ווינדי סיטי 1 - מייל היי

פרק 1

זאנדרס

"אני אוהב משחקי חוץ."

"אני שונא משחקי חוץ." מדיסון שולף את המזוודה מחלקו האחורי של ג'יפ המרצדס ג'י־קלאס, הרכישה החדשה ביותר שלי, לפני שהוא לובש את ז'קט החליפה שלו.

"אתה שונא אותם בדיוק מאותה סיבה שאני אוהב אותם כל כך." אני נועל את הג'יפ, משליך את המפתחות לתוך התיק שלי ולוקח נשימה עמוקה מהאוויר הסתווי והרענן של שיקגו. אני אוהב את עונת ההוקי, והשבוע מתחילים משחקי החוץ של העונה.

"כיוון שבחורות עומדות בתור ומחכות לך בכל עיר שבה אנחנו מבקרים? האישה היחידה שאני רוצה לראות היא אשתי שנמצאת כאן בשיקגו, עם הבת והתינוק החדש שלנו."

"בדיוק." אני טופח על כתפו של מדיסון כשאנחנו נכנסים לשדה התעופה הפרטי בנמל התעופה או'הייר.

אנחנו מציגים למאבטח את המסמכים המזהים שלנו לפני שאנחנו מורשים לצאת אל המסלול. "קיבלנו מטוס חדש?" אני עוצר במקום ומטה את ראשי אל כלי הטיס החדש שלוגו הקבוצה שלנו מתנוסס על זנבו.

"כך נראה," מדיסון עונה בחוסר ריכוז כשהוא משפיל מבט אל הטלפון שלו.

"איך לוגאן מסתדרת?" אני שואל ומתייחס לאשתו. אני יודע שהוא מסמס לה כרגע. הוא אובססיבי כלפיה ותמיד מסמס לה.

"היא תותחית, אחי." קולו של מדיסון נוטף גאווה. "אם־ג'יי רק בן שבוע, והיא כבר מנהלת את סדר היום שלו."

לא מפתיע. אשתו של מדיסון, לוגאן, היא אחת החברות הכי קרובות שלי והאדם הכי מוכשר שאני מכיר. הם החברים היחידים שלי עם ילדים, אבל המשפחה שלהם, שמונה ארבע נפשות, הפכה להיות המשפחה המורחבת שלי. בתם קוראת לי דוד זי, ומבחינתי הילדים שלהם הם האחיינית והאחיין שלי, אף שאין בינינו קרבת דם. אבא שלהם הוא החבר הכי טוב שלי ובשלב זה הוא כבר כמעט אח שלי.

זה לא תמיד היה ככה.

אלי מדיסון היה היריב הכי שנוא שלי כשהיינו צעירים יותר. שנינו גדלנו באינדיאנה ושיחקנו הוקי תחרותי בשתי קבוצות שונות. הוא היה ילד מפונק שקיבל את כל מבוקשו, וזה עצבן אותי מאוד. החיים שלו היו מושלמים, המשפחה שלו הייתה מושלמת, ושלי הייתה ההפך הגמור.

בהמשך הוא שיחק במינסוטה ואני שיחקתי באוהיו, והיריבות מהילדות הפכה לחמש שנים סוערות של הוקי במסגרת הקולג'. היו לי קצת בעיות משפחתיות באותו הזמן והוצאתי את הכעס שלי על הקרח. מדיסון היה זה שספג את העצבים שלי ובשנה הראשונה שלנו דחפתי אותו על הלוחות שסביב הזירה בצעד נבזי. הקרסול שלו נחבל כל כך עד שהוא לא יכול היה להשתתף בעונת המשחקים בשנה השנייה שלו, וכתוצאה מכך, לא נבחר לליגת ההוקי הלאומית.

למרבה האירוניה, גם אני נאלצתי לשבת בצד בשנה השנייה שלי, כי נכשלתי בכמה קורסים.

הוא שנא אותי בגלל זה, ואני שנאתי את עצמי בגלל הרבה סיבות נוספות.

