הקדמה
ניתן להגדיר את הדיון בקולוניאליזם, נושא רחב וחובק עולם, באמצעות שלושה צירים: הציר הכרונולוגי, הציר המרחבי־גיאוגרפי וציר העומק שמציג את פרטי האירועים בדיוק מירבי. בנוסף לשלושת הצירים הללו, נציג גם את הצד המשתלט, האירופי ברובו, ואת הצד של הנשלטים, הלא־אירופים על פי רוב. פעולות התנועה הציונית בהתיישבות היהודית בארץ ישראל תוצג גם היא, ותיבחן מידת ההתאמה של פעולותיה לדגם הקולוניאליזם המערבי בכלל ולקולוניאליזם ההתיישבותי בפרט. להתפתחויות העיקריות בציר הזמן יש ביטוי מרחבי־גיאוגרפי מובהק. את הצעדים הראשונים של הקולוניאליזם האירופי עשו נציגי פורטוגל סביב חופי צפון־מערב אפריקה בשלהי המאה ה־15, אך ממדיו גדלו באופן משמעותי בפעילותם של נציגי פורטוגל וספרד בדרום יבשת אמריקה. העושר שזרם משם לאירופה הביא את הולנד, אנגליה וצרפת לחפש אחר מרחבים חדשים להשתלטות גם בצפון אמריקה. במהלך 300 השנים הבאות החלו אותן ארצות מערב אירופיות במסעות ימיים במטרה לתפוס מאחזים לאורך חופי אפריקה, עד שהגיעו לחופי המזרח הרחוק ולאיי המזרח הרחוק, ובתוך כך יצרו מגעים ראשוניים של מסחר עם מנהיגי השבטים המקומיים.
במהלך המאות ה־18 וה־19 חל שינוי במרחב הגיאוגרפי כתוצאה מהשגת עצמאותן של מדינות אמריקה, אז מוקד האירועים הקולוניאליים נדד ליבשת אפריקה ולמזרח הרחוק. במהלך המאה ה־19 הצטרפו גם בלגיה, איטליה וגרמניה להשתלטות הקולוניאלית האירופית על יבשות אפריקה ואסיה, אף הן מתוך שאיפה לתועלת כלכלית ולתהילה מדינית. בראשית המאה ה־20 יפן וארצות הברית הצטרפו למעגל המדינות הקולוניאליות, שעד כה היו מדינות אירופיות. יפן הפכה בתוך כמה עשרות שנים מממלכת אי מסורתית ומסוגרת למעצמה צבאית, וכבשה שטחים נרחבים בקוריאה, בסין ובמקומות נוספים. ארה"ב, התגבשה כמדינה לאחר שהשתלטה על שטחים שכנים שהיו בשליטתן של צרפת וספרד, ובהמשך השתלטה על הוואי, על הפיליפינים ועל איים נוספים.
כתוצאה משתי מלחמות העולם מרבית המדינות הקולוניאליות שחררו את אחיזתן משטחים מרוחקים בתחילת המחצית השנייה של המאה ה־20. המלחמות החלישו את מעמדן הכלכלי והמדיני של מדינות מערב אירופה והגבירו את המודעות המדינית והחברתית של מנהיגים בני אפריקה ואסיה. אלה הנהיגו את המאבקים לעצמאות משליטה זרה בארצותיהם. לאחר מלחמת העולם השנייה התחזקה התחרות בין ארה"ב וברית המועצות על שטחי השפעה מדינית וכלכלית, והמאבק ביניהם שיקף תפיסות מנוגדות - השיטה הליברלית־קפיטליסטית מחד גיסא, והשיטה הסוציאליסטית והקומוניסטית מאידך גיסא. רבות מהמדינות החדשות התאכזבו מהשיטה הליברלית־קפיטליסטית, לנוכח המשך השליטה הכלכלית העקיפה של נציגי המדינות הקולוניאליות, אך גם הנטייה לפיתוח כלכלה לפי הדגם הסוציאליסטי לא שיפרה בהרבה את מצב המדינות החדשות. כתוצאה מכך נוצרה אי יציבות פוליטית וכלכלית ברבות מהמדינות שהשתחררו מהשליטה הקולוניאלית. על אף ההבדלים המשמעותיים בין הודו, שהייתה תחת שלטון קולוניאלי במשך מאות שנים, לבין סין, שחלקים ממנה נשלטו ונוצלו מאמצע המאה ה־19 ועד אמצע המאה ה־20 ("מאה שנות השפלה") על ידי מדינות אירופיות קולוניאליות, שתיהן הפכו בתחילת המאה ה־21 לכוח מדיני, צבאי וכלכלי משמעותי. יפן, שהפכה למעצמה קולוניאלית בראשית המאה ה־20, נאלצה לקבל את מרות השלטון האמריקאי עם תום מלחמת העולם השנייה ונעשתה מעצמה כלכלית בשלהי המאה־20.
