ווינדי סיטי 2 - הצעד הנכון

פרק 1

ראיין

אני לא חי בעולם החלומות. לפחות לא במובן המסורתי. החלומות שלי בהישג יד, רגעים ברי השגה, לא תפיסות בלתי אפשריות שנגועות ברומנטיקה. גברים מבוגרים נופלים על הברכיים ומתפללים לאלוהים בגלל ארבעים ושמונה דקות של כדורסל. אני? אני לא מאדיר את הגורל או משאיר דברים ליד המקרה. אני מאמין בעבודה קשה ובמסירות. אני פועל לפי תוכנית בחיים. הזדמנויות נקרות בדרכי משום שכיוונתי את עצמי אליהן.

עם זאת, שאר חבריי לקבוצה בהחלט אימצו תפיסה רומנטית כלפי האליפות אם הם סבורים שהם יכולים להגיע לשבוע האימונים הראשון בכושר ירוד כזה.

"דום, אתה צריך להתגלגל מעבר לחסימה הזאת מהר פי שניים. אתה איטי בטירוף עכשיו. מה לעזאזל עשית כל הקיץ?"

"חייתי, שיי. כדאי לך לנסות בהזדמנות."

דום ג'קסון, האיש הגדול שלנו, מתכופף, ידיו על הברכיים ומנסה להסדיר את הנשימה עם כל שאר חבריי לקבוצה. אני מנגב את הזיעה מהמצח שלי בחולצת האימון כשאחד הטירונים מוסר לי את הכדור באמצע הקשת.

"בואו נחזור על זה שוב."

"ראיין, האימון הסתיים לפני שעה. לחלקנו יש נשים וילדים שמחכים לנו." אית'ן ג'ונג, הקלע הוותיק שלנו, עומד עם הידיים שלו על הירכיים בפינת המגרש.

"כן, ולחלקנו יש דייטים עם..." דום מסתכל על אחד החבר'ה הצעירים שעל קו האורך. "איך אמרת שקוראים לה?" הוא שואל בתנועות שפתיים ללא קול. "ראקל! לחלקנו יש דייטים עם נשים יפות בשם ראקל."

העיניים שלי נודדות אל חבריי לקבוצה, כולם מותשים מלבדי. "בסדר," אני מתרצה. "נסיים את האימון."

"תודה לאל!" דום מסתובב, מרים את זרועותיו ומסיר את החולצה הספוגה בזיעה. חברי הקבוצה האחרים ממהרים לחדר ההלבשה.

"העונה עוד לא התחילה, ראיין." אית'ן מניח יד מנחמת על כתפי. "הם יתעשתו."

"נמאס לי להפסיד. אנחנו אפילו לא מצליחים לזכות בכרטיס החופשי למשחקי הפלייאוף. כל הקיץ התאמנתי פעמיים ביום כדי להיכנס לכושר לקראת העונה. האחרים צריכים להגיע לרמה שלי."

"הם אף פעם לא יהיו ברמה שלך, זאת הסיבה שאתה תהיה אחד מהגדולים. אבל בתור הקפטן החדש, אתה צריך שהם יכבדו אותך, ואני לא מדבר על יכולות המשחק שלך." הוא מתרחק בעקבות שאר הקבוצה. "חוץ מזה, אני לא רוצה שתתיש את עצמך יותר מדי. אני צריך שתסחוב אותי על הגב שלך ותשיג לי טבעת אליפות כדי שאוכל לפרוש."

שפתיו של אית'ן מתרוממות בחיוך לפני שהוא נעלם במהירות בחדר ההלבשה.

הוא בחור טוב. איש משפחה. אב לשלושה ילדים ושחקן אן־בי־איי ותיק. הוא היה קפטן הקבוצה בשבע השנים האחרונות, אבל העונה הוא ביקש לפרוש מהתפקיד כי רצה איזון טוב יותר בין העבודה לחיים.

והחל מהשבוע האחרון אני זכיתי בתואר וכעת אני הקפטן החדש של הדווילז, קבוצת האן־בי־איי של שיקגו.

