מן המעיין אל ההר

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״ — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

* * *

תת הסדרה ״פָּנִים״ הכלולה בסדרת הספרים פרשנות ותרבות היא בעלת אפיונים ייחודים. המונח ״פנים״ הוא הרמז לביטוי המדרשי ״שבעים פנים לתורה״, וסדרה זו מציעה פנים רב־תרבותיים ופלורליסטיים המנכיחים את אופני הקיום היהודיים המגוונים. ״פנים״ מתמקדת במחשבה יהודית עכשווית המתמודדת עם אתגרי הקיום היהודי בהווה. היא מבקשת להציע לפני הקוראים מחשבה יהודית חדשה, ששורשיה נטועים במורשת היהודית אבל נופה וענפיה ניזונים מההווה. ״פנים״ מניחה כי ההווה מציב מכלול של ערכים, נורמות ודפוסי תודעה, המציבים אתגר מרכזי לתרבות היהודית כמסורת חיה. ״פנים״ מבקשת ליצור ולעודד שיחה פתוחה, דינמית בין ההווה לבין העבר ובין העבר לבין ההווה. ספרי תת הסדרה יציגו עמדות מורכבות, ביקורתיות ומאתגרות. עניינה של ״פנים״ הוא בהעצמת השיח על אודות היהדות והקיום היהודי בעת הזאת. לפיכך היא אינה מחויבת לעמדה או אמונה מסוימת אחת. מחויבותה הבלעדית היא פיתוח שיח פתוח ומאתגר על אודות היהדות במובנה הרחב.

״פנים״ מוקדשת לזכרו המבורך של דוד הרטמן, פילוסוף ומחנך, שעמל שנות דור על עיצובה של שפה יהודית מכבדת, רבת פנים שעניינה המרכזי ניסיון מתמשך לחשוב על הקיום היהודי ולעצבו בעת הזאת.

* * *

הספר שלפנינו מציג לעומק את הטענה הבסיסית הבאה: התיאורים השיריים המצויים בספר דברים, פרק לג, בשירת דבורה, ובמזמור פא בספר תהילים, המתארים את הופעת ה' בסיני ואת מתן עשרת הדיברות, עתיקים יותר מן הסיפור בתורה, על אודות ההתגלות ומתן החוקים. בשִׁירוֹת הללו יש שני יסודות נבדלים: הראשון, ה' יוצא מסיני שהוא הר וולקני בשעיר, אדום, מדיין (המציין מקום בדרום עבר הירדן או בצפון־מערב סעודיה, אזור וולקני של השבר הסורי־אפריקאי). יציאה זו מזעזעת את ההרים, אבל אין היא מלוּוה בדיבור כלשהו של האל. השני, יש בשִׁירוֹת יסוד נפרד והוא מתן הדיברות וכריתת הברית, המתרחשים ליד המעיין של מי מריבה, הקרוב לארץ מצרים. זו התגלות שקטה וישירה לכלל העם — בלא תיווכו של משה.

המסַפר הראשון של סיפור מעמד ההתגלות בסיני טלטל את הר סיני מן האזור הוולקני המקורי אל מדבר סיני, הסמוך למצרים. הוא מיקם את מתן הדיברות ואת כריתת הברית, שהיו קודם ליד המעיין, על גבי ההר הגועש והעשֵׁן. כתוצאה ממהלך זה, העם חש רתיעה ופחד, ואז ההתגלות הפומבית מסתיימת, ומשה ניגש אל ה'. ההתגלות האינטימית למשה פתחה פתח להכנסת תכנים חדשים לתוכן ההתגלות עצמה.

מן המעיין אל ההר דן גם בסיבות שהביאו את המסַפר ליצור את התרכובת החדשה מן החומרים הקדומים של השירה. באופן כללי, אפשר לקבוע כי המסַפר היה מהפכן דתי שנאבק בדת הרשמית של זמנו — פולחן עגלי הזהב של ממלכת ישראל — וביקש ליצור תפיסה עממית יותר, בעלת רגישות מוסרית ורוחנית. הוא בעל זיקה לנביאי הצפון בני זמנו, עמוס והושע, אך נבדל מהם בשאיפתו ליצירת פולחן עממי ושוויוני.

