי זיכרונות עמומים ונעימים ממנה. שפתיים עם שפתון לחות פטל; להקת בון איבר מגרגרת ביונדאי אלנטרה שלה; יד רכה וקרירה מתחת לגופייה שלי. למרבה הצער, השם שלה לא מופיע באף אחד מהזיכרונות הנ"ל. אבל גם היא כתבה מלאני על כוס הבאבל טי שלי, אז הכול בסדר.

אנחנו חולקות בינינו חיוך חשאי קצר, ואני פונה אל איסטון. "אה, אם ככה, אז ממש לא."

"חסר לי שחקן אחד. לטורניר קבוצתי."

"אני לא משחקת יותר." אני בודקת את הטלפון שלי. השעה 12:09 — אני צריכה להיות במוסך בעוד עשרים ואחת דקות. בוב, הבוס שלי, הוא לא בדיוק אדם נחמד וסלחני. לפעמים אני אפילו לא בטוחה שהוא אדם. "בואי נשתה את זה בחוץ, לפני שאני הולכת לבלות את אחר הצהריים שלי מתחת לשברולט סילברדו."

"תעשי לי טובה, מל." היא נועצת בי מבט זועם. "זה שחמט. את עדיין משחקת."

כשהמורה של דארסי, אחותי שלומדת בכיתה ו', הודיע שהוא עומד לשלוח את השרקן של הכיתה ל"חווה בצפון", דארסי, שלא הצליחה לקבל אישור ודאי על קיומה של החווה הזאת, החליטה לחטוף אותו. את השרקן, לא את המורה. אני חיה כבר שנה עם גוליית החטוף — שנה שבמהלכה סירבתי לתת לו שאריות מארוחות הערב שלנו מאז שהווטרינר שאין לנו כסף לממן ירד על הברכיים והתחנן בפנינו לעשות לו דיאטה. למרבה הצער, לגוליית יש יכולת על־טבעית לגרום לי לציית לו בעזרת מבטים בלבד.

בדיוק כמו איסטון. הבעות הפנים של שניהם משדרות את אותה עקשנות טהורה ובלתי מתפשרת.

"לא ולא." אני יונקת מהבאבל טי שלי. אלוהי. "שכחתי את החוקים. תזכירי לי מה בדיוק עושה הסוס הקטן החמוד הזה?"

"מצחיק מאוד."

"לא, באמת, תזכירי לי מה זה שחמט? כשהמלכה כובשת את קטאן בלי לעבור בכלא — ?"

"אני לא מבקשת ממך לעשות את מה שעשית פעם."

"מה עשיתי פעם?"

"זוכרת כשהיית בת שלוש־עשרה וניצחת את כל הילדים האחרים במועדון השחמט של פטרסון, ואז את כל הנוער, ואז את כל המבוגרים? והביאו אנשים מניו יורק כדי שתוכלי להשפיל גם אותם? אני לא צריכה את זה."

למען האמת, הייתי בת שתים־עשרה כשזה קרה. אני זוכרת את זה היטב, כי אבא עמד לידי, כשידו החמימה נחה על כתפי הדקיקה, והכריז בגאווה, לא ניצחתי את מלורי במשחק מאז יום הולדת אחת־עשרה שלה בשנה שעברה. נכון שהיא מדהימה? אבל אני לא מציינת את זה, ובמקום זה צונחת על פיסת דשא, ליד ערוגה מלאה צמחי ציניה שבקושי מחזיקים מעמד. ניו ג'רזי באוגוסט זה לא מקום שמישהו רוצה להיות בו.

"זוכרת מה קרה באמצע משחקי הראווה שלי? כשכמעט התעלפתי, ואת אמרת לכולם להתרחק —"

״— ונתתי לך את המיץ שלי." היא מתיישבת לידי. אני מסתכלת על האייליינר שלה, המושלם, ואז על הסרבל המוכתם בשמן מנועים שלי, וזה נחמד איך יש דברים שאף פעם לא משתנים. איסטון פֶּניה הפרפקציוניסטית, שתמיד יש לה תוכנית פעולה, והסיידקיק המבולגנת שלה מלורי גרינליף. היינו יחד באותה כיתה מאז כיתה א', אבל לא ממש נוצר בינינו קשר עד שהיא הצטרפה למועדון השחמט של פטרסון בגיל עשר. במובן מסוים היא כבר היתה מגובשת לחלוטין. היא כבר היתה האדם המדהים והעקשן שהיא היום.

את באמת נהנית לשחק בשיט הזה? היא שאלה אותי כשציוותו אותנו יחד למשחק.

את לא? שאלתי בחזרה, מזועזעת.

ברור שלא. אני פשוט צריכה שיהיה לי מגוון גדול של תחומי עניין. המלגות לקולג' לא יגיעו אלי סתם ככה. ניצחתי אותה במט תוך ארבע דקות והערצתי אותה מאותו הרגע.

זה מצחיק שאיסטון אף פעם לא אהבה שחמט כמוני, אבל המשיכה לשחק הרבה אחרַי. איזה משולש אהבה מוזר אנחנו יוצרים שלושתנו.

"טוב, אז את חייבת לי על המיץ — בואי לטורניר," היא פוקדת עלי. "אני צריכה קבוצה של ארבעה. כולם או נסעו לאנשהו או שהם לא יודעים את ההבדל בין שחמט לדמקה. את אפילו לא צריכה לנצח — וזה גם למטרות צדקה."

"איזו צדקה?"

"זה משנה?"

"ברור. זה בשביל צוות חשיבה של מפלגה ימנית? הסרט הבא של וודי אלן? מגפה מומצאת, כמו היסטריה או רגישות לגלוטן?"

"רגישות לגלוטן זאת לא המצאה."

"באמת?"

"כן. והטורניר הוא בשביל —" היא מקישה בקדחתנות על הטלפון שלה. "אני לא מוצאת את זה, אבל אפשר להתקדם לסוף השיחה? שתינו יודעות שאת הולכת להגיד כן."

אני מביטה בה בזעף. "אנחנו ממש לא יודעות את זה."

"אולי את לא."

"יש לי עמוד שדרה, איסטון."

"בטח." היא לועסת את כדורי הטפיוקה שלה בתוקפנות, בתעוזה, ונראית פתאום הרבה יותר דומה לדובת גריזלי מאשר לשרקנית.

היא פשוט זוכרת את כיתה ט', כשהיא שיכנעה אותי להיות הסגנית שלה במרוץ לתפקיד נשיאת הכיתה (הפסדנו. אבל ממש). ואת כיתה י', כשמיסי קולינס הפיצה שמועות והיא גייסה אותי לפרוץ לה לטוויטר. וגם את כיתה י"א, כשכיכבתי בתפקיד גברת בנט במחזמר גאווה ודעה קדומה, שהיא כתבה וביימה — בניגוד לרצוני ולמרות שיש לי מנעד של חצי אוקטבה. בטח הייתי מסכימה לעשות בשבילה עוד משהו אידיוטי גם בכיתה י"ב, אם המצב בבית לא היה... בואו נגיד, לא מדהים מבחינה כלכלית, ואם לא הייתי מנצלת כל שנייה פנויה כדי לעבוד במוסך.

"כולנו יודעים שאת לא מסוגלת להגיד לא," מציינת איסטון. "אז פשוט תגידי כן."

אני בודקת את הטלפון שלי — יש לי עוד שתים־עשרה דקות עד לסיום ההפסקה. חם היום כמו מרק, חיסלתי בשנייה את הבאבל טי שלי, ואני מביטה בעניין בשלה. בטעם מלון טל דבש: הטעם השני הכי אהוב עלי. "אני עסוקה."

"עסוקה במה?"

"בדייט."

"עם מי? הבחור של הצמחים הטורפים? או זאת שדומה לפריס הילטון?"

"לא ולא. אבל אני אמצא מישהו."

"נו, תעשי טובה. ככה נוכל להיות יחד לפני הקולג'."

אני מזדקפת ותוקעת בה מרפק. "מתי את נוסעת?"

"בעוד פחות משבועיים."

"מה? הרגע סיימנו את הלימודים, כאילו —"

"כאילו לפני שלושה חודשים? אני צריכה להיות בקולורדו באמצע אוגוסט למפגש היכרות."

"אה." זה כמו להתעורר משנת צהריים מוקדמת ולגלות שכבר ערב. "אה," אני אומרת שוב, קצת בהלם. ידעתי שזה עומד לקרות, אבל איכשהו עם מחלת הנשיקה של אחותי, השבוע שאמא שלי היתה מאושפזת בבית חולים, מחלת הנשיקה של אחותי השנייה, וכל המשמרות הנוספות שלקחתי, איבדתי כנראה תחושת זמן. זה מבעית: אני ואיסטון תמיד גרנו באותה עיר. תמיד נפגשנו לפחות פעם בשבוע כדי לשחק דרגון אייג', או לדבר על דרגון אייג', או לצפות באנשים אחרים משחקים דרגון אייג' ביוטיוב.

יכול להיות שאנחנו צריכות תחביבים חדשים.

אני מנסה לחייך. "כנראה הזמן טס כשנהנים."

"זה נכון, מל? את נהנית?" העיניים שלה מצטמצמות כלפי, ואני צוחקת.

