האחים ברגמן 1 - רק כשזה אנחנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האחים ברגמן 1 - רק כשזה אנחנו
מכר
אלפי
עותקים
האחים ברגמן 1 - רק כשזה אנחנו
מכר
אלפי
עותקים

האחים ברגמן 1 - רק כשזה אנחנו

4.5 כוכבים (72 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2536מקורי
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 104
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • שם במקור: Only When It's Us
  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: דרלינג
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 406 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 24 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

מהרגע שבו וילה ישבה ליד ריידר בשיעור, היא הבהירה לו שהיא שונאת אותו בדם. 
הנימוק מסתורי, אבל התוצאה מתאימה לו מאוד.

וילה סאטר היא כאוס מפתה וסוער שהוא ממש לא צריך בחייו השקטים והמסודרים.
היא הדור הבא בכוכבות הכדורגל לנשים, בעלת שיער מתולתל פרוע, שפתיים אדומות בשרניות ומזג עצבני, שלידו אפילו השטן נראה כמו דובון אכפת לי.

ריידר מתכוון למנף את השנאה שלה כלפיו כדי לשמור ממנה מרחק.

כשווילה מבקשת מריידר להשאיל לה את הסיכומים שלו בקורס למתמטיקה שבו היא עומדת להיכשל, איש ההרים השקט והרגזן מתעלם ממנה.

ריידר ברגמן הוא תעלומה שחצנית ומרתיחה בחולצת פלנל, זקן מדובלל, כובע בייסבול מרוט שמסתיר את עיניו וסירוב עיקש להכיר בקיומה.

אבל וילה מעולם לא נרתעה מאתגר.

כשהם נאלצים לשתף פעולה בעבודת הגמר, וילה וריידר פותחים במסכת הדדית של התגרויות ומתיחות קורעות, שממנה כל אחד מהם נחוש לצאת מנצח. להפתעתם, רגשות לא צפויים מתחילים להופיע ביניהם ויעד הניצחון משתנה – עכשיו הם רוצים לכבוש זה את ליבו של זה.

***

רק כשזה אנחנו הוא רומן ספורט כובש לב ומרגש המתרחש בקולג'. וילה וריידר הם שני ניגודים שהאינטראקציה ביניהם מביאה לפיצוצים ולזיקוקים, עד שהאהבה פורצת בהפתעה מוחלטת.

פרק ראשון

1

וילה
פלייליסט: Hurricane, ברידג'ט מנדלר

אומרים שיש לי מזג סוער.

אני מעדיפה שיקראו לי סוערת. מילה גדולה לכדורגלנית, אני יודעת, אבל כשעובדים בחנות ספרים כל כך הרבה קיצים כמוני, אי אפשר שלא להרחיב את אוצר המילים.

סוערת: מאופיינת על ידי רגשות חזקים, סוערים או סותרים.

לטוב או לרע, כזאת אני, וילה רוז סאטר, בדיוק.

האם הפתיל שלי קצת קצר? בטח. האם התגובות שלי מדי פעם לא פרופורציונליות? לפעמים. הייתי יכולה ללמוד להירגע פה ושם, אבל אני מסרבת למתן את הסערה שבתוכי.

משום שהאופי החזק שהוא הכוח המניע שלי קשור באופן בלתי נפרד לסערה שבי. אני תחרותית. וזאת תכונת אופי שמעניקה לי יתרון. אני שואפת להפוך לספורטאית מקצועית ונחושה להיות הטובה בעולם בענף שלי. כדי להיות הכי טובה צריך מיומנות טהורה, אבל יותר מזה, את צריכה להיות רעבה. את צריכה לרצות את זה יותר מכל אחד אחר. ככה חלומות רחוקים הופכים למציאות.

אז כן. לפעמים אני קצת לוחמנית. אני תוקפנית וחרוצה ואני אוהבת לנצח. אני לא מתפשרת. אני לא מוותרת. שום דבר לא יעמוד בדרכי.

וזאת הסיבה שבגללה אני ממש חייבת לקחת את עצמי בידיים, כי משהו כן עומד לי בדרך. הזכאות שלי לשחק במשחק בשבוע הבא מול היריבה הגדולה ביותר שלנו עומדת בסכנה, בגלל קורס למתמטיקה עסקית ופרופסור מהגיהינום.

אני מאחרת לכיתה ומנסה שלא לצלוע, כי השרירים שלי כואבים מאוד אחרי אימון אכזרי. כשאני ממהרת במורד השיפוע באולם ההרצאות הענקי, אני צריכה לגייס את כל כוחותיי כדי שלא לומר, אאוץ', אאוץ', אאוץ', עם כל צעד.

החדר מפוצץ, ונותרו רק כמה מושבים ריקים בשורה הראשונה.

אנחה נמלטת ממני. מעולה. אני מאחרת ועכשיו זה יהיה סופר בולט כשאתיישב במרכז השורה הראשונה. השרירים שלי זועקים למשכך כאבים ואמבטיה חמה כשאני מחליקה כמה שיותר בשקט למושב פנוי ומוציאה בדממה את המחברת שלי.

פרופסור מקורמק ממשיך לשרבט נוסחאות על הלוח. אולי הוא לא הבחין באיחור שלי.

״מיס סאטר.״ הוא שומט את הגיר, מסתובב במהירות ומנקה את האבק מידיו. ״נחמד שהצטרפת אלינו.״

לעזאזל.

״מצטערת, פרופסור.״

״תבקשי מריידר את החומר.״ מקורמק מתעלם לחלוטין מההתנצלות שלי, מסתובב בחזרה ללוח וזוקר אגודל מעבר לכתף שלו, לימיני. ״סיכומי ההרצאות שלי אצלו.״

הלסת שלי נשמטת. ביקשתי ממק את סיכומי ההרצאות שלו שלוש פעמים במהלך הסמסטר הזה, משום שנאלצתי להפסיד שיעורים בגלל משחקי חוץ. הוא משך בכתפיו, ואז אמר שאני צריכה, ״לפתור את הבעיה ולהחליט על סדרי העדיפות שלי.״ והבחור הזה, ריידר, פשוט מקבל אותם?

המזג הסוער שלי הופך את לחיי לאדומות. קצות האוזניים שלי מתחממים, ואם להבות היו יכולות לפרוץ מראשי, זה היה קורה.

לבסוף, אני פונה לבחור שמק הצביע עליו, סקרנית עד בחילה לראות מי הסטודנט שהמרצה שלי מעניק לו את סיכומי ההרצאות שלו, כשאני נאלצת לרדוף אחרי הזנב של עצמי כדי להשלים חומר בלי שום עזרה. ואני ממש צריכה את העזרה הזאת. אני בקושי נאחזת בציון 70 שעומד לרדת ל-65, אלא אם כן אלוהים בכבודו ובעצמו יפרוש את חסותו על עלמתו הנחותה וילה רוז סאטר ויעשה לה טובה במבחן הקרוב.

