סיפורו של הקברניט
איש אחד דחף סלע במעלה ההר. כשהוא הגיע לפסגה, האבן התגלגלה לתחתית ההר, והוא התחיל לדחוף אותה שוב. תושבי הכפר הסמוך עקבו אחר מעשיו. "עונש נורא," הם אמרו. הם לא הצטרפו אליו ולא ניסו לעזור לו, כי חששו מפני אלה שהטילו את העונש. הוא דחף. הם צפו.
כעבור שנים הבחין דור חדש באיש ובאבן שלו ההולכים ושוקעים אל תוך ההר, בדומה לשקיעת השמש והירח. הם יכלו לראות רק חלק מהסלע וחלק מהאיש בזמן שגילגל את האבן אל פסגת ההר.
אחת הילדות היתה אחוזת סקרנות. וכך, יום אחד היא עלתה על ההר. וכאשר התקרבה, היא הופתעה לראות שֵמות ותאריכים ומקומות חרוטים באבן.
"מהן כל המילים האלה?" שאלה הילדה.
"יגונות העולם," אמר לה האיש. "אני מוביל אותם במעלה ההר שוב ושוב."
"אתה משתמש בהם כדי לכרסם בהר," אמרה הילדה, כשהבחינה בתעלה הארוכה והעמוקה שנוצרה במקום שבו האבן התגלגלה.
"אני יוצר," אמר האיש. "כשזמני יגיע, יהיה עלייך להחליף אותי."
הילדה לא נבהלה. "מה אתה יוצר?"
"נהר," אמר האיש.
הילדה חזרה במורד ההר, תוהה כיצד אדם אחד יכול ליצור נהר. אבל כעבור זמן מה כשהגיעו הגשמים, והזרם שטף דרך החפירה הארוכה וסחף עמו את האיש אל המרחקים, הבינה הילדה שהאיש צדק. והיא תפסה את מקומו והתחילה לדחוף את האבן ולהוביל את יגונות העולם.
כך נוצר הקברניט.
הקברניט הוא איש שדחף אבן ונסחף בתוך המים. הוא אישה שחצתה את הנהר והביטה אל השמים. הקברניט הוא זקן וצעיר ויש לו עיניים בכל צבע ושיער בכל גוון. הוא חי במדבריות, באיים, ביערות, בהרים ובמישורים.
הקברניט מוביל את ההתקוממות הגדולה — המרד נגד הקהילה — והקברניט לעולם לא ימות. כשתם זמנו של קברניט אחד, קברניט אחר נוטל את מקומו.
וכך ממשיך הדבר הלאה והלאה, שוב ושוב כאבן המתגלגלת.