המורים הגדולים של החסידות

יציאה לדרך
מהי בכלל חסידות, והזמנה להיות "אנ"ש"

הספר שלפניכם אינו לגמרי מעשה ידיי. המילים והמשפטים שהתקבצו כאן לכדי ספר נוצרו כאילו מעצמם מתוך שנים של מפגשים והתבוננות במורים החסידיים הגדולים.

רבים מהם פגשתי עוד כילד קטן. מכוח הסיפורים ששמעתי הופיעו חלק מן המורים הללו לפניי כבר באותן השנים. רבי זושא וחיוכיו, או הרבי מקוצק שהציץ במבטו הזועף. גופו החסון של רבי משה לייב מססוב חלף על פניי כשהוא גורר ערמת עצים שאסף עבור אלמנה ענייה. מעל לכולם נשאתי עיני ילד אל המורה הראשון, הבעל שם טוב, ואל תלמידו האהוב, הסבא ששמי כשמו, ר' וולף קיצֶעס.

בבגרותי, עם שפגשתי בכתבי החסידות, נוספו אל המראות גם צלילים וקולות. שמעתי את שיחתם של הצדיקים הללו. גיליתי כי דבריהם הם דברי תורה המחיים את הנפש. תורה מאירה ומחייכת, שגם מדרבנת את השכל והלב לפעולה. עד מהרה מצאתי, כי הללו אומרים כך והללו אומרים אחרת. לעיתים עולים הטונים לכדי ויכוח מר, ולעיתים זוהי שיחה מלאת אהבה ופיוס. נפשי לא שבעה מלשמוע ולהביט. כריתי את אוזני, העזתי להתקרב, והנה שמעתי גם את הניגון. כל מורה חסידי והשירה הייחודית לו. זוהי מוזיקה שלעיתים היא מושרת בפי חסידים ולעיתים אין היא מתקיימת אלא בשפת הלב, בדיבור קצר ואפילו בשתיקות. כל אחד מהם ניסח הרמוניה שלמה וייחודית.

בחלוף השנים ניעור בי הרצון לשיר את הצלילים אשר שמעתי. דרך עיניהם של תלמידים גיליתי עד כמה חשובה השירה הזאת, ועד כמה מתוך הקולות השונים עולה מאליה שירת חיים עשירה, שיר־השירים. איך ניתן לכתוב שיר המורכב משירים כה רבים?

ובכל זאת, בזמנים של חסד, באו המילים ונקבצו יחד כמעט מתוך הכרח. תורה עמוקה שבעל פה נרעדה ובאה אל צג המחשב. ברחמים באו המילים. מתוך רצון לקיים את נפשם של הצדיקים ולדובב שפתיים שהיו ישנות דורות רבים. ועם המילים נשמעו שוב הקולות, השיחה והניגון. באותן השעות חלפו שוב הדמויות לנגד עיניי: ר' זושא, הקוצקֶער, הבעל שם טוב. שבתי לשמוע את הניגון, ראיתי שוב את סלסול התנועה, את הרגל הפוצחת בריקוד. וכיוון שכך - ספר זה שלפניכם אינו שלי. זהו ספרם של צדיקים. הם אלו שכתבוהו בחייהם ובדבריהם. אני תפילה שהקורא ימצא בו את המראות ואת הניגונים אשר שמעתי. אני תקווה שישמע בו הד לשאלות של חיים וגם מפה לדרכים שבהן עלינו לפסוע. אם יצליח הדבר יתרחש הפלא. מעל תעתועי הזמן ייתנו הקוראים את ידם ויצטרפו אל שלשלת הריקוד הנמשך והולך.

מהי הדרך?

פעם אחת שאל הקדוש ר' בֶּער מראַדוֹשיץ את רבו החוזה מלובלין שיאמר לו דרך כללי בעבודת השם יתברך.

והשיב לו: "זהו דבר שאי אפשר לומר לחברו באיזה דרך ילך. כי יש דרך לעבודת השם יתברך בתורה ויש בתפילה ויש באמירת תהילים ויש באכילה ויש בתענית ויש בגמילות חסדים וכיוצא בזה. וכולם הם דרכים נכונים. אך כל אחד צריך לראות לאיזה דרך לבו מושך, ובזה יעשה בכל כוחו".¹

מהי הדרך? האם יש "דרך כללי" לעבוד בה את הבורא? השאלה ששאל ר' בֶּער מראַדוֹשיץ את רבו היא השאלה החסידית הראשונה והאחרונה. כל חסיד המוזכר בספר שלפניכם שאל את השאלה הזאת. כדי להבין את התשובות שקיבלו יש צורך תחילה לחוש את השאלה, את הגעגוע והתשוקה למצוא דרך, לגלות או לסלול אותה. זוהי "דרך בעבודת השם", ובו בזמן היא תמיד נוגעת במגוון רחב של שאלות קיומיות. מי שאינו חש את חוסר הנחת של ר' בער מראדושיץ לעולם לא יבין את תורתה של החסידות.

התשובות השונות שנתנו המורים החסידיים לשאלה הזאת מעידות כי החסידות שרטטה מפה מורכבת, ובה דרכים רבות, שונות ומנוגדות מאוד. אומנם יש הרבה מן המשותף לחסידים בקבוצות השונות ולדרכים שסללה החסידות, אולם בפרקים הבאים מופיעים דווקא הניגודים והכיוונים השונים שאליהם התפתחה התנועה.

