דרך האהבה

הטוֹלטֶקים

לפני אלפי שנים, נודעו הטולטקים ברחבי מקסיקו הדרומית כ"מלומדים". האנתרופולוגים דיברו על הטולטקים כעל אומה או תנועה, אך למעשה הטולטקים היו מדענים ואומנים, שהקימו חברה שנועדה לבחון ולשמר את הידע הרוחני ואת המנהגים של אבותיהם הקדומים. הם התקבצו כחכמים – מורים (מאסטרים) ותלמידים אל טֵאוֹטִיװַאקַאן, עיר הפירמידות העתיקה לא הרחק ממקסיקו סיטי, המוכרת כמקום שבו "האדם נעשה לאלוהים".

במרוצת אלפי שנים, נאלצו הנָגוּאֶלים להסתיר את חוכמת הדורות הקדומים ולשמור את דבר קיומה בסוד. לנוכח הכיבוש האירופי והתפתחותן של נטיות רודניות בקרב אחדים מתלמידיהם, התעורר צורך דחוף להצפין את הידע מפני מי שאינם ערוכים ואינם נכונים להשתמש בו בתבונה, או מפני אלו שעלולים לעשות בו שימוש מכוון לרעה, כדי להפיק רווחים אישיים.

למרבה המזל, התגשמה התורה הטולטקית האזוטרית והועברה מדור לדור על ידי שושלות שונות של נגואלים. אף על פי שהנבואות הקודמות היו לוטות בערפל במשך מאות שנים, הן חזו כי ברבות הימים תגיע תקופה שבה יהיה צורך להחזיר את החוכמה לבני האדם. דון מיגל רואיס, נָגוּאֶל משושלת "אביר הנשר", הונחה לחלוק עימנו את תורתם העוצמתית של הטולטקים.

התורה הטולטקית נובעת מאותה אחדות מהותית של אמת, ככל המסורות האזוטריות הקדושות הקיימות ברחבי העולם. אף כי אין היא דת, היא מכבדת את כל המורים הרוחניים שלימדו על פני האדמה. היא אומנם פונה אל הרוח, אך יהיה נכון יותר לתארה כדרך חיים, המאופיינת על ידי הנגישות הרבה של אושר ואהבה.

הטולטק הוא אמן האהבה,

אמן הרוח, אדם שיוצר כל רגע,

כל שנייה, את האמנות היפה ביותר -

אמנות החלימה.

החיים אינם אלא חלום,

ואם אנו האומנים,

כי אז נוכל ליצור את חיינו באהבה

וחלומנו נעשה

יצירת מופת אמנותית.

הקדמה

המורה הרוחני

פעם שוחח מורה רוחני אחד עם חבורת אנשים, והמסר שלו היה כה נפלא, שכולם התרגשו למשמע דברי האהבה שאמר. בקהל ישב איש אחד שהקשיב קשב־רב לכל מילה שאמר המורה. האיש הזה היה אדם צנוע, והיה לו לב נפלא. הוא התרגש כל כך מדברי המורה, שהוא חש צורך להזמין את המורה לביתו.

כאשר סיים המורה את דבריו, עבר האיש בתוך הקהל, הישיר את מבטו לעיניו של המורה ואמר לו, "אני יודע שאתה עסוק והכל מבקשים את תשומת ליבך, אני יודע שזמנך קצר ועל כן אתה מתקשה אפילו להקשיב לדברי. אבל ליבי פתוח ואני רוחש כלפיך אהבה כה גדולה, שהתעורר בי הצורך להזמינך לביתי. אני רוצה להכין למענך את הסעודה הטעימה ביותר. אינני מעריך שתיענה להזמנה, אבל פשוט הרגשתי שעלי לומר לך את הדברים".

המורה הביט בעיניו של האיש ואמר בחיוך יפה להפליא: "תכין הכל. אני אגיע". ואז הלך המורה לדרכו.

שמחה גדולה מילאה את ליבו של האיש למשמע המילים הללו. הוא חיכה בקוצר רוח לרגע שבו ישרת את המורה הרוחני ויביע את אהבתו אליו. יהיה זה היום החשוב ביותר בחייו: המורה הרוחני יתארח בצל קורתו. הוא קנה את המזון והיין המשובחים ביותר, ומצא את הבגדים היפים ביותר שיגיש למורה הרוחני כשי. ואז הוא רץ לביתו להכין הכל ולקבל את פני המורה. הוא ניקה את הבית ממסד עד טפחות, התקין את הארוחה הטעימה ביותר וערך את השולחן להפליא. ליבו היה מלא שמחה על כך שבתוך זמן קצר המורה הרוחני יבוא לביתו.