זעם הוא חוויה כלל־גופנית בשבילי. הנשימה שלי מאיצה. מהצוואר ומעלה אני הופכת להיות אדומה כמו עגבנייה. הלב שלי דופק חזק כל כך שנקודות הדופק שלי הולמות כמו תופים. אני רותחת מעצבים.

וככה, כשכעס כלל־גופני זורם בעורקיי, אני פונה לסטודנט הנבחר. ריידר, שומר סיכומי ההרצאות.

הוא חובש כובע בייסבול שמשוך נמוך מעל שיער פרוע בגוון בלונד כהה. זקן לא מטופח ולא ארוך במיוחד מסתיר את פניו ולא ממש מאפשר לי לדעת איך הוא נראה, לא שאכפת לי. פניו מושפלות לסיכומי ההרצאה ועיניו זזות משמאל לימין בנענוע ראש קל, כך שאני לא ממש רואה איך הן נראות. יש לו אף ארוך ומושלם בצורה מרגיזה והוא מושך באף בהיסח הדעת, כאילו הוא לחלוטין לא מודע לכך שאני מביטה בו או לעובדה שהוא אמור לחלוק את סיכומי ההרצאות האלה. סיכומים שהיו עוזרים לי לא להיכשל בשני בוחני הפתע האחרונים ובעבודה הראשונה שלנו.

עיניי חוזרות למקורמק שיש לו את החוצפה לחייך אליי בזחיחות מעבר לכתפו. אני עוצמת עיניים ומגייסת שלווה שאין לי. או זה, או שאסתער על המרצה שלי בזעם עיוור.

עיניים על המטרה, וילה.

אני חייבת לעבור את הקורס הזה כדי שתהיה לי הזכאות להמשיך לשחק. אני חייבת שתהיה לי הזכאות לשחק כי אני חייבת לשחק בכל משחק, גם כדי להגדיל את סיכוי הקבוצה שלי להצליח וגם כי חוק מרפי קובע שציידי הכישרונות מגיעים למשחקים שאת מפספסת. אוקיי, חוק מרפי בעצם קובע שאם משהו יכול להשתבש כשזה ממש לא מתאים, זה יקרה. התרחיש של ציידי הכישרונות הוא הגרסה שלי לעניין.

הפואנטה היא שאני צריכה את סיכומי ההרצאות המחורבנים, וכדי להשיג אותם, אצטרך לבלוע את הגאווה שלי ולבקש אותם מפורשות מהאידיוט הזה שמתעלם ממני. אני מכחכחת בגרוני. חזק. ריידר מושך שוב באפו ומעביר דף, עיניו עולות לנוסחאות שעל הלוח ואז יורדות שוב. האם הוא פונה אליי? מכיר בנוכחותי? אומר, היי, איך אפשר לעזור לך?

מובן שלא.

מקורמק ממשיך לבלבל במוח, ההערות שלו מופיעות הן על הלוח והן על מסך המקרן, שם מילותיו נפרשות כטקסט בגופן גדול וברור. השקופית הבאה קופצת לפני שאני מספיקה לכתוב הכול, ועם כל דקה שעוברת, אני כועסת יותר. אני מרגישה כאילו מק רוצה שאיכשל.

אני נושמת עוד נשימה מייצבת ולוחשת לריידר, ״סליחה?״

ריידר ממצמץ. הוא מכווץ את המצח. יש בי תקווה קלושה שהוא שמע אותי ועומד לפנות אליי, אבל במקום זה הוא מדפדף לדף המודפס הקודם ומשרבט שם הערה.

אני יושבת המומה במשך כמה דקות ואז פונה באיטיות ללוח, זעם מרעיד לי את הידיים והרגליים. אצבעותיי לופתות בחוזקה את העט שלי. אני פותחת את המחברת שלי בכזאת אלימות שאני כמעט קורעת את הכריכה. אני רוצה לצרוח מתסכול, אבל העובדה היא שהדבר היחיד שיש לי שליטה עליו זה הכאן ועכשיו. אז אני נושכת את הלשון ומתחילה לכתוב בטירוף.

כעבור עשרים דקות, מקורמק שומט את הגיר שלו, מסתובב ומדבר לכיתה. מתוך עננת הזעם שלי, אני שומעת אותו במעורפל שואל שאלות. סטודנטים מרימים ידיים ועונים כי הם עקבו אחרי ההרצאה, ובניגוד אליי, רובם לא קרועים בין שני עולמות. ספורטאית וסטודנטית, אישה ובת.

כי להם יש מרחב תמרון שלי אין. אני חייבת להיות מצוינת, והבעיה היא שבמקום לעזור, הלחץ הופך אותי לכישלון מוחלט. כלומר, חוץ מבכדורגל. על גופתי המתה להיכשל בזה. אבל כל השאר על הפנים. אני חברה מפוזרת, בת נעדרת וסטודנטית בינונית. ואם הפרופסור הזה היה קצת מקל עליי, אולי הייתה לי הזדמנות למחוק לפחות אחד מהכישלונות האלה מהרשימה שלי.

נראה שמקורמק מרגיש את עיניי יורות בו חיצים, כי אחרי שהוא מקבל שאלה אחת אחרונה, הוא מסתובב, מביט בי שוב ומחייך בשחצנות.

״פרופסור מקורמק,״ אני אומרת בין שיניים חשוקות.

״כן, מיס סאטר?״

״זאת בדיחה?״

״אני מצטער, לא, זאת לא הנוסחה המתאימה לחישוב ריבית מצטברת.״ הוא פונה בחזרה לכולם ומציע להם חיוך שטרם ראיתי. ״הכיתה משוחררת!״

אני יושבת, המומה שהמורה שלי ביטל אותי שוב. והדובדבן שבקצפת זה כשריידר קם מהכיסא ומכניס את סיכומי ההרצאות היקרים לתיק עור בלוי שתלוי עליו בהצלבה. כשהוא סוגר את התיק, עיניו מתרוממות וסוף־סוף פוגשות את העיניים שלי. הן נפערות ואז משוטטות במהירות על גופי.

עיניו של ריידר הן בצבע ירוק עמוק, ולעזאזל איתו, זה הצבע האהוב עליי, בדיוק הצבע של מגרש כדורגל נקי. זה הדבר היחיד שאני מבחינה בו לפני שהטינה שלי מפריעה לי להעריך תווים נוספים. כשהמבט שלו חוזר מנעלי הספורט והטרנינג שלי העיניים שלנו נפגשות, ועיניו מצטמצמות כשהוא מעבד את ההבעה המפחידה שלי. אני רותחת מעצבים. אני בטוחה שאני נראית רצחנית.

