אוכלי הגחלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אוכלי הגחלים
מכר
מאות
עותקים
אוכלי הגחלים
מכר
מאות
עותקים

אוכלי הגחלים

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 287 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 47 דק'

גיל אילוטוביץ

גיל אילוטוביץ נולד בכ"ו באב תשכ"ה, 24 באוגוסט 1965. גדל בבני ברק למשפחה חילונית. למד מקרא, חינוך ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. הוא כתב ויצר עשרות תוכנות ומשחקי למידה לילדים, ביניהם את סדרות "גורדי" ו"איתמר" שהפכו לנחלת צאן ברזל בקרב ילדים והורים בישראל ותורגמו ללמעלה משלושים שפות. הוא עומד בראשם של מיזמים טכנולוגיים רבים בתחומי החינוך, העליה והרווחה, ואף קיבל פרסים על פועלו בפיתוח כלים ממוחשבים ללמידה.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/yacfdfbw

תקציר

כשהיה מרדכי-מארק גרינשטיין צעיר נאה וחסון – וגם מחוספס במקצת – לא היתה לו סיבה לפקפק בעתידו: כמו בעל-בית הוא שוטט בוורשה עירו התוססת, הסתופף עם גבירים, רקד במועדונים, בילה עם נשים.
 
אך מפגש גורלי עם לאה בעלת עיני הדבש ועוד תפנית חדה של ההיסטוריה יביאו אותו אל הגטו, אל המחנות – ובסופו של דבר אל האי באלי שבאינדונזיה, ששם יפגשו אותו קוראי הספר הזה.
 
אחרי "תמונות חתונה", ספרו המצליח, לוקח עליו הפעם גיל אילוטוביץ משימה לא פשוטה – לצלול אל לב-לבן של מחלוקות לא פתורות בתולדותינו. בסגנונו הבהיר הוא מביא את נקודת מבטו של מי שנתפס בעינינו כשטן, ומעלה בלי מורא שאלות על העבר וההווה, על נידוי וחריצת דין, וגם על אהבה ומחילה.
 
 
גיל אילוטוביץ יליד 1965. למד מקרא, חינוך ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. הוא כתב ויצר עשרות תוכנות ומשחקי למידה לילדים, ביניהם את סדרות "גורדי" ו"איתמר" שהפכו לנחלת צאן ברזל בקרב ילדים והורים בישראל ותורגמו ללמעלה משלושים שפות. הוא עומד בראשם של מיזמים טכנולוגיים רבים בתחומי החינוך, העליה והרווחה, ואף קיבל פרסים על פועלו בפיתוח כלים ממוחשבים ללמידה. ספרו, "יש כאן מישהו" ראה אור בשנת 2004 (הוצאת ידיעות אחרונות).

פרק ראשון

ברמקול נשמעו הודעות בשפות שמָארֶק גרינשטיין לא הכיר, אבל לפי התכונה שאחזה בנוסעים הוא הבין שהם קרבים סוף-סוף ליעדם. אחרי שעות ארוכות של טיסה הוא לא יכול היה להבחין עוד בין מים לשמים ובכל פעם שהביט מהחלון הכול התמזג מול עיניו לכחול אינסופי. עכשיו התגלו במרחק קרעי יבשה שאצבעות ים תכולות פולשות לתוכם ומשהו בו ניעוֹר לקראת המפגש עם הנוף החדש.
ברגע שירד מן המטוס, כמו הוטח בפניו מסך של לחות לוהטת. אור יום עז, פולשני, הציף את האספלט ואת המטוסים שרבצו סביב; את הדרך אל בית הנתיבות עשה כשהוא מאהיל בידו על מצחו. כמה שוטרים כהי שיער, שנראו לו זהים, ממש כמו אטריות במרק, ישבו בג'יפ פתוח, ולרגע עבר בו חשש שהנה הם יקפצו החוצה, יעוטו עליו ויקראו, "הרם ידיים, היכנע!" אבל הם לא הסבו אפילו את מבטם כשעבר על פניהם, עיניהם המלוכסנות בוהות נכחם וכמו אומרות - כאן, בקצה השני של העולם, מארֶק גרינשטיין מעניין אותנו כמו השלג בסיביר.
אולם הכניסה המה מנוסעים, דיילים ושוטרים מקומיים, תאומיהם של היושבים בג'יפ. כולם התרוצצו והוא לא ידע לאן ללכת, עד שראה את המדריכה עומדת ליד פסל עץ גדול שחציו קוף וחציו אדם ומנופפת בידה. אט-אט, כברווזונים תועים, התאספו סביבה חברי הקבוצה. אחרי הטיסה הארוכה נראו כולם סחוטים ובתנועות איטיות פשפשו בתיקים בחיפוש אחר הדרכונים.

מבעד לחלון האוטובוס, בדרך למלון, נדמו בעיניו שדות האורז לביצות רוחשות רע. על האופק סגרו הרים שפלטו מתוכם שיעולי עשן. למרות כל מה שקרא ולמד על האי באלי, נראה לו הנוף לא מציאותי. קבוצת נשים זקנות, פלג גופן העליון חשוף, רכנו על ערֵמות של כביסה בתעלה בצד הדרך. כשחלף האוטובוס על פניהן הזדקפו לרגע, שדיהן תלויים על גופן כשקים ריקים, ומיד שבו למלאכתן. מחזה כזה לא ראה מארֶק מימיו, גם הפרוצות הכי גרועות בוורשה לא העזו להראות ככה את הסחורה.
האוטובוס הזדחל בדרך הראשית שחצתה כפר מאובק, כלב שחור רץ אחרי האוטובוס ונבח כמוכה שיגעון. בפתח אחד הבתים כרע גבר אחד, בחיקו תרנגול, וליטף את כרבולתו כאילו היה גור חתולים או כלבלב. מארק ניסה לקרוא את המבט שנשא אליו האיש – פליאה? השתוממות? - אבל העיניים המלוכסנות היו זרות מכדי להבינן.
כשעצרו בדרך בשוק כפרי, דגדגו את נחיריו ניחוחות של תבלינים חריפים ושל פירות בריח גופרית; אשכולות של בננות כתומות ואדומות התנודדו על קרסים גדולים, רוכל נשא על כתפיו פרי ירוק שגודלו כמחצית גופו וחייך בפה שכנראה חטף פעם סנוקרת רצינית. דוכן הדגים רחש מיני שדונים שהועלו ממעמקי הים, אחדים דמו לנחשים, אחרים לחלזונות ענק, והיה עוד סוג אחד, רב זרועות, שמארק היה בטוח שלא נועד אלא להוכיח שהגיהנום חי וקיים וכי הוא שוכן מתחת לפני הים. בדוכן הסמוך התנופפו בדים בצבעים של בית זונות אוריינטלי, צעקניים מכדי שתוכל העין לשאתם, ופיות האנשים פלטו הגאים מוזרים וקריאות משונות.
רק לעת ערב, מקץ נסיעה ארוכה, הגיעו למלון, ואז רווח לו מעט. הלובי היה מרוצף שיש לבן-אפור, גרמי המדרגות היו מכוסים שטיחים אדומים ובכל פינה עמדו ואזות גדולות עם פרחים – ממש ארמון הצאר. מארֶק לא חדל להתפעל. נערות לבושות שמלות משי הדוקות המדגישות ישבנים עגלגלים ושדיים תַפּוחיים הסתובבו בין האורחים והציעו מיץ קר בכוסות גבוהות, פניהן השחומות רחבות וצורתן כצורת לב, עיניהן כהות, ושערן השחור הסמיך אסוף בפקעת משובצת פרחים ורודים. אף שתווי פניהן היו רחוקים מכל מה שמארק ראה אי-פעם, הן היו יפהפיות והשרו עליו רוגע. היתה לו הרגשה שכאן, בתוך הפאר הזה, הוא נתון בידיים טובות.
בחדר השתהה מול המיטה הרחבה שיכלה להכיל בנקל חמישה אנשים. הוא בדק את המזרן ומלמל לעצמו שאפילו הגראף פוטוצקי, בימיו הטובים, לא זכה לישון במיטה כזאת. אבל בלילה היה קשה לו להירדם, הוא הלך לאיבוד בין הכרים. ולבסוף, כשנרדם, קמו בחלומו פסלי הנחשים המעטרים את מדרגות המלון ולבשו חיים, קשקשי האבן שלהם התלחלחו ועיני הזכוכית מלאו דם. הנה הם זוחלים לאט במסדרונות הארוכים, מרחרחים בלשונם הארסית מתחת לדלתות עד שהם מגיעים אל דלת חדרו. הוא מנסה להימלט אבל גופו כמו ממוסמר למזרן. הנחשים מטפסים על המיטה ונכרכים סביבו. מִיר זֶנֶן גֶקומֶן זִיך אוֹפְּרֶכֶנֶן, באנו לסגור אתך חשבון, הם לוחשים לו.
הוא התעורר בחדר הזר והתכווץ, לרגע חשב שהוא בבית-הכלא, אך מגע הסדינים הרכים וריחו של חומר הניקוי לשטיחים הרגיעו אותו. ראשו התמלא בתמונות הנוף ובני-האדם שראה בדרך למלון, והן נסכו בו איזו תחושה של החמצה: עד שיצא לפנסיה, עבד מארק שלושים ואחת שנה בארכיון התיקים בקופת-חולים של ההסתדרות; הוא חי בגפו, הוצאות גדולות לא היו לו, אך המשכורת היתה תמיד נמוכה והפנסיה זעירה. כדי להירשם לטיול המאורגן פדה תוכנית חיסכון, והחשש שאולי הטיול אינו מתאים לו נתקע כגוש בגרונו.