הדרמה של העיצוב המחודש של מסורות סיני והדיברות והעברתן מן הביטוי השירי שבעל־פה ליצירת סיפורת כתובה, מתרחשת על רקע התעצמות האוריינות בחברה הישראלית הקדומה במאה השמינית לפני הספירה. הופעת נבואת הכתב היא צדו השני של אותו מטבע.

אין ספק כי לפנינו קריאה חדשה ומקורית של המעמד המרכזי של דת ישראל — מעמד הר סיני, ותרומתו חשובה להבנת פרק עלום בהתפתחות הדת היהודית.

אבי שגיא

עורך

הקדמה

הקול השולט בתנ״ך הוא זה המוכר מהסיפורת המקראית. לפי המתואר בספרי שמות ודברים, היה הר סיני או בשמו האחר ״חורב״ המוקד להתרחשויות החשובות ביותר בתולדות עם ישראל ואמונתו. בהר זה נגלה ה‘ אל כל ישראל ושם שמע העם מפי האל את הדיברות. בהר זה נמסרו למשה החוקים האחרים של התורה כדי שיעבירם לישראל. בהקשר להתגלות בסיני־חורב נכרתה ברית בין העם ואלוהיו. העם הפר את הברית על ידי עשיית עגל הזהב ובתגובה לכך שבר משה את לוחות הברית, לוחות האבן שעל גביהם נכתבו הדיברות.¹

אבל בצד הקול השליט, חבוי במקרא גם קול אחר שהושתק במהלך השנים על ידי המסורת הדומיננטית. על פי קול זה התרחשו האירועים המכוננים באופן שונה לחלוטין: העם שמע את הדיברות לא בהר סיני אלא ליד מעיין מים. גם כריתת הברית והפרתה התרחשו ליד אותו מעיין. ההתגלות האלוהית ליד המעיין היתה כללית ושוויונית ולא היה בה שום תפקיד של תיווך לא למשה ולא לאדם אחר. הר סיני אינו המקום שבו השמיע האל את הדיברות לעם אלא המקום שממנו החל האל במצעדו אל עבר מקום ההתגלות.

המסורת הסותרת של הקול המושתק גנוזה בין בתי השירות העתיקות שבתנ״ך, שירות שהתחברו זמן רב קודם לחיבור הסיפור השולט. כיצד, מתי ולמה הושתקה המסורת האלטרנטיבית? מי היו אלה שהשתיקו אותה ומה היה האינטרס שלהם ב״סתימת פיות״ זו? מה המשמעויות הרעיוניות והרוחניות הטמונות במסורת המושתקת עבורנו? ומהם החידושים העיקריים שחידש המספר הראשון של סיפור ההתגלות בסיני שהעביר את זירת ההתגלות מן המעיין אל ההר? ומה הניע אותו להעביר את זירת ההתגלות מן המעיין השליו אל ההר הגועש?

אלה הן השאלות העומדות במרכז ספר זה.²

הערות

1 שמות י"ט-ל"ב; דברים ה', ב-ל, ט', ח-כא.

2 באחרונה התפרסם ספרו של בנימין דוד זומר, "התגלות וסמכות: סיני במקרא ובמסורת" (זומר, תשפ"ב). זהו מחקר עשיר וחשוב על המסורות השונות של ההתגלות בסיני בתורה ודרך הבנתן וביאורן ביהדות הבתר־מקראית. אולם מוקד עבודתו של זומר שונה ממוקד העבודה דנן. הוא התמקד בפן התיאולוגי של אופייה ומהותה של ההתגלות האלוהית בסיני, ואילו אני מבקש לדון בשאלה ספרותית־היסטורית של התפתחות המסורות על מתן החוק וכריתת הברית במדבר לאור התמורות התרבותיות והחברתיות בישראל של תקופת המקרא.