אחר כך התחלתי ללכת לטיפול. באדיקות. עבדתי על הבעיות שלי, ובשנה הרביעית מדיסון ואני כבר היינו החברים הכי טובים. עדיין שיחקנו בקבוצות שונות, אבל כיבדנו זה את זה ומצאנו מכנה משותף במאבק על הבריאות הנפשית שלנו. הוא התמודד עם התקפי חרדה ופאניקה, ואני התמודדתי עם כעס ומרירות עצומים שגם הובילו להתקפי פאניקה רק מפני שהם השתלטו עליי ועיוורו את עיניי למציאות.

רצה הגורל ובסוף אלי מדיסון ואני התגלגלנו לאותה קבוצה כאן בשיקגו ושיחקנו הוקי מקצועני ברפטורס. העונה הזאת היא תחילתה של השנה השביעית שלי כשחקן מקצועני, ואני לא יכול לראות את עצמי משחק במקום אחר.

וזו הסיבה שאני צריך לוודא שהמנהלים יחתימו אותי שוב כשהחוזה שלי יסתיים בסוף העונה.

"סקוט, קיבלנו מטוס חדש?" אני שואל את אחד ממנהלי הקבוצה שפוסע לפנינו.

"כן," הוא קורא מעבר לכתפו. "כל הקבוצות המקצועניות בשיקגו קיבלו. חברה חדשה. מטוס חדש. הם חתמו על עסקה גדולה עם העיר."

"מטוס חדש, מושבים חדשים, דיילות חדשות," אני מוסיף ברמיזה.

"תמיד היו לנו דיילות חדשות," מדיסון טוען. "וכולן ניסו לשכב איתך."

אני מושך בכתפיי בזחיחות. הוא לא טועה ואני לא מתבייש. אבל אני לא מזיין נשים שעובדות אצלי. זה מסובך, ואני לא מחפש סיבוכים.

"גם בעניין הזה יש חידוש," מנהל הקבוצה שלנו צועק. "אותו צוות טיסה לאורך כל העונה. אותם טייסים ואותן דיילות. במטוס שלנו לא יהיו יותר אנשי צוות מתחלפים שמבקשים מכם חתימות."

"או שמבקשים להיכנס איתך למיטה." מדיסון נועץ בי מבט חד.

"זה לא הפריע לי."

הטלפון שלי מצלצל בכיס מכנסי החליפה שלי. אני שולף אותו ומגלה שמחכות לי שתי הודעות פרטיות באינסטגרם.

קרי: ראיתי את לוח המשחקים שלך. הבנתי שאתה בעיר הלילה. אני פנויה, וכדאי מאוד שגם אתה תהיה!

אשלי: אתה בעיר שלי הלילה. אני רוצה לראות אותך! זה ישתלם לך.

אני נכנס לאפליקציית הרשימות שלי, מוצא את הרשימה שבראשה כתוב 'דנוור' ומנסה להיזכר מי הן הנשים האלו.

מתברר שקרי הייתה זיון נהדר עם גוף פנטסטי ושאשלי מעולה במציצות.

יהיה קשה להחליט לאן אני רוצה שהלילה יזרום. יש גם אפשרות לצאת לבלות ולנסות נשים חדשות שירחיבו את הרשימה שלי.

"אנחנו יוצאים הלילה?" אני שואל את החבר הכי טוב שלי כשאנחנו עולים במדרגות אל המטוס החדש שלנו.

"אני נפגש לארוחת ערב עם חבר מהקולג'. חבר מהקבוצה הקודמת שלי גר בדנוור."

"שיט, נכון. טוב, כשתסיימו, בוא נצא לשתות משהו."

"אני הולך לישון מוקדם."

"אתה תמיד הולך לישון מוקדם," אני מזכיר לו. "אתה רק רוצה להישאר בחדר שלך ולהתקשר לאשתך. אתה יוצא איתי רק כשלוגאן מכריחה אותך."

"טוב, יש לי תינוק בן שבוע, אז אני מבטיח לך שאני לא יוצא הלילה. אני זקוק לשינה."

"מה שלום אם־ג'יי הקטן?" סקוט שואל בראש המדרגות.

"חמוד מאוד." מדיסון מוציא את הטלפון שלו כדי להשוויץ באינספור התמונות שהוא שלח לי במהלך השבוע. "רגוע פי עשרה ממה שאלה הייתה בתור תינוקת."