עכשיו הוא מכיר בנוכחות שלי, אחרי שהתעלם ממני בכזאת יסודיות?

הוא מגלגל אחורה את כתפיו ומזדקף למלוא קומתו. הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב הוא, וואו, לא רק שהוא מניאק. הוא מניאק גבוה.

אני מזנקת מהכיסא ואוספת את המחברת מהשולחן, דוחפת את העט שלי לתוך פקעת השיער הענקית והמבולגנת שעל ראשי ונועצת בו מבט מצמית. עיניו של ריידר נפערות כשאני פוסעת צעד קדימה ופוגשת את עיניו הירוקות המושלמות עד בחילה.

קרב מבטים ארוך ואינטנסיבי מתחיל. עיניו של ריידר מצטמצמות. גם שלי. הן דומעות, מתחננות אליי למצמץ. אני מסרבת.

זווית פיו מתרוממת באיטיות. הוא מחייך אליי בשחצנות, המניאק.

ואז עיניי יורדות אל הפה שלו שמסתתר מתחת לכל השיער המדובלל שעל פניו. אני ממצמצת.

שיט. אני שונאת להפסיד. אני שונאת להפסיד.

אני בדיוק מתכוננת לפתוח את הפה ולשאול אותו מה כל כך מצחיק אותו כשריידר נסוג, מסתובב בתנועה חלקה ורץ במעלה השיפוע של אולם ההרצאות. אני עומדת, רועדת מזעם, עצבנית על האידיוט הזה וההתנהגות המשונה והמזלזלת שלו, עד שהחדר כמעט ריק.

״תתעודדי, מיס סאטר.״ מקורמק מכבה את האורות, ואולם ההרצאות נשטף בצללים אפורים ואור שמש קלוש שזורם דרך החלונות.

״אני לא יודעת איך להתעודד כשאני הולכת להיכשל בקורס שלך, ואני לא יכולה להרשות לעצמי שזה יקרה, פרופסור.״

לרגע, מסכת השעשוע המנותקת שלו מחליקה, אבל היא חוזרת עוד לפני שאני אפילו יכולה להיות בטוחה שהיא אי פעם נעלמה. ״את תמצאי פתרון. שיהיה לך יום טוב.״

הדלת נסגרת שוב ואני נשארת לבד. אני שוקעת לתוך הכיסא שלי כשלחש של כישלון מהדהד בחדר.

״הוא באמת פשוט הלך?״ רוּני — חברתי לקבוצה והשותפה שלי לחדר — מביטה בי באי־אמון.

״כן.״ הייתי אומרת עוד, אבל אני כועסת וגם מתנשמת מדי. אנחנו עובדות על מיומנויות טכניות, ואף שאני בכושר שיא כמו שלא הייתי אי פעם בחיי, התרגולים האלה תמיד גומרים אותי.

״וואו.״ רוני, לעומת זאת, לא חסרת נשימה בכלל. החלטתי שהיא מוטציה כי בחיים לא שמעתי אותה חסרת נשימה, ותאמינו לי שזה לא בגלל שאף אחד לא ניסה להביא אותה לשם. המאמנת שלנו היא סדיסטית מדופלמת. ״איזה מניאק.״

רוני נראית כמו ברבי בגודל אנושי. נערת דרום קליפורניה קלאסית — רגליים באורך קילומטרים, עור זוהר ונמשים בהירים, מסך שיער בצבע פלטינה שתמיד אסוף בקוקו ארוך וחלק. היא עומדת ושותה את המים שלה, נראית כמו דוגמנית חוף כשהשמש שוקעת בשמיים. אני, לעומת זאת, נראית כמו דולורס אומברידג' מ״הארי פוטר״ אחרי שהקנטאורים תפסו אותה. שערי היבש מתנפח בטירוף מהקוקו שלי, הלחיים שלי בצבע ורוד כהה מרוב מאמץ וירכי הכדורגל השריריות שלי רועדות. אין שונות יותר מרוני וממני, לא רק מבחינת מראה, אלא גם מבחינת האופי, וכנראה זה מה שהופך אותנו לחברות טובות כל כך.

״ברור שהוא מניאק,״ אני מאשרת. ״אבל הוא מניאק שיש לו משהו שאני צריכה — סיכומי הרצאות מהעבר, ואת אלה שאפסיד כשאסע למשחקי חוץ ואפספס עוד שני שיעורים.״

שתינו רצות לעבר הקטע הבא של המגרש כדי להתחיל להתמסר בכדור. אני רצה אחורה ראשונה ורוני זורקת את הכדור באוויר לפני שהיא בועטת אותו לכיווני. אני מחזירה לה אותו, היא בועטת אליי, אני מחזירה. אנחנו ממשיכות עד שאנחנו מחליפות כיוון, ואז תורה.

רוני זורקת לי את הכדור ואני מכוונת אותו לרגליה. ״אז מה תעשי אם הבחור לא יביא לך את סיכומי ההרצאות?״

״אני לא יודעת מה אני אעשה. זאת הבעיה שלי. אני לא רואה פתרון כשהבחור ממש מתעלם ממני. אני יודעת שאני יכולה להיות קצת עצבנית, אבל הייתי מנומסת, והוא היה פשוט... גס רוח. אני לא מבינה למה. ואני ממש צריכה את סיכומי השיעורים האלה.״

אני משנה כיוון, מעלה את הכדור על הרגל שלי ובועטת אותו בעדינות באוויר, היישר לעבר המצח של רוני.

״למען האמת,״ רוני אומרת כשהיא מחזירה לי את הכדור בנגיחה. ״הייתי אומרת שהבעיה היא עם הפרופסור שלך. החוזה שלנו מחייב אותו לבוא לקראת מערכת השעות שלך, וההתנהגות הזאת עוינת בעליל למאמצים שלך כסטודנטית ספורטאית. אם הייתי את, הייתי מדפיסה את החוזה שלנו, הולכת אליו בשעות הקבלה ומזכירה לאידיוט הזה שהוא מחויב מבחינה אתית וחוקית לתמוך בלמידה שלך בזמן שאת מרוויחה לקולג' שלו יותר פרסום וכסף ממה שהעבודות האקדמיות הפתטיות שלו אי פעם יביאו.״

כן. רוני אולי נראית כמו ברבי, אבל יש לה שכל בראש. היא תהיה עורכת דין מעולה יום אחד.