ידעתי שזה יקרה ביום מן הימים. פשוט לא ידעתי שאהיה בן עשרים ושבע, לפני העונה החמישית שלי בליגה. יש לי עוד הרבה מה ללמוד, ועכשיו רובצת עליי המעמסה כמנהיג הקבוצה, במגרש וגם מחוצה לו.

המנהל הכללי של הדווילז מתנגד לקידום, אבל זה לא עובד כאן ככה. הקפטן שלנו נקבע בהצבעה קבוצתית, ואחרי תמיכה גורפת מהחברים לקבוצה, זכיתי בתפקיד. אני רוצה להיות טוב לחבר'ה שלי, אבל אני רוצה שהם יכבדו אותי לא רק בזכות כישורי המשחק. הכישרון שלי זוכה למספיק הערכה בליגה. הקדשתי את חיי למקצוע הזה, הקרבתי מערכות יחסים ואת רוב שנות העשרים למען המשחק, והדבר ברור.

שנה אחרי שנה שברתי את השיאים האישיים שלי בדרכי להצלחה, בלי להניח להסחות דעת להפריע לי להשיג את מבוקשי — להיות אחד השחקנים הכי טובים אי פעם.

עם זאת, יש לי נעליים גדולות למלא, כיוון שהמגרש הביתי שלנו הוא אותו מגרש של העז, בכבודו ובעצמו. דגלי האליפות שתלויים ביונייטד סנטר מזכירים לי את ההצלחות הגדולות שהיו לפניי ואת הזמן הרב שעבר מאז זכינו להצלחה, ודוחקים בי לזכות בדגל משלי.

אני צריך שהחבר'ה שלי יתייחסו למשחק הזה ברצינות כמוני. אני צריך שהם יחיו, יאכלו וינשמו אותו כמוני כדי שיהיה לנו סיכוי העונה, אבל איך אני יכול לומר את זה בלי להישמע כמו הרכז השתלטני שהם מכירים מהמגרש? עכשיו, בתור ראש הקבוצה, אני צריך למצוא דרך חדשה לתקשר איתם כי — תקשיבו לי, אני השחקן הכי טוב שאי פעם שיחקתם לצידו — לא ממש נשמע טוב כשאתה קפטן הקבוצה.

אני לא קרוב במיוחד לאף אחד מהחברים לקבוצה מלבד אית'ן, לכן ההצבעה הייתה מפתיעה במקצת. המשחק שלי תמיד דיבר עבורי, והחבר'ה השלימו עם השתלטנות שלי על המגרש, אבל עכשיו אני נושא בתואר נוסף ולא ממש יודע איך להתמודד.

"קייסי!" אני קורא לאחד המתמחים, והוא ממהר להתקדם לעברי. "זה השם שלך, נכון? קייסי?"

"כן, מר שיי."

אני מגלגל עיניים. "תקרא לי ראיין או שיי או כל שם אחר חוץ ממר שיי. יש לך תוכניות? אני צריך שמישהו ימסור לי כדורים חוזרים."

"אני אה... אני... טוב, אימא שלי..."

"יש לך תוכניות או מה?"

"לא." הוא מנענע במהירות בראשו. "אני יכול למסור לך כדורים, מר שיי." עיניו נפתחות. "ראיין! אני יכול למסור לך כדורים, ראיין."

הצעדים הלחוצים שלו מקרבים אותו אל הסל, והוא נעמד מתחתיו, לבוש במכנסי דגמ"ח חאקי קצרים ובחולצת פולו עם הלוגו של הקבוצה. הוא בן שמונה־עשרה או תשע־עשרה לכל היותר, אבל בגלל הבגדים שמכריחים אותו ללבוש הוא נראה בשנות הארבעים לחייו.

אני נעמד על קו העונשין, ושם אני מתכוון להישאר עד שאקלע לפחות מאה סלים, אבל בזריקה מספר שבעים ושש, הדלתות לאימון הפרטי שלנו נפתחות בתנופה.