האיש חיכה בחוסר סבלנות והנה נקש מישהו על דלתו. הוא אץ לפתוח את הדלת, אך במקום המורה עמדה שם זקנה. היא הביטה בעיניו ואמרה, "אני גוועת ברעב. תוכל לתת לי פרוסת לחם?"

האיש היה מאוכזב למצוא את האישה במקום המורה. למרות זאת הוא הביט בעיניה ואמר, "אנא, היכנסי לביתי". הוא הושיב אותה במקום שהכין למען המורה ונתן לה את המזון שהכין למורה, אך קיווה שתסיים מהר ועדיין המשיך לחכות לאורח המיוחל. נדיבותו של האיש ריגשה את הזקנה; היא הודתה לו והלכה לדרכה.

ברגע שסיים האיש לערוך מחדש את השולחן לכבוד המורה הרוחני, נשמעה שוב נקישה בדלת. וגם הפעם היה זה זר, שהגיע אל מפתן ביתו לאחר שחצה את המדבר. הזר הסתכל בפניו של האיש ואמר, "אני צמא. התוכל לתת לי כוס משקה?"

שוב התאכזב האיש מכך שלא היה זה המורה הרוחני. למרות זאת הוא הזמין את הזר לביתו, הושיבו במקום שהכין למורה והגיש לו את היין שהתכוון לתת למורה. כשהזר הלך לדרכו, חזר האיש והכין הכל לקראת בואו של המורה הרוחני.

מישהו נקש שוב בדלת. הפעם, כשפתח האיש את הדלת הוא ראה ילד עומד על המפתן. הילד נשא את עיניו אל האיש ואמר, "אני קופא מקור. האם יש לך שמיכה שאוכל להתכסות בה?"

האיש התאכזב משום שלא היה זה המורה הרוחני, אך הוא הביט בעיניו של הילד וחש את האהבה בליבו. הוא הזדרז לאסוף את הבגדים שהתכוון לתת למורה, ועטף בהם את הילד. הילד הודה לו והלך לדרכו.

האיש חזר והכין הכל כדי לארח את המורה הרוחני, ואז הוא חיכה עד שעה מאוחרת מאוד. כשהבין כי המורה לא יבוא הוא התאכזב, אך באותו זמן הוא סלח למורה. הוא אמר לעצמו, "ידעתי שאינני יכול לצפות שהמורה הרוחני הגדול יבוא לביתי הדל. למרות הבטחתו לבוא, כנראה שעניין חשוב יותר הוביל אותו למקום אחר. המורה לא בא, אך לכל הפחות הוא אמר לי שיבוא, ודי בכך כדי למלא את ליבי אושר".

הוא אסף לאט־לאט את המזון הנותר והניח אותו בצד, הוריד את היין מעל השולחן, ואז הלך לישון. ובלילה הוא חלם שהמורה בא לביתו. האיש שמח לראותו, ולא הבין כי הוא חולם. הוא קרא, "המורה, באת לביתי! קיימת את הבטחתך!"

המורה השיב לו, "כן, אני כאן, אך הייתי כאן גם קודם. הייתי רעב, ואתה השבעת את רעבוני. הייתי צמא, ואתה השקית אותי ביין. היה לי קר, ואתה כיסית אותי בבגדים. מה שאתה עושה למען הזולת, אתה עושה למעני.״

האיש התעורר וליבו התמלא אושר, מפני שהבין מה לימד אותו המורה. המורה אהב אותו עד כדי כך, ששלח שלושה אנשים על מנת ללמדו את הלקח החשוב ביותר: המורה חי בתוך כל אחד ואחד. כשאתה נותן מזון לרעבים, כשאתה משקה את הצמאים, כשאתה מכסה את מי שסובלים מקור, אתה נותן את אהבתך למורה.

1

המוח הפצוע

יתכן שמעולם לא חשבתם על כך, אבל במובן כזה או אחר כולנו מורים רוחניים. אנחנו מורים רוחניים, מפני שבידינו הכוח ליצור את חיינו שלנו ולמשול בהם.