"אל תצחקי. את כל הזמן עובדת. וכשלא, את הנהגת של האחיות שלך או שאת לוקחת את אמא שלך לתורים אצל רופאים, ו —" היא מעבירה יד בתלתליה הכהים ופורעת אותם — מד כעס די ברור אצלה. שבע מתוך עשר, אני מעריכה. "את היית מספר אחת בכיתה שלנו. את גאונה במתמטיקה ואת זוכרת בעל פה הכול. קיבלת שלוש הצעות למלגות — ואחת מהן בבולדר, איתי. אבל החלטת לא לבוא, ועכשיו נראה שאת תקועה כאן, והסוף לא נראה באופק ו... את יודעת מה? זאת הבחירה שלך, ואני מכבדת אותך על זה, אבל לפחות את יכולה להרשות לעצמך לעשות דבר כיפי אחד. דבר אחד שאת נהנית ממנו."

אני מביטה בלחיים הסמוקות שלה במשך שנייה אחת, שתיים, שלוש, וכמעט פותחת את הפה כדי להגיד לה שמלגות מממנות את שכר הלימוד שלך בקולג', אבל לא את התשלומים של המשכנתה על הבית ולא את קייטנת הרולר דרבי של אחותך וגם לא את המזון המועשר בוויטמין סי של חיית המחמד החטופה של אחותך השנייה, או מה שזה לא יהיה שצריך כדי להמס את האשמה שנדבקת לך לתחתית הבטן. כמעט. ברגע האחרון אני פשוט מסיטה את המבט, ובמקרה הוא נופל על הטלפון שלי.

השעה 12:24. שיט. "אני חייבת ללכת."

"מה? מל, את כועסת? לא התכוונתי —"

"לא." אני מחייכת אליה בזריזות. "אבל ההפסקה שלי נגמרה."

"הרגע הגעת לפה."

"כן. בוב לא בעניין של מערכת שעות הומנית ואיזון בין עבודה לחיים. יש אולי סיכוי כלשהו שאת לא מתכוונת לסיים את הבאבל טי הזה?"

היא מגלגלת עיניים כל כך חזק, שתכף ייתפס לה שריר, אבל מושיטה לי את הכוס שלה. אני עושה איתה כיף אגרופים בעודי מתרחקת ממנה.

"תודיעי לי בקשר לטורניר," צועקת איסטון אחרי.

"כבר הודעתי לך."

רטינה. ואז קריאה רצינית ומודגשת, "מלורי," שגורמת לי להסתובב למרות הפחד שהנשימה המסריחה של בוב תצעק עלי שאיחרתי. "תקשיבי, אני לא רוצה להכריח אותך לעשות כלום. אבל שחמט היה פעם כל החיים שלך. ועכשיו את לא רוצה לשחק אפילו למען מטרה טובה."

"כמו רגישות לגלוטן?"

היא מגלגלת עיניים שוב, ואני צוחקת ומתחילה לרוץ לעבודה. אני מגיעה ברגע האחרון. אני אוספת את כלי העבודה שלי, ורגע לפני שאני נעלמת מתחת לסילברדו, הטלפון שלי מזמזם. זה צילום מסך של עלון. כתוב בו: טורניר קבוצתי אולימפי של מועדונים. אזור ניו יורק. בשיתוף עם רופאים ללא גבולות.

אני מחייכת.

מלורי: אוקיי זאת באמת מטרה טובה

ברט איסטון אליס: אמרתי לך. כמו כן:

היא שולחת לי קישור לעמוד באתר רפואה על רגישות לגלוטן, ומתברר שהדבר הזה באמת קיים.

מלורי: או־קיי, אז באמת יש דבר כזה

ברט איסטון אליס: אמרתי לך

מלורי: את מבינה שאת כל הזמן אומרת את זה, כן?

ברט איסטון אליס: לא. מה שאני אומרת כל הזמן זה "צדקתי." אז תשתתפי בטורניר?

אני נוחרת בלעג וכמעט מקלידה לא. אני גם כמעט מזכירה לה בדיוק למה אני כבר לא משחקת שחמט.

אבל אז אני מדמיינת אותה נוסעת לקולג' למשך חודשים — ואת עצמי כאן, לבד, מנסה לנהל שיחה על המשחק האחרון של דרגון אייג' שראיתי עם איזה דייט שרק רוצה להתמזמז. אני חושבת עליה חוזרת הביתה לחג ההודיה: אולי היא תגלח חצי ראש, תהפוך להיות טבעונית, תהיה בקטע של הדפס עור פרה. אולי היא תהיה בן אדם אחר. ניפגש במקומות הרגילים שלנו, נצפה בסדרה הרגילה, נרכל על האנשים הרגילים, אבל זה לא יהיה אותו הדבר, כי היא כבר תכיר חברים חדשים, תראה דברים חדשים, תיצור לעצמה זיכרונות חדשים.

פחד דוקר את החזה שלי. פחד שהיא תשתנה, ותפרח, ולעולם לא תהיה שוב אותו הדבר. אבל אני כן אהיה. אני אשאר כאן בפטרסון, ואדרוך במקום. אנחנו לא נגיד את זה, אבל נדע את זה.

אז אני מקלידה:

מלורי: קיי. פעם אחת אחרונה לפרידה

ברט איסטון אליס: את רואה? צדקתי.

מלורי: 

מלורי: את תחזירי לי בזה שתסיעי את האחיות שלי לקייטנה בשבוע הבא כדי שאני אוכל לקחת עוד משמרות

ברט איסטון אליס: מל, לא.

ברט איסטון אליס: מל, בבקשה. כל דבר רק לא זה.

ברט איסטון אליס: מל, אני מתה מפחד מהן.

מלורי: 

"הי, גרינליף! אני לא משלם לך בשביל שתהיי באינסטגרם או תקני סנדוויץ' אבוקדו. תחזרי לעבודה."

אני מגלגלת עיניים. בלב. "טעית בדור, בוב."

"מה שתגידי. תחזרי. לעבודה. עכשיו."

אני מחליקה את הטלפון לתוך הסרבל, נאנחת ועושה בדיוק את זה.

***

"מל, סבינה צבטה אותי ביד ואמרה שיש לי פה מסריח!"

"מל, דארסי פיהקה לי בפרצוף עם הפה הדוחה והמסריח שלה!"

אני נאנחת, וממשיכה להכין לאחיות שלי את דייסת שיבולת השועל שלהן. קינמון, חלב דל שומן, בלי סוכר או ש"אני אדקור אותך, מל. שמעת פעם על דבר כזה שנקרא בריאות?" (סברינה); חמאת בוטנים, חיקוי נוטלה, בננה ו"את יכולה לשים לי עוד קצת נוטלה, בבקשה? אני מנסה לגבוה בשלושים סנטימטרים עד כיתה ח'!" (דארסי).

"מלורי, דארסי הפליצה עלי עכשיו!"

"לא — סברינה היא חתיכת סתומה שנכנסה לטווח התחת!"

אני מלקקת בהיסח הדעת נוטלה זולה מהכפית, ומפנטזת לשפוך מסיר לק לתוך שיבולת השועל. רק טיפה. אולי שתיים.

יהיו כמה חסרונות, כמו מותם בטרם עת של שני היצורים שאני הכי אוהבת בעולם. אבל היתרונות? אי אפשר להתעלות מעליהם. לא עוד נשיכות חולות כלבת בבהונות הרגליים באמצע הלילה מגוליית. לא עוד התעללות מילולית מרושעת בגלל שכיבסתי את החזייה הוורודה של סברינה, בגלל שלא שמתי את החזייה הוורודה של סברינה במקום הנכון, בגלל שלכאורה גנבתי את החזייה הוורודה של סברינה, בגלל שלא התעדכנתי מספיק מהר במקום הימצאה של החזייה הוורודה של סברינה. לא עוד פוסטרים של טימותי שאלאמה ששולחים אלי מבטים קריפיים מהקירות.

רק אני, משחיזה את הסכין המאולתרת שלי בדממה המבורכת של תא כלא בניו ג'רזי.

"מלורי, דארסי מתנהגת כמו קקי מרוח —"

אני שומטת את הכפית ומתגנבת לחדר הרחצה. זה עניין של שלושה צעדים בערך — אחוזת גרינליף לא בדיוק רחבת ידיים.

"אם אתן שתיכן לא סותמות," אני אומרת בקול הכי קשוח שאני מצליחה לגייס בשמונה בבוקר, "אני הולכת לקחת אתכן לשוק האיכרים ולהחליף אתכן תמורת ענבים מתוקים."

משהו מוזר קרה בשנה שעברה: כמעט בן־לילה שתי הסופגניות הקטנות והמתוקות שלי, שהיו החברות הכי טובות, הפכו לשתי מפלצות רפש יריבות. סברינה הגיעה לגיל ארבע־עשרה והתחילה להתנהג כאילו היא מגניבה מדי בשביל להיות קשורה אלינו גנטית; דארסי חגגה שתים־עשרה, ו... טוב. דארסי דווקא נשארה אותו הדבר. תמיד קוראת, תמיד מפותחת יותר מכולם, תמיד חדת הבחנה באופן שלא פועל לטובתה. ואני חושבת שזאת הסיבה שסברינה השתמשה בדמי הכיס שלה כדי לקנות מנעול חדש ולהעיף אותה מהחדר שהן חלקו (אני הענקתי לדארסי מקלט בחדר שלי — וזו הסיבה לעיניים־עם־אפקט־מונה־ליזה של טימותי שאלאמה ולכלבת הצפויה לי).

"אוי אלוהים." דארסי מגלגלת עיניים. "תירגעי, מלורי."

"כן, מלורי. שחררי את התחת הקפוץ שלך."