כמה סיבות לכך. ראשית, כדי לפרוש את המפה החסידית לכל אורכה ורוחבה יש לגלול את היריעה עד לקצותיה, ואלו רחוקים מאוד זה מזה. ההבדל שבין דרכם של הבעש"ט ושל תלמידו המגיד ממזריטש, בין רבי שניאור זלמן מייסדה של חב"ד ורבי נחמן מברסלב, ההבדלים שבין בית רוז'ין ובית פשיסחה - כל אלו מגלים עד כמה רחבת ידיים היא הארץ החסידית. יופיו של המרחב החסידי הוא בגיוון הפנימי הזה: "יש דרך לעבודת השם יתברך בתורה, ויש בתפילה, ויש באמירת תהילים, ויש באכילה ויש בתענית... וכולם הם דרכים נכונים".

בנוסף, המורים החסידיים שמופיעים כאן, וגם רבים נוספים, לא רק ניסחו דרך, אלא - כפי שאמר החוזה מלובלין בתשובתו למעלה - הם הלכו בדרך הזאת "בכל כוחם". בכל אחת מן הדרכים פסע מורה חסידי ובעקבותיו חבריו ותלמידיו, מתוך דבקות ומסירות נפש. עלינו, כלומדים וכמי שמנסים להבין את דרכם, לנסות לחוש את העוצמה שבה פסעו בדרך שבה בחרו, ואת משמעות ההליכה דווקא בדרך זו ולא באחרת. רק כך ניתנת לנו האפשרות לחוש שותפות עימם וגם להבין עד כמה דווקא דרך זו מקרינה חוכמת חיים על שאלות קיומיות, חינוכיות, ציבוריות ואישיות גם עבור אדם בן ימינו.

ולמרות זאת, בצעד שלא כל חסיד זכה לצעוד, אנו יכולים לפרוש בענווה ולדלג בין הפרקים ממורה אחד לרעהו, ומדרך אחת אל דרך אחרת, שונה ומנוגדת. אנו יכולים להיפרד בדרך כבוד מרבי אלימלך מליז'נסק ולדלג אל אחיו, ר' זושא. לאחר שפסענו כמה צעדים בעקבות החוזה מלובלין, ניתן לנו לברכו בברכת הפרידה ולדלג אל הדרך הנגדית שסללו תלמידיו בעיר פשיסחה. מותר לנו אפילו לשוב לאחורינו או ליצור צירופים חדשים בין הדרכים השונות. ועם זאת, אל לנו לוותר על האזנה לניגון המיוחד שניסח כל מורה עבור עצמו, עבור תלמידיו ועבורנו. עיקר העניין כמובן, הוא למצוא בין שלל הדרכים הללו גם דרך שבה נמצא תשובה כלשהי לחוסר הנחת החסידי. זהו עניין אישי כמובן, "ואי אפשר לומר לחברו באיזו דרך ילך".

ומהי בכלל חסידות?

ניתן לתת לכך כמה תשובות: מן ההיבט ההיסטורי אנו עוסקים בתנועה אדירת ממדים, שראשיתה בחבורות קטנות שפעלו באוקראינה במאה השמונה־עשרה, בימי הבעל שם טוב ובימי תלמידו המגיד ממזריטש. עד מהרה הפכו החבורות לתנועה כה גדולה, עד שרוב הקהילות היהודיות במזרח אירופה, ולמעשה רובו של העם היהודי, היו נתונות להשפעתה. כדי להבין את עוצמת השפעתה עלינו לזכור עובדה פשוטה: רובו המכריע של העם היהודי, בתקופות מסוימות אף קרוב לתשעים אחוזים ממנו, חי במהלך המאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה בארצות מזרח אירופה. במרחב שהשתרע מליטא ובלרוס בצפון ועד רומניה והונגריה בדרום, מאוקראינה במזרח ועד גליציה והמחוזות המערביים של פולין, חיו המוני יהודים, ומספרם הגיע לקראת סוף המאה התשע־עשרה לכשבעה מיליון וחצי נפש.² שפת הדיבור של יהודים אלו, בשונה מאחיהם שחיו במערב אירופה או בארצות המזרח והים התיכון, הייתה יידיש. את הריכוז הלאומי התוסס הזה כבשה החסידות בסערה. כבר בשלהי המאה השמונה־עשרה, כעשרים וחמש שנים לאחר פטירת הבעש"ט, תיאר רבי אלימלך מליז'נסק עדרים של חסידים הצובאים על פתחו, עד כי נדמה היה בעיניו כי השטן החליט להפוך את כל העם לחסידים, כדי לדלל את עוצמתה הרוחנית של התנועה.

מבחינה דמוגרפית הגיעה החסידות לשיא לבלובה במאה התשע־עשרה. נדמה היה כי כל צעיר וטוב נסחף אל התנועה החדשה בחבלי קסם. באמצע המאה הזאת יש להעריך את מספרם של החסידים במיליונים. עוד לפני מחצית המאה הפכו החסידים לשליש מכל יהודי פולין, ושיעור דומה לכך גם בשאר תחומי השפעתה.³ מחוזות שלמים הפכו חסידיים. נוסחי התפילה הוחלפו מנוסח אשכנז הוותיק לנוסח ספרד החסידי. גם סגנון התפילה השתנה מאוד. דיני השחיטה ומנהגים שונים השתנו והתחדשו על פי מנהגי החסידים. אלפים נעו בדרכים הארוכות אל חצרות האדמו"רים. מגוון עצום של שיטות ודרכים הלך והסתעף. כל קבוצה ודרכה הייחודית, סגנונה ומנהגיה. כבר מראשית דרכה פעלו בה אישים כריזמטיים, תלמידי חכמים ומורים רוחניים שניסחו דרכי חיים שונות מאוד זו מזו. עם התרחבותה של התנועה הלכו והתגבשו שיטות נוספות ובתי מדרש שונים ומנוגדים בתוך החסידות פנימה. רבים ממנהיגי החסידות הפכו לדמויות לאומיות ולמנהיגי הציבור היהודי בכללו וייצגו את כלל הציבור מול השלטון.⁴