בכל שנות עבודתו הארוכות היה מארק קם לפני עלות השחר, חובש את המגבעת, ויוצא אל הרחובות כשהם עוד ריקים ושקטים. את הדרך מביתו בשכונת בורוכוב בגבעתיים אל בית-ההסתדרות שברחוב קריניצי ברמת גן עשה תמיד ברגל, איש חסון, רחב כתפיים, שמבטו הכבוש בקרקע משפיף מעט את קומתו הגבוהה. הוא לא נתן את דעתו על מחלקי העיתונים, הלחם והחלב, על נהגי האוטובוס או על הסהרורים שחלומות רעים זרקו אותם מהמיטה, הכיר בעיקר את המדרכות, אבני השפה והמרצפת, ידע את מקומו של כל סדק וכל פתח ביוב.
כשהיה מגיע אל בניין ההסתדרות שהיה שרוי בעלטה עדיין, היה מרים גיליון של "דבר" מן הערֵמה המונחת על המפתן, פותח את הדלת ויורד מיד למרתף הגדול והטחוב, מדליק את האור הצהוב ומכין לעצמו תה חזק. את התה שתה לאט, והאדים מלחלחים את פניו.
אף שכמעט לא היה להם דורש, יכול היה מארק לאתר כל מסמך במבוך המדפים העצום המכיל את התיקים הרפואיים של החברים שהלכו לעולמם. דממה שלטה במקום, מדי פעם בפעם אפשר היה לשמוע את טפיפת רגליו של עכבר, רשרוש של תיקן או שוכן מחשכים אחר. האוויר רבץ שם כבד ורווי אבק, שהתאבך מן התיקים ככל שהעמיק מארק ללכת בין המדפים. על הקיר, זה לצד זה, היו תלויים שעון שמחוגיו הזדחלו בעצלתיים ותמונה של אחות רפואית המניחה אצבע זקורה על פיה בבקשה לשקט. את התמונה מצא יום אחד בכניסה לבניין בין חפצים שנועדו לאשפה. מארק חשב שהאישה יפה ומאחורי האצבע המתרה הציץ חיוך קטן שמצא חן בעיניו; הוא החליט לתלות את התמונה אצלו בארכיון ובכל פעם שהביט בה, באחות היפה המבקשת שקט ובחיוכה הקטן, הרגיש כאילו הם חולקים בדיחה מרה.
בתוך המרתף לא היה אפשר לדעת אם בחוץ זורחת שמש או יורד גשם, אם הדברים מתגלגלים כסדרם מתמול שלשום או שכדור הארץ עומד מלכת. רק העיתון, שהיה קורא בו כל כתבה ומודעה, היה מתווך בינו לבין העולם המשתולל בחוץ. המאמרים על שחיתויות, מחדלים ואוזלת ידה של הממשלה היו מעוררים בו חֵמה. את כל מחממי הכיסאות בכנסת ובחברות הממשלתיות היה זורק לכל הרוחות, ובמקומם מביא מקצוענים שיודעים לנהל עניינים ומציב עליהם פיקוח קפדני. מארק היה פולט אנחה ואומר לעצמו, היו ימים שהוא היה אחד כזה שידו בכול ויד כול בו, מארגן, יוזם ומוביל, אבל מארק ההוא קבור אי-שם תחת הריסותיה של ורשה העיר.
בארכיון שהזמן קפא בו שנים ארוכות, היו עולים בו הרהורים מעורבים בחשבונות נוקבים, ומכים על חזהו באגרופים קמוצים. לעתים היתה מחשבתו נודדת אל הימים האחרים ואל המארק האחר, זה שהיה שם בוורשה. בעיני רוחו ראה את עצמו לבוש חליפה בהירה, בכיס מקטורנו פרח ציפורן צהוב, והוא רוקד לצלילי אקורדיון. הנערה שבזרועותיו תולה בו זוג עיניים גדולות, מימיות, ובשׂער הפשתן החלק שלה מתנוצצת סיכה כסופה. הוא מלטף את עורפה, מעביר אצבע על עורה, צלילי האקורדיון זורמים לתוך איבריו, והוא מוליך אותה לקצב המנגינה, מצמיד אותה אליו, ואט-אט היא נמסה לתוכו והם נעים כאיש אחד. הוא רוכן אליה, לחי נצמדת ללחי ומצווארה עולה ריח טוב, ריח של זיעת אישה מהולה בבושם. לחייו מתלהטות, מארק יודע שהלילה היא תהיה שלו - אבל הערב עוד צעיר, הוא ישתה כוסית ועוד אחת, יצטרף למשחק קלפים ויספר על עלילותיו בשבוע החולף – סוחר בדים שניסה להתחכם ועכשיו הוא שוכב במיטה עם תחבושת על הראש, פקידה שהסתבך אתה ועשתה לו סקנדל. הבחורים סביב השולחן יטפחו על שכמו, יבקשו טובה או איזו פרוטקציה. הנערה תצטרך להתאזר בסבלנות.
הימים ההם נדמו כחלום רחוק, ואולי אכן לא היו אלא חזיון תעתועים; כעת עברו ימים שלמים בלי שיחליף מילה עם נפש חיה. מדי פעם היה יחיאל מהמכולת בא לביתו בערב, אחרי שסגר את החנות, מביא לו את המצרכים שהזמין וקצת חדשות על מה שקורה בשכונה. לפעמים היו מחליפים דעות על המלחמה שהיתה או על זאת שתהיה, מתלוננים על מס הכנסה וביטוח לאומי, אבל יחיאל מיהר תמיד ללכת.
בימים הראשונים לעבודתו בארכיון היה מגיע לבקר אותו מעת לעת בנימין שוסטר, מפקדו האישי בצבא, שלמרות כל מה שקרה זכר לו את חסד ימי הלחימה ברמת הכובש ובלטרון, הפעיל את קשריו במסדרונות ההסתדרות וסידר לו את המשרה הזאת. בביקוריו התעניין איך הוא משתלב ואיזה ידע מקצועי רכש. מארק אמר לו פעם שהוא יכול להיות רגוע, שהמתים של קופת-חולים מזמינים אותו לפעמים לשָבּת, ובשביל לסדר את התיקים על המדף לא צריך לקחת שיעורים אצל הרבי.
במשך הזמן הלכו ביקוריו של שוסטר ופחתו עד שהידלדלו לאין. היחיד ששמר לו אמונים היה דויד כהן השליח, שהיה מופיע אחת לשבוע בארכיון, נושא ארגז ובו תיקים לגניזה. השליח הקודם, איש זקן ומריר, היה פורק את המטען על השולחן והולך לדרכו בלי לומר שלום. והנה ביום הראשון שהופיע דויד, הופתע מארק לגלות איש צעיר וחייכן שהושיט יד לשלום ואף הציג את עצמו בלבביות. בכל פעם שבא היה דויד נשאר לשתות כוס תה ומגלגל שיחה קצרה, מספר על אכזבותיו עם נשים שפגש ועל נערות ששברו את לבו, ומארק יעץ לו כיצד לנהוג ומה לומר. בחלוף השנים השתנו הסיפורים; אחת הנערות היתה לאשתו, והוא סיפר על ילדיו, על המריבות בין הבנים ועל ההישגים של הקטנה בלימודים, ולמארק לא היה עוד מה לתרום לשיחה. לפעמים הפליג וסיפר על חייו במרוקו, על השוק הגדול של מרקש, על מוזגי התה, על בולעי האש ומאלפי הדובים. קולו היה מלא ובטוח ונוכחותו העליזה היתה מגרשת לשעה קלה את דממת המרתף.
אחרי שהיה מסתלק ואתו התיאורים הצבעוניים, ומבטיח לבוא גם בשבוע הבא, כי "את המתים אי אפשר לעצור", היה מארק קורא את השמות על התיקים כדי למצוא מישהו שהכיר מפולין. לפני שסידר את התיק על המדף למנוחת עולם, עיין בהיסטוריה הרפואית, למד את הדיאגנוזות ועבר על הוראות הרופאים. במשך השנים חלפו תחת ידיו רבבות תיקים והוא למד לזהות שגיאות שעשו הרופאים, אבחנות רשלניות, מרשמים ומינונים לא נכונים שהביאו על החולים את קִצם. איזה אידיוט, היה מזדעק, מה, הוא לא ראה שלאישה הזאת אסור לתת אספירין?! הוא גמר לה את הכבד. לזה הייתי שובר את הידיים, מה פתאום הוא שלח את הפציינט לניתוח ריאות? אנטיביוטיקה פשוטה היתה פותרת פה את הבעיה.
רק בשעה מאוחרת, כששוב השתררה חשֵכה ברחובות, הרשה לעצמו לחבוש את המגבעת ולעלות מן המרתף. מעולם לא חזר לדירתו בדרך הקצרה; היה צועד בלי מטרה, גומא ברגליו הארוכות רחובות וכבישים. העיר הלילית זימנה לו בכל פעם מפגשים עם סמטאות, בתים וגינות ציבוריות שלא הכיר. לפעמים היה תוהה איך נראים כל אלה באור יום. מי הזבן שעומד מאחורי הדלפק הריק בחנות הבגדים, מי הלקוחות שבאים, וכיצד הוא משכנע אותם לקנות את החולצות? האם הוא עצמו מלביש את הבובות שנותנות במארק עכשיו מבט חלול, או שיש לו עוזר צעיר שעושה את המלאכה? מי הנשים שמטיילות בצהרי היום בשדרה השוממת שפנסים מטילים אור חיוור על שביליה? בספסל יושבת אולי גברת צעירה עם עגלת ילדים, רגליה משוכלות, ביד אחת היא אוחזת ספר או מגזין וביד שנייה מנענעת את העגלה, יש לה קרסוליים יפים. אישה אחרת, לא כל-כך צעירה, רוכנת אל שיח הוורדים ובזהירות, כדי לא להידקר, תולשת לה פרח, מריחה אותו וממשיכה בדרכה. במשך השנים ראה איך צומחים בתים ושכונות על מגרשים ריקים, איך בניינים נמוכים מעזים פנים ומתנפחים לרבי-קומות, ואיך עיבורי הערים זוחלים זה אל זה, מתערבים ומתחברים לכרך אחד שאין לו לא התחלה ולא סוף.
בתחילה היו האנשים ספונים בבתיהם בערבים והרחובות היו שלו. בחלוף הזמן למדו האנשים לצאת, לבלות בבתי-קפה, ומארק הרגיש כאילו הם פולשים בלי רשות לנחלתו. בלית ברֵרה בנה סביבו בועה אטומה שניתקה אותו מעוברי האורח והשאירה אותו עם המרצפות האפורות וחלונות הראווה המוארים. אליהם היה נושא את מבטו, לפגוש את האופנות והטעמים המתחלפים.
לפעמים היה מגיע עד לרחוב בן יהודה בתל אביב. הכרזות שהיו תלויות שם בחלונות של סוכנויות הנסיעות משכו את לבו. הוא הביט בפסגות המושלגות, באגמים הירוקים ובצריחי המגדלים וחש מין חופש קליל ותוסס מתגנב אל איבריו, מתיר את כבליו. כמה היה רוצה לצאת כמו פעם ולפגוש נשים יפות, לדבר, לצחוק, אפילו לרקוד. אבל אז היתה נוחתת על כתפו יד כבדה, מזהירה: בכל עיר אירופית ובכל כפר עדיין מנשבות רוחות רעות.
ברבות הימים, החליפו כרזות של האמפייר-סטייט-בילדינג את מגדל אייפל, וגשר הזהב את הביג-בן. אחר-כך, רצו האנשים שטעמו הכול את השונה והאקזוטי, וכשפרש לגמלאות החלו להופיע מראות נוף זרים, פני אנשים שתוויהם משונים ותלבושותיהם ססגוניות, והכיתוב הבטיח חוויות מרתקות ומפגשים עם תרבויות נעלמות.