אה, כן: ומהו המקרה היחיד שבו שתי כפויות הטובה האלה מצליחות להסתדר? כשהן חוברות נגדי. אמא אומרת שזה גיל ההתבגרות. אני דווקא נוטה יותר לעבר דיבוק, אבל מי יודע? מה שאני יודעת בוודאות זה שלהתחנן, להזיל דמעות או אפילו לנסות לדבר איתן בהיגיון הן לא טכניקות אפקטיביות. כל הפגנה של חולשה מצדי מביאה לניצול ושימוש לרעה, ותמיד מסתיימת בזה שהן סוחטות אותי עד שאני קונה להן דברים מגוחכים, כמו כריות גוף של אד שירן או כובעי סיום לימודים לשרקנים. המוטו שלי הוא למשול באמצעות פחד. לעולם לא לנהל משא ומתן עם הכרישות ההורמונליות, הקיצוניות וצמאות הדם האלה.

אלוהים, אני אוהבת אותן כל כך שבא לי לבכות.

"אמא ישנה," אני מסננת. "אני נשבעת לכן שאם לא תהיו בשקט, אני הולכת לכתוב לכן על המצח בטוש בלתי מחיק, פה מסריח וחתיכת סתומה ולשלוח אתכן ככה לעולם."

"כדאי לך לשקול את זה טוב טוב," מציינת דארסי ומנופפת לעברי במברשת השיניים שלה, "או שאנחנו נשסה בך את המועצה לשלום הילד."

סברינה מהנהנת. "ואולי אפילו את המשטרה."

"יש לה כסף לשלם לעורכי דין?"

"אין מצב. שיהיה לך בהצלחה עם הסנגור השחוק שמקבל משכורת רעב שימנה לך בית המשפט, מל."

אני נשענת על המשקוף. "עכשיו שתיכן מסכימות על משהו."

"תמיד הסכמנו שדארסי מסריחה מהפה."

"אני לא — אבל את ילדה זין."

"אם תעירו את אמא," אני מאיימת, "אני הולכת להוריד את שתיכן באסלה —"

המשך הפרק בספר המלא

עוד על הספר

  • שם במקור: Check & Mate
  • תרגום: דנה טל
  • הוצאה: הספרנית
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: רומן רומנטי, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 349 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 1 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
164 דירוגים
111 דירוגים
31 דירוגים
13 דירוגים
7 דירוגים
2 דירוגים
20/3/2024

מה אהבתי? - הטיזינג בין מלורי ונולאן בסוף. וואו, וואו, וואו, רומנטיקה נקייה במיטבה. - כתיבה נהדרת ודמות מספרת שנונה (הדמות הראשית). - החיזור של נולאן. הוא כל כך חמוד. - ההתרחשויות מאוד ספציפיות לדמויות לחוויות שלהן, לא הרגשתי נפילה לקלישאות. מה פחות אהבתי? - הדינאמיקה בזוגיות לא מאוד סימטרית - נולאן הרבה יותר בוגר ובשל ריגשית לזוגיות מאשר מלורי. בס"כ לגמרי 5 כוכבים.

14
21/3/2024

ספר מעולה, הסיבה שהגבתי כי לאחרונה בנות ממהרות לשלול וזה ממש מונע ממני להבין אם הספר טוב. הספר טוב

12
6/4/2024

זה הספר השני של אלי הייזלווד שאני קוראת וניתן לראות שסגנון הכתיבה שלה מהמם. לא הצלחתי להוריד את הספר מהעיניים אפילו לשניה ואהבתי בספר כמעט הכל. בניית הדמויות, התפתחות העלילה, שילוב השחמט בספר שלמרות שזה הנושא שכנראה הכי פחות מעניין אותי בעולם- התאהבתי בספר. אהבתי במיוחד את הטיזינג בין נולאן למלורי ואת דמותו של נולאן שסימנתי כל כך הרבה משפטים שלו. מה שכן הייתה חסרה לי נקודת מבטו של נולאן בספר. לסיכום אהבתי ממש ואני ממליצה בחום.

6
15/4/2024

א מ א ל ה. קראתי אותו בשש ושלושתרבע שעות בבינג` מוחלט. ראיתי שבהרבה ביקורות פה דובר על הילדותיות של מלורי וחוסר הבשלות ועל האובר דיטייל בשחמט, אבל מלורי רק בת 18 ותוארה בצורה ריאליסטית לבת גילה ומעבר לכך זה ספר שהוא young adults ולא מכוון בקהל היעד שלו למבוגרים. כמו כן, אלי הייזלווד עושה עבודה נפלאה בלתת לדמויות שלה עולם רחב מעבר לרומנטיקה, בלהעניק ערך מוסף ומשהו ללמוד מהספרים שלה. כשמגיעים לספר עם ציפיות תואמות לאופיו, החוויה בהתאם, ובמקרה הזה לפחות עבורי היא הייתה נפלאה, מצחיקה, מעניינת, מרגשת, מלמדת ופשוט נהדרת. מומלץ בעיקר לבנות נוער או לבני נוער.

5
28/3/2024

אני אוהבת את הסופרת הזאת, את הכתיבה המיוחדת, את ההומור וכל סיפור הוא עולם ומלואו. בספר הזה הוא אחד הטובים שלה, שנון, מלא הומור ומרגש.

4
9/4/2024

תענוג של ספר, התיאור של הקשר בין מל לנולאן כתוב ממש ממש טוב וקשה להניח את הספר מהיידים. ראיתי בביקורות שיש יותר מידי שחמט, לטעמי זה דווקא מוסיף לאותנטיות של הסיפור

2
9/4/2024

איזה סיפור מתוק. אמנם מופרך אבל מה אכפת לי. רומן נעורים עם דמויות שנכנסות ללב, גיבורה שנאבקת למצוא את דרכה, סיפור משפחתי מורכב וגיבור מושלם. מה רע? חייכתי חיוך טיפשי והיה לי טוב על הלב כל הספר.

2
3/4/2024

אהבתי מאוד קודם כל אני אוהבת שיש לדמויות תחומי עניין נוספים מלבד העניין שלהם אחד בשני ובספר הזה זה בולט ומעניין. נהנתי מאוד לקרוא ונולאן פשוט קסם.

2
3/4/2024

מדובר בספר קליל ומעולה שאהבתי מאד❣ הכתיבה מיוחדת, סוחפת, מרגשת ושנונה, כשאידאולוגיה פמיניסטית שזורה פה בחוכמה רבה. נהניתי לשחזר כמה מהלכים במשחק המבריק הזה, הינה, מודה קבל עם ועדה, עד כמה שניסיתי, אני עדיין חלשה..🙃 למרות שהתעופפתי על הסדרה ההיא..."גמביט המלכה".👸 אלו יריבים שלוקח זמן רב עד שלומדים לאהוב, בעוד שהכול מתבשל בקפידה, על פתיליה קטנטנה, עם רומנטיקה "נקייה". הסיפור מסופר מפי הגיבורה. שנים של נטירת טינה, של לשכנע את עצמנו לא לעשות דברים שישמחו אותנו, עוברות לאט. אשמה ואחריות הן משאות כבדים, אבל הן גם משהו שאפשר להסתתר מאחוריו, תעשו מה שאתם אוהבים, תבחרו בזה ללא מגבלות.🙏💙 כדי לעשות זאת תצטרכו להסתכל פנימה, לתוככם ולהיות כנים לגבי מה שאתם רוצים להיות. אני נהניתי במיוחד,💙💙💙💙💙 מזמינה גם אתכם. יפעת ארניה

2
2/4/2024

נהניתי מאוד! תיאורי השחמט מבחינתי הם כמו תיאורי קרבות בספרי מדע בדיוני- אז מה אם אני לא מבינה. הספר עדיין מדליק, מרגש ופמיניסטי.

2
30/3/2024

ספר מושלם והכי טוב של אלי היזוולד שתורגם!!! ספר על עולם השח עם דמויות צבעוניות ומעניינות סיפור אהבה מרגש שכתוב כל כך טוב שזה פשע לא לקרוא. נולאן הוא גבר מופנם, שקט ומסתורי והוא מושלם!

2
24/4/2024

מקסים! עשה לי חשק ללמוד לשחק שח 😍

1
20/4/2024

זה הספר השלישי של הייזלווד שאני קוראת ואהבתי מאד גם אותו. הבחירה בעולם השחמט מעניינת ומאתגרת אבל הסופרת הפכה אותה לנגישה גם להדיוטות כמוני...

1
30/3/2024

סופרת מושלמת

1
27/3/2024

ספר מעולה כמו כל הספרים של אלי הייזלווד! היה לי קצת מוזר שהדמויות הראשיות כל כך צעירות כי בספרים הקודמים שלה שקראתי הם היו סביב ה30 אז מוזר פתאום לקרוא על נערה בת 18 אבל העלילה מתוקה ומרגשת, כיף לקרוא!

1
7/5/2025

ספר נוער. טוב וזורם וחמוד כמו שאר הספרים שלה אבל לנוער. לא הבנתי את זה עד שקראתי בסוף את התודות שלה 7שתמיד חלמה להוציא ספר נוער ואז הבנתי, בדיעבד, למה הסצינות הרומנטית מאוד מעודנות. מדבר על בני 18-20 שרק סיימו תיכון.