פרק א'

ראשית הכתיבה וראשית הספרות המקראית

נקודת המוצא לחקירת שורשי המסורת על אודות כריתת הברית בין ישראל לאלוהיו ומתן התורה והחוקים במדבר מצויה בשאלה על אודות היקף ידיעת הקריאה והכתיבה — האוריינות — בישראל העתיק. לשון אחר, עלינו לברר מאימתי נעשה ישראל ל"עם הספר" ומתי וכיצד התפתחה בו התשתית החומרית והרוחנית הנחוצה לכתיבת המסורת המקראית. באופן זה יעלה בידינו להתבונן בבהירות מבעד לשלב זה, אל הימים שקדמו להתפתחות האוריינות בישראל ולאופי היצירה שהיה נהוג בתקופה העתיקה שבה רק מעטים בעם ידעו קרוא וכתוב.

לא די בנתונים המקראיים כדי להשיב על השאלות הללו, ושומה עלינו לפנות לממצא הארכיאולוגי ולתרבויות השכנות בתקופת המקרא. הללו יעשירו את מקורותינו ויעמידו את הדיון על בסיס מוצק יחסית.

התמונה העולה מתרבויות מצרים ומסופוטמיה מלמדת שהקריאה והכתיבה הייתה נחלתם של חוגי עילית מלומדים במקדשים ובחצרות המלוכה. הדבר הולם את אופי לשונותיהן של תרבויות אלו, האכדית והמצרית, המחזיקות אלפי סימנים שלעיתים מציינים כמה משמעויות ושימושים. מטבע הדברים, האוריינות אינה תופעה עממית ונפוצה בסביבה שכזו.³ התפתחות האלפבית, שהתרחשה ככל הנראה במצרים או במדבר סיני, בסביבות המאה הי"ח לפסה"נ, אמנם פישטה את המורכבות הזו. צמצום סימני הכתב לעשרות מעטות של אותיות הקל על לימוד הקריאה והכתיבה.⁴

חרף מהפיכת האלפבית, נראה שהתפשטות האוריינות הייתה איטית.⁵ הדבר עולה מהממצא הארכיאולוגי מארץ ישראל. נתגלו מעט מאוד כתובות עבריות מהתקופה שקדמה למאה השמינית לפסה"נ. כלומר, השימוש בכתיבה להעברת מסרים ולהפצת ידע, בין לצורכי כלכלה ומינהל בין לצרכים רוחניים, היה מצומצם וכנראה הוגבל לחוגי עילית מלומדים מקרב הכהונה וחצר המלוכה.⁶

כאמור, נראה שחלה תפנית בתפוצת האוריינות החל בשנת 800 לפסה"נ בקירוב. סימנים ראשונים להתרחבות הכתיבה נתגלו בממלכת ישראל. קובץ החרסים המכונה "חרסי שומרון" נחשף בבירת הממלכה והוא מתוארך למחצית הראשונה של המאה השמינית לפסה"נ. עלייה בתפוצת הממצא האפיגרפי, ודווקא כזה שאינו מינהלי אלא ספרותי, מורגשת בתקופה זו גם בגבולות ממלכת ישראל ובאזורים הנתונים להשפעתה.⁷

המגמה המתוארת חִלחלה ליהודה בחלוף כחמישים שנה לערך. החל ממחציתה השנייה של המאה השמינית מתגלים עוד ועוד סימנים להרחבת השימוש בקריאה ובכתיבה, הן בכתובות ראווה ככתובת השילוח, הן ברישום מינהלי כטביעות "למלך".

סימן נוסף לשינוי התרבותי שהתחולל בתקופה זו בישראל משתקף מן האסופה המקראית. במהלך המאה השמינית לפני הספירה הופיעו "נביאי הכתב", שבשונה מדמויות קדושים ואנשי מופת כאליהו וכאלישע, הועלו נבואותיהם על הכתב. ארבעה נביאי ספר פעלו בתקופה זו; תחילה עמוס והושע בן בארי שפעלו בממלכת ישראל, ואחריהם, בימי חזקיהו מלך יהודה, ישעיהו בן אמוץ ומיכה המורשתי שפעלו ביהודה. כמאמר חז"ל "ארבעה נביאים ניבאו בפרק אחד".⁸ יש הלימה בין מקום וסדר הופעתם של ארבעת הנביאים לידוע לנו מן הממצא הארכיאולוגי. גם במקרה זה, הבכורה שמורה לממלכת ישראל, שבה פעל עמוס ברבע השני של המאה השמינית לפסה"נ, בימי ירבעם השני בן יואש ולאחריו הושע שהתנבא סביב השנים 750-725 לפנה"ס. שנייה לה היא ממלכת יהודה שבה פעלו ישעיהו ומיכה בשלהי אותה המאה.