״אולי. אבל הבחור הזה קשוח, רו. אני חושבת שהוא יקשה על החיים שלי עוד יותר אם אני אעשה את זה.״

רוני מזדעפת ומחזירה לי את הכדור. ״אוקיי, אז תראי לו את החוזה, אבל תעשי את זה בנחמדות. תהרגי אותו בחביבות. תעשי כל מה שצריך כדי להיות בטוחה שתהיי זכאית לשחק בשבוע הבא. אנחנו צריכים אותך, ולמען האמת, וילה, אני חושבת שאם לא תשחקי, תתפוצצי מבפנים.״

אנחנו מסיימות את האימון, הכדור נופל לרגליי ואני בוהה בצורתו המוכרת. זה מראה שראיתי אלף פעמים — את הכדור השחור־לבן על דשא ירוק עז ונעלי הכדורגל שלי משני צדדיו. כדורגל תמיד היה הדבר הקבוע בחיי, כשכל דבר אחר היה לא צפוי. אני חיה ונושמת את הספורט הזה, לא רק מפני שאני רוצה להיות הכי טובה, אלא גם מפני שלפעמים זה הדבר היחיד שעוזר לי להמשיך.

רוני צודקת. אני לא יכולה לפספס, לא יכולה להיות לא זכאית לשחק. אצטרך להבליג ולעשות מה שצריך כדי לעבור את הקורס הזה.

״בואי,״ היא אומרת ומשליכה את הזרוע שלה סביב כתפי. ״הערב תורי לבשל.״

אני עושה את עצמי מקיאה, והיא דוחפת אותי בגסות וגורמת לי למעוד לצד. ״מעולה. ממילא אני צריכה ניקוי קיבה טוב.״

עוד על הספר

  • שם במקור: Only When It's Us
  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: דרלינג
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 406 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 24 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
72 דירוגים
51 דירוגים
11 דירוגים
5 דירוגים
3 דירוגים
2 דירוגים
18/3/2024

תרגום עריכה והגהה טובים שלצערי לא מובנים מאליהם…, הדמויות הראשיות אמנם צעירות בגיל אבל זה לא ממש מורגש. יש כאן התמודדות עם מצבים בהחלט קשים, אבל האהבה כמובן… מנצחת😀💞ממליצה.

6
17/4/2024

אהבתי🫶🏻 סיפור אהבה יפה אמין מרגש אהבתי כל דמות ודמות בספר גם אתם תאהבו ממליצה בחום

3
1/5/2024

מדובר בספר מקסים שבהחלט הפתיע אותי לטובה

2
8/2/2025

אני לא מוצאת את עצמי הרבה דומעת מספר, והספר הזה גרם לי לבכות כמה פעמים. דווקא בגלל המציאות הבועטת שיש בו, והטלטלות שהדמויות עוברות, העומק שלהן הרבה יותר אמיתי. וכמובן שאני כל כך אהבתי את ההתאהבות שנבנתה באיטיות, כמו שנאמר בספר עצמו- בצורה ״מייגעת״, במובן הטוב ביותר של המילה. מחכה לעוד ספרים של קלואי ליס!

1
6/5/2024

אחחחחח איזה ספר נפלא מהמם מהמם מהמם מחכה בכליון עיניים להמשך הסדרה אם אפשר הייתי נותנת ⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️כל-כך נהמתי שקראתי כבר פעמיים ובטוח אקרא שוב ושוב ושוב זה ספר שחובה לקרוא מס פעמים פעם אחת לא מספיקה

1
29/4/2024

מדהים באופן בלתי צפוי. שנון, סוחף, מצחיק, מרגש, הכל בספר אחד. מומלץ בחום.

1
30/3/2024

כיף ממש. מחכה בקוצר רוח לתרגום של הספר הבא...

1
14/3/2024

ספר מרגש נוגע ובועט, כתיבה קולחת עם עלילה נהדרת על החלטות שיש לקחת ועל האומץ לבצען. הדמויות שובות לב.

1
13/6/2025

חמוד ביותר. קליל, זורם, שופך אור על תופעות חברתיות קיימות ומעורר מחשבה. אהבתי

26/5/2025

ספר נפלא, מרגש, רומנטי וסוחף. מביא לפרונט התמודדויות עם נושאים רגישים שלא כותבים עליהם הרבה. מחכה להמשיך ולקרוא על שאר האחים ברגמן

18/5/2025

ספר מעולה!! מרגש ומאוד נוגע ללב, היו חלקים שפשוט בכיתי. נורא אהבתי וממליצה

17/5/2025

מקסים. מרגש. יש לי השגות מסוימות על האותנטיות של תיאור ההתמודדות עם התחרשות בגיל מאוחר, אבל מניחה שזה עניין סובייקטיבי וכל אחד חווה אותו קצת אחרת. בסה"כ אהבתי מאוד.

28/3/2025

העלילה סוחפת והכתיבה זרמה לי ממש. האישה חזקה והגבר קשוח מבחוץ אבל חמוד מבפנים. ספר שמשקף מקרים בחיים של בן אדם חרש, באופן מושלם. מחכה בקוצר רוח לספר הבא.

10/11/2024

מושלם , מומלץ בחום🤍

12/10/2024

מקסים! די הופתעתי למען האמת, לא חשבתי שאהנה ככה מרומן קולג'. אבל הדמויות לא בנאליות והן חודרות ללב מחכה לספר הברגמנים הבא!

9/10/2024

שנון מצחיק מרגש עם סוף מפתיע אהבתי מאוד. מומלץ

8/9/2024

הכריכה והתקציר נתנו לי לחשוב שזה עוד ספר רומנטי שגרתי - אבלללללללל כמה הופתעתי שהתחלתי לקרוא!!!! ספרֶ קסום מלא עומק כתוב מעולה נוגע עצוב מצחיק שנון אי אפשר לא להתאהב בספר בכל הדמויות פשוט לא יכולתי להניח מהיד- בהחלט נכנס לרשימת ספרי החובה שלי. 🧚‍♀️

27/5/2024

פשוט מקסים 😍 מחכה בקוצר רוח לספר הבא על רן... הכתיבה של קלואי היא כמו חיבוק. מומלץ בחום ❤️

23/5/2024

ואווו ספר מתוק וסוחף! נהנננתייי כל כךךך

18/5/2024

מהנה ומלמד לקבל את האחר. מחכה כבר לספר השני.

20/4/2024

תענוג של ספר יש בו הההכככלללל רגשות שצריכים עיבוד, שברון לב אובדן אהבה וסקס מחכה כבר לספר הבא🫶💝🎉

15/4/2024

נהנתי לקרוא

6/4/2024

וואו, איזה ספר, נהנתי מכל רגע ומכל מילה. כתיבה נפלאה, מנעד רחב של רגשות. חובת קריאה!

