חלומות תעופה

אוויר זרם מתחת לכנפיים וטלטל את גוף המתכת. הרצפה רעדה. בוכנות ומנועים רחשו. עננים חלפו במהירות בחלונות הקטנים ושינו את צורתם, נוצות הפכו למסורים חשמליים. תאי פלסטיק נפתחו, מזוודות נפלו מהתקרה, רגליים כשלו, ידיים נאחזו במשענות המושבים, איש נסמך על אישה, ציפורניים ננעצו בעור. חגורות בטיחות הודקו בחופזה. קולות סמכותיים רעמו מתוך מערכת הכריזה ומבטים מבוהלים גיששו, חיפשו נחמה בעיני אחרים. תחושת אבדון מתקרב. צווחות נפלטו ופיות בוכיים מלמלו תפילות חרישיות לאלוהים. רוח חזקה נשבה ואיימה לרסק את הגוף ותכולתו האנושית על הקרקע. איתני הטבע לא רצו שהמטוס הזה ינחת על המסלול בנמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ' קנדי.

הוא התחבא בשירותים ונעל את הדלת. ישב על האסלה ואטם את האוזניים והתקשה לנשום. האוויר לא נכנס לריאותיו. האוויר טלטל את המטוס. אוויר רע. הוא חיפש אחר האוויר הטוב ולא מצא אותו בצחנת התא הקטן הזה. האוויר הרע רדף והחזיר אותו אל המקום שפגש בו לראשונה.

פיצוץ גדול. הֶדֶף האוויר הרע העיף אותו ממקומו. אוויר רע שנשאב החוצה בעוצמה, ואת מקומו תפס מחנק ורִיק. ניצתה אש. אוויר רע סמיך, רעיל, שחור, מפויח. אוויר רע שנדבק לבגדים ולעור. אוויר רע כמו שֵד. עד שהשתרר שקט לרגע והוא ריחף בתוך האוויר הרע כמו קוסמונאוט שיצא להליכה בחלל ולפתע כוח הכבידה אחז בו באלימות והוא צנח בחזרה לכדור הארץ. עוד לא הספיק לכאוב לו. הוא נעטף ברחם האוויר הרע. קנוניית האוויר הרע נגדו. המולת האוויר הרע. צרחות כאב, סירנוֹת, חריקות צמיגים, נעליים בוטשות בחצץ, ממהרות לכאן ולכאן, גופות פזורות, אלונקות מוּרמות, אבק, עשן, לשאוף ולנשוף, לשאוף ולנשוף. מסתרי האוויר הרע. מהיכן כל זה צץ פתאום?

הוא בסך הכול היה חייל קטן שנִלווה לפלוגה של חיילים גדולים ממנו. פקדו עליו לצעוד, הוא צעד. לעמוד, הוא עמד. לאכול, הוא אכל. לישון, הוא ישן. הוא לא יכול היה שלא לישון. השינה התנפלה עליו כמו נמר. ראשו היה צונח לפתע. נכבה, בעמידה, בישיבה, בשכיבה, על כיסא, שולחן, רצפה, מיטה לא נוחה או מושב אחורי. העניקו לו את הכינוי 'ישנוני'. מפקדיו הרשו לו לישון כי לא מצאו בו שימוש רב, בחייל הקטן והמנומנם הזה, שגם צביטה חזקה או נעיצת אצבע לא תעיר אותו משנתו המתוקה.

כך היה גם באותו יום, זמן קצר אחרי שצה"ל נכנס לביירות. הם נסעו בנגמ"ש, שיירה ארוכה שהקצה הדרומי שלה נמשך עד להרים, והקצה הצפוני התנחשל במהירות 130 קמ"ש לתוך כפר שבתיו נהרסו בהפגזות. טיפות קטנות של גשם ירדו מהשמיים, וגלגלים קיפצו וקרטעו על דרך לא סלולה, והוא לא ידע ולא שמע היכן בדיוק הם נמצאים ולאן פניהם מועדות, אלא היטלטל במושב האחורי בעיניים עצומות כמו מטען או תינוק. בזמן שאחרים היו דרוכים, כיוונו קני רובים, הוא חלם בהקיץ. הוא ראה את בּו דרק רוקדת עירומה ומחוֹללת סביב ארז לבנון גדול ותמיר, שורשיו משתרגים עמוק פנימה וצמרתו הירוקה נוגעת בשמיים, וממש כשהתקרב אל בּו דרק ושלח את ידו לגעת בה, היא התנפצה לרסיסי אסטרואידים. "תתעורר כבר, ישנוני," מישהו נעץ בו אצבע וקרא לו, ועוד לא הספיק לסיים את המשפט כשרעד וחורבן השתלטו על הכול והוא חש שגופו נמס בין לשונות האש.