19/2/2025

וואו, איזה ספר נהדר, מומלץ

14/2/2025

קליל! מעורר מחשבה :)

24/1/2025

מוכרח לציין שהספר הפתיע אותי לטובה עלילה מצחיקה וזורמת שמתפתחת לאט ונושא הספר ממש לא כמו לספר רגיל אבל בטוח תהנו ממש מופלא אחד הטובים ביותר שקראתי

5/1/2025

ספר מרגש. כמות גבוה של ס*ס אהבתי

12/12/2024

ספר מרגש ומומלץ מאוד

12/12/2024

ממליצה. למרות שיש כמה דימויים בעייתיים שחוזרים בספרים שלה. ושהסוף תופס אותך בהפתעה. כשרק סיימתי ליקרוא, ממש התעצבנתי מיזה. כאילו הכותבת חסכה עלינו באיזה רבע ספר, ורק כתבה סוף דבר. אבל, אבל אבל מאז כבר חזרתי לספר כמה פעמים, לפעמים רק לקטעים נבחרים. ביחוד בזמן של עכשיו, זה ספר שעושה נעים בכל מקום.

20/11/2024

אוהבת מאוד את הסופרת, כל ספר שלה מיוחד...ספר שנון, קשה להניח מהיד...את הסוף לא אהבתי, רציתי שימשיך עוד...

10/11/2024

מושלם

4/11/2024

מעולה!! מעולה!! מעולהההה ההתחלה מעט משעממת אבל אחכ הספר מדהים , מצחיק מרגש ופשוט טוב!!!!!

3/11/2024

מקסים, רומנטיקה במיטבה

29/10/2024

שלמות . ספר כיפי וזורם בזכותו התחלתי לאהוב שחמט

25/10/2024

נהנתי מאוד. קריא

22/10/2024

ספר מתוק וכייף להעביר איתו את הזמן אני אוהבת את הכתיבה של אלי הייזלווד

21/10/2024

ואוווו ואו ואו. ספר מטורף אחד היפים שקראתי פשוט כיף לקרוא אותו גם בפעם השנייה אין יותר מידי מה לפרט פשוט ואו תהיו מוכנים לרצון שלכם ללמוד שחמט אחרי הספר הזה לגמרי 5 כוכבים!!

19/10/2024

אין על אלי הייזלווד. פשוט כיף.

14/10/2024

ספר מהמם!!!

4/10/2024

וואו כל כך נהניתי, אחד הטובים בז'אנר

29/9/2024

וואו, אחד הספרים הכי טובים שקראתי בזמן האחרון. דמויות מהממות והרבה מתח מיני. כיף לראות איך כל אחד עם האישיות והקטעים שלו ואיך הם מושלמים כשהם יחד.

23/9/2024

אחד הטובים

4/9/2024

ספר מצחיק מותח ובעיקר כפי לקריאה רומנטי וחשוף

24/8/2024

מושלם, מושלם, מושלם. כמו כל הספרים של הייזלווד!

7/8/2024

הסופרת הכי אלופה שיש! נהנתי ממש!

22/7/2024

ספר מושלםםםם לא הצלחתי להפסיק לקרוא!! זה הספר האהוב עליי מעכשיו!😍

16/7/2024

ספר מעולה!!

3/7/2024

אומייגאד איך שאני אוהבת את הספרים של אלי הייזלווד!!!!

1/7/2024

מעולה מצחיק שנון

30/6/2024

ואו ואו ואו איך אהבתי. לא הצלחתי לעצור ונשארתי לילה שלם. הרבה זמן לא נהניתי ככה ומאוד התלבטתי בגלל הביקורות השנויות. אני חושבת שזה כמו כוסברה או שאוהבים מאוד או שלא. ולדעתי זה הספר היותר אופטימי וטעים שלה. כן יש הרבה פירוט על עולם השחמט אבל זה מה שכיף. ספר מאתגר אינטלקטואלית עם גיבורים שמרגישים אמיתיים ודמויות משנה עם נוכחות והרבה תוכן חכם. דיאלוגים שנונים ודמויות מתפתחות. היה מואי כיף

22/6/2024

מעולה, מצחיק, שנון וסוחף

21/6/2024

בכנות אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. הוא גם מצחיק ממש, וגם רציני ממש במן שילוב שלי היה ממש כיף לקרוא. מאוד התחברתי לדברים מסויימים אצל הגיבורה, ואהבתי מאוד את השילוב בסיפור שבין קלילות לעומק. הסופרת הזו ממש טובה בעיניי

11/6/2024

למרות שלא הכי התחברתי לבחירות של דמות הראשית שהיא צעירה ולא כזו מגובש, עדין מענין לקרא על מה שקורה איתה. הספר כתוב זורם וקולח. נהנתי וממליצה עליו!

5/6/2024

ספר מעולה! צעיר, מצחיק, סיימתי תוך פחות מ24 שעות! התבאסתי כשנגמר

4/6/2024

אלי הייזלווד היא רב אומן!!! אני רוצה לקרוא כ ל מה שהיא כותבת!! איך שח מט יכול להיות כ"כ סקסי ומושך??!! כתוב נהדר, לא רציתי שהספר הזה ייגמר (הערה יחידה: הייתי רוצה סוף יותר ארוך)

10/5/2024

נפלא ומדהים. ספר שכייף לקרוא, קשה להניח מהיד ומצער שנגמר. עלילה מפתיעה, שפה טובה וקולחת.

2/5/2024

מעולה מעולה מעולה!!! הסופרת כותבת כ"כ יפה, חכם ומרגש שאי אפשר שלא לקרא את היצירות שלה אני מהופנטת מהספרים שלה בכל פעם מחדש....תקראו ותהנו

20/4/2024

פשוט נהדר

20/4/2024

מקסים

16/4/2024

נהניתי מכל רגע! ספא פשוט נהדר,!!

12/4/2024

חמוד מאוד זורם

10/4/2024

למרות שהדמויות בגיל צעיר הספר מיוחד עם הומור שנון גם שלעיתים יש יותר מידי תאור טכני של משחקי שחמט עדיין שווה כל רגע של קריאה

10/4/2024

אלי הייזלווד היא פשוט ה סופרת המציינת של האנרגיה מבחינתי היא יודעת למשוך מתח תמידי בעלילה ולשמור את הקורא.ת סקרן אוהד כלפי הדמויות בלי קישוטים מיותרים ובלי עיסוק יתר בדמויות רקע ממש ספר מהנה ונפלא שלא נופל מקודמו. תודה.

9/4/2024

צחקתי בקול וזה לא קורה הרבה בכלל

8/4/2024

ספר מושלם כמו כל הספרים הקודמים שלה

6/4/2024

קריא וחביב

30/3/2024

מעולה

27/3/2024

מתוק במיוחד, רגעי רומנטיקה אמיתיים

27/3/2024

אחרי אכזבה קטנה מהספר הקודם (למרות שלא היה גרוע, פשוט לא עמד בציפיות אחרי ההיפטוזה של אהבה), הספר הזה פשוט טוב! ולמרות שלאלי יש נטייה ברורה לכתוב, לפחות עד עכשיו, תמיד על בחורה חכמה ולא כל כך בטוחה בעצמה, שספק סולדת ספק נמשכת לגבר שהיא חושבת ששונא אותה והקוראים מבינים שמטורף עליה, כן היה בספר הזה סגנון שונה מהספרים הקודמים. דווקא מצא חן בעיני שהוא נקי יחסית, וזה שהבחורה לא חפה מפגמים. ובכללי, אהבה צעירה זה תמיד כיף. אז חמש כוכבים, ואם היה אפשר גם עשר.

26/3/2024

כתוב בצורה טובה ומשעשעת

24/3/2024

מעולה

23/3/2024

טוב, למרות שבדרך כלל אני קוראת אירוטיקה, הסופרת המופלאה אלי הייזלווד❤️ כותבת ספרים שאני לא מסוגלת להניח מהיד! היא רוקמת סיפור מופלא, מלא חום, אהבה, חכמה, ותמיד עם עולם תוכן שהופך מרתק בעקבות הספר - הפעם זה שח-מט. פשוט אושר צרוף. אמיתי ומזוכך🎼💎💝

23/3/2024

סופרת מצויינת. היו קטעים שפשוט צחקתי בקול… מעולה🔥

22/3/2024

איך אני אוהב את הספר הזההה

22/3/2024

קליל ומקסים, מומלץ מאוד!

22/3/2024

מעולה! כתיבה סוחפת, דמויות מעניינות ודיאלוגים שנונים. אהבתי מאוד

22/3/2024

צנוע יותר מהקודמים וקולח מאוד בשני השלישים הראשונים, אך קצת מאבד גובה בשליש האחרון

21/3/2024

נהדר

20/3/2024

בהתחלה לא התחברתי וחשבתי שהוא לא יזרום לי כי פחות התחברתי להיפותזה של האהבה אבללל וואו וואו וואו איך נהניתי!!!, לא רציתי שייגמררר

21/3/2024

אוף התלבטתי איזה דירוג לתת. מצד אחד זה הספר הכי פחות טוב של הסופרת ממש...מצד שני, הוא עדיין ספר נחמד שעושה כזה הרגשה טובה על הלב ויש בו נושא חשוב. בעיקר מרגישה פספוס- כאלו אני לא באמת מכירה את הדמויות, הכל נורא סטריאוטיפי. ממליצה לבוא לספר בלי ציפיות או ידע על הסופרת. כאלו קוראים ספר ראשון שלה .

