ציפור משונה

טינדר & פוליגרף

בת' ניערה את שערה השחור, שהיה רטוב עדיין מהמקלחת הקרה והחמה לסירוגין, שכה אהבה. לא שבת' לא סבלה מנתזי מים קרים כקרח על גופה הגמיש והחטוב עדיין בגיל חמישים ואחת, אלא שאהבה יותר מכול את המעבר בין סבל ענוג לכאבו המחוספס והשמח כל כך של גופה, כאשר סובבה את ידית הברז במקלחת שמאלה והתברכה שוב במים חמימים וטובים, שעינגוה עד בלי קץ. העובדה שלפני רגע סבלה ממגע המים הקרים הייתה אולי תחליף לכוחו המרעץ של גלגל הסבל וההנאה במערכות היחסים שבחייה עם בני המין הגברי.

כעת הייתה בת' בחלוק רחצה לבן, ספונה על הספה הבהירה שבדירת שני החדרים בקומה העשירית ברחוב קארל יוהנס גַטַה בעיר אוסלו בנורבגיה. היא דפדפה לאיטה בתוכנת הטינדר בטלפון שלה ולפתע צדה את עינה תמונת גבר בהיר שיער בשם נילס, שהיה בן ארבעים ושתיים, גרוש טרי בעל שיניים צחורות כשלג, אדריכל במקצועו, עם שני ילדים, וכל זה בטווח של 7.5 קילומטר ממקום מגוריה! נילס חייך אליה ממסך הטלפון, מעל כוסית יין אדום, כנראה באיזה אירוע חברתי, בפאב או מסעדה מהודרת. כפי הנראה היו אנשים סביבו בכל תמונותיו בטינדר, אך הוא חתך את הצדודית שלו מהתמונה ומרכז את הצופה בפניו הרגישות משהו, על גבול הפגיעות – מחמת טוב הלב הבסיסי הנובע מהן.

כאשר עשתה "סופר לייק" לנילס בן הארבעים ושתיים, מייד קפצה הכיתובית "יש לך התאמה" בטלפון שלה, ותוך רגע נוסף של פיזור נפש ונגיעה בעצמה באזור מוצנע – כתבה בת', "היי, נראה שאנו מתאימים..."

בשבע בערב הגיעה ההודעה, "היי, בת', רוצה לדבר?"

"הלו, כאן בת'".

"נילס לשירותך, בת'".

"תרצה להכיר אותי?"

"כן, בטח".

"מה אתה אוהב?"

"באיזה תחום?"

"בחורות, נשים, אהבה".

"מה שראיתי בתמונות שלך מסמל אולי את מה שאני אוהב..."

"וואו, אתה מהיר ממני".

"ולך יש טעם מעולה... לא, אני צוחק".

"הפאב, או המסעדה שצילמו אותך בתמונות – זה ב"אולדטיימר'ס".

"לא. זה בארצות הברית, פנסילבניה. אירוע משפחתי שהיה לפני חודש".

"היית שם לבד? אני מתכוונת..."

"לא. הייתה איתי מישהי. לצערי זה נגמר".

"אשתך לשעבר גרה בעיר?"

"לא, היא בארצות הברית, שוב פנסילבניה".

"והיחסים ביניכם? היכן הילדים? בני כמה?"

"חמש־עשרה ושבע־עשרה. הם גרים אצלי בסופי שבוע ולומדים שניהם בפנימיית האומנויות והמדעים בדראמן. בן ובת – מרק ואניטה... ולגבי אשתי לשעבר – היינו בקשר רומנטי גם אחרי שנפרדו דרכינו, גרנו שני רחובות זו מזה וניסינו... בערך שלוש שנים לסירוגין ל'החזיר את הגלגל' כמו שאומרים".

"אבל הגלגל לא רצה לחזור ו..."

"כן, היא עזבה את נורבגיה, כנראה לתמיד. כל שנות היותנו יחד היא רצתה לעקור מכאן לארץ אחרת... לא אהבה את ה'חיבוק' הנורבגי הממשלתי וכיוצא בזה..."