פינו אותו למרפאת שדה. הוא נפצע קל עד בינוני עם כוויות בפלג הגוף התחתון. דחפו לו עירוי וחבשו אותו היטב כמו מומיה והעבירו אותו אל המסוק. המסוק הטיס אותו בחזרה לישראל וממנו העבירו אותו אל האלונקה ומהאלונקה אל המיטה ומילאו אותו במשככי כאבים. הוריו באו לבקר אותו בבית החולים רמב"ם בחיפה, ואימו נבהלה למראה בנה המפויח ונישקה אותו על המצח וצקצקה בדאגה מהולה בכעס על שקרה מה שקרה, ובצקצוקיה הייתה האשמה ברורה שהוא האחראי לגורלו ולא נזהר מספיק, ואילו הקשיב לה מלכתחילה, לא היה מוצא את עצמו בחור הזה בלבנון אלא משרת בשלישוּת וחוזר כל יום הביתה והיא לא הייתה צריכה לדאוג כל כך, ולמה הוא עשה לה את זה, והיא כמעט חטפה התקף לב ומתה בגללו. אביו לחץ את ידו, פחד להכאיב לו. הביאו איתם ביסקוויטים פתי־בר, בקבוק סירופ בטעם ענבים, צנצנת ריבת משמש שאימו הכינה מדי קיץ, וכרית גדולה עטופה בציפית של רחוב סומסום. הניחו למראשותיו את הכרית, ואת שאר הדברים החביאו בתוך הארונית, הרחק מהישג ידם של הפצועים האחרים במחלקה, פן יחמדו את התקרובת.

בלילות ילדותו נהג לחלום שהוא עף. הוא פרש את מוּטת ידיו ונופף בהן ושיגר את עצמו עד שדאה מעל לאדמה, חולף על פני יערות, אוקיינוסים וערים, מעופף גבוה מעל בני האדם הקטנטנים כנמלים, והם הרימו את מבטם אליו והצביעו לעברו וקינאו בו ורצו להיות שם, שם, במקומו, אבל רק הוא היה הנבחר, המעופף, הוא ולא אחר, ובתעלוליו האווירודינמיים התגרה וסנט בהם, זינק והתהפך, התעקל והתפתל, משוויץ בפעלוליו ומותיר אחריו סימנים לבנים שהתארכו כחיצים שלוּחים. הוא עמד במרכז השמיים וסביבו זהרה השמש והוא הרגיש כול יכול וצעק עד שהצטרד — תראו אותי, תראו אותי. בבוקר, כשסיפר לאימו בהתלהבות על חלומותיו והִדגים בידיו המונפות כיצד המריא לשחקים ואיך הסתכל על כדור הארץ מלמעלה, היא חייכה ואמרה לו שכולם חולמים חלומות תעופה כשהם ילדים. גם היא חלמה שהיא עפה וגם אבא שלו חלם שהוא עף. זה מה שילדים עושים. הם חולמים שהם עפים, ומתישהו זה נפסק. זה חייב להיפסק וגם אצלו זה ייפסק כי בני אדם לא יכולים לעוף, הם לא בנויים לכך מבחינה פיזיולוגית, והיא אמרה לו שהחלומות שלו צריכים להיות יותר מעשיים. שיחלום שהוא בונה בניין גבוה או פותר איזו משוואה מסובכת במתמטיקה. שלא יבזבז את זמנו על חלומות תעופה מיותרים.

ומאז נעלמו חלומות התעופה שלו והתחלפו בבלהות. הוא חלם שהוא נוסק לנקודה הגבוהה ביותר, ושם העננים נגמרים והצבע הכחול נמתח לאינסוף, וכמו מטוס שאחד ממנועיו כבה ללא אזהרה, כָּלים כוחות הדאייה שלו והוא מנפנף בידיו ללא הועיל. השמש שורפת אותו וגוזלת ממנו את כנפיו והוא צונח ארצה, חותך את האוויר במהירות ומתרסק לתוך מי הים. בכל לילה המריא וצנח והתעורר מבוהל ושטוף זיעה, והלך לחדר הוריו והעירם וביקש לישון איתם, ואימו סירבה ושילחה אותו בחזרה אל חדרו, והוא היה מתעקש בכל זאת למצוא אצלה מחסה מפני חדלון התעופה, והיא לא הרשתה כי הייתה לו מיטה משלו וחדר משלו ושם הוא צריך להיות, שישתה כוס מים ויעשה פיפי ויחזור לישון. הוא התחנן וניסה להסביר לה, אבל היא התעקשה שלא לתת לו להיכנס אל המיטה ולהתעטף בשמיכתה ובחום גופה וגירשה אותו שוב ושוב, והוא פחד לעצום עיניים שמא יפקוד אותו חלום הנסיקה וההתרסקות ונותר ער.