המאה העשרים מסמלת את שקיעתה ופריחתה מחדש של החסידות. כבר בראשית המאה העשרים ניכר היה כי החסידות כתנועה הולכת ומצטמקת. "את כולם נשא הרוח". ההשכלה והחילון, התפוררות העיירות עם העזיבה אל הערים הגדולות, ההגירה אל אמריקה ומערב אירופה, מלחמת העולם הראשונה, כל אלו גרמו לשקיעה גדולה של היהדות בכלל ועימה גם נחלש כוח המשיכה אל החסידות. ובאמצע המאה העשרים, לאחר חורבנה הסופי של יהדות אירופה, מאתיים שנה מאז החלה את דרכה, נראה היה כי הקיץ עליה הקץ. חצרות חסידיות רבות הוכחדו לחלוטין. מאחרות נותרו פליטים מעטים. מרכזי ההנהגה נעלמו. מסורות, תורות, ניגונים והוויית חיים שלמה נפסקה ברגע וזכרה נשכח. דומה כי החסידות נפגעה באופן יחסי יותר מאשר אחרים. העובדה שמנהיגים חסידיים רבים נמנעו מלעלות לארץ ישראל או להגר לאמריקה מחשש לחילון, הביאה את החסידות לאסון חמור במיוחד שאיים לכלות את המעט שנותר.

באורח פלא השתקמה החסידות אט אט. אדמו"רים ששרדו את השואה החלו אוספים את שארית הפליטה אל חיקם. הקהילות החסידיות העניקו לרבים תחושה כי קיים המשך לעולם שאבד. גור, בעלז, ויז'ניץ, צאנז, סאטמר וקהילות חסידיות אחרות נולדו מחדש מתוך האפר. כיום מהווים החסידים חלק נכבד מן התנועה החרדית בת ימינו. מספרם הוערך לאחרונה בכשבע מאות אלף נפש.⁵ מספר זה, אף שאינו אלא רבע או חמישית מגודלה של התנועה בשיאה, מעיד בכל זאת על השתקמותה של התנועה ופריחתה המחודשת.

מיהו חסיד?

אולם החסידות אינה רק היסטוריה של תנועה חברתית עצומה ומשפיעה. כפי שהוזכר, עבור רבי אלימלך מליז'נסק וכמוהו גם עבור מורים חסידיים אחרים, הצלחתה המספרית של החסידות לא העידה דבר על החסידות עצמה, ואולי אפילו ההפך הוא הנכון. עבור מורים אלו החסידות היא חיפוש מתמיד של דרך לעבוד בה את הבורא. דרך שתתאים למבקשי אמת, לצעירים ומבוגרים בעלי שאר רוח, המחפשים קרבת אלוהים, קרבה אל נפשם, החפצים בתיקון הנפש, בתיקון החברה ובחידוש פניה של המציאות. זוהי אינה דרך המתאימה לרבים כל כך.

למעשה, חסידים היו קיימים בעולם היהודי מאז ומעולם, הרבה לפני הבעל שם טוב והתנועה החסידית. אלו היו אותם יחידים שרצו לעשות יותר מן הנדרש, להפריז, ולעבוד את הבורא מתוך תשוקה ואהבה יתרה. חסידים נטו תמיד להרבות בתפילה ולעסוק בלימוד קבלה ומיסטיקה. בדורות שלפני החסידות הם נהגו להרבות בסיגופים ובתעניות, לאו דווקא בשל תודעה של חטא ואשמה, אלא גם מתוך נטיית נפש של התרחקות מעולם החולין. כבר בראשית תקופת התנאים, לפני למעלה מאלפיים שנה, פעלו חסידים שהיו מקדישים תשע שעות ביום לתפילה והתבוננות מדיטטיבית.⁶ בשם "חסיד" כונו סגפנים ומתבודדים, אנשים שלקחו על עצמם חומרות יתרות או מקובלים שחיו חיי פרישות. גם כיום מאפיינים את החסידים מנהגים שאינם דרישה הלכתית אלא משקפים את הרצון לעשות מעבר לנדרש, למשל ריבוי טבילות טהרה במקווה, חגירת אבנט, "גארטל", בשעת התפילה וכיוצא באלו.