שלוש פעמים קיבל מארק אישור מהנהלת ההסתדרות לדחיית היציאה שלו לפנסיה; כנראה לא היו הרבה קופצים על המשרה הנחשקת. אבל בגיל שבעים ואחת נדחתה בקשתו להארכה נוספת. ביום האחרון לעבודתו, והוא כמעט בן שבעים ושתיים, ירדו למרתף שלו מנהל הארכיון, הפקידים והמזכירות מהקומות העליונות – אנשים שאת רובם לא פגש מעולם, ולא נראה שהוא הפסיד משהו. הנשים היו גסות, לעסו מסטיק והיו מאופרות בטעם רע, ואילו הגברים נראו כאילו הם פוחדים מהן.
מישהי עם תסרוקת גבוהה פנתה אליו, "איך זה שהתחבאת פה כל הזמן ואנחנו לא ידענו שיש פה כזה חתיך?"
"הי רינה, הוא יכול להיות אבא שלך," קרא לעברה אחד הפקידים.
"עדיף תרנגול מנוסה מאפרוח מצייץ," ענתה לו, וכולם צחקו.
הם הביאו עוגיות ובקבוק של יין חמצמץ והמנהל קרא מתוך נאום ממוחזר בשבח חריצותו, נאמנותו והדוגמה שהוא שימש לכל העובדים. המקום היה צר מלהכיל אנשים רבים כל-כך ולמארק התחשק לזרוק את כולם החוצה. פתאום אותו ארכיון שנראה בעיניו גדול ועמוק התכווץ, כאילו התקרבו הקירות זה לזה. אנשים שלחו ידיים לשולחן שלו, מישהי התיישבה בכיסאו, חברתה פתחה מגֵרה ואחד הפקידים נשען על תמונת האחות. עוד מעט יקום מישהו ויצעק, אני מכיר אותך מארק גרינשטיין! סוף-סוף מצאתי אותך!
מרוב מחנק, הוא נטל את שעון היד עם סמל קופת-חולים ואת תעודת ההוקרה, יצא משם בחיפזון ושכח אפילו את המגבעת. הוא עוד הספיק לשמוע שקוראים בשמו מן המדרגות.
הרחוב היה שטוף באור יום בוהק. מארק חש כמי שנמצא באולם חקירות ענק, תחת פנס אכזרי. כל האנשים יכלו לראות את פניו הערומות. הוא כבש את מבטו במדרכה, כיווץ את כתפיו וצעד במהירות, כמעט בריצה, כשהוא מנסה להתעלם מההמון הגודש את רחוב קריניצי. הוא הרגיש שעיניים רעות ננעצות בו, מבטים שואלים ודורשים. האנשים מבקשים ממנו לנקוב בשמו, מנסים להניח עליו יד. פתאום קשתה עליו הנשימה, צריבה החלה לחרוך את חזהו. כשהגיע לביתו התקשה לטפס במדרגות. הוא מיהר למטבח, פתח במשיכה אחת את המגֵרה, אבל שניות ארוכות עברו עד שמצא את משאף הוונטולין ונשכב מיוזע על המיטה. הוא ינק מן המכשיר, ואט-אט פעלה האבקה את פעולתה וריסנה את הצריבה.

אחרי יומיים חזר אל המרתף שלו לקחת את המגבעת, אבל הבחור הצעיר שעבד שם במקומו לא מצא אותה. בחברת אנשים צעירים היה מארק גרינשטיין נינוח, אפילו מבודח. הבחור הזה היה רזה, חיוור, ונראה מבוהל מהמשימה שהוטלה עליו. הוא נבר בתיקים על השולחן בלי לדעת איך למיין אותם וכל הזמן תיקן ויישר את המשקפיים על אפו.
מארק ניסה לשבור את הקרח, התלוצץ ואמר לו שינעל את הדלת אם הוא לא רוצה שהפקידות מלמעלה יאכלו אותו חי, "בי אף אחד לא התעניין, אני הייתי כבר סחורה ישנה, אבל אתה בשר טרי."
הבחור אפילו לא חייך, ורק התלונן שאף אחד בהנהלה לא חשב שצריך לעשות חפיפה ושאל אם יש חשיבות לצבעים של התיקים. מארק אמר שאין כאן חשיבות לכלום, כי בכל השנים שהוא עבד כאן, איש מהנפטרים לא בא לבקש הפניה לרופא מומחה או תור לצילום רנטגן.