הוא לא ויתר על רעיון התעופה למרות מה שקרה בלילות שבהם נפל מהשמיים. הוא הוסיף להתפעל מהאפשרות להתנתק מהקרקע ומעצם חוצפתם של בני האדם לחשוב שיוכלו לסרב לכוחות הכבידה ולעקרונות הטבע ולא לשלם מחיר על כך שהעזו להתמרד. באמצע כיתה ג', כשהוריו הודיעו לו שהגיעה העת לארוז מזוודות ולעבור לארץ אחרת, רחוקה, ששמה ישראל, וששם יהיה להם טוב, הוא התעניין ביעד הטיסה פחות מאשר במטוס עצמו - בדגם, בצורה ובצבע שלו, כמה מהר הוא טס, האם זה מסוכן, האם ייתנו לו לשבת בתא הטייס ולהטיס את המטוס בעצמו, מה יקרה אם למטוס יאזל הדלק באמצע הטיסה, ואם הוא יתרסק - האם המנועים יבערו, האם ייפתחו המצנחים, מה יהיה על הנוסעים, האם הם ימותו כשהמטוס יפגע בקרקע, או שיש להם סיכוי להינצל? ואם הוא יהיה היחיד שיינצל מבין כל נוסעי הטיסה, מי ידאג לו ואיפה הוא יישן ובאיזה בית ספר הוא ילמד, ומי יכין לו ארוחת צהריים כשיחזור הביתה?

הוא הגיע לישראל בטיסה של שבע שעות עם עצירת ביניים קצרה בווינה. זו הייתה הפעם הראשונה שלו במטוס, ובהמראה הוא חיבק את אימא שלו וניסה להשתחרר מחגורת הבטיחות כדי לשבת לה על הברכיים, אבל היא לא הרשתה לו ומול כל הנוסעים במטוס היא צעקה עליו שהם עזבו הכול רק בגללו, כדי לתת לו חיים טובים יותר, אחרת היו נשארים ברוסיה, וכדאי מאוד שהוא יעריך את מה שהם עשו בשבילו, כמה הם ויתרו, ושיירגע כבר או שאבא שלו ייתן לו סטירה כזאת חזקה שהוא ישכח איך קוראים לו, והוא בכה והשתולל והרגיש שהבטן שלו מתהפכת. כשסוף סוף נרגע הוא הצמיד את האף לחלון וראה את העננים חולפים במהירות ונשף על החלון וצייר באצבעותיו ציור של מטוס על האדים שנוצרו ולא הצליח להירדם, וכשהמטוס נחת בנמל התעופה בלוד הוא לא האמין למראה עיניו. הוא הגיע אל המדבר, והאוויר היה צהוב וחוּם ומחניק.

במכונית שלקחה אותם משדה התעופה אל מרכז הקליטה הוא הביט אחורה, ודרך השמשה ראה מטוסים ממריאים בזה אחר זה ונעלמים לתוך העננים. הוא רצה לחזור לשדה התעופה ולטוס, לא משנה לאן, העיקר לברוח מהמקום הצהוב והחום והמחניק. אימא שלו הסבירה שייקח הרבה זמן עד שהם יוכלו לטוס שוב, והוא בכה וצעק שחטפו אותו וניסה לפתוח את דלת המכונית. היא הבטיחה לו שיום יבוא והוא יטוס, לא לרוסיה כי אין להם יותר מה לחפש שם, אלא למקומות אחרים בעולם. הם יטוסו כולם ביחד לחופשה בהוואי וישחו בים עם דולפינים וישברו אגוזי קוקוס וישתו את המיץ המתוק שלהם. בשנותיו הראשונות בישראל הוא קרא עשרות פעמים, מאות פעמים, את הערך על האחים רייט באנציקלופדיה בריטניקה, שהייתה מונחת במדף התחתון בשידת הספרים בחדרו הקטן, ושתה בצמא כל פריט מידע. המחשבה על טיסות הניסוי הראשונות בשנת 1899 העבירה רטט של התרגשות בכפות ידיו של הילד, שעדיין היו מחוברות למוטת הכנפיים שהכזיבה אותו בחלומותיו. הוא לא הפסיק לחשוב על הטיסה להוואי, שמעולם לא התגשמה.