יחד עם זאת, החסידות החדשה מבית מדרשו של הבעל שם טוב הוסיפה מרכיבים חדשים לעולמם של החסידים ה"ישנים", ופיתחה סגנון חדש ומנהגים שהתאימו לרבים והפכו את אותם יחידים לתנועת המונים. הייתה בכך לא רק "דמוקרטיזציה", שנועדה לצרף כמה שיותר אנשים אל הדרך החסידית, אלא גם מתן מענה להלכי רוח חדשים שלא ניתן היה להתעלם מהם. רוח הזמן הביאה בכנפיה תובנות חדשות ביחס למקומו ותפקידו של האדם בעולם. לא ניתן היה עוד להסתפק בעבודת השם מתוך ציות והכנעה. בני הזמן חיפשו למצוא ביטוי אישי, הזדהות ואהבה. בתפילה בראש השנה אנו מזכירים את האפשרות כי במקום להיות "עבדיו" של הבורא אנו יכולים להיחשב "בנים": "אִם כְּבָנִים - אִם כַּעֲבָדִים".⁷ בימי זריחתה של החסידות ברור היה יותר ויותר כי הגיע זמנם של "בנים", וכי לא ניתן עוד להיות רק "עבדים" המשמשים את הבורא שלא על מנת להזדהות ובלי למצוא בכך הד לאישיותם ולרגשותיהם. מבחינה זו החסידות הייתה ועודנה קרש הצלה ליהודים שהם בני העולם החדש. היא נתנה מענה והעניקה שפה דתית חדשה, שהחייתה מחדש את ערכיה של היהדות והביאה בכנפיה התעוררות דתית סוחפת. החסידות היא שפת האהבה, המציעה יהדות המבוססת על קשר אישי, אינטימי וקרוב בין היהודי לבוראו.

תשובות שונות

ועדיין אין בכך תשובה לשאלה מהי חסידות. הרי אם הייתה השאלה מופנית לרבי נחמן מברסלב או לרבי נפתלי מרופשיץ, היינו בוודאי מקבלים תשובות שונות בתכלית.

יתרה מזאת, החסידות אינה רק דרכים ושיטות רוחניות. מזווית מסוימת החסידות יכולה להיות גם מתוארת כאוסף של קהילות, פולקלור משותף, צורות לבוש ומבע מוזיקלי אופייני, מאכלים ומנהגים. כמה היסטוריונים מאמינים במה שכונה "התיאוריה של פסי הרכבת".⁸ לדעתם מה שמשך חסיד אל הרבי מבעלז או אל רבי אחר לא היה "שיטה" או דרך רוחנית שנגעה לליבו, אלא העובדה שתחנת הרכבת הסמוכה הובילה דווקא אל רבי זה ולא אחר. מזווית זו החסידות היא פוליטיקה, יחסי כוח, צירי תנועה ומתן מענה לצרכים חברתיים, לוקאליים או כלכליים.

אכן, ניתן לתאר את החסידות מזוויות שונות מאוד. אין תשובה נכוחה לשאלה מהי החסידות. ובכל זאת, הפרקים הבאים נכתבו מתוך אמונה שלא רק פסי הרכבת הנחו את החסידים אל החצר החסידית. החסידים, כמו שיש להאמין גם על קוראיו של ספר זה, היו לדעתי אנשים מבקשי דרך. השאלה ששאל ר' בער "מהי הדרך" היא שהובילה אותם אל דרך חסידית זו או אחרת, והיא שגרמה להם ללכת בדרך זו "בכל כוחם".

בין חסידים לחרדים

הוזכר למעלה כי החסידים הם כיום חלק מן הציבור החרדי. החיבור שבין החסידות והחרדיות נראה על פניו חיבור טבעי ומתבקש. החסידות היא תנועה של התעוררות דתית רבת כוח, וממילא מתאים היה לה לחבור לאלו העומדים בחזית המאבק כנגד החילון. אולם למעשה, כדי להבין מהי החסידות עלינו להפריד מעט בין המושגים "חרדי" ו"חסיד".

ראשית, עלינו לזכור כי החסידות נולדה ופעלה כמאה שנים לפני התפתחותה של מה שאנו מכנים היום "חרדיות" (או "אולטרה־אורתודוקסיות"). התנועה החרדית נוצרה במאה התשע־עשרה כתגובה לחילון ולהתבוללות, אך החסידות שגשגה כבר שנים קודם לכן. אומנם, במהלך אותה מאה הצטרפה החסידות ברובה המוחלט אל החזית החרדית, ודבר זה מאפיין את התנועה עד היום. ואולם, לא כל החרדים הם חסידים ולא כל החסידים הם חרדים. כך למשל, מתחת למעטה החרדיות ניכרים גם כיום הבדלים רבים באורחות החיים ובתפיסת העולם בין חסידים לשאינם חסידים. אומנם החסידות היא תנועה שיש בה יסודות רדיקליים וחופשיים, ואילו החרדיות היא תנועה שמרנית, המוּנעת, כשמה, מתוך פחד ורתיעה מן העולם החדש. אולם בתוך החברה החרדית החסידית ניכרים גם כיום עקרונות חסידיים. גם בימינו משתתפים החסידים ב"טיש" ועובדים את הבורא בשירה ובחבורה, כפי שהיה נהוג סביב שולחנו של המגיד ממזריטש. מתחת למעטה השמרני־חרדי יזהה מתבונן חד־עין יסודות של חירות, שמחה, ולפעמים אפילו פראות מסוימת, שהיא מורשתה של החסידות מדורי דורות.

בנוסף לכך, לא כל החסידים הם חרדים. מאז ומעולם היו קבוצות חסידיות שסדר היום החרדי, כלומר התרחקות מהשפעתה של המודרנה, לא עמד בראש מעייניהם. כך למשל, מורים חסידיים לא מעטים גילו הזדהות עמוקה דווקא עם התנועה הציונית, הגם שהייתה זו תנועה חילונית באופיה. בכך למשל בלטו אדמו"רים לא מעטים מבית רוּז'ין. בנוסף לכך, תנועת החסידות השפיעה גם על רבים מחוץ לחברה החרדית־אורתודוקסית. יהודים רבים, בהם אנשי רוח שאינם שומרי מצוות, מצאו בחסידות מענה ו"דרך". הפילוסוף מרטין בובר הוא דוגמה ידועה לכך. תורתה של החסידות נלמדת כיום ביתר שאת דווקא בבתי המדרש של הציונות הדתית לגווניה, וכן בבתי מדרש חילוניים ובמרחבים רבים נוספים. רבים מן הלומדים הללו מרגישים קשורים מאוד לעולמה של החסידות ואף רואים בעצמם "חסידים", "חסידים ציוניים" או "ניאו־חסידים". בכל אופן, פרקיו של ספר זה מדלגים מעל לשאלות הסוציולוגיות הללו. הם מזמינים להאזין בלב פתוח וללא מחיצות של זרות לתורתם של המורים הגדולים של החסידות.