2
28/3/2024

ספר חמוד. קצת יותר מדי מנסה להיות "מגניב"

1
26/10/2024

טיפה איטי אבל דמיות מקסימות. שווה קריאה

5/10/2024

חהיב מאןד

5/10/2024

אני מהגרופיות של אלי הייזלווד, השאלתי את הספר בלי להביט אפילו בפרק הראשון. אז תוך כדי קריאה מורגש שזה ספר לנוער בוגר,ועדיין לדעתי היה כתוב טוב ונהנתי וסיימתי תוך יומיים. לכן למי שמצפים לסצינות מפולפלות ארוכות... אל. אבל קצת טיזינג יש ;) אני מאוד אוהבת לקרוא את הספר רק מנקודת מבט אחת ובלי "קול מקריין", ואלי בהחלט מצליחה לשים אותנו בראש של מלורי ולחוות את העולם מתוך עיניה. אפילו שכל הספר מלא בשחמט ובמונחי שחמט זה לא גורע מן הסיפור. הדבר שהפריע לי הכי הרבה הוא התרגום וכמות הפעמים שהצירוף "בגלל ש" הופיע - זה טכנית לא צירוף לא תקני אבל צרמה לי התחושה שזה היה תרגום ישיר, בין היתר עם התאמות לא מספקות לקורא הישראלי. לסיכום, נהנתי, ממליצה, "מהמוח באהבה" יושב חזק במקום הראשון ואני שמחה שהוא המשיך לשאוב אותי לחלק הזה בעולם הקריאה.

10/7/2024

התקשיתי עם הפרקים הראשונים חוסר בעלילה עד כדי שיעמום והרבה התחכמויות שאולי נועדו לחפות על החוסר בעלילה בהמשך נעשה יותר מעניין אהבתי את סיפור השחמט המשולב עם התאהבות ומאד אהבתי את קטעי השחמט נראה שהקוראים הצעירים ייהנו מהספר יותר ממני

10/7/2024

ספר חמוד ממש!

23/5/2024

חמוד קליל וסוחף

20/5/2024

באופן כללי: אהבתי מאוד באופן ספציפי: לקח לי 2 פרקים כדי להתחבר לדמויות ולהבין מה קורה, סיימתי את הספר ביום שבת אחד. הספר קליל, מסופר בצורה זורמת ומצחיקה אבל חוץ מדבר אחד- יש בספר המון המון תזכורות לגבי העצמה נשית ופמניזם. הגיבורה מקטינה את הגבר ואת זה לא אהבתי. כל הזמן תזכורות בסיפור על ״האישה הראשונה של השחמט״ . כלומר אם הסופרת בונה את הדמות של הגיבורה כ׳אישה חזקה׳ אז למה לרמוס ולהקטין את הגבר? בזה שהיא מקטינה אותו היא מתחזקת? את זה לא אהבתי, אבל חוץ מזה הרעיון מאחורי הסיפור כיף לקריאה והעלילה זורמת.

3/5/2024

ממש נחמד וכיף לקרוא! אבל קצת מהיר, ואני מרגישה שחסר עלילה. סופרת מדהימה! אני ממליצה בחום לקרוא קודם את הספרים האחרים שלה!!

28/4/2024

סיפור מעניין ,אהבתי שהגיבורה עוברת תהליך רגשי ומתפתחת לאדם בוגר יותר. בהתחלה היה לי קצת קשה להתחבר אבל כשמתרגלים לסגנון הכתיבה נשאבים לסיפור.

22/4/2024

ספר חמוד מאוד, אהבתי את הכתיבה מלאת ההומור, גיבורי המשנה הנפלאים שממש מתחשק להיות חברים שלהם וגם את החיבור המיוחד שבין שני הגיבורים, שהוא לא סתם הידלקות שטחית. הגיבורה עצמה עוררה אצלי רגשות סותרים, אבל מצד שני ההתנהגות שלה תואמת לגילה... הסוף היה קצת ''פרווה'' לטעמי, אבל סה''כ נהניתי

10/4/2024

שמישהו יסביר לי מה הקטע של סופרות לתת לך רמזים מיניים כל הספר לבנות מתח מיני מטורף ואזזזז כשהם באים לשכב פתאום קאטטטט מה הקטע??? אני חיכיתי לסמאט והסמאט לא הגיע היא פשוט סגרה לי את הדלת בפנים וזה לא מקובל עלי!! זה ברור? יופי וחוץ מזה כתיבה טובה ספר למוד בלה בלה בלה

5/4/2024

מסופר מצוין. אבל... יותר מדי שחמט. פחות מדי אהבה

28/3/2024

חביב ונחמד עם הרבה שחמט

27/3/2024

אין ספק שהספר נחמד , בתבנית המוכרת של הסופרת -הבחור גאון בתחומו, מתאהב בבחורה שהיא גם מצליחה באותו התחום, יש בינהם איזשהי איבה אבל הכל אי הבנה והבחור מאוהב בה - ועדין נחמד לקרוא את המחשבות השנונות והדיאלוגים בספר .

24/3/2024

משעשע ומהנה אבל פחות מוצלח מספריה האחרים. התהליך שהגיבורים עוברים לא מספיק ברור והסיום מהיר מדי.

24/3/2024

מתוק ממש

23/3/2024

ספר חמוד מאוד, כייפי וקליל. הורדתי כוכב כי הגיבורה קצת ילדותית מדי, אבל עדיין נהניתי ממנו מאוד

23/4/2024

היה מעניין ומשעשע, אבל הסוף אכזב אותי, ציפיתי לעוד קצת עלילה

2
17/4/2024

ספר חלש, העלילה לא סוחפת וחסר קצת מהכל. הדרך שהסוף כתוב די מבאס. לא הצלחתי להתחבר.

1
17/4/2024

נהנתי מהספר- חמוד, קליל, מעניין. ואז הסוף היה ממש מאכזב

1
23/12/2024

זה ספר נוער והוא אכן כזה. הדמות של מלורי מאוד ילדותית. הדמות של נולן, היא כל דמויות הגברים של אלי הייזלווד והאמת שזה קצת ממצה את עצמו אם להיות כנה. לדעתי לא מתאים מעל גיל 25.

27/8/2024

כמו בספר הקודם של הסופרת - הכתיבה שנונה, מצחיקה, מלאה בתיאורים אשר גורמים לך לא לרצות להניח את הספר. למרות שהספר הזה ספציפית מתאים יותר לבני נוער עדיין הדמויות משכנעות מאד והעלילה מרתקת ומעניינת. מסכימה עם שאר הביקורות לגבי הסוף המפוספס.

9/4/2024

יותר מידי מידע על שחמט

28/3/2024

ספר נחמד, הדמויות טובות אבל בהתחלה היה לי קצת קשה עם השפה של הגיבורה, היו דברים שקראתי ולא הבנתי מה אני קוראת, אולי כי היא ממש ילדה ואולי בגלל תרגום לא מוצלח. בכל מקרה זה משתפר בהמשך, מתח שנבנה בצורה מאוד איטית בין הדמויות ואין בכלל סצנות סקס. עם זאת מדובר בסיפור אהבה יפה מאוד ועדין בין דמויות עוצמתיות שהחיים הקשו עליהם בילדותם אבל הם מצאו זה את זו.

24/3/2024

ממש מאכזב ביחס לספרים האחרים שלה. מלא מלל טרחני שלא תורם לעלילה. המשכתי לקרוא בציפיה שיקרה כבר משהו והעלילה והדמויות יתקדמו אך לשווא.

23/3/2024

יותר מידי מידע על שחמט.

21/3/2024

הרבה פחות טוב מהיפותזה של אהבה. הגיבורה מאוד ילדותית. הגיבור הרבה יותר בוגר. קצת מאכזב.

1/4/2024

אכזבה ממשית גם יחסית לספר הקודם , הקטעים בהם הגיבורים יחד הם ממש ספורים כולל קטע סיום ממש קצר ולא מוצלח במיוחד, רוב מוחלט של הספר הגיבורה מדברת עם עצמה או חושבת על האחיות הקטנות שלה בזמן האחרון הספרים שמתורגמים הם ברמה ממש נמוכה - חבל

1
4/3/2025

שעמומון. לא מתרומם בשום שלב. *אין סמאט בכלל*

17/10/2024

פחות טוב מספרים אחרים של הייזלווד. עושה רושם שנכתב לבני הנעורים. הגיבורה צעירה, וילדותית בהתאם, כך גם סיפור המסגרת. קריצות רבות מדי ל woke בלי חיבור לעלילה. סך הכל משעמם, חוזר על עצמו, אפשר לוותר.

29/3/2024

מאכזב. משהו נמרך. נבנה באיטיות מייסרת. לא היה שום שיא למעט איזה ״כתבה״ נוסח הארי פוטר ששופכת אור על השתלשלות העיניינים.

23/3/2024

חביב וזהו. עשו מסביבו הרבה רעש יותר ממה שצריך.

20/5/2024

קראתי את שני הספרים של הסופרת שתורגמו לעברית. כול כך נהנתי מהם ולכן קניתי את הספר אפילו מבלי לקרוא פרק ראשון. והספר הזה הוא אכזבה. הספר משעמם. הכרחתי אֶת עצמי להמשיך לקרוא, ויותר דילגתי מאשר קראתי. הגבורה מעצבנת כול כך, העלילה מלאכותית עד שנמאס. וממש משעמם ודוחה לעקוב אחרי התנהגותה של הגבורה . הנחמה היחידה היא הגיבור שבאופן הזוי הסופרת מציגה אותו כבתול. בקיצור ממליצה לכם לא לקרוא! כנראה שהסופרת מרוב זה שהיא התמקדה בהערצתה את החלאות האלה החמאס וביזוי ישראל עד ש”נדפק לה השכל, ויכולת הביטוי שלה. התעוותה.

4
13/4/2024

משעמם מדיייי כןל התיאורים על השח מט

1
שח ומט אלי הייזלווד

הקדמה

"לפי המקורות שלי, אתה סמל מין של דור ה־Z."

הטלפון כמעט נופל לי מהידיים.