אני עוקף אותם, נכנס למטוס החדש שלנו ומופתע לראות שהוא מדהים. הוא חדש לגמרי, עם שטיח ומושבים מותאמים, והלוגו של הקבוצה שלנו נראה בכל מקום.

אני עובר את החצי הקדמי של המטוס, שבו יושבים המאמנים ואנשי הצוות, ועושה את דרכי אל השורה הקרובה ליציאה, שם מדיסון ואני יושבים כבר שנים, מאז שהוא התמנה לקפטן ואני לקפטן חלופי. אנחנו קובעים כל דבר בקבוצה הזאת, כולל מקומות הישיבה במטוס.

ותיקים יושבים בשורה ליד היציאה, וככל שיש לך פחות ותק, אתה יושב בשורה אחורית יותר. הטירונים יושבים בשורה האחרונה.

"אין שום פאקינג מצב," אני פוסק במהירות כשאני מגלה שהמגן שלנו ריו, שהצטרף לקבוצה לפני שנתיים, יושב במקום שלי. "קום."

"חשבתי," ריו אומר, והחיוך הדבילי שלו מתפשט על פניו. "מטוס חדש, מקומות חדשים? אולי אתה ומדיסון רוצים לשבת מאחור עם הטירונים השנה?"

"פאק, לא. קום. לא אכפת לי אם אתה כבר לא טירון השנה. מבחינתי אתה עדיין כזה."

שערו המתולתל צונח על עיניו הירוקות הכהות, אבל אני עדיין מצליח לראות שהן בורקות משעשוע כשהוא מעמיד אותי במבחן. האידיוט הקטן.

הוא מבוסטון, מסצ'וסטס. ילד של אימא איטלקית שאוהב להעמיד את הסבלנות שלי במבחן. אבל כמעט בכל פעם שהוא פותח את הפה המחורבן שלו, אני צוחק. לזכותו ייאמר שהוא די משעשע.

"ריו, תפנה את המקום שלנו," מתערב מדיסון מאחוריי.

"כן, אדוני." הוא ממהר לקום, מרים את הרמקול הנייד שלו שמונח במרחק כיסא אחד ממנו, וממהר אל מקומו באחורי המטוס.

"למה הוא מקשיב רק לך? אני הרבה יותר מפחיד ממך."

"אולי מפני שאתה יוצא לבלות איתו בכל פעם שאנחנו בנסיעות ומתייחס אליו כאל המלווה הצמוד שלך, ואני הקפטן שלו ושומר על גבולות ברורים."

אולי אם החבר הכי טוב שלי היה יוצא לבלות איתי, לא הייתי נאלץ לגייס כגיבוי בחור בן עשרים ושתיים שיסתובב איתי.

אני מאחסן את התיק שלי בתא העליון ומתיישב במושב שליד החלון.

"אין מצב." מדיסון עומד ומשפיל אליי מבט. "אתה ישבת ליד החלון בשנה שעברה. העונה הזאת אתה יושב במעבר."

אני מסתכל על המושב הצמוד לשלי ומחזיר את המבט אליו. "אני סובל מבחילות."

מדיסון פורץ בצחוק. "אתה לא. תפסיק להיות מניאק וקום."

אני זז באי־רצון למושב הסמוך. בכל שורה במטוס הזה יש רק שני מושבים בכל צד. זוג שחקנים ותיקים נוסף יושב בשורה בצד השני.

אני שולף את הטלפון שלי, קורא פעם נוספת את ההודעות מהבחורות בדנוור ושוקל איך אני רוצה שהלילה שלי יתפתח. "היית הולך על זיון נהדר, מציצה משובחת או מסתכן עם מישהי חדשה?"

מדיסון מתעלם ממני לחלוטין.

"כל השלושה?" אני עונה במקומו. "אולי זה אפשרי."

הודעה נוספת מגיעה. הפעם זו הודעה קבוצתית מהסוכן שלנו, ריץ'.

ריץ': ריאיון עם השיקגו טריביון מחר לפני המשחק. תזרמו עם ההצגה. תרוויחו לנו את הכסף הזה.

"ריץ' סימס," אני אומר לקפטן שלי. "ריאיון מחר לפני המשחק. הוא רוצה שנעשה את התרגיל הקטן שלנו."