"ריי!" אחותי קוראת. "האימון הסתיים לפני שעתיים. עברתי בדירה כדי לחפש אותך."

"היי, וי!"

זריקה מספר שבעים ושבע כמעט לא נוגעת ברשת כשהיא מרחפת דרך הטבעת. קייסי תופס את הכדור ומוסר לי אותו בחזרה.

"כבר התאמנת הבוקר. מה אתה עושה?"

"זורק זריקות עונשין."

אחותי התאומה עומדת במרחק מה ממני עם יד על המותן. אני לא מסתכל לכיוונה, אבל בזווית העין אני רואה אותה מנידה בראשה לעברי, שערה המתולתל מקפץ עם התנועה.

"איך קוראים לך?" היא מפנה את השאלה למתמחה.

"קייסי."

"אני אחליף אותך, קייסי." סטיבי מיירטת את המסירה שלו אליי ותופסת את המקום שלו מתחת לסל.

מבטו החרד של המתמחה מקפץ בין אחותי לביני.

"יש לך טרמפ הביתה? השעה מאוחרת." התאומה שלי הכי מתוקה שיש, בניגוד אליי, כי אפילו לא עלה בדעתי שאולי לבחור אין טרמפ הביתה.

"כן. אימא שלי חונה מאחור ומחכה לי."

"ראיין!" סטיבי נוזפת בי. "אימא שלו מחכה לו."

"לא ידעתי!" אני מרים את זרועותיי. "מצטער, גבר."

קייסי ממהר לנענע בראשו. "זה היה כבוד בשבילי, מר שיי."

עיניי מתכווצות לעברו.

"זאת אומרת, ראיין. זה היה כבוד בשבילי, ראיין שיי. מתי שתרצה." קייסי מנופף במבוכה ויוצא בחיפזון דרך הדלתות הראשיות.

סטיבי מסתובבת אליי כשהיא עומדת מתחת לסל. "אימא שלו מחכה לו," היא צוחקת. "מקסים, לא?"

"מקסים," אני אומר ללא הבעה ומוחא כפיים כדי לבקש שתמסור את הכדור שנח על הירך שלה.

"כמה נשארו לך?" היא מוסרת לי את הכדור בזריקה נקייה ומדויקת.

אחרי עשרים ושבע שנים יחד ואחרי שמסרה לי כדורים חוזרים פעמים רבות, אחותי התאומה כבר מומחית.

אני קולע סל נוסף ואומר לה, "עשרים ושתיים קליעות."

היא מוסרת לי את הכדור בחזרה.

"מה קורה? כבר נמאס לך מזאנדרס? את רוצה לחזור הביתה?"

"מצחיק מאוד," אחותי אומרת ביובש. "אין סיכוי. אני מתה על הבחור."

שפתיי רוטטות בחיוך גאה. אוון זאנדרס, מי שאני חשבתי שיהיה חרא, התגלה כהפך הגמור. הוא משחק הוקי מקצועני בקבוצה של שיקגו, ואחותי פגשה אותו בשנה שעברה כשעבדה כדיילת במטוס של הקבוצה שלו. מערכת היחסים שלהם נשמרה בסוד עד תחילת הקיץ הזה, וארבעת החודשים האחרונים היו פסטיבל אהבה פומבי בלתי פוסק שלהם.

סטיבי עברה לגור איתו בדירה שלו, שלמרבה המזל ממוקמת מול הבית שלי, ועל אף שאני אוהב מאוד להיות צודק, אני שמח שטעיתי לגמרי בכל הנוגע לבחור. הוא מסב לאחותי אושר שמעולם לא ראיתי אצלה ומלמד אותה לקבל את עצמה בביטחון. קשה לשנוא את הבחור כשהוא הדבר הכי טוב שקרה לאדם שאתה הכי אוהב.

ולא אשקר, הוא הפך גם לחבר טוב שלי.

"טוב, הייתי אומר שגם הוא מת עלייך לא פחות, אם לא יותר."