התנועה לאורך צירי הזמן והמרחב תציג 500 שנות קולוניאליזם, מאמצע המאה ה־15 עד לאמצע המאה ה־20, מאמריקה לאסיה, דרך אפריקה ואירופה. הספר יבאר את המצב שקדם להשתלטות הקולוניאלית בארצות המוצא ובארצות היעד, את אופן ההשתלטות, השפעותיה, ואת האופן שבו הגיעה ההשתלטות הקולוניאלית בדמותה הקלסית לסופה.
מבוא
בשנת 1500 כיסו מדינות אירופיות כ־10% משטח היבשות בעולם, ומנו כ־16% מאוכלוסיית העולם. בשנת 1913 שלטו שמונה אימפריות אירופיות על כ־65% מכלל השטח והאוכלוסייה, והניבו כמעט 80% מהתוצר הכלכלי העולמי. בשנת 1500 היו כמעט כל הערים הגדולות בעולם במזרח, אך בשנת 1900 כמעט כל הערים הגדולות היו במערב. השתלטות אימפריאלית על מדינות ועמים לא אפיינה רק את מדינות אירופה בטווח הזמן המדובר. האשורים, הפניקים, העות'מנים, ההונים, הטאטרים ואחרים עסקו בבניית אימפריות תוך כדי כיבוש וקולוניזציה. המאפיין העיקרי שמייחד את השתלטותן של אימפריות על שטחים חדשים אחרי המאה ה־15 הוא היעדר רצף יבשתי. לצורך השתלטות על שטחים מרוחקים נדרשו מסעות ימיים ארוכים, באמצעות כלי שיט משוכללים ומכשירי ניווט ימי חדשים. ידע בתחומים רבים סייע להצלחת המסעות הימיים. הכיבוש האירופי במחצית השנייה של המאה ה־15 החל במסעות הגילויים והכיבושים של פורטוגל וספרד לאורך חופי אפריקה המערבית, וכן באסיה ובאמריקה. במאה ה־17 הצטרפו אליהן הולנד, בריטניה וצרפת, ובסוף המאה ה־19 הצטרפו למסעות הכיבוש הימיים בלגיה, גרמניה ואיטליה, וכן ארה"ב ויפן.
אדם שסייר בעולם בתחילת המאה ה־15 יכול היה להתרשם מאיכות החיים שבציביליזציות במזרח. בייג'ין של שושלת מינג עמלה על הקמת העיר האסורה, ועל פתיחתה מחדש של התעלה הגדולה והרחבתה.[1] בשנת 1405 מת טימור לנג, החאן המונגולי־אוזבקי, וכך הוסר מעל סין האיום של פלישות מונגוליות מכיוון מרכז אסיה. מערב אירופה של אותה תקופה היה מוכה מגפות, מלחמות ומאבקי שלטון בין נסיכויות ודתות. צפון אמריקה הייתה אז מפוצלת. במרכז אמריקה ובדרומה פרחו תרבויות האצטקים, המאיה והאינקה, ואלה שגשגו מבחינה כלכלית ותרבותית. לא ניתן היה לתאר אז שמערב אירופה תכבוש שטחים נרחבים במזרח ותשעבד את אפריקה, את אמריקה הצפונית והדרומית ואת אוסטרליה, ואף תגרום לאוכלוסיות רבות לאמץ אורח חיים אירופי ודרך חשיבה ליברלית.