בחדר הקטן, שקירותיו היו מכוסים בתמונות נוף שצולמו ממעוף הציפור ונגזרו ברישול מתוך מגזינים ופרסומות לחברות תעופה, הוא החל לבנות דגמי מטוסים. בהתחלה טיסנים זולים עשויים קלקר שנשלפו מתוך מעטפת נייר צבעונית: כנפיים דקות שהתחברו לגוף ופרופלור של מוסטנג P-51 או מטוס פייפר PA-18, ובהדרגה הוא השתכלל והדגמים נהיו מורכבים יותר, עשויים פלסטיק, עם עשרות ומאות חלקים קטנים, והוא ישב שעות בכל יום כדי לחבר אותם זה לזה ולהדביק בדבק מגע, חֵלק לחלק, רכון מעליהם עם הלשון בחוץ — השרבוב העיד על ריכוז עילאי — עד שהקים לעצמו צי מפואר של מטוסים. במיוחד היו חביבים עליו המודלים של חברת איטליירי האיטלקית, והוא הכריח את אימו לרכוש לו עוד דגם ועוד דגם, יותר גדול ויותר משוכלל, וגם כשאמרה שאין להם כסף הוא לא ויתר לה, ועשה ברוגזים ונתקף זעם והיכה בראשו בקירות וברצפה ולא נרגע עד שקיבל קופסת קרטון ובתוכה מטוס. את הדגמים שבנה חיבר לחוטי דיג והדביק על התקרה. הם השתלשלו ממנה כמו במטס הצדעה, מעופפים זה מעל זה, זה לצד זה, זה מול זה, קרבות אוויר בתוך החדר, ספיטפייר ומסרשמיט, מיג 19, אף-16, מיראז' 5, מיצובישי G4M, פיאט BGA, דה הבילנד מוסקיטו, שטוּקה ומפציץ B-52. הוא הביט אל שמי התקרה ועל המטוסים שריחפו מעליו ועמדו לרשותו, והרגיש שהחדר הוא כמו תא טייס והדלת דלת המטוס, והוא ביקש ממגדל הפיקוח אישור לסגור את דלת המטוס ולהמריא, עבור.

אימו לא הסכימה שיסגור את הדלת וייקח פיקוד על החדר. היא הייתה קשוחה. לאביו לא היה אכפת. משום דבר לא היה לו אכפת. ממילא בקושי היה בבית, והוא שמח כשהאב הלך לעבודה והיה עצוב כשחזר, כי נוכחותו של האב הייתה מעיקה ולא נעימה. הוא ישב על כורסתו כמו ארצ'י באנקר או גוש עשוי פלדה יצוקה, על פניו הבעה רטנונית, לא זז משם עד הערב ובקושי הוציא מילה מהפה. רק חילק הוראות — תביאי לי אוכל, תביאי לי כוס מים, תביאי לי כרית, תביאי לי את השלט של הטלוויזיה. האם אסרה על בנה להתבודד בחדרו ואמרה שיש דברים שילדים עושים כשהם לבד וזה לא יפה וזה לא ראוי. רק לה היה מותר. בלילות היא סגרה את דלתה. אחרי שאביו ישב שעות על הכורסה וחילק הוראות וצפה בטלוויזיה והתקלח, הוא נכנס לחדר השינה והיא הלכה בשקט אחריו כמו שפחה חרופה. סגרו את הדלת ופתחו אותה אחרי עשר דקות והלכו לאמבטיה וסגרו אחריהם את הדלת ואז נשמעו מים זורמים. להם היה מותר ולו אסור. בחדר שדלתו פתוחה הוא שכב על מיטתו ובהה בתקרה, ככה בהה, דקות ושעות, בתנועות החרישיות של המטוסים שנעו ברוח שנכנסה דרך החלון הפתוח, ועם הזמן הצטרפו עוד ועוד מטוסים לטייסת עד שיום אחד אימו אמרה די, מספיק. ושוב לא קנתה לו מודלים של מטוסים. היא אמרה לו שהגיע הזמן שיתבגר.