"אני מאוד אוהבת את נורבגיה ולעולם לא אגור בארץ אחרת".

"טוב אז מתי נפגשים?"

"אתה לא רוצה לשאול אותי משהו נוסף?"

"כן, מתי את פנויה להיפגש איתי?"

"זהו? אתה סומך עלי שאני שווה פגישה מבלי לחדור מעט אל תוך חיי בשאלות טינדר?"

"כן, מזמן היו צריכים למצוא בתוכנה את הדרך לספק את הסחורה הבסיסית הראשונית לשיחות ההיכרות האלה, בצורה מקוונת וללא שיחה".

"אז בשש מחר בג'ייקובס?"

"תמיד אהבתי את ג'ייקובס".

"אזמין שולחן. ביי... היה נעים לדבר..."

"גם לי... נשתמע".

השאלה החוזרת של נילס לבת' הייתה למה, והאם עשתה הכול כדי לבדוק את כשירותה כל השנים להיות אם, כלומר כשירה להתעבר וללדת ילדים. הם ישבו זו מול זה במסעדה התאילנדית המפוארת והסתכלו אחד לשני עמוק בתוך הכחול של העין. שניהם זיהו זה בזו את הזיקה הבלתי מתפשרת לאמת, כלומר למה שאנו סבורים שהוא אמת לפחות, על עצמנו ועל העולם הסובב אותנו. "ניסיתי מספיק פעמים בחיי" ו"בעלי הראשון והאחרון הוא בעל משפחה רחבה עם חמישה ילדים, ואשתו הייתה חברתי הטובה עד שלקחה אותו ממני", היו טיעוניה של בת' – מלבד תיאור מפורט של בדיקות הפריון שעשתה ושלדבריה נכשלה בהן.

"מין בטוח הוא גם דבר שיש לו ערך בימינו... כלומר בלי הכדורים, או קונדומים... סליחה על הביטוי..." אמר נילס ונטל עוד מהירקות המוקפצים ונתחוני העוף החמים שלפניו. הם לגמו יין ועוד יין, ודיברו על מגוון נושאים: מפוליטיקה, פילוסופיה ותאולוגיה, ועד למצב במזרח התיכון שמשום מה העסיק במיוחד את נילס, שתכנן כעת אגף בבניין משרדים ענק בתל אביב.

כשנכנסו לדירה של נילס, באותו יום רביעי מאוחר בלילה, הם התנפלו אחד על השנייה מייד, וללא היסוס, כאילו כבר ידע כל אחד מהם את תפקידו ותפקידה במיטה, אלא שהם עשו את זה על השטיח השעיר הלבן שבסלון ביתו של נילס, מול טלוויזיה רדומה, שלו הייתה יכולה גם לראות ולא רק להראות – הרי שהייתה זוכה להצצה נאה של מין ברמה גבוהה.

בשבועות שלאחר מכן הכיר נילס לבת' את ילדיו ואף יצא עם כולם יחד לבילוי משותף בטבע, באותו סוף של חורף 2017. אלא שמשהו קרה כעבור פרק זמן קצר יחסית, שלעיתים נראה לנו ארוך, אך הוא באמת קצר: בת' התעברה ורצתה לשמור את ההיריון לעצמה בלבד, ומשום כך להיפרד מנילס אולי לעולם. "לא אוכל לחיות עם העובדה שאני כופה עליך להיות בקשר איתי... לא אוכל לסבול את המחשבה שמשכתי אותך בצורה מניפולטיבית לתוכנית הזאת שנראתה לי בדיונית לחלוטין בגילי... הו, נילס... אני רוצה... אני רוצה שתלך ממני ולא תראה אותי! אני רוצה שתמצא לך מישהי אחרת... כן, מישהי נחמדה בטינדר – בתוכנה הארורה הזאת שהביאה לי את הסיכוי להיות מה שחלמתי להיות במשך שלושה עשורים! הו, נילס, תעזוב אותי! כן!" כך בכתה בת' על כתפו של נילס, שהכניס בסוד העניין כבר את ילדיו, שלא רצו לדבר עם בת' המניפולטיבית לדבריהם. הם אף איימו על אביהם שאם הוא יתאחד עם בת' ההריונית כדי להקים משפחה חדשה – אז הם יעברו לגור בארצות הברית עם אימם, שכבר עודכנה על המצב על ידיהם.