"מה חדש?" מדיסון נאנח. "זי, אתה יודע שאתה זה שנפגע כאן. ברגע שתרגיש מוכן לאפשר לאנשים לדעת שאתה לא האידיוט שכולם חושבים שאתה, תודיע לי ונפסיק עם העמדת הפנים."

זאת בדיוק הסיבה שמדיסון הוא החבר הכי טוב שלי. יכול להיות שהוא האדם היחיד, מלבד משפחתו ואחותי, שיודע שאני לא איש רע כמו בתדמית שלי בתקשורת. אבל לתדמית הזאת יש גם יתרונות, ואחד מהם הוא שנשים משליכות את עצמן על מי שמציג את עצמו בתור 'הילד הרע והבעייתי', והניגוד באישיות שלנו מכניס לשנינו הרבה כסף.

"לא, אני עדיין נהנה מזה," אני אומר לו בכנות. "אני חייב להשיג חידוש חוזה בסוף העונה, אז בינתיים אנחנו צריכים להמשיך בזה."

לפני חמש שנים, החל מהיום שמדיסון הגיע לשיקגו, המצאנו סיפור שהאוהדים והתקשורת מאמינים לו. אנחנו מכניסים לקבוצה הרבה מאוד כסף כי השילוב שלנו מושך צופים. יריבי עבר שהפכו לחברים טובים ולחברים באותה קבוצה. מדיסון נשוי כבר שנים לאהובתו מימי הלימודים, ונולדו להם שני ילדים. לפנטהאוז שלי מגיעות לפעמים שתי נשים שונות באותו לילה. בעיני צופים מהצד אנחנו שני הפכים. הוא סיפור ההצלחה של ההוקי, ואני הצרה הצרורה של העיר. הוא כובש שערים, אני כובש נשים.

אנשים אוהבים את זה. אנחנו משחקים את המשחק בשביל התקשורת, אבל האמת היא שאני לא המניאק שאנשים חושבים שאני. אכפת לי מהרבה דברים חוץ מהנשים שאני לוקח הביתה אחרי משחקים. אבל אני גם בטוח בעצמי. אני נהנה לשכב עם נשים יפות, ואני לא מתכוון להתנצל על זה. אם זה הופך אותי לאדם רע, שיקפצו לי כולם. אני מרוויח הרבה כסף מלהיות 'האיש הרע'.

בזמן שאני גולל בטלפון שלי, אני שם לב לדמות בזווית העין, אבל לא מרים את המבט כדי לראות מי עומד מולי. אני מזהה שהגזרה המעוגלת שייכת לאישה, והנשים היחידות במטוס הן דיילות.

"אתה..." היא מתחילה לומר.

"כן, אני אוון זאנדרס," אני קוטע אותה וממשיך למקד את עיניי במסך הטלפון שלי. "וכן, זה אלי מדיסון," אני מוסיף בתשישות. "מצטער, אין חתימות."

זה קורה כמעט בכל טיסה. צוות הטיסה החדש מזיל ריר בגלל המפגש עם ספורטאים מקצוענים. זה קצת מעצבן, אבל זה חלק מהעבודה, להיות מזוהה בכל מקום.

"יופי לך. ואני לא רוצה את החתימה שלך." טון קולה לא מביע שום התפעלות. "התכוונתי לשאול אותך אם אתה מוכן לשמוע את תדריך יציאת החירום?"

אני סוף־סוף מרים את מבטי אליה, עיניה הירוקות־כחולות חודרות ונוקבות. תלתלים ערמוניים שאי אפשר לאלף מקפצים סביב פניה, עורה חום בהיר ועל אפה ולחייה פזורים נמשים רכים. אבל הבעתה לא משדרת התפעלות.

לא שאכפת לי.

עיניי סוקרות את הגוף שלה. המדים ההדוקים שלה חובקים כל קימור בגופה.

"אתה מבין שאתה יושב בשורה שקרובה ליציאה. נכון, אוון זאנדרס?" היא שואלת כאילו אני אידיוט ועיניה השקדיות מתכווצות.

מדיסון מגחך לצידי, כי מעולם לא שמענו אישה מדברת אליי בבוז כזה.

עיניי מתכווצות לחרכים ומביטות בה ללא רתיעה, על אף שאני קצת המום מצורת הדיבור שלה.