הם קראו לו מעופף, הילדים בכיתה, וצחקו על השם שלו. איזיה פיזיה, פיצה, קריזה, טיזי, יצחק תצחק, איציק פיציק פליציק. הם היו ישראלים בני המקום, הקרקע הייתה שייכת להם ורגליהם היו נטועות בה, והוא עולה חדש שהגיע מהאוויר, וכמעט לא דיבר ולא הישיר אליהם מבט ולא שיחק איתם בהפסקות ולא הלך אליהם אחרי הלימודים, וכשלא נרדם בכיתה כשהמורה דיברה, צייר לעצמו במחברת ועשה קולות של מנועי מטוסים וְרוּם וְרוּם וְרוּם, והשמיים בחוץ קראו לו אליהם והוא לא יכול היה לבוא. רק בחוג טיסנאות, כל יום שלישי בשעה ארבע, איציק הרגיש שהוא נמצא במקום הנכון והוא יודע מה הוא עושה ולא שתק ולא גמגם ולא נרדם, והידיים השמאליות שלו פתאום פעלו כבמטה קסם, כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו מפקד עליו מלמעלה, והוא פינוקיו שירד מהחוטים. הוא חיבר חלקים ובנה מנגנונים חשמליים, והצמיד רצועות לבוכנות וצבע בזהירות את הכנפיים והדביק סמלים יפהפיים והכניס בטריות לתוך שלט רחוק עד שיציר בריאתו היה מוכן לפרוש כנפיים. הוא גם עזר לשאר הילדים בחוג לחבר ולבנות, לצבוע ולהדביק, והם היו מתאספים סביבו ובוחנים את הרוסי המעופף הרכון על חלקי הטיסנים, באיזו שלווה וריכוז הוא עבד והקפיד על כל פרט, והמדריך בחוג טיסנאות כל כך החמיא לו שאיציק ידע, הוא היה לגמרי משוכנע, לא היה לו ספק בכלל, שזה מה שהוא צריך לעשות בחיים.

לקורס טיס הוא אפילו לא ניסה להתקבל והודה מראש בתבוסתו, כי לא היה לו סיכוי והוא ידע שאין לו סיכוי. הטייסים הם מלח הארץ, נערים ישראלים חסונים, אשפי קואורדינציה, מה לו ולהם, לבני האלים? הוא היה בחור ביישן, מופנם, חרד ולא ספורטיבי. ילד חולני שנולד עם צהבת ובגיל שנתיים עבר ניתוח לכריתת שקדים ופוליפים, ותמיד סבל מאלרגיות ומעקיצות ומגירודים, ונעל נעליים אורתופדיות מיוחדות לפלטפוס והרכיב משקפיים, ובחורף חטף שפעת או דלקת גרון והחום שלו עלה בקלות והוא נשאר ימים ארוכים בבית במיטה עם רטיות קרות.

הוא התפלל שיוכל לשרת בתור אפסנאי או פקיד לשכה, ואחרי הצהריים ימשיך לבנות טיסנים בשעות הפנאי. הוא קיווה לחזור כל יום הביתה ולהישאר קרוב לאימו ולישון במיטה החמה שלו, מוקף בדגמי המטוסים, אבל למרות תחלואי ילדותו, למרות שבריריות הגוף והנפש, למרות שהיה ברור שזה לא בשבילו, הרופאים בלשכת הגיוס פסקו שהוא כשיר לחלוטין להיות לוחם. אין שום סיבה שלא יישלח לאחת מיחידות חיל הרגלים. הוא לא התווכח ולא העמיד פני משוגע, ובאחד הבקרים התייצב עם אימו בלשכת הגיוס, והיא נפרדה ממנו בדמעות כשעלה לאוטובוס בדרך אל הטירונות הקרבית. הוא הביט בה דרך החלון כשהאוטובוס החל לנסוע ודפק על הזכוכית, אבל היא לא שמעה. מישהו ירק עליו חתיכה מגולגלת של נייר טואלט רטוב. הוא הביט לאחור ושאל מי עשה את זה, וכולם משכו בכתפיים והעמידו פנים שהם לא יודעים ואחר כך ירקו עליו שוב. בבסיס חילקו אותם לקבוצות ומשם שלחו אותם לישון באוהלים. חבריו לאוהל דיברו על זיונים וכדורגל והיו להוטים להילחם ולירות ולהרוג, והוא שתק וישב בצד והם מייד סימנו אותו. הם שאלו מה הקטע שלו והוא אמר שהוא אוהב להרכיב מטוסים, והם קראו לו פרופסור ומשקפופר, ובלילה מרחו על פרצופו משחת שיניים. מאז הוא לא נרדם בלילות, ובבקרים העיניים שלו היו נעצמות בזמן האימונים, והמפקד נתן לו סטירה בעורף כדי להעיר אותו. אחרי כך וכך סטירות ריתקו אותו לבסיס, וכשזה לא עבד — שלחו אותו לכמה ימי מחבוש. הוא העדיף להיות כלוא בחדר סגור, מכיוון ששם לפחות היה יכול לישון בשקט ואף אחד לא הפריע לו. כשיצא לחופשי חזרו להציק לו, ואת חודשי הטירונות האחרונים הוא העביר בניסיון להיות בלתי נראה. הוא הצליח חלקית. הם עזבו אותו לנפשו ונטפלו למישהו חלש יותר.