החודשים הבאים היו חודשים מבולבלים לנילס ולבת': היא עברה בדיקות היריון שונות ונראה שההיריון תקין. נילס היה צריך לטוס כמה פעמים לישראל כדי לקדם את פרויקט מגדלי המשרדים שהיה שותף בתכנונם. הוא שיתף חבר לעבודה במה שעובר עליו ונפגע מכך שהחבר העמיד את הבוס על מצבו האישי הרגיש משהו של נילס לאישה בת חמישים ואחת שנושאת ברחמה את הצאצא שלו, ואת סערת הנפש שבה נתון נילס – זו שמורידה גם את יכולת השיפוט שלו בתכנון חדרי השירותים הציבוריים בשני בנייני הענק, בהם "שכח למעשה למקם שורת משתנות לגברים והשמיט משום מה לגמרי את חלל נטילת הידיים והמראות בשירותי הנשים למען השם..." כפי שחברו הטוב יאן שח "וליקט" בישיבה מיוחדת עם מנהל משרד האדריכלים.

"באמת חמור... חמור מאוד... נראה שלא יזיק לנילס שלנו חופשה קצרה של כמה שבועות... אדבר איתו... תודה, יאן, ואנא קבל למחלקה שלך את תיקון הטעויות הנ"ל שהזכרת ותגישו אותן יחד עם תוכנית הגינון הפנים בנייני... אה וכן... יחד עם הדגם שנילס הבטיח להגיש לי עד אתמול, ונראה שהוא מתאחר..."

"אדוני, אדאג שהדגם יהיה אצלך עד מחר בערב", אמר יאן בשיחה ההיא.

"תודה יאן... תודה מקרב לב..." אמר הבעלים של משרד האדריכלים.

החופשה בת חמשת השבועות של נילס הייתה לדידו יותר עונש מברכה: הוא נסע לבורה בורה, וניהל שם רומן קצר עם אישה נשואה שבגדה בו עם בעלה כמה פעמים עד שנמאס לו, עוד אחד מסידורי הטינדר האגדי שסובב את הגלובוס בלפיתת חנק אבהית. הוא טיפס על צוק בעזרת מדריך טיפוס מיוחד, ונפצע בפניו מנתז של סלע שנפל מרגלו של מטפס אחר ומיומן ממנו, שהיה מעליו במצוק.הסלע התעופף היישר אל פניו וכמעט ריסק את גשר האף שלו. כשבילה שלושה ימים רצופים בבית חולים בבורה בורה, החל נילס לחוש כאחד שאיבד את מזלו בחיים. שיחות הטלפון הליליות והטרנס־אטלנטיות בוואטסאפ עם בת' ההרה, שטרחה גם לומר לו שהיא "מחורמנת עד הצוואר והלוואי שהיה לי מאהב כאן ועכשיו", לא תרמו לשיפור מצב הרוח של האב העתידי בעל כורחו.

"פעם היינו מדברים על פוליטיקה, פילוסופיה, ספורט, אהבה... והיום את האויב הכי מר שלי", אמר נילס לבת' באחד הימים בבורה בורה, עת בחורה יפה בשמלה פרחונית הסתכלה בו רגע אחד קצת ממושך מדי בלובי המלון שטוף השמש.

"תנסה ליהנות, נילס, כי לא רק ים מפריד בינינו עכשיו, אלא חיים שלמים שאני הולכת לחיות יחד עם בני שייוולד. ולך אין כל התחייבות כלשהי להכיר בו ותוכל להמשיך את חייך", אמרה לו בת' בערב עגום אחד כשנילס ישב לבד במסעדת הערב של המלון, והביט בכל אותם זוגות ומשפחות מאושרים שאכלו ודיברו בהתלהבות על אירועי היום.

