קראוס

פרק 1

ינואר 2022

הנעימה הקלסית שהתנגנה בערוץ קול המוזיקה השלימה את האווירה הפסטורלית שהקיפה אותי. שמש בוקר חורפית נעימה האירה את המרבדים הירוקים משני צדי כביש מספר 1 עת חלפתי במהירות על פני מחלף נווה אילן. הווייז המשיך להפתיע אותי, מראה לי זמן הגעה של 17 דקות בלבד עד למרכז ירושלים.

נראה כי השלווה שאיתה התעוררתי הפעילה את קסמיה על היקום. זה החל בשייק הפירות שהשאירה לי זוגתי סיגלי במקרר, דרך שיחת הטלפון עם זאביק ששר לי בזיופים רמים "יום הולדת שמח" (הוא שוב טעה והקדים בשבוע), ועד להפתעה שחיכתה לי בנייד שהכריז כי זמן הנסיעה מתל אביב לירושלים יעמוד על 50 דקות בלבד. חששתי מתעתועי הווייז בעידן הקורונה (נראה כאילו נוסף לחוש הריח איבדה האפליקציה גם את חוש הזמן), ולקחתי מִרווח ביטחון של 30 דקות.

המעיל החם שלבשתי, מוכן לינואר הירושלמי הקפוא, גרם לי להזיע. ניסיתי להשתחרר ממנו באקרובטיות בלי לסכן את הרכבים שמסביבי ובלי להסיר את החגורה, בזמן שנכנסה שיחת טלפון מבתי, רונה.

"היי רונה'לה."

"היי אבושקי. אתה מגיע היום?"

"בהחלט. ייתכן שאקדים. נראה שהאומיקרון השאיר הרבה נהגים בבית."

"מתי אתה חושב שתגיע?"

"הפגישה שלי אמורה להסתיים בסביבות שתיים וחצי, אבל נראה לי שאנסה להקדים אותה."

"אני לא אגיע הביתה לפני שלוש."

"אז אני אסתובב קצת ברחביה. מזג האוויר שם יפה כמו פה?"

"מקסים. שמש מלטפת של חורף. שמים בהירים, אבל עדיין קר לתל אביבים." לא היה ברור אם היא יורדת עלי או מכַוונת לשנינו.

"זה בסדר, יש לי מעיל חם."

"אני יכולה להשאיר לך מפתח אצל רותי."

"רותי רותי," נאנחתי.

"מה זה הנימה הנוסטלגית? מכיר אותה?"

"לא לא," אמרתי כמתגונן.

"טוב. אז רותי גרה בבניין מולי, בקומת הקרקע."

"איפה? בבן מיימון?"

"כן. 52."

"לא מאמין."

"מה?"

"באיזו דירה? הקדמית או האחורית?"

"באחורית. למה?"

"את לא תאמיני, אבל העברתי שם שבוע בקיץ אחד לפני כמעט 50 שנה."

"שם בדירה?"

"לא. סבתא גרה בבניין שממול, הייתי אצלה בקיץ לפני התיכון, וקיבלתי שיעורי אנגלית מגברת קראוס שגרה בקומת הקרקע... בדירה האחורית... גוסטה קראו לה." השתתקתי והפלגתי אל הזיכרון.

"וואלה. רותי באמת סיפרה לי משהו על משפחת קראוס שגרה בדירה שלה פעם. הוא... הבעל של גוסטה הזאת נשא בתפקיד מרכזי בקהילה היהודית בבודפשט. היא סיפרה לי שהוא עורר סערה מטורפת במדינת ישראל של שנות החמישים והיה בעימות ישיר עם השלטונות. אתה מכיר את הסיפור הזה?"

"כן, צודקת. ישבתי איתו הרבה באותו שבוע בלתי נשכח. לא הבנתי אז שנחשפתי לסיפור כל כך גדול שכה רבים התאמצו להסתיר. הייתי אז ילד. רק בדיעבד הבנתי את ההשלכות."