עם הפרישה המיר את הטיולים של סוף הלילה בצעדה ברחובות, ואת המרתף של ההסתדרות בספרייה העירונית שברחוב חיבת ציון ברמת גן. מארק היה בא לשם בשעות הבוקר המוקדמות ומסתלק רק כאשר היה אב הבית היה מקשקש במפתחותיו. הוא מצא לו שם פינה מאחורי המדפים של ספרי העיון בחקר המקרא. את היום היה מתחיל בקריאת עיתונים וכתבי-עת. אחר-כך היה מניח את העיתונים בצד ועורם על השולחן חומות גבוהות של ספרי היסטוריה ואנציקלופדיות ושוקע בקריאה על ארצות רחוקות, על שבטים נסתרים ושפות נדירות - עולם שלם שיש לו חשבונות ופרעונות ואפילו טירוף משלו, ובלי שלמארק גרינשטיין יהיה בזה חלק.

ארבע שנים אחר-כך, ואחרי שכבר טיפס בעיני רוחו ובעזרת הספרים על כל הרכסים, צלל לכל המעמקים וחקר את יערות העד, קיבל מכתב מהבנק המודיע לו על מועד פדיונה הקרב של תוכנית חיסכון ישנה. סכום הכסף שהצטבר שם במשך השנים לא היה גדול, אבל די היה בו לממש חלום ישן.
מארק ידע כבר שככל שהפקיד ערמומי יותר, כך הוא מטפס בבנק בסולם הדרגות, והפקיד שהזמין אותו לשיחה בסניף ואף הציע לו כוס תה, ניסה לפתות אותו בתנאי ריבית מועדפים. האיש היה לא-צעיר ומיומן למדי בזריעת ספקות וחששות בלב לקוחות קשישים, וכיד הדמיון הטובה עליו הפליג ותיאר את יום הסגריר האורב, ושיבץ בתיאור מיני מחלות קשות ותקופות אשפוז ממושכות. הוא חזר כמה פעמים על המילים "עזרה סיעודית" ו"תמיכה לעת זקנה". למארק התחשק לתפוס אותו בצווארו רק כדי להוכיח לו ולעצמו שיום הסגריר של מארק רחוק עדיין ואילו זה של הפקיד הנה בא.
הוא רצה לנסוע ולהרגיש, ולו לזמן-מה, חופשי, ושום פקיד, ערמומי ככל שיהיה, לא יתערב לו בתוכניות.
מארק נכנס אל סוכנות הנסיעות של "החברה הגיאוגרפית" ברחוב בן יהודה וביקש לראות את הבְּרוֹשוּר. לצעירה שישבה מולו היה חזה גדול שבלט מגופייה אדומה והיא הציעה לו רשימה שלמה של טיולים מאורגנים בדרגות שונות של תנאים המיועדים ל"גיל הזהב".
"מה פירוש 'גיל הזהב'?" שאל.
"אנשים מבוגרים, אחרי פנסיה," אמרה.
"בשבילי זה לא בא בחשבון. אני לא יוצא לשום טיול עם אַלטֶה קַקֶרְס."
היא ניסתה לחייך והוא ביקש שתמצא טיול לארץ רחוקה, בלתי-מוכרת. שעה ארוכה עיינו במסלולים השונים - הודו, סין, תאילנד, פרו, בוליביה. בעלון של אינדונזיה, לצד תמונת אישה שלראשה מגדל של פירות ופרחים, הופתע לראות דגל בצבעי אדום-לבן.
"זה הדגל של פולין," נקש באצבעו על הנייר.
"לא יכול להיות. מה הקשר?" התפלאה.
"תבדקי," התעקש.
היא פתחה את החוברת של מזרח אירופה. "דומה אבל לא זהה," חייכה כמנצחת כשהגיעה לדף המתאר טיול שורשים בעיירות ובמחנות ההשמדה. "זה אותם הצבעים, אבל הפוך."
"אם זה הפוך מפולין, זה טוב. לשם אני נוסע."
"אינדונזיה זה מקום מופלא ולא נודע," עודדה אותו. "היא נפתחה לא מזמן למטייל הישראלי ובינתיים לא הרבה נוסעים לשם."
אחרי שבירר את כל הפרטים וניסה להתמקח קצת על המחיר, נתן צ'ק מקדמה כדי להבטיח את מקומו. הבחורה הודיעה לו שבעוד שבועיים יתקיים מפגש הכנה עם המדריכה ועם שאר המשתתפים בטיול, ומארק יצא משם בתחושה של עכבר שזכה סוף-סוף לנעוץ שיניים בגבינה - רגע קט לפני שדלת המלכודת תיסגר עליו... מזמן השתוקק לנסוע אל מקום רחוק, להשתחרר מהחששות הרודפים, והנה עוד לא נסע וכבר קמות עליו החרדות – מה יהיה אם מישהו במפגש יזהה אותו? האם יסתלק ויוותר על הכול?

מארק מצא בספרייה שפע של מידע על אינדונזיה וגם ספר ישן עם תמונות בשחור-לבן שבהן נראו מקדשי אבן צומחים מתוך יערות-עד אפופי ערפל. היו שם לטאות ענק שנדמו כשרידים מעידן הדינוזאורים, דייגים שחתרו בסירות עץ צרות, ילידים ובני שבטים שונים לבושים מחצלות ועטויי נוצות וצדפים. בלילות התערבלו חלומותיו. מאחורי גדרות התיל הופיעו שדות אורז וים, רכבות באו והלכו, כלבים נבחו, מגלבים שרקו, האנשים שהורדו מהקרונות היו מלוכסני עיניים אבל צרחו ובכו ביידיש. הוא התעורר אל החושך, הלך בכבדות אל המטבח, הוציא מהארון בקבוק קוניאק 777, מזג לכוסית והערה את הנוזל אל גרונו בלגימה. באיבריו פשטה אש חורכת-מחשבות.

לפני המפגש עם הקבוצה, התקשר לסוכנות הנסיעות כדי לקבל את שמות הנוסעים וגיליהם. הפקידה - הוא שיער שהיתה זאת בעלת החזה הגדול - אמרה לו שבשלב זה המידע חסוי וממילא בערב הוא יפגוש את כולם. מארק לא ויתר, הרים את קולו ודרש שיחזירו לו את המקדמה. הפקידה התרצתה אבל הסכימה למסור רק את הגילים.
הרשימה היתה מגוּונת, הרוב היו בשנות החמישים לחייהם, כמה פנסיונרים, זוג צעיר, שניהם בני שלושים ושלוש, ואפילו בחור בן עשרים ושבע שמארק תהה מה הוא עושה בחבורה הזאת. מארק גילה שהוא הקשיש מכולם, אך העובדה הזאת לא הטרידה אותו. למרות שבעים ושש שנותיו, הוא היה מסוגל לצעוד מרחקים ארוכים ועל קשיי הנשימה שתקפו אותו התגבר בעזרת המשאף. הוא היה גבוה וחזק ושערו העבות שהאפיר הקליש אך מעט. כשהיה צעיר, לא היה בוורשה איש שיכול להביסו בהורדת ידיים. מארק האמין שגם היום יוכל לגבור על צעירים ממנו. מה שהטריד אותו היו הפנסיונרים. הוא ידע שהסיכוי שיפגוש מישהו מעברו קלוש, אך חששותיו לא היו קשורים להסתברות ולהיגיון, אלא למשהו אחר, שחור, שישב לו על החזה ולא למד אף פעם חשבון.
כל היום נאבק בעצמו, התלבט אם ללכת או לא. כשהגיעה השעה לצאת, לבו התרוצץ בחזהו כמו ארנב מבוהל.
הוא לא אהב את מארק הזה, ההססן; הוא בוודאי לא היה שורד בכל אותם מקומות ששם נדרשו ממנו בכל יום תעוזה ותושייה. רק המאורעות והשנים דרדרו אותו אל הרפיון שבו הוא נתון. לפעמים תקף אותו הרצון לעקור בכוח את מארק הזה מתוכו, לתפוס אותו בגרונו ולצעוק, מי אתה שהשתלטת עלי, לך לכל הרוחות, עלוב נפש! ואולי הגיע באמת הזמן להרים את הראש מתוך הדְרֶק שהוא שקוע בו ולצאת, ולו רק כדי שכאשר תגיע שעתו, יוכל לבוא אל העולם הבא עם טעם אחר מלבד הטעם של הדְרֶק בפה. אילו יכול, היה נוסע לבדו, אבל מארק מעולם לא טס במטוס, הוא לא יודע את השפה, וברור היה לו שלא יוכל למצוא את דרכו.
הוא נעמד מול הראי במקלחת, ואף-על-פי שהתגלח בבוקר, העביר שוב את התער על פניו. ידו רעדה קלות והוא נחתך. "פְּשָקְרֶב חולירע," פלט כאשר מי הקולון שהזליף צרבו את החתך. הוא מרח את שערותיו בבריליינטין ומשך אותן לאחור. שלוש פעמים סיבן ושפשף את ידיו. לבש חולצה לבנה ואת החליפה הכהה עם הפסים הדקים למרות ריח הנפטלין הקל שנדף ממנה, וקשר לצווארו עניבה שחורה שמצא במגרת הארון ולא זכר איך התגלגלה לשם.
ליד הדלת קיפל ממחטה משובצת ושם בכיס מכנסיו, אחר-כך בחן את דמותו במראה. פניו היו חלקות, שערותיו שמרו על משהו מגונן הכהה ובעיניו התכולות, אף שהעכירו מעט, עדיין נשמר משהו מהבוהק של פעם – הוא היה גבר מרשים. הנה מציץ מתוכו מארק הישן, זה שאהב להתלבש יפה, וידע גם לעשות את הרושם הנכון. הוא נאנח אל בבואתו, בזבוז כזה של חיים...
כשעמד כבר על סף הדלת, החריד צלצול טלפון את הבית, מהדהד בין הקירות. הוא ניגש לענות, ומצדו השני של הקו עמדה, כרגיל, דממה כבדה. הצלצול, השקט... תמיד זה קורה כשהוא רוצה לצאת מהבית, כאילו מישהו צופה בו ומבקש לעכב אותו. רגע ארוך הצמיד את השפופרת אל אוזנו, ניסה לקלוט קולות או רחשים, כלום. מי זה המנוּול, ומה הוא רוצה? נקישת ניתוק נשמעה ולאחריה צליל החיוג הצורם. מארק הטיח את השפופרת בכן ולגם כוסית קוניאק במטבח לפני שיצא.