אחותי מניחה את הכדור על ירכה. "אני יודעת. זה לא מדהים?"

אני צוחק קלות, מנענע בראשי ומוחא כפיים כדי שהכדור יחזור אליי.

אין להכחיש שאני אדם שונה בנוכחות אחותי. אני האדם שהייתי לפני התהילה והעושר. הכסף אף פעם לא עלה לי לראש כמו שאפשר היה לצפות אצל שחקן צעיר שנבחר בדראפט של הסבב הראשון, אבל הוא הפך אותי לזהיר ולפרנואידי יותר משרוב האנשים הבינו. סטיבי היא האדם היחיד שאני סומך עליו ללא עוררין, ותחושת החופש הזאת, לא להיזהר בכל צעד שלי, מאפשרת לי להירגע. להיות אני עצמי.

"נו, מה קורה?" הכדור נכנס לסל בקליעה מדויקת נוספת. "מה כל כך דחוף שהיית צריכה לבוא לכאן ולמסור לי כדורים?"

סטיבי לא מחזירה לי את הכדור, אלא מחזיקה אותו לפניה בידיים שלובות. "אני צריכה לבקש טובה."

אני פושט ידיים בהמתנה למסירה, אבל היא מסרבת.

"מה הטובה?"

"טוב, נכון שעזבתי את הדירה?"

"כן, וי. די בטוח שאני יודע שאני גר לבד עכשיו."

"בדירה הענקית והיפהפייה שלך שנשארת ריקה כשאתה בנסיעות." עיניה נוצצות.

"ו...?"

"אתה מכיר את החברה שלי, אינדי. נכון? העמיתה שלי לשעבר."

"הבחורה שהופיעה בדירה שלנו והתייפחה כל הלילה, ואז הקיאה על הנעליים שלי בבר בפגישה היחידה הנוספת שלנו? קשה לשכוח."

"כי היא בדיוק תפסה את החבר שלה עם מישהי אחרת," היא מזכירה לי. "אתה מבין, ההורים שלה עברו לפלורידה —"

"לא."

"ראיין," סטיבי מוחה. "עוד לא ביקשתי כלום."

"אני יודע. ואני עוצר אותך לפני שתבקשי. את יודעת שמאוד קשה לי לסרב לך, לכן אני לא אתן לך אפילו לבקש. היא לא עוברת לגור איתי."

"ריי, אין לה לאן ללכת. היא קיבלה קידום בעבודה ותצטרך לוותר עליו אם היא לא תוכל למצוא מקום מגורים בעיר. אתה יודע כמה מעט אנחנו מרוויחות."

"אתן מרוויחות מספיק כדי לשלם שכירות."

"היא," אחותי מהססת. "יש לה כמה בעיות כספיות והיא לא יכולה להרשות לעצמה לגור לבד עכשיו. שיקגו יקרה."

"היא יכולה למצוא חברה לגור אצלה. אני לא יודע עליה כלום, חוץ מזה שבגדו בה ושהיא מקיאה כשהיא מפריזה בשתייה."

"ראיין, אל תהיה כזה. יש לך דירה ענקית ואתה בנסיעות חצי מהזמן. אינדי יוצאת לנסיעות מטעם העבודה לא פחות ממך. עונת ההוקי מקבילה לעונת הכדורסל. בקושי תתראו."

"לא."

"למה לא?"

"כי מילא שאת גרת איתי. את אחותי והחברה הכי טובה שלי, אבל אני לא רוצה שותפה. את יודעת כמה הזמן שלי בבית קדוש מבחינתי. הדיון הסתיים." אני מוחא כפיים ומחכה למסירה מהתאומה שלי כדי שאוכל לסיים את אימון הקליעות היומי.

במקום זה, הכתפיים של סטיבי משתוחחות באכזבה, והיא סבה על עקביה וניגשת אל היציאה עם הכדור שלי.

"וי, מה נסגר? אני צריך להשלים את הקליעות."