"פה בארץ?"

"כן רונה'לה. אני חושב שעד היום חלק מהסיפור הזה לא לגמרי יצא לאור."

"מתאים," אישרה רונה. "רותי סיפרה לי שהוא היה איש מיוחד ומאוד שנוי במחלוקת ושהיה שם משהו מסתורי. בכלל יש לה סיפורים על הבניין הזה. ידעת שגם ביבי גר שם? בקומה שלישית."

"היא קצת מבלבלת. ההורים של אשתו הראשונה גרו שם, והוא בילה שם הרבה."

"טוב אבושקי, אני חייבת לרוץ. אז אני משאירה לך את המפתח אצל רותי, סגור? על הדלת כתוב רותי שור."

"רותי שור?" שאלתי בתדהמה. "בת כמה היא?"

"מבוגרת ממני בחמש שנים אולי, למה?"

"היא מקיבוץ?"

"כן, קיבוצניקית. איך ידעת?"

"מהצפון? מברעם?"

"לא. ההפך. דרומה. מיטבתה. מה קרה? מה השאלות?"

לא... סתאם... היתה אז רותה שורין."

"מתי אז?"

"ב-1972."

"אולי סבתא שלה."

"רותי? סבתא? אולי... איך היא נראית?"

"אבושקי... הלכתי. אז אצל שור במספר 52 דירת קרקע. אחורית. ביי."

"ביי..." נפרדתי מבתי הקטנה, מנסה לעכל את כל האינפורמציה ואת פרץ הזיכרונות שהגיע בעקבותיה.

•••

פגישתי העסקית התקצרה קלות וכך מצאתי את עצמי פונה לשדרות בן מיימון בשעה שתיים, שמח למצוא חניית כחול לבן מול "בית לוי אשכול".

הטלפון צלצל בעודי עסוק עם אפליקציית הפנגו.

"אבושקי?"

"כן."

"רותי היתה צריכה לצאת, אז היא השאירה לך את המפתח מתחת לשטיח."

"רונה. זה חוסר אחריות."

"אוי נו, אבא די. בירושלים תהיה ירושלמי," אמרה וניתקה.

"טוב," אמרתי נרגן, כנראה לעצמי, "עדיין הפקרות."

מיהרתי לדירה, מקווה בכל זאת להיתקל באותה "רותי שור".

המראה הראשון שתפס את תשומת לבי היה הגינה הפרועה והסבוכה בחזית הבית. נכנסתי לחדר המדרגות ומצאתי את המפתח מתחת לשטיח. בתחושת הקלה מהולה באכזבה דפקתי על הדלת, מקווה שאולי בכל זאת עוד לא יצאה. שום קול לא בקע מהדירה. יצאתי מבעד לפתח הבניין והקפתי אותו, מפלס דרכי בין המטפסים והצמחייה השוטה, עד שהגעתי למרפסת האחורית שהיתה שייכת לדירה. "רותי שור סובלת מעודף ביטחון", ציינתי לעצמי, מבחין כי כל התריסים מורמים. התקרבתי והצצתי פנימה, מקווה שאף אחד מן הדיירים בבתים הסמוכים לא רואה אותי. המחזה שנגלה לעיני היה מוכר. הקירות והמרצפות הישנות החזירו אותי 50 שנה אחורה. למעט היעלמותם של הרהיטים המרהיבים שקישטו בזמנו את דירת קראוס הקטנטונת, הכול נותר ללא שינוי.