בדרך חשב על האנשים שיפגוש. מה הם יאמרו זה לזה? האם תהיה שם היכרות אישית, האם יציגו כל אחד ואחד, או שמישהו יקרא שמות? מה יקרה אם יידרש לספר על עצמו, מה יאמר ואיך זה ייראה אם יחליט לשתוק?
המפגש התקיים בבניין בתל אביב שמארק זכר שהיה פעם בית-ספר תיכון, עכשיו שכנו שם משרדי ההנהלה של “החברה הגיאוגרפית”, וגדר האבן והכתלים האפורים נצבעו צהוב. למרות השעה המאוחרת, המשרדים שקקו חיים. העובדים שעברו במסדרונות ובחיקם דפים וחוברות, לבשו גופיות, מכנסיים רחבים ונעלו סנדלים צבעוניים. הפקידות פטפטו בטלפון והמליצו על מסעות וציוד שצריך לקחת. מאחד החדרים נשמע מישהו צועק באנגלית. מארק לא הבין מה הוא צועק, אבל היה ברור שמשהו השתבש. הדלת נסגרה בטריקה והקולות התעמעמו. הפנו אותו אל הקומה השנייה והוא עלה לשם בלב פועם, מזיע בתוך החליפה. עם כל מדרגה הרגיש שהוא מתקרב לכיבוש של יעד חדש. עוד רגע ייכנס לחדר מלא אנשים והוא יהיה מוכרח לגייס את מארק הישן, שיבוא עם הטריקים ועם השטיקים ויעזור לו להכניע את עצמו.
כשנכנס לשם ישבו כבר חבריו למסע מאחורי שולחנות שסודרו בחצי גורן והמדריכה, אישה צעירה רזה וגבוהה, לבושה בגדים רחבים ממידתה, עמדה על במה קטנה ועיינה בצרור של ניירות. האנשים נעצו בו עיניים. מארק סקר אותם במהירות, היו שם חיוכים קלים וכמה מבטי תמיהה, אבל לרווחתו לא המבט שחשש ממנו. כולם לבשו חולצות קצרות וספורטיביות והוא הרגיש מגוחך ולא-שייך בחליפה ההדורה. עוד זה מה שהיה חסר לו, למשוך תשומת לב.
"מי אתה בבקשה?" נשאה אליו המדריכה את עיניה. פניה, למרות המתח שניסתה להסתיר, היו נאות למדי.
"מארֶק... מרדכי גרינשטיין."
היה לו חם.
"אתה מוזמן לשבת," הראתה על כיסא פנוי.
כל-כך הרבה זוגות עיניים נתלו בו, עקבו אחרי כל תנועה שלו. לפני שהתיישב הסיר את הז'קט ותלה אותו על משענת הכיסא. אחר-כך מיהר והעביר מטפחת על מצחו ועורפו. זה היה לגמרי לא מתאים, לבוא למפגש הזה כמו לנשף, אבל איך יכול היה לדעת? עכשיו הם שואלים את עצמם מי זה העוף המוזר הזה. הוא הרגיש כאילו מארק הישן רימה אותו, או שעבר זמן רב כל-כך, שהעצות שלו כבר מסריחות כמו הנפטלין של החליפה.
לידו ישב בחור צעיר עם משקפיים שהיו קשורים בסרט לעורפו ושערות שנדבקו לראשו. אצבעותיו שיחקו ברצועת השעון שלו. מולו ישבו בני זוג בשנות השלושים לחייהם, נאים ומטופחים, ידיהם שלובות בהפגנתיות על השולחן, פניהם חתומות ואצבעותיהם השלובות כמו כולאות זו את זו. לידם ישבו שתי נשים מבוגרות, דומות מאוד זו לזו, עיניהן תכולות, שערן הלבן גזוז בתספורת קצרה, מחייכות אותו החיוך, חושפות שיניים תותבות.
עוד לפני שהספיק לבחון את שאר היושבים בחדר, השתעלה המדריכה קצרות והביטה בשעון. "מכיוון שכמעט כולם פה, ומכיוון שאין לנו הרבה זמן," אמרה, "אז אני רוצה להתחיל. שמי נאווה רגב ואני מדריכה ותיקה כאן בחברה. ההתמחות שלי היא בעיקר בדרום מזרח אסיה. בשנתיים האחרונות הובלתי לאינדונזיה קבוצות רבות."
משהו במראהָ הגבעולי, בנימת קולה, בטון המבקש להתחפש לסמכותי, הזכירו למארק מישהי מוורשה שהיתה מאוהבת בו. הוא ניסה עכשיו להיזכר בשמה, פֵייגֶה או שֵיינֶה, השם עמד לו על קצה הלשון. הוא פגש אותה בבית-תה. גבוהה ורזה כמו הנאווה הזאת, אבל שחורה כמו צועניה. היתה לה דירת חדר ברחוב קְרוכְמָלְנָה, כששכב אתה שם אפשר היה לשמוע את קולות הילדים והכובסות מהחצר. הרבה אחרי שהלִיבֶּלִיד, שיר האהבה ביניהם נגמר, שלחה לו מכתבים ארוכים מלאי תחינה ותוכחה.
המדריכה תלתה על הקיר מפה גדולה של העולם והצביעה על הארכיפלג שבין הודו לאוסטרליה. "זה יעד המסע שלנו, האיים הקסומים האלה. אנחנו נתחיל את הביקור בבאלי, שהוא המקום הכי מרתק והכי מדהים שיש, אחר-כך נשוט בספינה לאי סָלָוָסִי כדי לראות את אנשי הטוּרַאגָ'ה. הנה זה כאן," הראתה על נקודה כלשהיא. "נחתום את הטיול בביקור באי המרכזי יאווה וכמובן בבירה..." מכיוון הדלת הפתוחה נשמעה נקישה קצרה. בפתח עמדה אישה מבוגרת, גדולה, לבושה שמלת ערב כחולה ובידה ארנק לבן. עכשיו נחו כל המבטים עליה.
"זאת הקבוצה לאינדונזיה?" שאלה כשהיא מחייכת במבוכה.
נאווה נראתה מהססת, "מי את?"
"אני דורה בלום."
"די איחרת."
"אני נורא מצטערת."
"בואי תיכנסי."
"רק שלא תאחר למטוס," אמר מישהו וכמה אנשים צחקו.
האישה הסמיקה קצת ומיהרה לתפוס את מקומה מאחורי שורת השולחנות שמול מארק. לפני שהתיישבה סידרה את השמלה. היא בחנה את האנשים וכשנתקלו עיניה במארק היה נדמה לו שהיא מהנהנת לו לשלום. פניה היו מלאות ועיניה גדולות, חומות ויפות, שערה צבוע אדמדם. מארק חש הקלה, כאילו שמלת הערב שלה והארנק האלגנטי מבטלים את המבוכה שהסבה לו חליפת הפסים.
בשטף הולך וגובר הרצתה המדריכה על התרבות, הגיאוגרפיה וההיסטוריה של אינדונזיה, סיפרה על המקומות שיבקרו בהם והטקסים שישתתפו בהם. מארק ידע כבר את כל זה, ותשומת לבו היתה נתונה לאנשים: הגבר שכל הזמן מעביר יד על קרחתו כדי לבדוק אם משהו חדש צמח שם, שתי הקשישות שמתלחשות, האיש המגודל שמעמיד פני מקשיב אבל ברור שמחשבותיו נתונות למשהו אחר, והאישה שישבה לידו, שנראתה רזה מדי, שערותיה הצבועות בבלונד בהיר בוהקות מדי, ובעיקר היתה צעירה מדי; האישה שמנקה בלשונה את שיניה וכותבת את דברי המדריכה כאילו הם דברי אלוהים חיים – גוט צוּ דַנְקֶן, אף אחד עוד לא קם לטרוף אותו כאן וכנראה זה כבר לא יקרה. הוא שחרר מעט את קשר העניבה, אולי לעת-עתה הוא יכול להירגע. אבל רק לעת-עתה, הרי הוא עתיד לבלות עם החבורה הזאת ימים שלמים. איך מתנהגים היום בחברת אנשים? מה אומרים? עניין החליפה לימד אותו שהכללים שהיו נכונים לפני ארבעים שנה כבר לא תקפים היום. הוא שב וסקר את האנשים, ניסה ללמוד אותם. בכל פעם שנח מבטו על דורה בלום, גילה שגם היא מביטה בו. לחייה היו סמוקות מעט עדיין ומעיניה נשקף מבט טוב. מארק חשב בלבו שהיא נראית אישה נעימה, דומה לגברות האלגנטיות שהיו בוורשה, והוא חזר והידק את קשר העניבה.
לקראת סוף המפגש נתנה המדריכה עצות לגבי המרת מטבע זר וציוד שיש לקחת, והזהירה מהשאננות ומחוסר הדיוק של בני המזרח, ובייחוד מכך שמדובר במדינה מוסלמית. "אנחנו נכנסים לשם עם אישור מיוחד של ממשלת אינדונזיה," הסבירה. "בדרכונים שלכם לא תוטבע חותמת של המדינה כי באופן רשמי אתם לא שם, כך שאני הייתי מעדיפה שאף אחד לא יסתבך בצרות. תהיה לנו בעיה מאוד קשה להסביר למשטרה המקומית מי אנחנו."
כשירדו חברי הקבוצה במדרגות, הם שוחחו ביניהם וניסו לקשור קשרים ראשונים. "אתם נורא דומות," קרא אל זוג הנשים המבוגרות הגבר המגודל כשירד ליד הצעירה שלו, "אתם בטח אחיות."
"אנחנו תאומות," אמרה אחת מהן ושתיהן צחקו צחוק קטן.