שמרנות ורדיקליות

מאחורי השאלה הסוציולוגית על היחס בין החסידים לחרדים מסתמן דיון נוסף, חשוב לא פחות. רבים מאוד מן החוקרים מציגים את ההיסטוריה של החסידות כתנועה שעברה תהליך של ניוון והתמסדות. הכריזמה הרדיקלית של הדורות הראשונים נעלמה עם תהליכי מיסוד, התקבעות השושלות החסידיות, התרחבות התנועה ולבסוף עם ההצטרפות לחזית המאבק בקדמה ובחילון. דבר זה הפך למעין מוסכמה בין כותבי קורותיה של התנועה. היו שהצביעו על תהליכי ניוון שהתרחשו כבר בדורות הראשונים, ואחרים ייחסו זאת לראשית המאה התשע־עשרה.⁹ לאחרונה תיארו היסטוריונים דווקא את שלהי המאה ההיא כזמן מיסודה של הכריזמה והתנוונותה של החסידות.¹⁰ החסידות בלבושה החרדי־שמרני מעידה בעיני חוקרים אלו על התהליך ההכרחי כמעט של התמסדות ואובדן הרוח הרדיקלית, שאפיינה לדעתם את הדורות הראשונים.

ואולם יש מקום לערער על התפיסה ההיסטורית הזאת, אף שבוודאי יש בה אמת מסוימת. מי שמביט נכוחה הן אל דמותם של החסידים הראשונים הן אל אלו מן הדורות האחרונים, רואה כי מאז ומעולם הכילה החסידות שמרנות וחידוש, מיסוד ופראות רדיקלית, שהתקיימו בה במקביל ובו בזמן. תיאור של הבעש"ט, המגיד ותלמידיהם כאישים רדיקליים, כריזמטיים ואנטי ממסדיים אינו לחלוטין נכון. לצד המסרים הרדיקליים שעולים מכתביהם ומדבריהם הם היו גם אנשי הלכה קפדניים, שאורח חייהם היה "שמרני" כמעט בכל קנה מידה. באותו האופן, מי שיעמיק מבט אל החסידות המודרנית, ימצא בה עד מהרה יסודות רדיקליים, מתחת למעטה החרדי־שמרני. האם התפתחותה של ברסלב, כולל קבוצות כגון "נ־נח" ואחרות, אינה תופעה חדשה ורדיקלית? האם המשיחיות שהתפתחה בחב"ד אינה תופעה כריזמטית־רדיקלית? ומה לגבי מורים ו"משפיעים" חסידיים חדשים הסוחפים את ההמון? תופעות אלו ואחרות אולי אינן תמיד מוצאות חן בעינינו, אך קשה יהיה לטעון שאין בהן רדיקליות ותעוזה. מבחינה זו, קשה יהיה להוכיח שיש הבדל מהותי בין החסידות המוקדמת לזו המאוחרת. בשתיהן יימצאו מרכיבים רדיקליים ושמרניים, חתרניים וממסדיים, אלו לצד אלו.

אומנם, גם החסידים עצמם תיארו בדרך כלל את קורותיה של התנועה כתהליך של ירידת הדורות. וממש כפי שעשו זאת היסטוריונים, טיעון מסורתי זה נמסר מדור לדור כבר מראשית ימיה של התנועה. ר' דוב בער מליניץ, מחברו של הספר "שבחי הבעש"ט", מבכה את הניוון הזה כבר בשלהי המאה השמונה־עשרה. תיאור נכאים כזה יוסיף ויופיע שוב ושוב לאורך כל הדורות, בהסכמה מפתיעה לכאורה לתיאור שתיארו החוקרים. ובכל זאת, העובדה שתיאור זה קדום כל כך, קדום אפילו לתקופות פעילותם של מורים רדיקליים למדי כמו החוזה מלובלין או הרבי מקוצק, מזכירה כי אין לראות בתיאור החסידי הזה עדות נאמנה, אלא מצב תודעה והשקפת עולם. חסיד, כל חסיד באשר הוא, יתגעגע אל רבי פלאי שחי בימים עברו, ויראה את ההווה כחשוך ופחות לעומת העבר ההרואי. געגוע זה הוא מה שמאפשר במידה רבה את שימורה של הרוח הרדיקלית. דווקא הוא זה היוצר את הגעגוע לחידוש הנצחי של האש החסידית.