6/4/2024

שלמות!! מצחיק, מרגש, מיוחד ומפוצץ מתח מיני לוהט!!! ריידר ווילה דמויות מעולות והחיבור בינהם מושלם!

5/4/2024

ספר מעולה ונוגע ללב, אני מתה על זה שהדמויות אמיתיות ויש להן פגמים והסוף קיטשי.

30/3/2024

ספר מקסים🤍

29/3/2024

ספר מעולה ממש, נהנתי לקרוא אותו ומחכה כבר להמשיך ולקרוא על שאר האחים ברגמן!

23/3/2024

מקסים, רגיש ושובה לב, מחכה ליתר הספרים בסידרה

23/3/2024

הקריאה זרמה לי כל כך מהר שלא הרגשתי את הזמן עובר. ספר מעולה ועכשיו רק מחכה להבא בתור!!

22/3/2024

ספר ממש כייפי, כתיבה קולחת הסיפור מעניין אהבתי שגם נוגעים בנושאים רציניים אך בצורה קלה וגמישה מחכה לשמוע על יתר האחים 😍

20/3/2024

ספר מעולה, שילוב נפלא של דיאלוגים מצחיקים וסצנות מרגשות. וילה וריידר נכנסו לי חזק ללב וחתמו שם קבע

19/3/2024

ואוו בין הספרים הטובים שיצאו, מחכה לספרים הבאים בסדרה ♥️

19/3/2024

ספר פשוט מקסים, מתוק וכתוב מצויין. הדמויות מעולות ושנונות. כן ירבו ספרים כאלו

16/3/2024

ספר מעולה כתיבה מצוינת. אחר, נוגע ללב. מחכה לספרים האחרים על האחים. רוצו לקרוא לא תתחרטו. תודה על התרגום.

14/3/2024

בין הטובים שקראתי לאחרונה עמוק יפה ומרגש

14/3/2024

ספר מופלא! הוא משעשע ואמיתי. דמויות מלאות רבדים שלא מפסיקות להתפתח ולגלות לנו צדדים נוספים. סיפור על אהבה, על החיים, על אובדן ועל אומץ לקחת את המושכות של החיים לידיים. ממליצה בחום!

14/3/2024

מרגש ומיוחד

13/5/2025

קצת ארוך, אבל נחמד מאוד.. מדבר על נושאים שבדרך כלל לא כותבים עליהם. בשורה התחתונה הייתי קוראת שוב

25/11/2024

מתוק קליל

7/5/2024

חמוד קצת נמתח ונמרח

14/4/2024

נחמד, אבל קצת טרחני. יותר מדי 'חפירות' ושיחות נפש לא ריאליסטיות על רגשות. ...וזה עוד רק הספר הראשון בסדרה. אני לא רוצה לחשוב על הספרים הבאים, שבהם הסופרת תדחוף לנו לגרון עוד ועוד איזכורים לגיבורים מהספרים הקודם. מתיש אותי אפילו רק לחשוב על זה... כנראה שלא אמשיך עם הסדרה. כן אהבתי את זה שהגיבורים מתמודדים עם בעיות רפואיות, כי זה חשוב לגוון עם גיבורים שהחיים שלהם לא מושלמים. גם הכתיבה עצמה לא רעה. אבל העלילה די נדושה, הקצרים בתקשורת שחוקים, וכפי שכתבתי קודם - השחנ"ש מתיש... לגבי הקצרים בתקשורת, זה כל כך חרוש כבר... אפילו יש איזכורים ל'גאווה ודעה קדומה' בתור רפרנס. עוד מאז ג'יין אוסטן אנחנו קוראות שוב ושוב את אותו דבר לעוס. ...ובעצם למה כל הסופרות האמריקאיות מרגישות חובה לעצמן להתיש אותנו עם חומר שהן למדו בשיעורי הספרות שלהן בקולג'?!. לסיכום - אפשר לקרוא אם יש סבלנות. זה אמנם 'עוד מאותו הדבר', אבל זה חביב. ...ואולי זו פשוט רק אני שכבר התעייפתי מהז'אנר...

21/3/2024

אהבתי! קליל אך רגיש. החלק האחרון קצת מרוח

17/3/2024

לא יודעת מה קראתי, שונה, משעשע. עדין בתאורי סקס. מתמודד עם שכול וחרשות. נהנתי.

17/11/2024

הרעיון מקסים, הביצוע פחות. יותר מדי מחשבות, תהיות ופחות מדי דיאלוגים

15/10/2024

הוא התחיל כל כך טוב אבל אז פשוט התחיל לעקוף ולהתחמק מנושאים חשובים ולהפוך שם משהו למאוד שטחי ומעצבן. בסך הכל החצי הראשון היה בסדר אבל משם רציתי שיגמר כבר

1/7/2024

פשוט משעמם וטרחני למדי

22/3/2024

וילה הדמות הראשית היא די בילתי נסבלת ועלתה לי על העצבים. הספר גם די נמשך כמו מסטיק ובחלקים השתעממתי. כן אהבתי את ההתייחסות לחירשות של ריידר

6/11/2024

הספר בלתי נסבל, לא יודעת למה המשכתי ואפילו סיימתי. מאוד ילדותי, כבד, עם הסברים ארוכים על דברים טריוויאלים, וכל מיני משפטים מעצבנים ומצטדקים כמו שרירי הרגליים הגמישים שלי הופכים אותי לשחקנית המהירה ביותר במגרש. אני אישית לא סובלת כתיבה מהסוג הזה ואני גם לא סובלת שהדמויות מעידות על עצמן תכונות שנבין שהן בעצם מדהימות: ״אני כל כך ישירה ואותנטית״ וכו׳. ריידר הופך ליותר ויותר לא מציאותי ככל שהספר מתקדם ולכן ואיבדתי אמון באהבה שלהם ובסיפור כולו. לא הצלחתי להתחבר לאהבה ולקשר הזה. קראתי הרבה ספרי רומנטיקה בספורט ובקולג׳ וזה גרוע במיוחד. מי שאוהבת את הז׳אנר, ״העסקה״ וכל הסדרה הרבה יותר טובים וקלילים.