יצאתי מהחצר הירוקה, חציתי את הכביש ונכנסתי לבניין ממול, מדלג שלוש מדרגות בכל פעם כפי שנהגתי לעשות בילדותי. הדירה שהורישה לנו סבתי ציפורה היתה בקומה השנייה, ולהבדיל מדירתו של קראוס שינתה לחלוטין את פניה מאז 1972. במסגרת חלוקת נכסיה, סבתא ציפורה הותירה בצוואתה את הדירה לי ולאפרת, אחותי הצעירה. במשך שנים הדירה הושכרה לסטודנטים ירושלמים, עד לקיץ 2018 שבו חזרה רונה מטיול של אחרי צבא בהודו והחלה להיערך ללימודי סוציולוגיה באוניברסיטה העברית. בסיועם של סיגל, זוגתי האדריכלית, ושל קבלן ירושלמי, הפכה דירת שלושת החדרים ללופט עם חדר שינה אחד וסלון ענקי המחובר למטבח. עלות השיפוץ הוכפלה ושולשה במהלכו, אך התוצאה הסופית היתה מרהיבה ביופייה.

הבוידם המהולל של סבתא ציפורה, שבו שמרה את הארכיון המשפחתי, הוחבא מאחורי דלת עץ אלון כבדה, שחלקה התחתון הסתיר ארון חשמל ותקשורת. אחרי השיחה עם רונה שהעלתה בי זיכרונות החלטתי לנצל את הזמן ולחפש את המחברות שלי מקיץ 1972, הקיץ שבו פגשתי את משה קראוס, אף שלא הייתי בטוח שסבתא שמרה אותן. משכתי כיסא מפינת האוכל וטיפסתי לבוידם. בשונה מהדירה, הוא נותר ללא שינוי. בשתי קומות היו מונחים שישה ארגזים, זה לצד זה, מסומנים בטוש שחור ובכתב יד ברור. הורדתי אותם למטה והנחתי על שולחן האוכל. ארגז אחד הכיל מסמכים משפטיים של סבא וסבתא. ארגז שני הכיל אלבומי תמונות, רובן בשחור לבן. על הארגז השלישי והרביעי היה כתוב "אפרת ואורי", והוא הכיל ציורים שציירנו, אחותי ואני, בשנות ילדותנו, עבודות שורשים וצילומי תעודות מבית הספר היסודי. הארגז החמישי הוקדש לאבי בנימין, וכלל גזרי עיתונות שונים שבהם הופיע. על הארגז השישי היה כתוב "אורי 1972".

לאחר רפרוף מהיר בחמשת הארגזים הראשונים, העליתי אותם חזרה לבוידם, והתרכזתי בארגז השישי. לבי החל לפעום בחוזקה כשפתחתי את המכסה. לאורך אחת מדופנות הארגז נח על צדו טייפ־רקורדר ישן מתוצרת סאניו. זכרתי את הטייפ הנייד של סבתא, את השעות שהעברתי בהקשבה להקלטות של מוזיקת פופ ושל מצעדי פזמונים, ותמהתי אם יש זכר לאותן קלטות. ליד הטייפ היו מונחות מחברות דפרון ישנות, כרוכות בגומייה כחולה דקה. על המחברת העליונה התנוסס כתב ידה של סבתא וציין, "פגישה מס' 1 יום א' 6 אוגוסט 1972". שלפתי את המחברת, נרגש להיפגש עם כתב ידי הילדותי, המשורבט באותיות גדולות לאורך דפים רבים.

הייתי נפעם. "סבתא ציפורה שמרה את כל זה... לא ייאמן". החזרתי את המחברת ואיחדתי אותה עם אחיותיה. ליד המחברות נחו 12 קלטות אודיו אגודות בגומייה וכרוכות בפתק המציין "מוזיקה ופגישות אורי". הוצאתי את הטייפ וחיברתי אותו לחשמל, הכנסתי קלטת ולשמחתי עלו ממנה צלילי "מיי סוויט לורד" של ג'ורג' האריסון. השארתי את הטייפ מנגן והפעלתי את מכונת הנספרסו, מתענג על הצלילים והזיכרונות הקשורים בהם.