"אני חושב שאני אוותר מעכשיו על הדבר הזה שקוראים לו 'קשר' עם מישהי, או 'אהבה', או 'רומנטיקה'", אמר לה נילס והביט מטה אל רגליו שרעדו בזמן שדיבר.

גם החופשה הכפויה עוררה בנילס אנטגוניזם לבוס הגדול של משרד האדריכלים, שקידם עתה במקומו את יאן, ולא טרח אפילו לשאול אותו בוואטסאפ קטן אם הוא נהנה מהחופשה. לאט לאט החל נילס לשנוא בליבו את בת', את הבוס, את משרד האדריכלים, את נורבגיה כולה ואולי אף את העולם כולו ומה שמחוצה לו.

שלוש הנקישות שנשמעו לבת' נוקשות משהו, אם לא תקיפות, הקיצו אותה מצפייה בתוכנית הטלוויזיה האהובה עליה, "החתולים הגדולים" שבערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, תוכנית שסיווגה את התנהגויותיהם של נמרים, טיגריסים, אריות ונמרים סיביריים לקטגוריות שהסבירו היטב את דרך החשיבה של החתולים הגדולים בג'ונגלים ובאמזונס, וסיפקה תהייה בעלת אופי מדעי על הפסיכולוגיה שלהם וניחושים על דרך מחשבתם ופעולתם עלי אדמות.

"אני חייב לדבר איתך", היה כל מה שנילס בעל עיני העצב אמר לה בקול חלוש אך נוקשה כשאחז בידה.

"אני בחודש השביעי, נילס".

"אני יודע בדיוק את החודש שלך, אני יודע בדיוק שאת ישנה, לבד, ולא טוב לך עם זה..."

"נילס, אני יכולה למצוא מאהב! יש טינדר בעולם! אני עדיין אישה יפה!" התרתחה בת' ויופייה ההריוני בער בעיניו כמו פנס רחוב נוגה שעומד בדד בגשם.

"את צריכה אותי! את צריכה מישהו שיטפל בך! שיטפל בילד! הוא גם שלי את יודעת! איך את יכולה?! איך את יכולה לדרוש ממני... אני שבר כלי בלעדייך, בת'! אני בלופים מחשבתיים חוזרים עשרים וארבע שבע עלייך ועל הבן שייוולד לי! איך את יכולה למצוץ את ה..."

"זה כבר מתחיל להישמע מעניין..." אמרה בת' וחייכה אליו.

"התכוונתי למצוץ את לשד החיים מתוך העצמות שלי ושל בני אל תוך מאורת החשכה האין־סופית של האגו הנשי שלך..." אמר נילס והוציא גם הוא חיוך משל עצמו.

זה היה הרגע שבו התחבקו השניים. זה גם היה הרגע שבו הבין נילס שכל אדם רשאי לנסות לברוח מהרחם, אלא שבמקרים רבים, אולי רבים מדי, הרחם הזה הוא שעוטף את האדם בין אם הוא יפה או מכוער, שפוי או משוגע, מדופרס או שמח, חכם או טיפש – ושבמקרה שלו, הוא זכה לכמה שנים קלות של שכחת הרחם ומעשיו בעולם, בכניסה ויציאה מזדמנים ממנו, בכמה הזדמנויות פז שהיו לו בעולם הזה, ושטינדר הנהדר אף עזר לו בכך, ללא פגיעה כלשהי ברגשות הנשים בעלות הרחמים שבילו עימו. הוא דמיין לעצמו עץ רחב וגדול, עץ עבות ומפותל ענפים כמו שרואים באפריקה בספרי הטבע, עץ ששורשיו באדמה וששערו משורג בהם, וגופו של נילס מעל האדמה והוא כאילו עומד הפוך, אך אף על פי כן מבין במצב הזה את העולם שסביבו בצורה בהירה ונהירה יותר מאי־פעם.

הוא נכנע.

והיא קיבלה את הכניעה.