1
19/5/2025

הסיפור עצמו יפה אבללל הכתיבה קצת מעצבנת הסמאט משעמם ולא מעניין בכלל (דילגתי עליו.. שזה אמור להסביר כמה הוא לא טוב, ואין הרבה ממנו בכלל) כל הסיפור נמתח כמו מסטיק חבל…

19/3/2024

איזה שיעמום. ספר לקרוא כדי להירדם. לא אמין בכלל, העלילה רצה מהר מדי, כל מני סצינות מופרכות (רואה תמונה שלה ורץ להביא אותה מהמסיבה, נרדמה אצלו בבית בלי לשים לב, המרצה שלהם מכריח אותם להיות חברים כדי לתת להם ציון טוב על העבודה) כאילו באמת אלו סצנות כל כך מופרכות שזה מביך. ממש התבאסתי, ציפיתי להתאהבות איטית מתוך היכרות. פשוט משעמם

4
18/5/2025

ממש לא אהבתי כתיבה מעצבנת, קצב לא טוב של העלילה ויותר מידי פיתולים שלא לצורך נ.ב. השירים בתחילת כל פרק לא באמת היו קשורים ובמקום לעורר איזשהו רגש בעיקר הרגישו כמו תוצאה של פרומפט לצ׳אט: תביא לי שיר שיש בו את המילה/ נושא x

האחים ברגמן 1 - רק כשזה אנחנו קלואי ליס

1

וילה
פלייליסט: Hurricane, ברידג'ט מנדלר

אומרים שיש לי מזג סוער.

אני מעדיפה שיקראו לי סוערת. מילה גדולה לכדורגלנית, אני יודעת, אבל כשעובדים בחנות ספרים כל כך הרבה קיצים כמוני, אי אפשר שלא להרחיב את אוצר המילים.

סוערת: מאופיינת על ידי רגשות חזקים, סוערים או סותרים.

לטוב או לרע, כזאת אני, וילה רוז סאטר, בדיוק.

האם הפתיל שלי קצת קצר? בטח. האם התגובות שלי מדי פעם לא פרופורציונליות? לפעמים. הייתי יכולה ללמוד להירגע פה ושם, אבל אני מסרבת למתן את הסערה שבתוכי.

משום שהאופי החזק שהוא הכוח המניע שלי קשור באופן בלתי נפרד לסערה שבי. אני תחרותית. וזאת תכונת אופי שמעניקה לי יתרון. אני שואפת להפוך לספורטאית מקצועית ונחושה להיות הטובה בעולם בענף שלי. כדי להיות הכי טובה צריך מיומנות טהורה, אבל יותר מזה, את צריכה להיות רעבה. את צריכה לרצות את זה יותר מכל אחד אחר. ככה חלומות רחוקים הופכים למציאות.

אז כן. לפעמים אני קצת לוחמנית. אני תוקפנית וחרוצה ואני אוהבת לנצח. אני לא מתפשרת. אני לא מוותרת. שום דבר לא יעמוד בדרכי.

וזאת הסיבה שבגללה אני ממש חייבת לקחת את עצמי בידיים, כי משהו כן עומד לי בדרך. הזכאות שלי לשחק במשחק בשבוע הבא מול היריבה הגדולה ביותר שלנו עומדת בסכנה, בגלל קורס למתמטיקה עסקית ופרופסור מהגיהינום.

אני מאחרת לכיתה ומנסה שלא לצלוע, כי השרירים שלי כואבים מאוד אחרי אימון אכזרי. כשאני ממהרת במורד השיפוע באולם ההרצאות הענקי, אני צריכה לגייס את כל כוחותיי כדי שלא לומר, אאוץ', אאוץ', אאוץ', עם כל צעד.

החדר מפוצץ, ונותרו רק כמה מושבים ריקים בשורה הראשונה.

אנחה נמלטת ממני. מעולה. אני מאחרת ועכשיו זה יהיה סופר בולט כשאתיישב במרכז השורה הראשונה. השרירים שלי זועקים למשכך כאבים ואמבטיה חמה כשאני מחליקה כמה שיותר בשקט למושב פנוי ומוציאה בדממה את המחברת שלי.

פרופסור מקורמק ממשיך לשרבט נוסחאות על הלוח. אולי הוא לא הבחין באיחור שלי.

״מיס סאטר.״ הוא שומט את הגיר, מסתובב במהירות ומנקה את האבק מידיו. ״נחמד שהצטרפת אלינו.״

לעזאזל.

״מצטערת, פרופסור.״

״תבקשי מריידר את החומר.״ מקורמק מתעלם לחלוטין מההתנצלות שלי, מסתובב בחזרה ללוח וזוקר אגודל מעבר לכתף שלו, לימיני. ״סיכומי ההרצאות שלי אצלו.״

הלסת שלי נשמטת. ביקשתי ממק את סיכומי ההרצאות שלו שלוש פעמים במהלך הסמסטר הזה, משום שנאלצתי להפסיד שיעורים בגלל משחקי חוץ. הוא משך בכתפיו, ואז אמר שאני צריכה, ״לפתור את הבעיה ולהחליט על סדרי העדיפות שלי.״ והבחור הזה, ריידר, פשוט מקבל אותם?

המזג הסוער שלי הופך את לחיי לאדומות. קצות האוזניים שלי מתחממים, ואם להבות היו יכולות לפרוץ מראשי, זה היה קורה.

לבסוף, אני פונה לבחור שמק הצביע עליו, סקרנית עד בחילה לראות מי הסטודנט שהמרצה שלי מעניק לו את סיכומי ההרצאות שלו, כשאני נאלצת לרדוף אחרי הזנב של עצמי כדי להשלים חומר בלי שום עזרה. ואני ממש צריכה את העזרה הזאת. אני בקושי נאחזת בציון 70 שעומד לרדת ל-65, אלא אם כן אלוהים בכבודו ובעצמו יפרוש את חסותו על עלמתו הנחותה וילה רוז סאטר ויעשה לה טובה במבחן הקרוב.

זעם הוא חוויה כלל־גופנית בשבילי. הנשימה שלי מאיצה. מהצוואר ומעלה אני הופכת להיות אדומה כמו עגבנייה. הלב שלי דופק חזק כל כך שנקודות הדופק שלי הולמות כמו תופים. אני רותחת מעצבים.

וככה, כשכעס כלל־גופני זורם בעורקיי, אני פונה לסטודנט הנבחר. ריידר, שומר סיכומי ההרצאות.

הוא חובש כובע בייסבול שמשוך נמוך מעל שיער פרוע בגוון בלונד כהה. זקן לא מטופח ולא ארוך במיוחד מסתיר את פניו ולא ממש מאפשר לי לדעת איך הוא נראה, לא שאכפת לי. פניו מושפלות לסיכומי ההרצאה ועיניו זזות משמאל לימין בנענוע ראש קל, כך שאני לא ממש רואה איך הן נראות. יש לו אף ארוך ומושלם בצורה מרגיזה והוא מושך באף בהיסח הדעת, כאילו הוא לחלוטין לא מודע לכך שאני מביטה בו או לעובדה שהוא אמור לחלוק את סיכומי ההרצאות האלה. סיכומים שהיו עוזרים לי לא להיכשל בשני בוחני הפתע האחרונים ובעבודה הראשונה שלנו.