חזרתי לארגז והוצאתי אלבום תמונות קטן. דפדפתי בו במהירות בתקווה למצוא תמונות שלי עם ילדי השכנים, ואולי גם תמונה של רותה שורין, אך לצערי הוא כלל רק צילומים שלי ושל סבתי בעיר העתיקה, במוזיאון ישראל ובשכונות החדשות שנבנו בירושלים אחרי הניצחון המפואר של 1967. מאוכזב, ניגשתי לקופסת קרטון קטנה שהיתה צמודה לאחת הפינות של הארגז. בטייפ התנגן בינתיים קולו האהוב של בועז שרעבי ששר את שיר האהבה לפמלה בגרסה האנגלית. חייכתי כשנשמעה דפיקה בדלת. פתחתי אותה ולזרועותי קפצה לחיבוק עמוק רונה'לה שלי.

"רונה'לה! מה קורה אהובה שלי, התגעגעתי."

"גם אני אבושקי. הכול סבבה, אבל יש שינוי בתוכניות. דני יוצא לרגילה ואני אוספת אותו עוד חצי שעה מהתחנה המרכזית. אבל תישאר אבא, נחזור ונעשה ארוחה. דני בטח רעב. מה איתך? אכלת משהו?"

"לא, אבל באמת אין צורך. אני צריך לחזור לתל אביב."

"אבוש תרגיע. לאן אתה ממהר? חשבתי שלקחת פסק זמן מעסקים."

"כן, אבל סיגלי..."

"מה סיגלי? דיברתי איתה קודם, היא בכלל יוצאת הערב עם חברות, אל תבלבל לה את המוח. אני חוזרת עוד מעט, מצפה לראות אותך פה," התרתה עם האצבע המורה ונעלמה באותה מהירות שבה הופיעה.

חזרתי לשולחן. החלפתי את קלטת המוזיקה בקלטת המפגש השני. נשמע קול של גבר. מבוגר אך עדין ורך. היה זה קולו של משה קראוס המספר לי, באנגלית, על בריחתו של רודולף וֶרבָּה מאושוויץ ב-1944. הקשבתי לקלטת במשך חמש דקות בטרם כיביתי את הטייפ. הסקרנות שהתעוררה בי בעת השיחה עם רונה העצימה. קולו של קראוס ממרחק של 50 שנה העלה בי עתה קטעי זיכרונות שתייקתי אי־שם בעומק אחד המרתפים בראש ושכחתי מהם, כנראה בתקופה שבה התקשיתי להעריך את המשמעות המלאה של הסודות הכמוסים שנגלו לי אז.

רונה שלחה לי הודעת וואטסאפ, "דני פספס את ההסעה, אני מחכה לו בתחנה המרכזית. בטח נגיע עוד שעה". התחלתי להרגיש את קרקור הרעב בבטני. השארתי את כל הבלגן על השולחן ויצאתי לרחוב. גוגל הראה לי שבית הקפה הקרוב, רחל בשדרה, נמצא במרחק 240 מטר ממני. התחלתי לצעוד לאורך שדרות בן מיימון. מימיני ניצב שלט "קבר יאסון" שמאחוריו משתרע גן אביעד, מזכיר לי את השעות הארוכות שהעברתי עם ילדי השכונה במשחקים בו, לרבות הסיאנסים המפחידים שערכנו ליד הפירמידה המשולשת של הקבר. התלבטתי אם לעצור ולרדת במדרגות המובילות לגן, אך החלטתי להשביע לפני כן את רעבוני. רחל בשדרה התגלה כקיוסק מוגדל החולש על כמה ספסלים ושולחנות הפזורים מול חזיתו. סנדוויץ' רוסטביף טונה אדומה מלוּוה בלימונדה השביע אותי. הלחמנייה היתה מצוינת וחמאת הכמהין עם האבוקדו וקרם הלימון הפכו את הכריך למעדן. בניגוד להרגלי, נתתי הפעם לסנדוויץ' לנזול על כפות ידי ולטפטף על השולחן הקטן שלידו ישבתי.