או־קיי: הטלפון נופל לי מהידיים, אבל אני מצילה אותו לפני שהוא נופל לתוך צנצנת מלאה באמוניה. ואז אני מציצה סביב על הכיתה בשיעור הכימיה, תוהה אם עוד מישהו שמע את זה.

התלמידים האחרים שולחים הודעות בטלפון או סתם משחקים עם הציוד שלהם. גברת אגרוול יושבת ליד השולחן שלה ומעמידה פנים שהיא בודקת עבודות, אבל כנראה קוראת פאנפיק ארוטי של ביל ניי. ריח של חומצה אצטית בתקווה־לא־קטלני נישא מהעמדה שלי, אבל האיירפודס עדיין תקועות לי באוזניים.

אף אחד לא שם לב אלי או לסרטון בטלפון שלי, אז אני לוחצת פליי וממשיכה לצפות בו.

"זה היה במגזין טיים לפני שבועיים. על השער. תמונה של הפרצוף שלך, ואז 'סמל מין של דור ה־Z'. איך זה גורם לך להרגיש?"

אני מצפה לראות את הארי סטיילס. טום הולנד. טימותי שאלאמה. כל חברי להקת הבנים הקוריאנית בי־טי־אס מצטופפים יחד על ספה של איזושהי תוכנית לֵייט נייט שהאלגוריתם של הנגן האוטומטי של יוטיוב החליט שבא לו לנגן לי אחרי שנגמר סרטון ההדרכה של הניסוי בדרגת חומציות. אבל זה סתם איזה בחור. ילד, אפילו? הוא נראה לא שייך בכיסא הקטיפה האדום, עם החולצה הכהה, המכנסיים הכהים, השיער הכהה, ההבעה העגמומית. לחלוטין בלתי קריא כשהוא אומר בקול עמוק ורציני, "אני מרגיש שזה לא נכון."

"באמת?" שואל המארח — איזה ג'ים או ג'יימס או ג'ימי.

"החלק של דור ה־Z נכון," אומר האורח. "אבל סמל המין — פחות."

הקהל לגמרי קונה את זה, מוחא כפיים ומריע, ואז אני מחליטה לקרוא את הכיתוב. נולאן סוייר, כתוב שם. יש תיאור שמסביר מי הוא, אבל אני לא צריכה אותו. אני אולי לא מזהה את הפנים, אבל אני לא זוכרת רגע אחד בחיים שלי שבו לא הכרתי את השם הזה.

תכירו את קוטל המלכים: שחקן השחמט מספר אחת בעולם.

"בוא אני אגלה לך משהו, נולאן: חכם זה הסקסי החדש."

"אני עדיין לא בטוח שאני עומד בקריטריונים." הטון שלו כל כך אדיש, שאני שואלת את עצמי איך היחצ"נית שלו שיכנעה אותו לעשות את הריאיון הזה. אבל הקהל צוחק, וגם המארח. הוא רוכן קדימה, וניכר שהוא מוקסם מהבחור הצעיר הזה שנראה כמו ספורטאי חתיך, חושב כמו פיזיקאי תיאורטי, ושווה כמו יזם בעמק הסיליקון. ילד פלא יוצא דופן ונאה שמסרב להודות שהוא מיוחד.

מעניין אם ג'ים־ג'ימי־ג'יימס שמע את מה שאני שמעתי. הרכילות. הסיפורים שנלחשו מפה לאוזן. השמועות האפלות על ילד הפלא של עולם השחמט.

"בוא לפחות נסכים ששחמט הוא הסקסי החדש. וזה קרה בזכותך — יש תחייה מחודשת של השחמט מאז שאתה התחלת לשחק. מישהו עשה פרשנות למשחקים שלך, וזה נהיה ויראלי בטיקטוק — הכותבים שלי אומרים לי שקוראים לזה 'שחטוק' — ועכשיו יותר אנשים מאי־פעם לומדים לשחק. אבל בוא נתחיל בהתחלה: אתה רב־אומן, שזה התואר הכי גבוה ששחקן שחמט יכול להגיע אליו, ובדיוק עכשיו זכית באליפות העולם השנייה שלך, נגד —" המארח נאלץ להשפיל מבט אל הכרטיסיות שלו, כי רב־אומנים רגילים הם לא מפורסמים כמו סוייר — "אנדראס אנטונוב. מזל טוב."

סוייר מהנהן פעם אחת.

"וממש עכשיו מלאו לך שמונה־עשרה. תזכיר לי מתי בדיוק?"

"לפני שלושה ימים."

לפני שלושה ימים אני חגגתי יום הולדת שש־עשרה.

לפני עשר שנים ושלושה ימים קיבלתי את סט השחמט הראשון שלי — עם כלים מפלסטיק בצבעי ורוד וסגול — ובכיתי מרוב אושר. שיחקתי איתו כל היום, לקחתי אותו איתי לכל מקום, ואז התכרבלתי איתו כשהלכתי לישון.

עכשיו אני אפילו לא זוכרת איך ההרגשה להחזיק רגלי ביד.

"התחלת לשחק בגיל צעיר מאוד. ההורים שלך לימדו אותך?"

"סבא שלי," אומר סוייר. המארח נראֶה מופתע, כאילו הוא לא ציפה שסוייר ילך לכיוון הזה, אבל מתאושש במהירות.

"מתי הבנת שאתה מספיק טוב כדי לשחק באופן מקצועי?"

"בטוח שאני מספיק טוב?"

עוד צחוקים מהקהל. אני מגלגלת עיניים. "ידעת כבר מההתחלה שאתה רוצה להיות שחקן שחמט מקצועי?"

"כן. ידעתי כל הזמן שאין שום דבר שאני אוהב יותר מאשר לנצח במשחק שחמט."

הגבות של המארח מתרוממות. "שום דבר?"

סוייר לא מהסס. "שום דבר."

"ומה —"

"מלורי?" יד נחה על כתפי. אני קופצת בבהלה ותולשת מהאוזן אוזנייה אחת. "את צריכה עזרה?"

"לא!" אני מחייכת אל גברת אגרוול ומחליקה את הטלפון לכיס האחורי שלי. "בדיוק סיימתי את סרטון ההדרכה."

"אה, מושלם. אל תשכחי לשים כפפות לפני שאת מוסיפה את התמיסה החומצתית."

"בסדר."

שאר התלמידים בכיתה כמעט סיימו את הניסוי. אני מקמטת את המצח ומזדרזת כדי להדביק את הקצב שלהם, וכעבור כמה דקות, כשאני לא מוצאת את המשפך שלי והסודה לשתייה שלי נשפכת, אני מפסיקה לחשוב על סוייר, או על איך שהקול שלו נשמע כשאמר שהוא אף פעם לא רצה שום דבר כמו שהוא רוצה שחמט. ואני לא חושבת עליו שוב במשך קצת יותר משנתיים. זאת אומרת, עד היום שבו אנחנו משחקים זה נגד זה בפעם הראשונה.

ואני קורעת לו את הצורה.

חלק ראשון:

פתיחות

פרק 1

כעבור שנתיים

איסטון חכמה, כי היא מפתה אותי לצאת בעזרת הבטחה לבאבל טי חינם. אבל היא גם טיפשה, כי היא לא מחכה עד שאלגום מהבאבל טי שוקולד־שמנת שלי לפני שהיא אומרת, "אני צריכה שתעשי לי טובה."

"לא." אני מחייכת אליה. שולפת שתי קשיות מהצנצנת. מציעה לה אחת, והיא מתעלמת ממני.

"מל. לא שמעת אפילו מה —"

"לא."

"זה קשור לשחמט."

"אה, אם ככה..." אני מחייכת בתודה לבחורה מאחורי הדלפק שמושיטה לי את ההזמנה שלי. יצאתי איתה פעמיים או שלוש בקיץ האחרון, ויש לי זיכרונות עמומים ונעימים ממנה. שפתיים עם שפתון לחות פטל; להקת בון איבר מגרגרת ביונדאי אלנטרה שלה; יד רכה וקרירה מתחת לגופייה שלי. למרבה הצער, השם שלה לא מופיע באף אחד מהזיכרונות הנ"ל. אבל גם היא כתבה מלאני על כוס הבאבל טי שלי, אז הכול בסדר.

אנחנו חולקות בינינו חיוך חשאי קצר, ואני פונה אל איסטון. "אה, אם ככה, אז ממש לא."

"חסר לי שחקן אחד. לטורניר קבוצתי."

"אני לא משחקת יותר." אני בודקת את הטלפון שלי. השעה 12:09 — אני צריכה להיות במוסך בעוד עשרים ואחת דקות. בוב, הבוס שלי, הוא לא בדיוק אדם נחמד וסלחני. לפעמים אני אפילו לא בטוחה שהוא אדם. "בואי נשתה את זה בחוץ, לפני שאני הולכת לבלות את אחר הצהריים שלי מתחת לשברולט סילברדו."

"תעשי לי טובה, מל." היא נועצת בי מבט זועם. "זה שחמט. את עדיין משחקת."

כשהמורה של דארסי, אחותי שלומדת בכיתה ו', הודיע שהוא עומד לשלוח את השרקן של הכיתה ל"חווה בצפון", דארסי, שלא הצליחה לקבל אישור ודאי על קיומה של החווה הזאת, החליטה לחטוף אותו. את השרקן, לא את המורה. אני חיה כבר שנה עם גוליית החטוף — שנה שבמהלכה סירבתי לתת לו שאריות מארוחות הערב שלנו מאז שהווטרינר שאין לנו כסף לממן ירד על הברכיים והתחנן בפנינו לעשות לו דיאטה. למרבה הצער, לגוליית יש יכולת על־טבעית לגרום לי לציית לו בעזרת מבטים בלבד.

