שער הכניסה - מתוך פתח גדול מלמטה

שער הכניסה

לפתע שמתי לבי לכך שהוא מחנה את האוטו שלו באופן קבוע ליד שער הכניסה אל הבית שלי. אחר כך עזבתי אותו, לא מעט בגלל זה; פתאום התחיל לנהוג כך, ואחר כך שמתי לבי לדבר, שהפך למנהג.

אחרי שעזבתי אותו הוא חדל להחנות את האוטו שלו בקרבת שער הכניסה אל ביתי, מה שהפך את החשדות שלי למגובשים משהיו לפני כן. חלף זמן־מה עד שהבנתי מדוע כה הציק לי הדבר, כי הרי הכביש מותר לכל אדם, והשטח שמחוץ לכניסה אל ביתי, שם החנה את האוטו שלו, הוא ציבורי לא פחות. אבל לפי שחדל מכך אחרי שעזבתי אותו, היה לי יסוד מוצק יותר למה שקודם לכן היה בגדר השערה נוזלית בלבד.

אחר כך חזרתי אליו ליומיים כי מאוד רציתי לשכב איתו (זו סוגיה נפרדת, מדוע היה עלי לחזור אליו כדי לשכב איתו), ולמרבה הפליאה, מצאתי שהנה, שוב חונה האוטו שלו ממש קרוב אל שער הכניסה אל ביתי. החשדות המגובשים מקודם נוצקו בבטון.

שחתי על כך לאחדות מחברותי. אחידות התגובה היתה מדהימה. השונות היחידה היתה בעוצמה, אבל לא במהות. העוצמות נעו מ״אם מישהו היה עושה לי כזה דבר, הוא לא היה רואה אותי יותר״ ועד ״אוקיי, אז הוא אידיוט, זאת לא סיבה לעזוב אותו. תישארי איתו; יש בו תועלת רבה.״

המשך בספר המלא