"אז אתה יכול לקחת את הכדור בעצמך." היא ממשיכה לעבר היציאה בלי לטרוח להסתובב.

"את לא יכולה לכעוס עליי בגלל הסירוב שלי."

"אני לא כועסת. רק מאוכזבת. כל כך קשה להפגין אכפתיות כלפי מישהו או משהו חוץ מהכדור הכתום הזה?"

"אכפת לי ממך," אני מזכיר לה, אבל היא שועטת דרך הדלתות הכפולות המובילות אל המסדרון ומשאירה את הכדור בפינה.

פאק.

בדרך כלל לא אכפת לי כשאני מאכזב אנשים. הסטנדרטים שלהם אף פעם לא גבוהים כמו אלה שאני קובע לעצמי. אבל אחותי התאומה? הדעה שלה היא היחידה שמעניינת אותי מלבד שלי.

אני רץ אחריה.

"וי," אני קורא כשאני פותח את הדלתות אל המסדרון. היא כבר כמעט ליד היציאה, אבל מסתובבת אליי. "תגידי לי למה אני חייב לעשות את זה. את באמת כל כך עצובה? למה זה חשוב לך כל כך?"

"אתה לא חייב לעשות כלום, אבל היא חברה שלי. היא החברה הראשונה שלי בעיר הזאת. אתה יודע כמה קשה היה לי לרכוש חברות שלא רצו רק לנצל אותי כדי להתקרב אליך. אז אינדי היא חברה כזאת, ואם היא לא תמצא מקום שהיא יכולה להרשות לעצמה, היא תעבור לפלורידה כדי לגור עם ההורים שלה. אני לא רוצה שהיא תעזוב את שיקגו, ואני לא יודעת איך עוד לעזור לה. הבחור שאיתו תכננה להתחתן בגד בה והיא זו שנאלצה לעזוב את הבית. היא זקוקה לקצת מזל."

למה אחותי חייבת תמיד לפרוט על מיתרי הלב שלי? מישהו אחר יכול היה לשאת בדיוק אותו נאום ולא הייתי מניד עפעף, אבל כשסטיבי עושה את זה, הנחישות שלי מתפוררת ואני רוצה לתת לה את כל מה שהיא מבקשת. בגללי אחותי התקשתה למצוא חברות אמת, ועכשיו היא נותנת לי הזדמנות לפצות אותה, ולו במעט.

"אני סומכת עליה," היא ממשיכה. "וגם אתה יכול."

האושר של סטיבי חשוב לי יותר משלי. למעשה, ויתרתי על הסיכוי להיות מאושר בעצמי, ומשום כך המילים הבאות חומקות מפי.

"שיהיה ברור, אני לא רוצה לעשות את זה."

"אני יודעת."

"אנחנו חייבים לקבוע תאריך עזיבה."

השפה של סטיבי רוטטת ועיניה מתחילות לנצוץ.

"אני רוצה חוזה שכירות מאולתר, והיא משלמת דמי שכירות. זאת לא מתנת חינם."

"ברור שהיא תשלם. אבל תוכל לקבוע סכום שהיא תוכל לעמוד בו? זה לא שאתה צריך את הכסף."

אני עושה לה טובה, והיא כבר באה בדרישות מיוחדות. "זה זמני. היא לא נשארת איתי לתמיד."

"מובן." סטיבי לא מצליחה להסתיר את החיוך שלה. "אמרתי לך שאתה האדם שאני הכי אוהבת בעולם?"

"כן, כן." אני פונה בחזרה אל המגרש. "בואי תמסרי לי את הכדורים. נשארו לי עוד חמישים קליעות."

"אמרת שיש לך עשרים ומשהו."

אני ממשיך אל קו העונשין בלי לטרוח להסתובב. "נראה שהתבלבלתי בספירה בזמן שהנחתי לאחותי לשכנע אותי להרשות לבחורה אקראית לעבור לגור איתי."

החיוך הקורן של סטיבי נשמע בקולה. "חמישים, סגור."