בדיוק כמו איסטון. הבעות הפנים של שניהם משדרות את אותה עקשנות טהורה ובלתי מתפשרת.

"לא ולא." אני יונקת מהבאבל טי שלי. אלוהי. "שכחתי את החוקים. תזכירי לי מה בדיוק עושה הסוס הקטן החמוד הזה?"

"מצחיק מאוד."

"לא, באמת, תזכירי לי מה זה שחמט? כשהמלכה כובשת את קטאן בלי לעבור בכלא — ?"

"אני לא מבקשת ממך לעשות את מה שעשית פעם."

"מה עשיתי פעם?"

"זוכרת כשהיית בת שלוש־עשרה וניצחת את כל הילדים האחרים במועדון השחמט של פטרסון, ואז את כל הנוער, ואז את כל המבוגרים? והביאו אנשים מניו יורק כדי שתוכלי להשפיל גם אותם? אני לא צריכה את זה."

למען האמת, הייתי בת שתים־עשרה כשזה קרה. אני זוכרת את זה היטב, כי אבא עמד לידי, כשידו החמימה נחה על כתפי הדקיקה, והכריז בגאווה, לא ניצחתי את מלורי במשחק מאז יום הולדת אחת־עשרה שלה בשנה שעברה. נכון שהיא מדהימה? אבל אני לא מציינת את זה, ובמקום זה צונחת על פיסת דשא, ליד ערוגה מלאה צמחי ציניה שבקושי מחזיקים מעמד. ניו ג'רזי באוגוסט זה לא מקום שמישהו רוצה להיות בו.

"זוכרת מה קרה באמצע משחקי הראווה שלי? כשכמעט התעלפתי, ואת אמרת לכולם להתרחק —"

״— ונתתי לך את המיץ שלי." היא מתיישבת לידי. אני מסתכלת על האייליינר שלה, המושלם, ואז על הסרבל המוכתם בשמן מנועים שלי, וזה נחמד איך יש דברים שאף פעם לא משתנים. איסטון פֶּניה הפרפקציוניסטית, שתמיד יש לה תוכנית פעולה, והסיידקיק המבולגנת שלה מלורי גרינליף. היינו יחד באותה כיתה מאז כיתה א', אבל לא ממש נוצר בינינו קשר עד שהיא הצטרפה למועדון השחמט של פטרסון בגיל עשר. במובן מסוים היא כבר היתה מגובשת לחלוטין. היא כבר היתה האדם המדהים והעקשן שהיא היום.

את באמת נהנית לשחק בשיט הזה? היא שאלה אותי כשציוותו אותנו יחד למשחק.

את לא? שאלתי בחזרה, מזועזעת.

ברור שלא. אני פשוט צריכה שיהיה לי מגוון גדול של תחומי עניין. המלגות לקולג' לא יגיעו אלי סתם ככה. ניצחתי אותה במט תוך ארבע דקות והערצתי אותה מאותו הרגע.

זה מצחיק שאיסטון אף פעם לא אהבה שחמט כמוני, אבל המשיכה לשחק הרבה אחרַי. איזה משולש אהבה מוזר אנחנו יוצרים שלושתנו.

"טוב, אז את חייבת לי על המיץ — בואי לטורניר," היא פוקדת עלי. "אני צריכה קבוצה של ארבעה. כולם או נסעו לאנשהו או שהם לא יודעים את ההבדל בין שחמט לדמקה. את אפילו לא צריכה לנצח — וזה גם למטרות צדקה."

"איזו צדקה?"

"זה משנה?"

"ברור. זה בשביל צוות חשיבה של מפלגה ימנית? הסרט הבא של וודי אלן? מגפה מומצאת, כמו היסטריה או רגישות לגלוטן?"

"רגישות לגלוטן זאת לא המצאה."

"באמת?"

"כן. והטורניר הוא בשביל —" היא מקישה בקדחתנות על הטלפון שלה. "אני לא מוצאת את זה, אבל אפשר להתקדם לסוף השיחה? שתינו יודעות שאת הולכת להגיד כן."

אני מביטה בה בזעף. "אנחנו ממש לא יודעות את זה."

"אולי את לא."

"יש לי עמוד שדרה, איסטון."

"בטח." היא לועסת את כדורי הטפיוקה שלה בתוקפנות, בתעוזה, ונראית פתאום הרבה יותר דומה לדובת גריזלי מאשר לשרקנית.

היא פשוט זוכרת את כיתה ט', כשהיא שיכנעה אותי להיות הסגנית שלה במרוץ לתפקיד נשיאת הכיתה (הפסדנו. אבל ממש). ואת כיתה י', כשמיסי קולינס הפיצה שמועות והיא גייסה אותי לפרוץ לה לטוויטר. וגם את כיתה י"א, כשכיכבתי בתפקיד גברת בנט במחזמר גאווה ודעה קדומה, שהיא כתבה וביימה — בניגוד לרצוני ולמרות שיש לי מנעד של חצי אוקטבה. בטח הייתי מסכימה לעשות בשבילה עוד משהו אידיוטי גם בכיתה י"ב, אם המצב בבית לא היה... בואו נגיד, לא מדהים מבחינה כלכלית, ואם לא הייתי מנצלת כל שנייה פנויה כדי לעבוד במוסך.

"כולנו יודעים שאת לא מסוגלת להגיד לא," מציינת איסטון. "אז פשוט תגידי כן."

אני בודקת את הטלפון שלי — יש לי עוד שתים־עשרה דקות עד לסיום ההפסקה. חם היום כמו מרק, חיסלתי בשנייה את הבאבל טי שלי, ואני מביטה בעניין בשלה. בטעם מלון טל דבש: הטעם השני הכי אהוב עלי. "אני עסוקה."

"עסוקה במה?"

"בדייט."

"עם מי? הבחור של הצמחים הטורפים? או זאת שדומה לפריס הילטון?"

"לא ולא. אבל אני אמצא מישהו."

"נו, תעשי טובה. ככה נוכל להיות יחד לפני הקולג'."

אני מזדקפת ותוקעת בה מרפק. "מתי את נוסעת?"

"בעוד פחות משבועיים."

"מה? הרגע סיימנו את הלימודים, כאילו —"

"כאילו לפני שלושה חודשים? אני צריכה להיות בקולורדו באמצע אוגוסט למפגש היכרות."

"אה." זה כמו להתעורר משנת צהריים מוקדמת ולגלות שכבר ערב. "אה," אני אומרת שוב, קצת בהלם. ידעתי שזה עומד לקרות, אבל איכשהו עם מחלת הנשיקה של אחותי, השבוע שאמא שלי היתה מאושפזת בבית חולים, מחלת הנשיקה של אחותי השנייה, וכל המשמרות הנוספות שלקחתי, איבדתי כנראה תחושת זמן. זה מבעית: אני ואיסטון תמיד גרנו באותה עיר. תמיד נפגשנו לפחות פעם בשבוע כדי לשחק דרגון אייג', או לדבר על דרגון אייג', או לצפות באנשים אחרים משחקים דרגון אייג' ביוטיוב.

יכול להיות שאנחנו צריכות תחביבים חדשים.

אני מנסה לחייך. "כנראה הזמן טס כשנהנים."

"זה נכון, מל? את נהנית?" העיניים שלה מצטמצמות כלפי, ואני צוחקת.

"אל תצחקי. את כל הזמן עובדת. וכשלא, את הנהגת של האחיות שלך או שאת לוקחת את אמא שלך לתורים אצל רופאים, ו —" היא מעבירה יד בתלתליה הכהים ופורעת אותם — מד כעס די ברור אצלה. שבע מתוך עשר, אני מעריכה. "את היית מספר אחת בכיתה שלנו. את גאונה במתמטיקה ואת זוכרת בעל פה הכול. קיבלת שלוש הצעות למלגות — ואחת מהן בבולדר, איתי. אבל החלטת לא לבוא, ועכשיו נראה שאת תקועה כאן, והסוף לא נראה באופק ו... את יודעת מה? זאת הבחירה שלך, ואני מכבדת אותך על זה, אבל לפחות את יכולה להרשות לעצמך לעשות דבר כיפי אחד. דבר אחד שאת נהנית ממנו."

אני מביטה בלחיים הסמוקות שלה במשך שנייה אחת, שתיים, שלוש, וכמעט פותחת את הפה כדי להגיד לה שמלגות מממנות את שכר הלימוד שלך בקולג', אבל לא את התשלומים של המשכנתה על הבית ולא את קייטנת הרולר דרבי של אחותך וגם לא את המזון המועשר בוויטמין סי של חיית המחמד החטופה של אחותך השנייה, או מה שזה לא יהיה שצריך כדי להמס את האשמה שנדבקת לך לתחתית הבטן. כמעט. ברגע האחרון אני פשוט מסיטה את המבט, ובמקרה הוא נופל על הטלפון שלי.

השעה 12:24. שיט. "אני חייבת ללכת."

"מה? מל, את כועסת? לא התכוונתי —"

"לא." אני מחייכת אליה בזריזות. "אבל ההפסקה שלי נגמרה."

"הרגע הגעת לפה."

"כן. בוב לא בעניין של מערכת שעות הומנית ואיזון בין עבודה לחיים. יש אולי סיכוי כלשהו שאת לא מתכוונת לסיים את הבאבל טי הזה?"

היא מגלגלת עיניים כל כך חזק, שתכף ייתפס לה שריר, אבל מושיטה לי את הכוס שלה. אני עושה איתה כיף אגרופים בעודי מתרחקת ממנה.