בסיפור החסידי הנודע מתואר כיצד ריפא הבעש"ט "בן יחיד וטוב" בעזרת נר שעווה שהודבק לאילן ביער, ובעזרת כוונות קבליות. המגיד ממזריטש, בדור שאחריו, כבר לא ידע את הכוונות. ובדור השלישי, ר' משה לייב מססוב לא ידע אפילו להדליק את הנר. "אספר את המעשה", כך אמר, "והשם יתברך יעזור". וגם הוא פעל ישועה והצליח.¹¹

סיפור זה הפך עבור חוקרים אחדים לעדות מפי החסידים עצמם לתהליך הניוון שעברה התנועה.¹² ש"י עגנון כינה את הסיפור "התמעטות הדורות".¹³ אבל אחרים עמדו על כך שאין כאן בעצם "ירידה", שהרי בסופו של דבר ר' משה לייב מצליח בעזרת הסיפור שסיפר לעשות את מה שעשה הבעש"ט עצמו, ולא נפל ממנו בכוחותיו. מה שברור הוא, כי ר' משה לייב הצליח מכוח הגעגוע שלו אל הבעש"ט. מכוח הגעגוע הזה נוצר ה"סיפור" שסיפר, ומכוח הסיפור נמצא שר' משה לייב אינו "פחות" מן הבעש"ט. כך יש לפרש את עדותם של החסידים לפלא שחלף ועבר ולאובדן הקסם. זהו ה"סיפור" המעיד על געגוע נצחי למה שחלף. אולם הסיפור הזה אינו סותר את העובדה, שגם בהווה (ואפילו בעתיד?) ממשיכים ונוצרים חידושים מפתיעים ורבי השראה.

הצדיקים ואנחנו

סוגיה מרכזית אחת עלולה להוות מחסום עקרוני ופסיכולוגי עבור לומדי חסידות ועבור קוראיו של הספר הזה, והיא מקומו ותפקידו של הצדיק החסידי. כידוע, בראשה של כל קהילה חסידית עומד צדיק נערץ. המורים המופיעים בפרקים הבאים היו כולם "צדיקים" ואדמו"רים שנחשבו בעיני בני קהילתם לאנשי קודש תרומיים ומורמים מעם. בקהילות חסידיות רבות הצדיק מכריע גם כיום בשאלות הנוגעות לחיי היומיום של חסידיו. מצב זה רחוק מעולמם של קוראים מודרניים (כמו גם מעולמי שלי). ובכל זאת, אציע כמה דרכים שיסייעו לנו ללמוד מאנשי הפלא הללו, גם בלי להפוך ל"חסידים" במובן הזה.

ראשית, אל לנו להתעלם מכוחה של הכריזמה. אדם נערץ יכול להשתמש בכוחו להשפיע השפעה מכרעת על נפשם של אחרים - לרעה, אבל גם לטובה. רבי שמחה בונים היה רבי נערץ שקרא לחסידים לשוב אל עצמם ולא לפתח תלות בו כצדיק. דווקא הכריזמה וההערצה אליו עזרו לו להעביר מסר של עצמאות ואינדיבידואליות. אבל אפילו מבלי להזדקק לכריזמה, קיומו של מנהיג, פטרון, "מלך" חסידי העומד בראש קהילתו, עשוי לא רק להקטין את נפשם של חסידיו אלא גם לתת להם ערכים חשובים כמו שייכות, קהילה, דיבוק חברים המביא גם ל"הדבקה רגשית" ולעוצמה רוחנית משותפת. וכי אפשר לדמיין חבורת חסידים השרים בדבקות כאיש אחד ללא נקודת המרכז שמסמן הרבי היושב בראש השולחן?

להיות אנ"ש

ובכל זאת נותר תפקידו של הצדיק רחוק ומשונה עבור רבים מאיתנו. בשל כך אציע דרך נוספת לגשת ולהתחבר, אך לשם כך יש להקדים הקדמה קצרה: כיום מוכר לנו המבנה החברתי של החסידים כמבנה מקוטב וקיצוני - מעל כולם צדיק נערץ וקדוש, ותחתיו חסידים "פשוטים" הנושאים אליו עיניים מעריצות. אולם לא תמיד היה הפער קיצוני כל כך. למעשה, בכל חצר חסידות ובעיקר בדורות הראשונים, היה קיים מעמד ביניים חשוב. היה זה מעגל ה"חברים" של האדמו"ר. אישים אלו היו בדרך כלל תלמידי חכמים ורבנים, שהיו בעצמם ראויים להיות מנהיגי ציבור, שהכפיפו את עצמם לפני זה שראו בו את הראוי ביותר ובכך הפכו את עצמם לחסידיו. מעגל זה של אנשים נקרא לפעמים בחסידות "אנ"ש", אנשי שלומנו. שם זה משמש גם ככינוי כללי לעדת החסידים, אך לפעמים כוונתו לאותה חבורה פנימית, אנשי סודו ועמיתיו של הרבי.

ההיסטוריון אהרן זאב אשכולי, שצמח בחסידות פולין, תיאר את תהליך בחירתם של אדמו"רים באופן הבא: עם פטירתו של המורה החסידי מתקבצים קבוצה של חסידים בכירים ומחליטים על אחד מהם כיורשו של המורה הקודם. לפעמים זהו בנו של הצדיק שנפטר ולפעמים תלמיד חשוב. מאותו הרגע יהיו אותם חסידים בכירים בתפקיד מורכב: הם יישארו, נוסף על היותם חסידים, גם "חברים" ושותפים למעגל קרוב ואינטימי שהתקיים סביב המורה החסידי.¹⁴ הרבי החסידי, האדמו"ר, אינו אדם השרוי בבדידות מזהרת של אדם קדוש ונערץ. יש לו בני שיח, חברים בני גילו ומעמדו. דברים רבים שיאמר ושיעשה מכוונים בעצם לאותו מעגל פנימי של אנשי־שלומו. המגיד ממזריטש למשל, היה מ"אנשי שלומו" של הבעל שם טוב, על אף שהיה תלמיד חכם משכיל ומלומד אף יותר מן הבעש"ט. רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מאנשי שלומו של המגיד ממזריטש, אף שהיה תלמיד חכם, רב ודרשן עצמאי גם באותן השנים.