כשפרצה המלחמה שלחו אותם צפונה. הוא לא הבין מי נגד מי ולמה בכלל נלחמים, ומי בצד שלהם ומי בצד שלנו, היו רבים מהם, לבנונים, סורים, פלסטינים, פלגים חמושים ופלנגות, ולא היה אפשר להבדיל ביניהם. לו אישית לא היה שום דבר נגדם. הפלוגה שלו נכנסה פנימה ובהתחלה הוצבה באזור אגם קרעון בבקעת הלבנון. בבקרים הוא תצפת במשקפתו וראה חסידות דואות שנחתו בתוך המים ושָלוּ דגים והמריאו בחזרה. להקות של חסידות נודדות בדרך מאירופה ומאסיה דרומה לאפריקה. בלילה הוא חלם עליהן. החסידות נקהלו באלפיהן וחדרו אל תוך המוצב וחסמו כל דרך מוצא אפשרית. הן פרצו אל האוהלים וחדרי האוכל, המקלחות והשירותים, ונהיה צפוף כל כך, והן השמיעו רעשים עמומים שנשמעו כמו אזעקות עולות ויורדות והן רמסו כל מה וכל מי שנקרה בדרכן, וכשלא נותר להן מקום הן נכנסו לתוכו ומילאו את ראשו, והראש הלך וגדל ותפח ולא נותרה לו יכולת לחשוב. החסידות הסבו לו כאב רב והוא הרגיש כל תזוזת כנף שחרצה את גולגולתו מבפנים, כמו ציפורניים שחורקות על הלוח בכיתה.

אחרי זה העבירו אותם לצידון, ושם שהו כמעט חודשיים. התפתחה שגרה. מדי יום הפרו את השקט רעשי הפגזים והקפיאו את דמו. הם יצאו לסיורים וירו על בתים, והתושבים יצאו החוצה בידיים מורמות, נשים התעלפו מהחום ותינוקות בכו, והוא הביט עליהם בעצב גדול וחרה לו שהוא לא יכול לעזור להם, מה כבר מישהו כמותו יכול היה לעשות בסיטואציה הזאת, הוא היה תקוע שם בדיוק כמוהם ונמאס לו לשמוע את הדי ההתפוצצויות ולראות את המטוסים שחגו מלמעלה ואת המתים והפצועים, וכשחזר למוצב נשכב במיטה וניסה להירדם והרגיש את החסידות מנופפות בכנפיהן ורוצות לפרוץ החוצה מתוך הגולגולת. לבסוף הלך לחובש והתחנן שייתנו לו מנוחה, אמר שמתפוצץ לו הראש והוא לא מרגיש טוב והוא לא יכול יותר, והחובש בחן אותו מכף רגל ועד ראש ואמר לו, "תגיד לי, מה אחד כמוך עושה פה?" ולא הייתה לו תשובה. כמעט מדי יום הלך אל החובש, והתחנן שייתנו לו פסק זמן, והחובש חזר ושאל את אותה שאלה, "מה אחד כמוך עושה פה?" ובסופו של דבר הסכים לרשום לו כמה שעות מנוחה, ועד מהרה הצטברו השעות לעוד שעות ועוד שעות, עד ששכחו שהוא נמצא, והחובש המושיע חיפה עליו גם כשהמפקדים תהו איפה איציק והאשימו אותו בהתחזות, החובש עמד על שלו, ולבסוף הם התייאשו כי מה הם צריכים אחד כזה, מבחינתם הוא רק נטל, ואם הוא ישן או מת זה היינו הך. כך העביר את חודשי המלחמה המזופתת, הוא שכב באוהל וכתב גלויות שלעולם לא ישלח, ושמע גלי צה"ל, ולפעמים החובש היה נכנס ומתיישב על קצה מיטתו, והם היו מקשיבים ביחד לשירים של להקות אנגליות ששרו על אהבה בקול עדין וחרישי, ואוכלים אפרסקים מקופסות שימורים שהחובש גנב מהמטבח, ומשחקים בקלפים שקיבלו מהוועד למען החייל. וכשנדרש לצאת מהאוהל, לשמירה או לסיור, הוא קילל את הרגע, קילל את מפקדיו, קילל את מי שרק אפשר, והחסידות הרעישו בתוך גולגולתו וחרקו ברעש ונופפו בכנפיהן, והוא הרגיש שהוא עמוק בחרא, עמוק כל כך שלא תיאר לעצמו שיצליח לשרוד, עד שהגיע הפיצוץ והעיף אותו בחזרה הביתה.