"תודיעי לי בקשר לטורניר," צועקת איסטון אחרי.

"כבר הודעתי לך."

רטינה. ואז קריאה רצינית ומודגשת, "מלורי," שגורמת לי להסתובב למרות הפחד שהנשימה המסריחה של בוב תצעק עלי שאיחרתי. "תקשיבי, אני לא רוצה להכריח אותך לעשות כלום. אבל שחמט היה פעם כל החיים שלך. ועכשיו את לא רוצה לשחק אפילו למען מטרה טובה."

"כמו רגישות לגלוטן?"

היא מגלגלת עיניים שוב, ואני צוחקת ומתחילה לרוץ לעבודה. אני מגיעה ברגע האחרון. אני אוספת את כלי העבודה שלי, ורגע לפני שאני נעלמת מתחת לסילברדו, הטלפון שלי מזמזם. זה צילום מסך של עלון. כתוב בו: טורניר קבוצתי אולימפי של מועדונים. אזור ניו יורק. בשיתוף עם רופאים ללא גבולות.

אני מחייכת.

מלורי: אוקיי זאת באמת מטרה טובה

ברט איסטון אליס: אמרתי לך. כמו כן:

היא שולחת לי קישור לעמוד באתר רפואה על רגישות לגלוטן, ומתברר שהדבר הזה באמת קיים.

מלורי: או־קיי, אז באמת יש דבר כזה

ברט איסטון אליס: אמרתי לך

מלורי: את מבינה שאת כל הזמן אומרת את זה, כן?

ברט איסטון אליס: לא. מה שאני אומרת כל הזמן זה "צדקתי." אז תשתתפי בטורניר?

אני נוחרת בלעג וכמעט מקלידה לא. אני גם כמעט מזכירה לה בדיוק למה אני כבר לא משחקת שחמט.

אבל אז אני מדמיינת אותה נוסעת לקולג' למשך חודשים — ואת עצמי כאן, לבד, מנסה לנהל שיחה על המשחק האחרון של דרגון אייג' שראיתי עם איזה דייט שרק רוצה להתמזמז. אני חושבת עליה חוזרת הביתה לחג ההודיה: אולי היא תגלח חצי ראש, תהפוך להיות טבעונית, תהיה בקטע של הדפס עור פרה. אולי היא תהיה בן אדם אחר. ניפגש במקומות הרגילים שלנו, נצפה בסדרה הרגילה, נרכל על האנשים הרגילים, אבל זה לא יהיה אותו הדבר, כי היא כבר תכיר חברים חדשים, תראה דברים חדשים, תיצור לעצמה זיכרונות חדשים.

פחד דוקר את החזה שלי. פחד שהיא תשתנה, ותפרח, ולעולם לא תהיה שוב אותו הדבר. אבל אני כן אהיה. אני אשאר כאן בפטרסון, ואדרוך במקום. אנחנו לא נגיד את זה, אבל נדע את זה.

אז אני מקלידה:

מלורי: קיי. פעם אחת אחרונה לפרידה

ברט איסטון אליס: את רואה? צדקתי.

מלורי: 

מלורי: את תחזירי לי בזה שתסיעי את האחיות שלי לקייטנה בשבוע הבא כדי שאני אוכל לקחת עוד משמרות

ברט איסטון אליס: מל, לא.

ברט איסטון אליס: מל, בבקשה. כל דבר רק לא זה.

ברט איסטון אליס: מל, אני מתה מפחד מהן.

מלורי: 

"הי, גרינליף! אני לא משלם לך בשביל שתהיי באינסטגרם או תקני סנדוויץ' אבוקדו. תחזרי לעבודה."

אני מגלגלת עיניים. בלב. "טעית בדור, בוב."

"מה שתגידי. תחזרי. לעבודה. עכשיו."

אני מחליקה את הטלפון לתוך הסרבל, נאנחת ועושה בדיוק את זה.

***

"מל, סבינה צבטה אותי ביד ואמרה שיש לי פה מסריח!"

"מל, דארסי פיהקה לי בפרצוף עם הפה הדוחה והמסריח שלה!"

אני נאנחת, וממשיכה להכין לאחיות שלי את דייסת שיבולת השועל שלהן. קינמון, חלב דל שומן, בלי סוכר או ש"אני אדקור אותך, מל. שמעת פעם על דבר כזה שנקרא בריאות?" (סברינה); חמאת בוטנים, חיקוי נוטלה, בננה ו"את יכולה לשים לי עוד קצת נוטלה, בבקשה? אני מנסה לגבוה בשלושים סנטימטרים עד כיתה ח'!" (דארסי).

"מלורי, דארסי הפליצה עלי עכשיו!"

"לא — סברינה היא חתיכת סתומה שנכנסה לטווח התחת!"

אני מלקקת בהיסח הדעת נוטלה זולה מהכפית, ומפנטזת לשפוך מסיר לק לתוך שיבולת השועל. רק טיפה. אולי שתיים.

יהיו כמה חסרונות, כמו מותם בטרם עת של שני היצורים שאני הכי אוהבת בעולם. אבל היתרונות? אי אפשר להתעלות מעליהם. לא עוד נשיכות חולות כלבת בבהונות הרגליים באמצע הלילה מגוליית. לא עוד התעללות מילולית מרושעת בגלל שכיבסתי את החזייה הוורודה של סברינה, בגלל שלא שמתי את החזייה הוורודה של סברינה במקום הנכון, בגלל שלכאורה גנבתי את החזייה הוורודה של סברינה, בגלל שלא התעדכנתי מספיק מהר במקום הימצאה של החזייה הוורודה של סברינה. לא עוד פוסטרים של טימותי שאלאמה ששולחים אלי מבטים קריפיים מהקירות.

רק אני, משחיזה את הסכין המאולתרת שלי בדממה המבורכת של תא כלא בניו ג'רזי.

"מלורי, דארסי מתנהגת כמו קקי מרוח —"

אני שומטת את הכפית ומתגנבת לחדר הרחצה. זה עניין של שלושה צעדים בערך — אחוזת גרינליף לא בדיוק רחבת ידיים.

"אם אתן שתיכן לא סותמות," אני אומרת בקול הכי קשוח שאני מצליחה לגייס בשמונה בבוקר, "אני הולכת לקחת אתכן לשוק האיכרים ולהחליף אתכן תמורת ענבים מתוקים."

משהו מוזר קרה בשנה שעברה: כמעט בן־לילה שתי הסופגניות הקטנות והמתוקות שלי, שהיו החברות הכי טובות, הפכו לשתי מפלצות רפש יריבות. סברינה הגיעה לגיל ארבע־עשרה והתחילה להתנהג כאילו היא מגניבה מדי בשביל להיות קשורה אלינו גנטית; דארסי חגגה שתים־עשרה, ו... טוב. דארסי דווקא נשארה אותו הדבר. תמיד קוראת, תמיד מפותחת יותר מכולם, תמיד חדת הבחנה באופן שלא פועל לטובתה. ואני חושבת שזאת הסיבה שסברינה השתמשה בדמי הכיס שלה כדי לקנות מנעול חדש ולהעיף אותה מהחדר שהן חלקו (אני הענקתי לדארסי מקלט בחדר שלי — וזו הסיבה לעיניים־עם־אפקט־מונה־ליזה של טימותי שאלאמה ולכלבת הצפויה לי).

"אוי אלוהים." דארסי מגלגלת עיניים. "תירגעי, מלורי."

"כן, מלורי. שחררי את התחת הקפוץ שלך."

אה, כן: ומהו המקרה היחיד שבו שתי כפויות הטובה האלה מצליחות להסתדר? כשהן חוברות נגדי. אמא אומרת שזה גיל ההתבגרות. אני דווקא נוטה יותר לעבר דיבוק, אבל מי יודע? מה שאני יודעת בוודאות זה שלהתחנן, להזיל דמעות או אפילו לנסות לדבר איתן בהיגיון הן לא טכניקות אפקטיביות. כל הפגנה של חולשה מצדי מביאה לניצול ושימוש לרעה, ותמיד מסתיימת בזה שהן סוחטות אותי עד שאני קונה להן דברים מגוחכים, כמו כריות גוף של אד שירן או כובעי סיום לימודים לשרקנים. המוטו שלי הוא למשול באמצעות פחד. לעולם לא לנהל משא ומתן עם הכרישות ההורמונליות, הקיצוניות וצמאות הדם האלה.

אלוהים, אני אוהבת אותן כל כך שבא לי לבכות.

"אמא ישנה," אני מסננת. "אני נשבעת לכן שאם לא תהיו בשקט, אני הולכת לכתוב לכן על המצח בטוש בלתי מחיק, פה מסריח וחתיכת סתומה ולשלוח אתכן ככה לעולם."

"כדאי לך לשקול את זה טוב טוב," מציינת דארסי ומנופפת לעברי במברשת השיניים שלה, "או שאנחנו נשסה בך את המועצה לשלום הילד."

סברינה מהנהנת. "ואולי אפילו את המשטרה."

"יש לה כסף לשלם לעורכי דין?"

"אין מצב. שיהיה לך בהצלחה עם הסנגור השחוק שמקבל משכורת רעב שימנה לך בית המשפט, מל."

אני נשענת על המשקוף. "עכשיו שתיכן מסכימות על משהו."

"תמיד הסכמנו שדארסי מסריחה מהפה."

"אני לא — אבל את ילדה זין."

"אם תעירו את אמא," אני מאיימת, "אני הולכת להוריד את שתיכן באסלה —"

המשך הפרק בספר המלא