בשלהי המאה ה־15 ניתן היה להבחין שבאירופה מתהוות התפתחויות צבאיות, פוליטיות, כלכליות ותרבותיות חשובות. בין השנים 1500-1750 מדינות אירופה השתלטו על אמריקה ועל שטחי פריפריה נוספים בעולם. שינוי מהותי במאזן הכוחות העולמי התרחש במהלך המחצית השנייה של המאה ה־18 ובמאה ה־19. בין 1750 ל־1850 השתלטו האירופים על חלקים ניכרים מאסיה והשפילו את המעצמות האסייתיות הגדולות. בין השנים 1850 ו־1950 שלטו האירופים כמעט בכל הכלכלה העולמית ובמרבית שטחי העולם, ותחת חסותם נוצר סדר גלובלי ותרבותי חדש.
המסע הקולוניאלי האירופי שהחל בשלהי המאה ה־15 ארך כ־500 שנים, אבל הוא לא היה רציף ואחיד. בשלב הראשון שלו השתתפו בעיקר ספרד ופורטוגל, ויעדיו היו בעיקר מדינות דרום אמריקה ומרכזה. הן התעניינו פחות בארצות המזרח הרחוק ובארצות אפריקה. בשלב יותר מאוחר הולנד, בריטניה וצרפת התמקדו בכיבושים בארצות צפון אמריקה ומרכזה. לאחר שתושבי אמריקה החדשים והילידים עמדו על זכותם לשלטון עצמי, הפנו מעצמות אירופה את מאמציהן לעבר יבשת אפריקה והמזרח הרחוק. ההשתלטות הקולוניאלית האירופית על יבשת אפריקה התעצמה לאורך המחצית השנייה של המאה ה־19, במופע שכונה מאוחר יותר "המרוץ לאפריקה" (Scramble for Africa). מופע זה הסתיים, בהיבטיו הישירים, במחצית השנייה של המאה ה־20.
במרוצת השנים הפכה ארצות הברית מקולוניה בריטית וצרפתית למדינה עצמאית וקולוניאלית בעצמה. יפן הפיקה לקחים מגורלה של שכנתה הענקית סין, שנפלה לידיים אירופיות, והפכה בתוך כמה עשרות שנים ממדינה מסורתית ומסוגרת לכובש אימפריאלי עוצמתי. המסע הקולוניאלי זכה להתייחסות של חוקרים שעסקו בהיבטים שונים של הכיבוש ושל השלטון הקולוניאלי. בשנים האחרונות מתגלים יותר ויותר ממצאים על התרבויות, על המסורות ועל המבנה המדיני והכלכלי של האזורים שעליהם השתלטו האירופים. ספר זה ינסה להאיר את התופעה הקולוניאלית בהיבטים הגלובליים שלה, לאורך 500 שנים, ביעדים העיקריים ברחבי העולם שבהם התרחשה. אציג את המבנה המדיני והתרבותי ששרר ביעדי ההשתלטות הקולוניאלית לפני הגעת האירופים אליהן, בנוסף לתיאור המעשים והמחדלים של השליטים הקולוניאליים והשפעתם על השליטים ועל התושבים.
קולוניאליזם - הגדרה
למושג קולוניאליזם יש מקור לטיני־רומי - המילה "קולוני" (Colony) פירושה מוצב או יישוב של חיילים רומיים בשטח שנכבש. תושבי הקולוניה שמרו בתחילה על זהותם המקורית, אך בהמשך נטמעו ואימצו לעצמם את הזהות המקומית. בניגוד למושג אימפריה, שפירושו שליטה של עם אחד על עם אחר, קולוניזציה היא התיישבות קבועה על אדמות שנכבשו. במקרים רבים התושבים המקוריים סולקו מהשטחים או הועברו לשטח מצומצם וירוד בטיבו. החוקר האנגלי ג'ון הובסון[2] כתב בשנת 1902:
קולוניאליזם ואימפריאליזם מהווים פעילות חריגה מעבר לגבולות הלאום. הקולוניאליזם כולל הגירה אל ארצות זרות ושמירה על האזרחות בארצות המקור, או בנית מערכות שלטון-עצמי בחסות ארצות המקור, שיכולה להיחשב כהרחבה נכונה של הלאומיות ושל השפה והממסד של מדינת האם. זה נכון גם כאשר בחלק מהמקרים המהגרים גיבשו לעצמם לאומיות נפרדת [...] הקולוניאליזם במובנו החיובי הוא גלישה טבעית של הלאומיות, מבחנה הוא ביכולתו של הקולוניאליסט להטמיע את תרבותו בסביבה הטבעית והחברתית החדשה.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