עיניי חוזרות למקורמק שיש לו את החוצפה לחייך אליי בזחיחות מעבר לכתפו. אני עוצמת עיניים ומגייסת שלווה שאין לי. או זה, או שאסתער על המרצה שלי בזעם עיוור.

עיניים על המטרה, וילה.

אני חייבת לעבור את הקורס הזה כדי שתהיה לי הזכאות להמשיך לשחק. אני חייבת שתהיה לי הזכאות לשחק כי אני חייבת לשחק בכל משחק, גם כדי להגדיל את סיכוי הקבוצה שלי להצליח וגם כי חוק מרפי קובע שציידי הכישרונות מגיעים למשחקים שאת מפספסת. אוקיי, חוק מרפי בעצם קובע שאם משהו יכול להשתבש כשזה ממש לא מתאים, זה יקרה. התרחיש של ציידי הכישרונות הוא הגרסה שלי לעניין.

הפואנטה היא שאני צריכה את סיכומי ההרצאות המחורבנים, וכדי להשיג אותם, אצטרך לבלוע את הגאווה שלי ולבקש אותם מפורשות מהאידיוט הזה שמתעלם ממני. אני מכחכחת בגרוני. חזק. ריידר מושך שוב באפו ומעביר דף, עיניו עולות לנוסחאות שעל הלוח ואז יורדות שוב. האם הוא פונה אליי? מכיר בנוכחותי? אומר, היי, איך אפשר לעזור לך?

מובן שלא.

מקורמק ממשיך לבלבל במוח, ההערות שלו מופיעות הן על הלוח והן על מסך המקרן, שם מילותיו נפרשות כטקסט בגופן גדול וברור. השקופית הבאה קופצת לפני שאני מספיקה לכתוב הכול, ועם כל דקה שעוברת, אני כועסת יותר. אני מרגישה כאילו מק רוצה שאיכשל.

אני נושמת עוד נשימה מייצבת ולוחשת לריידר, ״סליחה?״

ריידר ממצמץ. הוא מכווץ את המצח. יש בי תקווה קלושה שהוא שמע אותי ועומד לפנות אליי, אבל במקום זה הוא מדפדף לדף המודפס הקודם ומשרבט שם הערה.

אני יושבת המומה במשך כמה דקות ואז פונה באיטיות ללוח, זעם מרעיד לי את הידיים והרגליים. אצבעותיי לופתות בחוזקה את העט שלי. אני פותחת את המחברת שלי בכזאת אלימות שאני כמעט קורעת את הכריכה. אני רוצה לצרוח מתסכול, אבל העובדה היא שהדבר היחיד שיש לי שליטה עליו זה הכאן ועכשיו. אז אני נושכת את הלשון ומתחילה לכתוב בטירוף.

כעבור עשרים דקות, מקורמק שומט את הגיר שלו, מסתובב ומדבר לכיתה. מתוך עננת הזעם שלי, אני שומעת אותו במעורפל שואל שאלות. סטודנטים מרימים ידיים ועונים כי הם עקבו אחרי ההרצאה, ובניגוד אליי, רובם לא קרועים בין שני עולמות. ספורטאית וסטודנטית, אישה ובת.

כי להם יש מרחב תמרון שלי אין. אני חייבת להיות מצוינת, והבעיה היא שבמקום לעזור, הלחץ הופך אותי לכישלון מוחלט. כלומר, חוץ מבכדורגל. על גופתי המתה להיכשל בזה. אבל כל השאר על הפנים. אני חברה מפוזרת, בת נעדרת וסטודנטית בינונית. ואם הפרופסור הזה היה קצת מקל עליי, אולי הייתה לי הזדמנות למחוק לפחות אחד מהכישלונות האלה מהרשימה שלי.

נראה שמקורמק מרגיש את עיניי יורות בו חיצים, כי אחרי שהוא מקבל שאלה אחת אחרונה, הוא מסתובב, מביט בי שוב ומחייך בשחצנות.

״פרופסור מקורמק,״ אני אומרת בין שיניים חשוקות.

״כן, מיס סאטר?״

״זאת בדיחה?״

״אני מצטער, לא, זאת לא הנוסחה המתאימה לחישוב ריבית מצטברת.״ הוא פונה בחזרה לכולם ומציע להם חיוך שטרם ראיתי. ״הכיתה משוחררת!״

אני יושבת, המומה שהמורה שלי ביטל אותי שוב. והדובדבן שבקצפת זה כשריידר קם מהכיסא ומכניס את סיכומי ההרצאות היקרים לתיק עור בלוי שתלוי עליו בהצלבה. כשהוא סוגר את התיק, עיניו מתרוממות וסוף־סוף פוגשות את העיניים שלי. הן נפערות ואז משוטטות במהירות על גופי.

עיניו של ריידר הן בצבע ירוק עמוק, ולעזאזל איתו, זה הצבע האהוב עליי, בדיוק הצבע של מגרש כדורגל נקי. זה הדבר היחיד שאני מבחינה בו לפני שהטינה שלי מפריעה לי להעריך תווים נוספים. כשהמבט שלו חוזר מנעלי הספורט והטרנינג שלי העיניים שלנו נפגשות, ועיניו מצטמצמות כשהוא מעבד את ההבעה המפחידה שלי. אני רותחת מעצבים. אני בטוחה שאני נראית רצחנית.

עכשיו הוא מכיר בנוכחות שלי, אחרי שהתעלם ממני בכזאת יסודיות?

הוא מגלגל אחורה את כתפיו ומזדקף למלוא קומתו. הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב הוא, וואו, לא רק שהוא מניאק. הוא מניאק גבוה.

אני מזנקת מהכיסא ואוספת את המחברת מהשולחן, דוחפת את העט שלי לתוך פקעת השיער הענקית והמבולגנת שעל ראשי ונועצת בו מבט מצמית. עיניו של ריידר נפערות כשאני פוסעת צעד קדימה ופוגשת את עיניו הירוקות המושלמות עד בחילה.

קרב מבטים ארוך ואינטנסיבי מתחיל. עיניו של ריידר מצטמצמות. גם שלי. הן דומעות, מתחננות אליי למצמץ. אני מסרבת.

זווית פיו מתרוממת באיטיות. הוא מחייך אליי בשחצנות, המניאק.

ואז עיניי יורדות אל הפה שלו שמסתתר מתחת לכל השיער המדובלל שעל פניו. אני ממצמצת.

שיט. אני שונאת להפסיד. אני שונאת להפסיד.