"כן, אנחנו מוכנים," מדיסון עונה במקומי. "לכי על זה."

היא משמיעה את הנאום שלה ואני אוטם את האוזניים. שמעתי אותו פעמים רבות, אבל אני מניח שהחוק מחייב את הדיילות לחזור על התדריך לפני כל טיסה.

אני גולל בטלפון שלי בזמן שהיא מדברת. הפיד שלי באינסטגרם מלא בדוגמניות ובשחקניות, שעם חלק גדול מהן יצאתי. טוב, יצאתי זו כנראה לא המילה הנכונה. שכבתי, מדויק יותר. אבל הן נראות טוב, אז אני עוקב אחריהן ברשת החברתית למקרה שארצה סיבוב חוזר.

מדיסון תוקע בי מרפק. "זי."

"מה?" אני עונה בהיסח הדעת.

"היא שאלה אותך שאלה, אח שלי."

אני מרים את מבטי ורואה שהדיילת מביטה בי. הבעת פניה כעוסה כשעיניה נודדות אל מסך הטלפון שלי, שם אישה עירומה למחצה מוצגת לראווה בפיד שלי.

"אתה מוכן ומסוגל לעזור במקרה חירום?" היא חוזרת ושואלת.

"בטח. דרך אגב, אני אשתה סודה. עם תוספת ליים." אני חוזר להתמקד בטלפון שלי.

"יש צידנית בשורה האחורית ואתה מוזמן לקחת לך לבד."

עיניי נשלחות מעלה פעם נוספת. מה הסיפור של הבחורה הזאת? אני מוצא את תג השם שלה — זוג כנפיים עם השם סטיבי במרכז.

"תראי, סטיבי, הייתי ממש שמח אם את היית מביאה לי."

"תראה, אוון, אני הייתי ממש שמחה אם אתה היית מקשיב להדגמת הבטיחות שלי במקום להניח שאני רוצה ממך חתימה כמו איזו שפנפנת הוקי." היא טופחת בהתנשאות על כתפי. "אני לא רוצה חתימה, ואני לא שפנפנה."

"את בטוחה בזה, מותק?" חיוכי הזחוח משתלט על פניי כשאני רוכן קדימה במושב שלי ומתקרב אליה. "זה יכול להשתלם לך."

"דוחה." פניה מתעוותות בסלידה. "תודה שהקשבת," היא אומרת למדיסון לפני שהיא מסתלקת אל החלק האחורי במטוס.

אני לא מתאפק ומסתובב, מתבונן בה בתדהמה. אגן ירכיה המעוגל מתנועע, ממלא את חצאית העיפרון הקטנה שלה שמבליטה מותניים צרים.

"אז סטיבי ממש כלבה."

"לא, אתה פשוט ממש אידיוט, והיא עימתה אותך עם זה," מדיסון צוחק. "וסטיבי?"

"כן, זה השם שלה. הוא הופיע על תג השם."

"עד היום מעולם לא ידעת את השם של אף דיילת." האשמה שזורה בקולו. "אבל רואים שהיא לא מתרגשת ממך, אחי."

"לפחות היא לא תהיה איתנו בטיסה הבאה."

"היא כן," מדיסון מזכיר לי. "אותו צוות טיסה במשך כל העונה. זוכר מה סקוט אמר?"

זין, נכון. דיילות אף פעם לא ליוו אותנו במשך עונה שלמה.

"היא כבר מוצאת חן בעיניי, רק מפני שאתה לא מוצא חן בעיניה. יהיה כיף לצפות בזה."

אני מסתובב כדי להציץ אל אחורי המטוס בדיוק כשמבטה של סטיבי מוצא את מבטי, ואף אחד מאיתנו לא נסוג או מנתק את קשר העין. העיניים שלה הן הכי מעניינות שראיתי בחיי, גופה מלא ויש הרבה מאוד מה לתפוס. אבל לרוע המזל, החיצוניות היפה שלה, שמוצאת חן בעיניי, מאבדת מקסמה בגלל ההתנהגות שלה.

אולי סטיבי זקוקה לתזכורת שהיא עובדת בשבילי, ובהחלט אדאג להעמיד אותה במקומה. אני די קטנוני ואזכור את השיחה הקצרה הזאת לאורך כל השהות שלה במטוס שלי.