תקופות ההחלמה והשיקום לא היו ארוכות במיוחד. הגוף שלו היה בן 20 ולא נדרש לו זמן רב לחזור לעצמו. בבית החולים הוא שתק והלך לישון והתעורר ושוב נרדם וחוזר חלילה. היו מעבירים אותו מהמיטה אל השירותים ומפשילים את מכנסיו, ומהשירותים העבירו אותו בחזרה אל המיטה ואל הכיסא ואל החצר, שם שאף אוויר צח ונטל גלולה ושתה כוס מים, ושוב אל המיטה. ליטפו אותו ורחצו את גופו, ניקזו את שלפוחיותיו, מרחו אותו במשחות, שטפו את רגליו במים וסבון, והיטיבו עם פצעיו עד שהמוגלה והדם התנקזו והתנקו אט אט. הוא נתן להם שיעשו בו כרצונם, כמו חפץ. בסופו של דבר העבירו אותו מהמיטה לכיסא הגלגלים ואל דלת היציאה של בית החולים והניחו אותו במושב האחורי של מכונית הוריו. הוא חזר אל ביתם ואל חדר הילדות שלו, ושם שכב במיטה ברגליים מצולקות ומכוסות חריצים כמו עצים זקנים, ולא הרשו לו לסגור אחריו את הדלת, פן ייכנס לדיכאון ויעולל לעצמו דבר מה, אבל זה לא היה בתוכניות שלו. את ימי ההתאוששות הוא בילה מול הטלוויזיה במשחקי אטארי, וכל אימת שנתקף זיכרונות רעים השתלטה עליו העייפוּת והוא צנח לתוך בור של שינה מצמיתה. בעקבות הפציעה שוחרר לאלתר מהצבא. זו המתנה שהעניקו לו הרשויות. הם ויתרו עליו בקלות.

חוליית המחבלים שפגעה בו חוסלה בפעולה נועזת של כוחות הצבא והוא לא דרש שייתנו לו את שמות האחראים. הם הרי לא התכוונו לפגוע דווקא בו. לא הייתה לו תאוות נקם, הוא רק רצה להותיר מאחוריו את האוויר הרע. לשכוח את מה שעוללו לו ולהתרחק מכל זה, להתעלות ולהתרומם ולנסוק ולברוח כמה שיותר רחוק. הוא נרשם לקורס דיילים. זו לא הייתה תשוקתו הבוערת, אך חלומות התעופה נגוזו והוא נאלץ להתפשר על אפשרות שבמבט ראשון הייתה מופרכת לחלוטין. היה לו גוף לא מפותח של ילד ופנים חלקות, חיוורות, חפות מפצעים ומזיפים. בני גילו הפכו לגברים, ואילו הוא נתקע במקום ושרד את בדידות גופו לבדו. לבדו התגייס לצבא ולבדו נפצע ולבדו השתחרר ולבדו התאושש ולבדו החליט שעל דבר אחד הוא לא יוותר ולא ייתן שיקצצו את כנפיו. בבדידות שהיה מורגל לה, הוא הטיל על עצמו משימה — הוא יהיה דייל ויהי מה, ויראה לכולם מה זה.