עתה מה עושים?

הילד נולד בלי עין ימין, לא ראו זאת בצילומי האולטראסאונד שביצעו בבטנה של בת'.

"העובדה המצערת הזו חמקה כנראה מעיניי... פעמיים", אמר להם מאבחן הבדיקות לאחר שפרצה בת' ביבבות מרות במשרדו הקטן, שצילומי עשרות תינוקות מחייכים היו בו על קירותיו הכחולים.

"אנחנו נתבע אותך על רשלנות ארורה!" גערה בו בת' ונילס עצר בעדה מלסטור לו.

"תנסי, גברתי, ותצטערי על הרגע שעשית את זה כל חייך", אמר לה בחיוך חשוף שיניים צהובות האיש גבה הקומה בעל החלוק הכחול שענד את התג "דוקטור נובל".

כשיצאו משם התקשרה בת' לשמרטפית בדירתו של נילס שהייתה עתה ביתם המשותף. "האכלת את ויק?" שאלה.

"כן, גברת הון. ויק אכל את הדייסה והוא ישן עכשיו", אמרה השמרטפית.

"אני שומעת שם את הטלוויזיה בווליום גבוה מדי, תחלישי אותו בבקשה". בת' הסתכלה בנילס וברכבים החולפים לעומתם בלילה ברחובות אוסלו.

"תירגעי, בת', בואי נלך לאכול ארוחת ערב ונירגע קצת כולנו טוב?" אמר נילס והביט בה כאילו הוא מתחנן על נפשו.

"ואל תשכחי לכבות את החימום בחדר שלו עוד שעה בערך, התרמוסטט שם מקולקל ו..."

"גברת הון, את רשמת לי את זה והפתק מונח פה לפניי על השולחן".

"אוקיי, אנחנו נצא לאכול ונחזור מאוחר... אני זמינה כל הזמן אם..."

"כן, גברת הון, אני יודעת", אמרה השמרטפית.

"אוווו! אוווהוווהוווהא! העולם המופלא הזה! כל כך מופלא, נילס! כל כך מופלא..." החלה לבכות בת' בת החמישים ושתיים. זה היה תאריך יום הולדתה והיא ידעה זאת. היא הסתירה את העובדה הזו מנילס התמים כי לא רצתה שיקנה לה משהו, או יסדר עבורה איזו מחווה מיוחדת שתעלה לו הון, כי לנילס לא הייתה עבודה עכשיו. הוא התפטר מחברת האדריכלים והתעניין כרגע בלימודי בניית אתרי אינטרנט. 'קירות, גבס ובטון אאוט – אינטרנט אין", כך שח לחבריו שהלכו והתמעטו בעיר בקצב מסחרר. גם שני ילדיו מיעטו לבקר בביתם המשותף עתה. לבת' היה חוש אשמה בלתי מפותח עדיין למה שהייתה עוד מסוגלת להמיט עליו, אך גם תפוח רקוב ומושחר יכול עדיין לספק מזון לחרקים ולתולעים חפצי החיים שבתוכו. כך דרכו של עולם, ולפעמים היהלום הלא מלוטש מופיע גם במקומות החשוכים ביותר מתחת לאדמה.

חלפו חמש שנים מהולדתו של ויק הצעיר בעל העין האחת. זה בהחלט היה מום מוחשי, שמשום מה הטריד את בת' יותר מאשר את נילס, שהיה כעת בעלה החוקי (הם נישאו הרחק מאוסלו, בעיר קטנה בשם קראגרו, עם עשרה עדים וקונפטי ופרחים שזרקו עליהם שתי זקנות ממושקפות שלאחת מהן הייתה שומה גדולה ליד העין). ויק היה לילד מעט מפוחד, מחמת היחס שקיבל בגן הילדים מהילדים האחרים, שהמטפלות חזרו ושיננו להם עשרות פעמים לא ללעוג למומו המשונה. ויק המתין בתור לניתוח השתלת עין זכוכית כאשר יגיע לגיל שש או שבע.

המשך הסיפור בספר המלא