בדיוק כפי שחברות ודתות ברחבי העולם יוצרות מיתולוגיות שלא ייאמנו, כך אנחנו יוצרים את אלו שלנו. המיתולוגיה האישית שלנו שוקקת גיבורים ורשעים, מלאכים ושדים, מלכים ופשוטי עם. אנחנו בוראים אוכלוסייה שלמה בתוך מוחנו, ובכלל זה ריבוי אישיויות לעצמנו. ואז אנחנו מושלים בתדמית שבה נשתמש בנסיבות מסוימות. אנחנו נעשים לאומנים המצטיינים בהעמדת פנים ובהקרנת התדמיות שלנו, ואנחנו שולטים בכל מה שאנחנו מאמינים שהיננו. כשאנחנו פוגשים אנשים אחרים אנחנו מסווגים אותם ללא דיחוי, ומעניקים להם תפקיד בחיינו. אנחנו יוצרים תדמית של הזולת, בהתאם לדמותו, כפי שהיא נראית לנו. ואנחנו עושים את אותו הדבר כלפי כל הסובבים אותנו.

יש לכם כוח יצירה, והכוח שלכם כה חזק, שכל דבר שתאמינו בו - יתגשם. אתם יוצרים את עצמכם, את כל מה שאתם סבורים שהינכם. אתם כפי שאתם מפני שכך אתם מאמינים שהינכם. כל המציאות שלכם, כל מה שאתם מאמינים בו, הוא היצירה הפרטית שלכם. יש לכם אותו כוח שיש לכל בן אדם אחר בעולם. ההבדל העיקרי ביניכם לבין מישהו אחר נעוץ באופן שבו אתם מיישמים את כוחכם, מה אתם יוצרים בכוח שלכם. יתכן שתהיו דומים לזולת באופנים רבים, אך בכל רחבי העולם כולו, איש לא חי את חייו בדיוק כפי שכל אחד ואחד מכם עושה זאת.

התאמנתם במשך כל חייכם כדי להיות מי שהינכם, ואתם עושים זאת בהצלחה כה רבה, שאתם שולטים במה שאתם מאמינים שהינכם. אתם שולטים באישיות שלכם, באמונות שלכם, אתם שולטים בכל פעולה, כל תגובה. אתם מתאמנים במשך שנים על גבי שנים, ואתם בקיאים במה שאתם מאמינים שהינכם. ברגע שנצליח להבין שכולנו שולטים בכל אלה – ולמעשה כולנו מורים – נוכל להבין איזו שליטה יש לנו.

כשאנחנו ילדים ויש לנו בעיה עם מישהו, אנחנו מתרגזים. מאיזושהי סיבה, הכעס מסלק את הבעיה; אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה לנו. זה קורה שוב, אנחנו מגיבים בכעס, וכעת אנחנו יודעים שאם נתרגז נסלק את הבעיה. ואז אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ונעשים למומחים בכעס.

באותו אופן אנחנו נעשים למומחים בקנאה, מומחים בעצבות, מומחים בדחייה עצמית. כל הדרמה והסבל שלנו הם תוצרים של אימון. אנחנו מגיעים להסכם עם עצמנו, ואנחנו מתאמנים בהסכם הזה, עד שהוא נעשה למומחיות שלמה. האופן שבו אנו חושבים, האופן שבו אנו מרגישים והאופן שבו אנו פועלים נעשים כה שגורים, שאיננו צריכים עוד להקדיש תשומת לב למה שאנחנו עושים. באמצעות פעולה ותגובה אנחנו מסגלים התנהגות מסוימת.

כדי להיעשות מומחים לאהבה, אנחנו צריכים להתאמן באהבה. אמנות הקשר האישי היא מומחיות בפני עצמה, והדרך היחידה להגיע למומחיות היא בעזרת האימון. לפיכך, יש לפעול למשל כדי להגיע למיומנות בקשר אישי. לא מדובר במושגים מופשטים או ברכישת ידע. מדובר בפעולה. מובן שכדי לפעול אנחנו זקוקים לידע מסוים, או לכל הפחות למודעות קצת יותר גדולה לאופן שבו בני אדם פועלים.

המשך הפרק בספר המלא