מסיבות שונות המעגל הפנימי הזה ותפקידו כמעט שלא תוארו בספרות ובמחקר, אך לומדי החסידות מכירים אותו היטב, והוא בולט גם בין שורות הפרקים הבאים. למעשה, כל הקבוצות הראשונות של החסידים היו מורכבות רק מצדיק ובני חבורה קרובה, ולא היו בהן כלל "חסידים" מן השורה. כך היה בחצרו של הבעל שם טוב, בחצרו של המגיד ובחצרות של רוב תלמידיהם. מבנה פנימי זה של צדיק ובני החבורה מסביר גם את הגיוון הרב של הדרכים החסידיות. התלמידים לא היו "חסידים פשוטים" אלא אנשים בעלי צורה ומודעות, ובעלי אישיות ביקורתית. זו הסיבה שכה רבים מן המורים החסידיים פילסו דרך מקורית משלהם, שהיא שונה ממה שקיבלו מרבם. רבי נפתלי מרופשיץ למשל העריץ את רבו "החוזה", ובו בזמן היה עצמאי מספיק ללכת בדרך אחרת מאוד.

אני רוצה להזמין את קוראיו של הספר הזה להיות "אנ"ש". זוהי עמדה מורכבת המתאימה יותר מכול ללומד בן זמננו. היא מזמינה את הלומד להעריץ את הצדיק, תורתו ואישיותו, ובו בזמן אינה מצמצמת את אישיותו של הלומד כאדם עצמאי, חושב וביקורתי. לעצמי אומר, כי אחדים מן האנ"ש הללו הם שהפכו לימים למורים החסידיים של הדור הבא, וכך אולי גם יימצא בין הקוראים של שורות אלו מי שימשיך לסלול דרכים חדשות לאור החסידות. עמדת התבוננות כזו מזמינה אותנו לראות את המורים החסידיים כבני אדם גדולים. כבני אדם - ובכל זאת גדולים. גדולים - ובכל זאת בני אדם.

פשוט לאהוב

עצה נוספת אני לוקח מדברים שאמר ר' ישראל בֶּר מווילדניק, שעסק רבות בנושא ה"התקשרות לצדיקים". ר' ישראל בער הציע בפשטות כי קודם כול עלינו "לאהוב את הצדיקים". זו עצה פשוטה שאני משתמש בה רבות ומציע אותה לכל דורש. אני מוצא שלפני הכול וככלות הכול אני אוהב את הבעש"ט, וגם את המגיד הגדול ממזריטש, את הרבי מקוצק ואת החוזה ועוד רבים רבים אחרים. אישי החסידות אהובים עליי, ואני מקווה שאהבה זו תעלה מתוך המילים שנכתבו בפרקים שלפניכם.

קריאה אישית

מאותה הסיבה, מכוח אותה אהבה, עסקתי כאן בצדיקים אחדים מתוך תנועה רחבה מאוד. הדבר לא נעשה רק בשל קוצר היריעה, אלא גם מכיוון שבחרתי את המורים שהרגשתי כי אני שומע את קולם וכי הניגון המיוחד להם נכנס באוזניי. בחרתי את אלו שאני אוהב, שקרובים במיוחד לליבי. אחר היה בוחר מן הסתם מורים חשובים אחרים. בחירה זו אם כן מעידה יותר על כותב הדברים מאשר על קורותיה הרשמיים של התנועה החסידית. יחד עם זאת, הבחירה באישים הללו נעשתה גם מתוך הניסיון לשרטט צירים מרכזיים של התפתחות בדורות הראשונים של התנועה. ללא ספק ערוצי התפתחות נוספים ואישים חשובים נוספים דורשים תיאור נוסף, ולא עליי המלאכה לגמור.

ובכלל, כתיבתו של ספר זה אינה ככתיבת ספר היסטוריה. השתדלתי לדייק עד כמה שניתן בעובדות וגם להסתמך בדבריי על סיכומים ומחקרים קודמים, אך כפי שייווכח הקורא לראות, לא הקפדתי להסתמך רק על עובדות היסטוריות מוכחות. כך למשל, את רישומה של אישיות חסידית שרטטתי גם בעזרת הסיפורת הענפה, אף שזו עלולה להיחשב לעדות שאינה מהימנה. הסיפורת, כדרכה של מסורת העוברת מיד ליד וממספר חסידי אחד לרעהו, נוטה אולי אל ההגזמה ומדגישה ערכים אידאיים או פואטיים, ובכל זאת היא מהווה תיעוד אמין לאופן שבו השתמרה דמותו של צדיק בעיני החסידים בדורות שלאחריו. כוונתי לכך, שאף אם נגלה למשל, שהרבי מקוצק היה פחות "קיצוני" או מסתגר מן הבריות מכפי שסופר עליו לאורך הדורות, האופן שבו הצטיירה דמותו לאורך השנים השפיעה יותר והיא חשובה יותר אפילו מן ההיסטוריה של הדמות הממשית. ובכל זאת עלינו לסייג: דבר זה נכון רק בתנאי שאין בכך סתירה מפורשת לעובדות אחרות.

השתדלתי אפוא לפסוע בין המחקר וההיסטוריה לבין קריאה אישית למדי במגוון מקורות חסידיים. אני מקווה שאם שגיתי בהבנתי את הדברים, תהיה זו שגגת אוהב.