התרחבות האוריינות והתפשטותה בעם, משתקפת גם מתוכן קובצי הנבואות של הנביאים שהזכרתי. ישעיהו נצטווה לכתוב את נבואותיו (ראו ישעיהו ח', א). ייתכן שהוא עצמו כתב את הנבואות שלו, ואולי הוא כתב חלק מנבואותיו בעצמו וחלק נכתב בידי תלמידיו.⁹ מכל מקום, ברגע שהנבואה נכתבה ניתן להפיץ אותה בציבור ולמוסרה לדורות הבאים, גם אם תחילה נשמרה במעגל המצומצם של תלמידי הנביא הנאמנים. זאת ועוד, משעה שגדל מספר יודעי ספר בישראל, בכוחם להקריא את הנבואה ולהפיץ את מסרי הנביא למי שאינם קוראים.¹⁰

המשך הפרק זמין בספר המלא

הערות

3 על תרבות הסופרים והמסגרות שבהן פעלו ראו למשל ון דר טורן, 2007, 51-108.

4 חוקרים נחלקו בשאלת הסביבה שבה התפתח האלפבית, בין במצרים, בסיני או בכנען. לדעות השונות ראו גולדווסר, 2015; 2022 ולעומתו זאס, 1991; דארנל ואחרים, 2005, 73-92. מעניינת כשלעצמה, סוגיה זו אינה נוגעת למושא הדיון כאן — התפתחות האוריינות והיצירה הספרותית בישראל במרוצת האלף הראשון לפסה"נ.

5 להערכה ביקורתית של תפוצת האלפבית ונגישותו: ורנר, 1980.

6 העמדה המובעת כאן קרובה להשקפה המוכרת במחקר כ"סוציו־ארכיאולוגית"; היינו, כזו הבוחנת את השאלה ההיסטורית של שיעור האוריינות בישראל וביהודה בתקופת המקרא מבעד לממצא החומרי ולדגמים סוציולוגיים לניתוחו. הכתובים המקראיים מעומתים ונבחנים לאור התמונה העולה מהממצא החומרי בן התקופה. ניסוחה העיקרי של גישה זו בסוגיית האוריינות מופיע בעבודתו של ג'מיסון־דרייק, 1991. השקפה זו התקבלה בשינויים ובגיוונים, על ידי רבים. ייצוג בהיר ובולט שלה במחקר העברי מצוי במחקריו של נדב נאמן, כגון נאמן, תשס"ב, 13 ואילך. כן ראו: רולסטון, 2010; רולסטון, 2018; פינקלשטיין וזאס, 2013; פינקלשטיין, 2020. להחלת גישה זו בדורות האחרונים על התפתחות היצירה המקראית ראו למשל מהספרות הענפה: פינקלשטיין וסילברמן, ראשית ישראל; פינקלשטיין וסילברמן, דוד ושלמה; קנאוף, 2002; שנידווינד, 2004; שמיד, 2012. להערכה ביקורתית של גישה זו ראו למשל ון דר טורן, לעיל הע' 3, וכן אמרטון, 2006; רישל, 2016. סקירה מעודכנת על המחקר בנושא האוריינות הציג באחרונה בורלינגיים, 2019.

7 כגון "ספר בלעם בר בער" מדיר עלא וקטע השירה מכונתילת עג'רוד, וראו הטקסטים אצל אחיטוב, הכתב והמכתב, 262-266, 405-427.

8 בבלי בבא בתרא יד, ע"ב.

9 ייתכן שזו משמעות הכתוב "חתום תורה בלמדי" ישעיה ח', טז.

10 על הופעת "נביאי הכתב" ראו באחרונה: מילארד, 2010 (ושם גם עיון בכתובים הנזכרים מספר ישעיה) וכן ניסינן, 2014. לבירור המונחים הטכניים הקשורים בכתיבה בישע' ח', א ראו ויליאמסון, 2011.