"מה אתה אומר על המדריכה שלנו?" פנתה דורה בלום למארק כשכבר היו ברחוב והאנשים התחילו להתפזר.
"היא עושה רושם של בחורה שמכירה את המקום."
"לפני שאני יוצאת לטיול אני תמיד מודאגת מהמדריך. אם המדריך לא שולט בעניינים הכול נהרס."
"אני באמת לא יודע."
"הכי חשוב שהיא תהיה אנושית, אם אתה מבין למה אני מתכוונת."
הוא הנהן במאמץ.
"סליחה על חוסר הנימוס," הושיטה לו את ידה, "אני דורה בלום."
"כן, אני זוכר את שמך," לחץ את ידה וגייס חיוך. "שמי מארק גרינשטיין." מארק הביט בזרועותיה הלבנות וחשב שיש בהן משהו נשי מאוד.
"שמחתי להכיר," חייכה חיוך רחב.
"גם אני," מיהר לומר והרגיש שהוא מתחיל להשתפשף בתפקיד החדש.
"תגיד, אתה פה עם מכונית?" שאלה.
"לא."
"לאיזה כיוון אתה? אולי נוכל להתחלק בטקסי."
"אני הולך ברגל."
"אתה גר פה קרוב?"
"בגבעתיים."
"עד גבעתיים אתה הולך ברגל?" תמהה.
"בשבילי זה שום דבר."
"נו, אז אם יהיו לנו צעדות ארוכות, אני יודעת שאפשר יהיה לסמוך עליך," צחקה.
"אני מקווה שאני אוכל לעזור," ניסה לסיים את השיחה.
"לילה טוב שיהיה לך, מארק גרינשטיין, ואנחנו כבר ניפגש בטיול. אני עכשיו הולכת לתפוס לי טקסי."
"ערב טוב לך."
היא פנתה לדרכה והוא עקב אחריה מתרחקת לאטה במורד הרחוב. אישה לא צעירה, שמנה ויפה.
פתאום רצה ללכת אחריה, לומר לה, גברת בלום, יש כאן בהמשך הרחוב גינה קטנה עם ספסלים מתחת לעצים. לפעמים אפשר לראות שם זוג מבוגר או שניים, אבל בדרך-כלל בשעה כזאת כבר שקט שם, ואם את לא ממהרת, אפשר שנשב לנו שם גם אנחנו חצי שעה, רק ככה בשביל להכיר. אבל המילים שפעם היו מחליקות על לשונו מיאנו לטפס אל גרונו.

גיל אילוטוביץ

גיל אילוטוביץ נולד בכ"ו באב תשכ"ה, 24 באוגוסט 1965. גדל בבני ברק למשפחה חילונית. למד מקרא, חינוך ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. הוא כתב ויצר עשרות תוכנות ומשחקי למידה לילדים, ביניהם את סדרות "גורדי" ו"איתמר" שהפכו לנחלת צאן ברזל בקרב ילדים והורים בישראל ותורגמו ללמעלה משלושים שפות. הוא עומד בראשם של מיזמים טכנולוגיים רבים בתחומי החינוך, העליה והרווחה, ואף קיבל פרסים על פועלו בפיתוח כלים ממוחשבים ללמידה.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/yacfdfbw

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 287 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 47 דק'
אוכלי הגחלים גיל אילוטוביץ

ברמקול נשמעו הודעות בשפות שמָארֶק גרינשטיין לא הכיר, אבל לפי התכונה שאחזה בנוסעים הוא הבין שהם קרבים סוף-סוף ליעדם. אחרי שעות ארוכות של טיסה הוא לא יכול היה להבחין עוד בין מים לשמים ובכל פעם שהביט מהחלון הכול התמזג מול עיניו לכחול אינסופי. עכשיו התגלו במרחק קרעי יבשה שאצבעות ים תכולות פולשות לתוכם ומשהו בו ניעוֹר לקראת המפגש עם הנוף החדש.
ברגע שירד מן המטוס, כמו הוטח בפניו מסך של לחות לוהטת. אור יום עז, פולשני, הציף את האספלט ואת המטוסים שרבצו סביב; את הדרך אל בית הנתיבות עשה כשהוא מאהיל בידו על מצחו. כמה שוטרים כהי שיער, שנראו לו זהים, ממש כמו אטריות במרק, ישבו בג'יפ פתוח, ולרגע עבר בו חשש שהנה הם יקפצו החוצה, יעוטו עליו ויקראו, "הרם ידיים, היכנע!" אבל הם לא הסבו אפילו את מבטם כשעבר על פניהם, עיניהם המלוכסנות בוהות נכחם וכמו אומרות - כאן, בקצה השני של העולם, מארֶק גרינשטיין מעניין אותנו כמו השלג בסיביר.
אולם הכניסה המה מנוסעים, דיילים ושוטרים מקומיים, תאומיהם של היושבים בג'יפ. כולם התרוצצו והוא לא ידע לאן ללכת, עד שראה את המדריכה עומדת ליד פסל עץ גדול שחציו קוף וחציו אדם ומנופפת בידה. אט-אט, כברווזונים תועים, התאספו סביבה חברי הקבוצה. אחרי הטיסה הארוכה נראו כולם סחוטים ובתנועות איטיות פשפשו בתיקים בחיפוש אחר הדרכונים.