אני בדיוק מתכוננת לפתוח את הפה ולשאול אותו מה כל כך מצחיק אותו כשריידר נסוג, מסתובב בתנועה חלקה ורץ במעלה השיפוע של אולם ההרצאות. אני עומדת, רועדת מזעם, עצבנית על האידיוט הזה וההתנהגות המשונה והמזלזלת שלו, עד שהחדר כמעט ריק.

״תתעודדי, מיס סאטר.״ מקורמק מכבה את האורות, ואולם ההרצאות נשטף בצללים אפורים ואור שמש קלוש שזורם דרך החלונות.

״אני לא יודעת איך להתעודד כשאני הולכת להיכשל בקורס שלך, ואני לא יכולה להרשות לעצמי שזה יקרה, פרופסור.״

לרגע, מסכת השעשוע המנותקת שלו מחליקה, אבל היא חוזרת עוד לפני שאני אפילו יכולה להיות בטוחה שהיא אי פעם נעלמה. ״את תמצאי פתרון. שיהיה לך יום טוב.״

הדלת נסגרת שוב ואני נשארת לבד. אני שוקעת לתוך הכיסא שלי כשלחש של כישלון מהדהד בחדר.

״הוא באמת פשוט הלך?״ רוּני — חברתי לקבוצה והשותפה שלי לחדר — מביטה בי באי־אמון.

״כן.״ הייתי אומרת עוד, אבל אני כועסת וגם מתנשמת מדי. אנחנו עובדות על מיומנויות טכניות, ואף שאני בכושר שיא כמו שלא הייתי אי פעם בחיי, התרגולים האלה תמיד גומרים אותי.

״וואו.״ רוני, לעומת זאת, לא חסרת נשימה בכלל. החלטתי שהיא מוטציה כי בחיים לא שמעתי אותה חסרת נשימה, ותאמינו לי שזה לא בגלל שאף אחד לא ניסה להביא אותה לשם. המאמנת שלנו היא סדיסטית מדופלמת. ״איזה מניאק.״

רוני נראית כמו ברבי בגודל אנושי. נערת דרום קליפורניה קלאסית — רגליים באורך קילומטרים, עור זוהר ונמשים בהירים, מסך שיער בצבע פלטינה שתמיד אסוף בקוקו ארוך וחלק. היא עומדת ושותה את המים שלה, נראית כמו דוגמנית חוף כשהשמש שוקעת בשמיים. אני, לעומת זאת, נראית כמו דולורס אומברידג' מ״הארי פוטר״ אחרי שהקנטאורים תפסו אותה. שערי היבש מתנפח בטירוף מהקוקו שלי, הלחיים שלי בצבע ורוד כהה מרוב מאמץ וירכי הכדורגל השריריות שלי רועדות. אין שונות יותר מרוני וממני, לא רק מבחינת מראה, אלא גם מבחינת האופי, וכנראה זה מה שהופך אותנו לחברות טובות כל כך.

״ברור שהוא מניאק,״ אני מאשרת. ״אבל הוא מניאק שיש לו משהו שאני צריכה — סיכומי הרצאות מהעבר, ואת אלה שאפסיד כשאסע למשחקי חוץ ואפספס עוד שני שיעורים.״

שתינו רצות לעבר הקטע הבא של המגרש כדי להתחיל להתמסר בכדור. אני רצה אחורה ראשונה ורוני זורקת את הכדור באוויר לפני שהיא בועטת אותו לכיווני. אני מחזירה לה אותו, היא בועטת אליי, אני מחזירה. אנחנו ממשיכות עד שאנחנו מחליפות כיוון, ואז תורה.

רוני זורקת לי את הכדור ואני מכוונת אותו לרגליה. ״אז מה תעשי אם הבחור לא יביא לך את סיכומי ההרצאות?״

״אני לא יודעת מה אני אעשה. זאת הבעיה שלי. אני לא רואה פתרון כשהבחור ממש מתעלם ממני. אני יודעת שאני יכולה להיות קצת עצבנית, אבל הייתי מנומסת, והוא היה פשוט... גס רוח. אני לא מבינה למה. ואני ממש צריכה את סיכומי השיעורים האלה.״

אני משנה כיוון, מעלה את הכדור על הרגל שלי ובועטת אותו בעדינות באוויר, היישר לעבר המצח של רוני.

״למען האמת,״ רוני אומרת כשהיא מחזירה לי את הכדור בנגיחה. ״הייתי אומרת שהבעיה היא עם הפרופסור שלך. החוזה שלנו מחייב אותו לבוא לקראת מערכת השעות שלך, וההתנהגות הזאת עוינת בעליל למאמצים שלך כסטודנטית ספורטאית. אם הייתי את, הייתי מדפיסה את החוזה שלנו, הולכת אליו בשעות הקבלה ומזכירה לאידיוט הזה שהוא מחויב מבחינה אתית וחוקית לתמוך בלמידה שלך בזמן שאת מרוויחה לקולג' שלו יותר פרסום וכסף ממה שהעבודות האקדמיות הפתטיות שלו אי פעם יביאו.״

כן. רוני אולי נראית כמו ברבי, אבל יש לה שכל בראש. היא תהיה עורכת דין מעולה יום אחד.

״אולי. אבל הבחור הזה קשוח, רו. אני חושבת שהוא יקשה על החיים שלי עוד יותר אם אני אעשה את זה.״

רוני מזדעפת ומחזירה לי את הכדור. ״אוקיי, אז תראי לו את החוזה, אבל תעשי את זה בנחמדות. תהרגי אותו בחביבות. תעשי כל מה שצריך כדי להיות בטוחה שתהיי זכאית לשחק בשבוע הבא. אנחנו צריכים אותך, ולמען האמת, וילה, אני חושבת שאם לא תשחקי, תתפוצצי מבפנים.״

אנחנו מסיימות את האימון, הכדור נופל לרגליי ואני בוהה בצורתו המוכרת. זה מראה שראיתי אלף פעמים — את הכדור השחור־לבן על דשא ירוק עז ונעלי הכדורגל שלי משני צדדיו. כדורגל תמיד היה הדבר הקבוע בחיי, כשכל דבר אחר היה לא צפוי. אני חיה ונושמת את הספורט הזה, לא רק מפני שאני רוצה להיות הכי טובה, אלא גם מפני שלפעמים זה הדבר היחיד שעוזר לי להמשיך.

רוני צודקת. אני לא יכולה לפספס, לא יכולה להיות לא זכאית לשחק. אצטרך להבליג ולעשות מה שצריך כדי לעבור את הקורס הזה.

״בואי,״ היא אומרת ומשליכה את הזרוע שלה סביב כתפי. ״הערב תורי לבשל.״

אני עושה את עצמי מקיאה, והיא דוחפת אותי בגסות וגורמת לי למעוד לצד. ״מעולה. ממילא אני צריכה ניקוי קיבה טוב.״