הערב ירד מוקדם והשדרה החלה להחשיך. צעדתי חזרה לכיוון הדירה. בדרך שוב חלפתי על פני גן אביעד. הדמדומים הוסיפו לו מסתורין. ירדתי במדרגות והתיישבתי על ספסל. ידעתי שקבר יאסון בקצה הגן היה חלק מעיר המתים של ירושלים בתקופת בית שני. פיסת ההיסטוריה הזאת, כמו לילות הפחד שעברו עלי בגן הזה, חזרו אלי עכשיו. היה זה הספסל שעליו חוויתי את ה"נשיקה הצרפתית" הראשונה שלי, עם רותי - הרי היא רותה שורין שהיתה גדולה ממני בשנה - והעבירה אותי באותו קיץ מבית הספר העממי לתיכון. ישבתי שם עוד כמה דקות, מתענג על הזיכרון המתוק־מריר, בטרם קמתי והתחלתי לצעוד חזרה. בהגיעי לפתח הבניין גררו אותי רגלי ימינה, וחציתי את הכביש לכיוון דירתו של משה קראוס. נעמדתי נבוך מול הדלת. שמעתי קולות מים זורמים מהדירה, והמתנתי כמה דקות עד שנפסקו. לחצתי על כפתור הפעמון. הוא לא עבד. דפקתי בעדינות על הדלת.

"מי זה?" שמעתי קול נערה.

"אורי. אבא של רונה."

"לא מצאת את המפתח?"

"מצאתי, אבל רציתי... אממ... לראות את הדירה של משה קראוס."

"הא. קראוס. רונה סיפרה לך?"

"כן."

"מצטערת, אני לא לבושה, וצריכה לצאת. עד מתי אתה נשאר בירושלים?"

לא ידעתי מה לענות. "אני... אני נשאר עד מחר בצהריים," אמרתי בלי לחשוב.

"מצוין. אז תוכל לבוא מחר בשמונה בבוקר? מבטיחה לך אספרסו מצוין."

"אוקיי. שמונה. אני אגיע. להתראות."

חזרתי לדירת סבתי. רונה ודני נכנסו חמש דקות אחרי, אבל גם הפעם היה המפגש חטוף. מסתבר שדני הפתיע את רונה והזמין שני לילות בים המלח, והם עוד מעט נוסעים. בלעתי את אכזבתי. עדכנתי אותם שהחלטתי להישאר הלילה בירושלים ולעבור על הקלטות של קראוס.

"מעולה! סוף־סוף מרגיע קצת את הקצב," שיבחה אותי רונה בעודה אורזת כמה בגדים בתיק גב.

"מנסה."

"תפס אותך גל של נוסטלגיה, אה?" רונה החוותה בראשה לכיוון ערימת הקלטות.

"נראה שכן," חייכתי כמי שנתפס בקלקלתו. "האמת שלא הייתי מוכן לזה."

סיגל לא ענתה לטלפון ושלחתי לה מסרון על כוונתי ללון בירושלים. מופתע מהספונטניות הלא אופיינית לי, שייטתי לכיוון חדר האמבטיה, תופס מגבת שדני השליך לעברי.

"טוב אבושקי, אנחנו זזים. תשאיר לי את המפתח אצל רותי, סבבה?" צעקה רונה.

"בשמחה... זאת אומרת סבבה," השבתי כשהם כבר נעלמים בחדר המדרגות.

יצאתי מחדר האמבטיה, סוחף אחרי ענן אדי מים חמים שנגררו איתי לחלל הקר של הסלון. התיישבתי על הכורסה, מנסה לעשות סדר במחשבותי, בעודן מתרוצצות בין רותי של שנת 1972 ורותי של 2022, בין פגישת צהריים עסקית לבין משה קראוס, ובין סבתי ציפורה לרונה'לה. הדלקתי את הטלוויזיה, אך לאחר זפזופ קצר כיביתי אותה, קמתי, הכנתי כוס קפה והתיישבתי ליד שולחן האוכל. שלפתי את המחברת הראשונה ואת הקלטת הראשונה של הפגישות עם קראוס, הפעלתי את הטייפ והפלגתי 50 שנה אחורה.