מבעד לחלון האוטובוס, בדרך למלון, נדמו בעיניו שדות האורז לביצות רוחשות רע. על האופק סגרו הרים שפלטו מתוכם שיעולי עשן. למרות כל מה שקרא ולמד על האי באלי, נראה לו הנוף לא מציאותי. קבוצת נשים זקנות, פלג גופן העליון חשוף, רכנו על ערֵמות של כביסה בתעלה בצד הדרך. כשחלף האוטובוס על פניהן הזדקפו לרגע, שדיהן תלויים על גופן כשקים ריקים, ומיד שבו למלאכתן. מחזה כזה לא ראה מארֶק מימיו, גם הפרוצות הכי גרועות בוורשה לא העזו להראות ככה את הסחורה.
האוטובוס הזדחל בדרך הראשית שחצתה כפר מאובק, כלב שחור רץ אחרי האוטובוס ונבח כמוכה שיגעון. בפתח אחד הבתים כרע גבר אחד, בחיקו תרנגול, וליטף את כרבולתו כאילו היה גור חתולים או כלבלב. מארק ניסה לקרוא את המבט שנשא אליו האיש – פליאה? השתוממות? - אבל העיניים המלוכסנות היו זרות מכדי להבינן.
כשעצרו בדרך בשוק כפרי, דגדגו את נחיריו ניחוחות של תבלינים חריפים ושל פירות בריח גופרית; אשכולות של בננות כתומות ואדומות התנודדו על קרסים גדולים, רוכל נשא על כתפיו פרי ירוק שגודלו כמחצית גופו וחייך בפה שכנראה חטף פעם סנוקרת רצינית. דוכן הדגים רחש מיני שדונים שהועלו ממעמקי הים, אחדים דמו לנחשים, אחרים לחלזונות ענק, והיה עוד סוג אחד, רב זרועות, שמארק היה בטוח שלא נועד אלא להוכיח שהגיהנום חי וקיים וכי הוא שוכן מתחת לפני הים. בדוכן הסמוך התנופפו בדים בצבעים של בית זונות אוריינטלי, צעקניים מכדי שתוכל העין לשאתם, ופיות האנשים פלטו הגאים מוזרים וקריאות משונות.
רק לעת ערב, מקץ נסיעה ארוכה, הגיעו למלון, ואז רווח לו מעט. הלובי היה מרוצף שיש לבן-אפור, גרמי המדרגות היו מכוסים שטיחים אדומים ובכל פינה עמדו ואזות גדולות עם פרחים – ממש ארמון הצאר. מארֶק לא חדל להתפעל. נערות לבושות שמלות משי הדוקות המדגישות ישבנים עגלגלים ושדיים תַפּוחיים הסתובבו בין האורחים והציעו מיץ קר בכוסות גבוהות, פניהן השחומות רחבות וצורתן כצורת לב, עיניהן כהות, ושערן השחור הסמיך אסוף בפקעת משובצת פרחים ורודים. אף שתווי פניהן היו רחוקים מכל מה שמארק ראה אי-פעם, הן היו יפהפיות והשרו עליו רוגע. היתה לו הרגשה שכאן, בתוך הפאר הזה, הוא נתון בידיים טובות.
בחדר השתהה מול המיטה הרחבה שיכלה להכיל בנקל חמישה אנשים. הוא בדק את המזרן ומלמל לעצמו שאפילו הגראף פוטוצקי, בימיו הטובים, לא זכה לישון במיטה כזאת. אבל בלילה היה קשה לו להירדם, הוא הלך לאיבוד בין הכרים. ולבסוף, כשנרדם, קמו בחלומו פסלי הנחשים המעטרים את מדרגות המלון ולבשו חיים, קשקשי האבן שלהם התלחלחו ועיני הזכוכית מלאו דם. הנה הם זוחלים לאט במסדרונות הארוכים, מרחרחים בלשונם הארסית מתחת לדלתות עד שהם מגיעים אל דלת חדרו. הוא מנסה להימלט אבל גופו כמו ממוסמר למזרן. הנחשים מטפסים על המיטה ונכרכים סביבו. מִיר זֶנֶן גֶקומֶן זִיך אוֹפְּרֶכֶנֶן, באנו לסגור אתך חשבון, הם לוחשים לו.
הוא התעורר בחדר הזר והתכווץ, לרגע חשב שהוא בבית-הכלא, אך מגע הסדינים הרכים וריחו של חומר הניקוי לשטיחים הרגיעו אותו. ראשו התמלא בתמונות הנוף ובני-האדם שראה בדרך למלון, והן נסכו בו איזו תחושה של החמצה: עד שיצא לפנסיה, עבד מארק שלושים ואחת שנה בארכיון התיקים בקופת-חולים של ההסתדרות; הוא חי בגפו, הוצאות גדולות לא היו לו, אך המשכורת היתה תמיד נמוכה והפנסיה זעירה. כדי להירשם לטיול המאורגן פדה תוכנית חיסכון, והחשש שאולי הטיול אינו מתאים לו נתקע כגוש בגרונו.