גברים אחרים תמיד נראו לו גבוהים ממנו, חזקים ממנו, יפים ממנו, והחזק והגבוה והיפה מכולם היה עמי, הבן של השכנים מהקומה למעלה. הוא היה רב־דיילים באל־על ונשר מקורס טיס אחרי שנתפס מעשן צינגלה בשירותים של הבסיס. אחרי שישב בכלא צבאי ושוחרר בבושת פנים, כדי לפצות את עצמו על מפלתו סיפר לכולם שהתקבל לקורס דיילוּת וסיים אותו בהצטיינות יתרה. מזמן לזמן המשיך לעדכן בהתקדמותו במעלה סולם הדרגות עד שנהיה רב־דיילים מדופלם. כף רגלם של השכנים מעולם לא דרכה במטוס ואף אחד מהם לא היה בחו"ל, ולכן לא היה להם מושג אם עמי אכן היה רב־דיילים ומה זה בכלל אומר. הם הביטו בו בהערצה והאמינו לסיפורים שלו מרחבי העולם. רב־הדיילים עמי היה חוזר מטיסות במדים כחולים מגוהצים, ובידיו שקיות ניילון מרשרשות עמוסות מתנות לילדי השכונה. הילדים התאספו סביבו והוא, כמו סנטה קלאוס יהודי, חילק ממתקים ושוקולדים ובתמורה ביקש לטיפה ונגיעה ונשיקה, ואם היה ילד שחפץ ביקרו, היה מרים אותו באוויר ולוקח אותו מאחורי הבניין הגבוה וחוזר איתו ונותן לו טובלרון ומשביע אותו שלא יספר מה קרה שם. גם נשים התאספו סביב רב־הדיילים, שהביא בשמים צרפתיים וגבינות מסריחות וכל מיני סוגי שמפו וקרמים לידיים שלא היה אפשר לקנות בישראל, והן חייכו וצחקקו והתחנפו אליו והוא נהנה מכל דקה של תשומת לב, ולבעליהן הוא הביא תקליטים של דיפ פרפל ולד זפלין ואליס קופר ודמיס רוסוס והאיגלז, ואמרו עליו שהוא מבריח כסף זר בטיסות מדרום אפריקה, עשרות אלפי דולרים הוא מחביא בחגורה, ושיש לו מאהבת בלונדון. כל השכנים היו מסתכלים מהחלון כשרב־הדיילים עמי היה מגיע במונית ספיישל משדה התעופה ויוצא ממנה כמו מלך של רפובליקה קטנה, עם מזוודה על גלגלים ונעליים מצוחצחות ועור שחום ולחיים מגולחות למשעי ושיער מבריק משמן קיק ושיניים לבנות, הוא נראה כמו בובי יואינג מ'דאלאס', כל כך מרוצה מעצמו, מנופף לכולם לשלום והילדים רצים אחריו. הדיילים בישראל היו שגרירי העולם הרחב, ואת העולם כולו הם הביאו איתם בתוך השקיות. גם הוא רצה להיות כזה, בדיוק כזה, אבל לא היה לו הביטחון העצמי שיש לרב־הדיילים עמי, החדוּת הזאת שבה חתך את האוויר, הוודאות שהוא זכאי לכל זה, ואף אחד לא עשה לו טובות. הוא לא חשב שמשהו מגיע לו, אבל הוא בכל זאת רצה להיות כמו רב־הדיילים עמי, ואם לא רב־דיילים, אז לפחות דייל קטן, דייל מושתן, דיילצ'יק שעף באוויר במטוסים שהוא הכיר כל חלק בהם, כל בורג, הוא בנה אותם בעצמו, נבלע בתוככי קרביהם.

אימו ניסתה להניא אותו מכוונתו להצטרף לקורס הדיילים. היא הזהירה אותו שלא יֵצא מזה כלום, והוא יחזור הביתה אחרי שבוע עם הזנב בין הרגליים: "תפסיק עם השטויות שלך, אין לך אופי לזה," היא ביקשה, "תהיה בן אדם רציני לשם שינוי, שטוֹ טִי דְזֶ'לַיִיש עם החיים שלך?" אבל הוא לא הקשיב לה, ומכיוון שהוא היה שרוף ומצולק וכל כך כל כך מסכן, היא ריחמה עליו ולא התווכחה איתו ואמרה לו שהוא דוּנדוּק, עקשן, ושאי אפשר לשכנע אותו והוא לא מקשיב לאף אחד חוץ מלעצמו, ושאין לה ברירה אלא להסכים שיגשים את חלום התעופה המטופש שלו.

המשך הפרק בספר המלא