שלוש תקופות ראשונות
הפילוסוף ניטשה טען כי יש להיזהר מן ההיסטוריה, וכי גודש של תודעה היסטורית עלול להרחיק מן החיים עצמם.¹⁵ עלינו להיזהר מלקבור את החוויה החסידית כתנועה חיה וכהוויית חיים מתמשכת תחת התיאור ההיסטורי. ובכל זאת אין להתעלם גם מנקודת מבט זו.

את קורותיה של התנועה החסידית יש המשרטטים על פי דורות: בדור הראשון יופיע כמובן הבעש"ט, בדור השני המגיד הגדול ממזריטש, בשלישי תלמידי המגיד וכן הלאה. חלוקה זו מביאה לסרבול ולסתירות רבות. מורים חסידיים אחדים למדו אצל מורים מדורות שונים, או שתקופות חיים משתרעות על דורות שונים. לכן נראה כי חלוקה יעילה ונכונה יותר היא זו המחלקת את קורותיה של התנועה לכמה תקופות גדולות:

התקופה הראשונה היא זו שהונחו בה יסודות החסידות, ובה פעלו שתי החבורות הראשונות, זו של הבעש"ט במז'יבוז' וזו של המגיד ממזריטש. זוהי התקופה המתחילה בשנת 1736 (תצ"ו) בערך, ומסתיימת בפטירת המגיד בשלהי 1772 (תקל"ג).

התקופה השנייה היא זו שבה פעלו תלמידי המגיד, וכן רבי נחמן מברסלב. באותן השנים הפכה החסידות לתנועה ההולכת וגדלה במהירות רבה. המורים החסידיים שפעלו בה ניסחו את הדרכים המרכזיות שבהן תצעד החסידות. זוהי תקופה החתומה עדיין בחותמם של חסידים קדומים, אנשי דבקות ומסירות נפש. תקופה זו נפתחת ב-1772, שבה נפטר המגיד, עם תחילת חלוקתה והתפוררותה של מלכות פולין, ומסתיימת בדרמטיות עם תום המלחמות הנפוליאוניות ופטירתו של החוזה מלובלין, מצעירי תלמידי המגיד, בשנת תקע"ה, 1815.

את התקופה השלישית יש לזהות כדור שלאחר "הנפילה הגדולה" של 1815. ניכרים בתקופה זו ערכים חדשים בעולם החסידי, ובפרט ניסיון להוסיף "חוכמה" ומורכבות לסערה הרגשית של הדורות הראשונים. בתקופה זו גם גבר המתח מול ההשכלה והחילון, כמו גם הסקרנות אל נוכח העולם ההולך ומשתנה. תקופה זו נחתמת סביב 1860 (תר"ך), עם פטירתו של הרבי מקוצק ואחרוני תלמידי החוזה מלובלין, בחלוף מאה שנים לפטירתו של המייסד, הבעל שם טוב.

כל האישים שבפרקים הבאים, מלבד רבי צדוק הכהן שכיהן כרבי בתקופה מאוחרת יותר, פעלו בשלוש תקופות אלו, שבהן פרחה התנועה ובהן פעלו האישים המרכזיים שהתוו את דרכה. התקופות המאוחרות יותר אינן מופיעות בספר זה ולא עליי המלאכה לגמור. ובכל זאת ניתן לשרטט באופן כללי גם את התקופות הבאות:

התקופה הרביעית עומדת בסימן ההתמסדות של החצרות והשושלות החסידיים. החסידות הייתה בתקופה זו חלק מן הממסד הקהילתי, ועמדה בחזית המאבקים הציבוריים והיהודיים בכלל. תקופה זו ראשיתה בערך ב-1860, וסופה בראשית המאה העשרים, לאחר פטירתם של ר' צדוק הכהן והשפת אמת מגור, בשנים 1900 (תר"ס) ו-1905 (תרס"ה).

תקופה חמישית תכלול את ימי מאבק ההישרדות שניהלה החסידות בראשית המאה העשרים. מאבק מר בהתבוללות, בחילון, בהגירה ובעיור שפוררו את הקהילות הישנות, בשלטון הקומוניסטי ובמאבק ההישרדות הקיומי לאורך שתי מלחמות העולם. תקופה זו תימשך עד לחורבנה של יהדות אירופה בשנות הת"ש־תש"ד.

שיקומה של החסידות בעשורים שלאחר השואה והפיכתה שוב לקהילות תוססות ויציבות בישראל ובארצות הברית תהיה התקופה השישית, שמצריכה גם היא חלוקה נפרדת, שאין כאן מקומה.

דרכי החסידות

פעם אחת, במהלך סעודת הפורים, הכריז פתאום ר' יצחק מוורקה: "בואו ואלמדכם דרכי החסידות". כשנדחקו כולם סביבו אמר להם: "מי שהולך ומשקר את עצמו בדבר אחד - הוא הולך מהכל".¹⁶

ושוב אנו חוזרים אל אותה תשוקה אישית ורוחנית שעליה הכול עומד. רבי יצחק הכריז כי הכול עומד על נאמנותו של האדם לעצמו, בכך שאינו משקר לעצמו ואינו סוטה מן הדרך. גם זו תשובה, אחת מני רבות, לשאלה מהי הדרך החסידית. אולם תחילתה של התשובה בהצטופפות של החסידים סביב הרבי, בתשוקתם לשמוע ולמצוא בדבריו את דרכם שלהם. מן התשוקה הקשובה הזאת הבה נצא לדרך...