בכל שנות עבודתו הארוכות היה מארק קם לפני עלות השחר, חובש את המגבעת, ויוצא אל הרחובות כשהם עוד ריקים ושקטים. את הדרך מביתו בשכונת בורוכוב בגבעתיים אל בית-ההסתדרות שברחוב קריניצי ברמת גן עשה תמיד ברגל, איש חסון, רחב כתפיים, שמבטו הכבוש בקרקע משפיף מעט את קומתו הגבוהה. הוא לא נתן את דעתו על מחלקי העיתונים, הלחם והחלב, על נהגי האוטובוס או על הסהרורים שחלומות רעים זרקו אותם מהמיטה, הכיר בעיקר את המדרכות, אבני השפה והמרצפת, ידע את מקומו של כל סדק וכל פתח ביוב.
כשהיה מגיע אל בניין ההסתדרות שהיה שרוי בעלטה עדיין, היה מרים גיליון של "דבר" מן הערֵמה המונחת על המפתן, פותח את הדלת ויורד מיד למרתף הגדול והטחוב, מדליק את האור הצהוב ומכין לעצמו תה חזק. את התה שתה לאט, והאדים מלחלחים את פניו.
אף שכמעט לא היה להם דורש, יכול היה מארק לאתר כל מסמך במבוך המדפים העצום המכיל את התיקים הרפואיים של החברים שהלכו לעולמם. דממה שלטה במקום, מדי פעם בפעם אפשר היה לשמוע את טפיפת רגליו של עכבר, רשרוש של תיקן או שוכן מחשכים אחר. האוויר רבץ שם כבד ורווי אבק, שהתאבך מן התיקים ככל שהעמיק מארק ללכת בין המדפים. על הקיר, זה לצד זה, היו תלויים שעון שמחוגיו הזדחלו בעצלתיים ותמונה של אחות רפואית המניחה אצבע זקורה על פיה בבקשה לשקט. את התמונה מצא יום אחד בכניסה לבניין בין חפצים שנועדו לאשפה. מארק חשב שהאישה יפה ומאחורי האצבע המתרה הציץ חיוך קטן שמצא חן בעיניו; הוא החליט לתלות את התמונה אצלו בארכיון ובכל פעם שהביט בה, באחות היפה המבקשת שקט ובחיוכה הקטן, הרגיש כאילו הם חולקים בדיחה מרה.
בתוך המרתף לא היה אפשר לדעת אם בחוץ זורחת שמש או יורד גשם, אם הדברים מתגלגלים כסדרם מתמול שלשום או שכדור הארץ עומד מלכת. רק העיתון, שהיה קורא בו כל כתבה ומודעה, היה מתווך בינו לבין העולם המשתולל בחוץ. המאמרים על שחיתויות, מחדלים ואוזלת ידה של הממשלה היו מעוררים בו חֵמה. את כל מחממי הכיסאות בכנסת ובחברות הממשלתיות היה זורק לכל הרוחות, ובמקומם מביא מקצוענים שיודעים לנהל עניינים ומציב עליהם פיקוח קפדני. מארק היה פולט אנחה ואומר לעצמו, היו ימים שהוא היה אחד כזה שידו בכול ויד כול בו, מארגן, יוזם ומוביל, אבל מארק ההוא קבור אי-שם תחת הריסותיה של ורשה העיר.
בארכיון שהזמן קפא בו שנים ארוכות, היו עולים בו הרהורים מעורבים בחשבונות נוקבים, ומכים על חזהו באגרופים קמוצים. לעתים היתה מחשבתו נודדת אל הימים האחרים ואל המארק האחר, זה שהיה שם בוורשה. בעיני רוחו ראה את עצמו לבוש חליפה בהירה, בכיס מקטורנו פרח ציפורן צהוב, והוא רוקד לצלילי אקורדיון. הנערה שבזרועותיו תולה בו זוג עיניים גדולות, מימיות, ובשׂער הפשתן החלק שלה מתנוצצת סיכה כסופה. הוא מלטף את עורפה, מעביר אצבע על עורה, צלילי האקורדיון זורמים לתוך איבריו, והוא מוליך אותה לקצב המנגינה, מצמיד אותה אליו, ואט-אט היא נמסה לתוכו והם נעים כאיש אחד. הוא רוכן אליה, לחי נצמדת ללחי ומצווארה עולה ריח טוב, ריח של זיעת אישה מהולה בבושם. לחייו מתלהטות, מארק יודע שהלילה היא תהיה שלו - אבל הערב עוד צעיר, הוא ישתה כוסית ועוד אחת, יצטרף למשחק קלפים ויספר על עלילותיו בשבוע החולף – סוחר בדים שניסה להתחכם ועכשיו הוא שוכב במיטה עם תחבושת על הראש, פקידה שהסתבך אתה ועשתה לו סקנדל. הבחורים סביב השולחן יטפחו על שכמו, יבקשו טובה או איזו פרוטקציה. הנערה תצטרך להתאזר בסבלנות.
הימים ההם נדמו כחלום רחוק, ואולי אכן לא היו אלא חזיון תעתועים; כעת עברו ימים שלמים בלי שיחליף מילה עם נפש חיה. מדי פעם היה יחיאל מהמכולת בא לביתו בערב, אחרי שסגר את החנות, מביא לו את המצרכים שהזמין וקצת חדשות על מה שקורה בשכונה. לפעמים היו מחליפים דעות על המלחמה שהיתה או על זאת שתהיה, מתלוננים על מס הכנסה וביטוח לאומי, אבל יחיאל מיהר תמיד ללכת.
בימים הראשונים לעבודתו בארכיון היה מגיע לבקר אותו מעת לעת בנימין שוסטר, מפקדו האישי בצבא, שלמרות כל מה שקרה זכר לו את חסד ימי הלחימה ברמת הכובש ובלטרון, הפעיל את קשריו במסדרונות ההסתדרות וסידר לו את המשרה הזאת. בביקוריו התעניין איך הוא משתלב ואיזה ידע מקצועי רכש. מארק אמר לו פעם שהוא יכול להיות רגוע, שהמתים של קופת-חולים מזמינים אותו לפעמים לשָבּת, ובשביל לסדר את התיקים על המדף לא צריך לקחת שיעורים אצל הרבי.
במשך הזמן הלכו ביקוריו של שוסטר ופחתו עד שהידלדלו לאין. היחיד ששמר לו אמונים היה דויד כהן השליח, שהיה מופיע אחת לשבוע בארכיון, נושא ארגז ובו תיקים לגניזה. השליח הקודם, איש זקן ומריר, היה פורק את המטען על השולחן והולך לדרכו בלי לומר שלום. והנה ביום הראשון שהופיע דויד, הופתע מארק לגלות איש צעיר וחייכן שהושיט יד לשלום ואף הציג את עצמו בלבביות. בכל פעם שבא היה דויד נשאר לשתות כוס תה ומגלגל שיחה קצרה, מספר על אכזבותיו עם נשים שפגש ועל נערות ששברו את לבו, ומארק יעץ לו כיצד לנהוג ומה לומר. בחלוף השנים השתנו הסיפורים; אחת הנערות היתה לאשתו, והוא סיפר על ילדיו, על המריבות בין הבנים ועל ההישגים של הקטנה בלימודים, ולמארק לא היה עוד מה לתרום לשיחה. לפעמים הפליג וסיפר על חייו במרוקו, על השוק הגדול של מרקש, על מוזגי התה, על בולעי האש ומאלפי הדובים. קולו היה מלא ובטוח ונוכחותו העליזה היתה מגרשת לשעה קלה את דממת המרתף.
אחרי שהיה מסתלק ואתו התיאורים הצבעוניים, ומבטיח לבוא גם בשבוע הבא, כי "את המתים אי אפשר לעצור", היה מארק קורא את השמות על התיקים כדי למצוא מישהו שהכיר מפולין. לפני שסידר את התיק על המדף למנוחת עולם, עיין בהיסטוריה הרפואית, למד את הדיאגנוזות ועבר על הוראות הרופאים. במשך השנים חלפו תחת ידיו רבבות תיקים והוא למד לזהות שגיאות שעשו הרופאים, אבחנות רשלניות, מרשמים ומינונים לא נכונים שהביאו על החולים את קִצם. איזה אידיוט, היה מזדעק, מה, הוא לא ראה שלאישה הזאת אסור לתת אספירין?! הוא גמר לה את הכבד. לזה הייתי שובר את הידיים, מה פתאום הוא שלח את הפציינט לניתוח ריאות? אנטיביוטיקה פשוטה היתה פותרת פה את הבעיה.
רק בשעה מאוחרת, כששוב השתררה חשֵכה ברחובות, הרשה לעצמו לחבוש את המגבעת ולעלות מן המרתף. מעולם לא חזר לדירתו בדרך הקצרה; היה צועד בלי מטרה, גומא ברגליו הארוכות רחובות וכבישים. העיר הלילית זימנה לו בכל פעם מפגשים עם סמטאות, בתים וגינות ציבוריות שלא הכיר. לפעמים היה תוהה איך נראים כל אלה באור יום. מי הזבן שעומד מאחורי הדלפק הריק בחנות הבגדים, מי הלקוחות שבאים, וכיצד הוא משכנע אותם לקנות את החולצות? האם הוא עצמו מלביש את הבובות שנותנות במארק עכשיו מבט חלול, או שיש לו עוזר צעיר שעושה את המלאכה? מי הנשים שמטיילות בצהרי היום בשדרה השוממת שפנסים מטילים אור חיוור על שביליה? בספסל יושבת אולי גברת צעירה עם עגלת ילדים, רגליה משוכלות, ביד אחת היא אוחזת ספר או מגזין וביד שנייה מנענעת את העגלה, יש לה קרסוליים יפים. אישה אחרת, לא כל-כך צעירה, רוכנת אל שיח הוורדים ובזהירות, כדי לא להידקר, תולשת לה פרח, מריחה אותו וממשיכה בדרכה. במשך השנים ראה איך צומחים בתים ושכונות על מגרשים ריקים, איך בניינים נמוכים מעזים פנים ומתנפחים לרבי-קומות, ואיך עיבורי הערים זוחלים זה אל זה, מתערבים ומתחברים לכרך אחד שאין לו לא התחלה ולא סוף.
בתחילה היו האנשים ספונים בבתיהם בערבים והרחובות היו שלו. בחלוף הזמן למדו האנשים לצאת, לבלות בבתי-קפה, ומארק הרגיש כאילו הם פולשים בלי רשות לנחלתו. בלית ברֵרה בנה סביבו בועה אטומה שניתקה אותו מעוברי האורח והשאירה אותו עם המרצפות האפורות וחלונות הראווה המוארים. אליהם היה נושא את מבטו, לפגוש את האופנות והטעמים המתחלפים.
לפעמים היה מגיע עד לרחוב בן יהודה בתל אביב. הכרזות שהיו תלויות שם בחלונות של סוכנויות הנסיעות משכו את לבו. הוא הביט בפסגות המושלגות, באגמים הירוקים ובצריחי המגדלים וחש מין חופש קליל ותוסס מתגנב אל איבריו, מתיר את כבליו. כמה היה רוצה לצאת כמו פעם ולפגוש נשים יפות, לדבר, לצחוק, אפילו לרקוד. אבל אז היתה נוחתת על כתפו יד כבדה, מזהירה: בכל עיר אירופית ובכל כפר עדיין מנשבות רוחות רעות.
ברבות הימים, החליפו כרזות של האמפייר-סטייט-בילדינג את מגדל אייפל, וגשר הזהב את הביג-בן. אחר-כך, רצו האנשים שטעמו הכול את השונה והאקזוטי, וכשפרש לגמלאות החלו להופיע מראות נוף זרים, פני אנשים שתוויהם משונים ותלבושותיהם ססגוניות, והכיתוב הבטיח חוויות מרתקות ומפגשים עם תרבויות נעלמות.

שלוש פעמים קיבל מארק אישור מהנהלת ההסתדרות לדחיית היציאה שלו לפנסיה; כנראה לא היו הרבה קופצים על המשרה הנחשקת. אבל בגיל שבעים ואחת נדחתה בקשתו להארכה נוספת. ביום האחרון לעבודתו, והוא כמעט בן שבעים ושתיים, ירדו למרתף שלו מנהל הארכיון, הפקידים והמזכירות מהקומות העליונות – אנשים שאת רובם לא פגש מעולם, ולא נראה שהוא הפסיד משהו. הנשים היו גסות, לעסו מסטיק והיו מאופרות בטעם רע, ואילו הגברים נראו כאילו הם פוחדים מהן.
מישהי עם תסרוקת גבוהה פנתה אליו, "איך זה שהתחבאת פה כל הזמן ואנחנו לא ידענו שיש פה כזה חתיך?"
"הי רינה, הוא יכול להיות אבא שלך," קרא לעברה אחד הפקידים.
"עדיף תרנגול מנוסה מאפרוח מצייץ," ענתה לו, וכולם צחקו.
הם הביאו עוגיות ובקבוק של יין חמצמץ והמנהל קרא מתוך נאום ממוחזר בשבח חריצותו, נאמנותו והדוגמה שהוא שימש לכל העובדים. המקום היה צר מלהכיל אנשים רבים כל-כך ולמארק התחשק לזרוק את כולם החוצה. פתאום אותו ארכיון שנראה בעיניו גדול ועמוק התכווץ, כאילו התקרבו הקירות זה לזה. אנשים שלחו ידיים לשולחן שלו, מישהי התיישבה בכיסאו, חברתה פתחה מגֵרה ואחד הפקידים נשען על תמונת האחות. עוד מעט יקום מישהו ויצעק, אני מכיר אותך מארק גרינשטיין! סוף-סוף מצאתי אותך!
מרוב מחנק, הוא נטל את שעון היד עם סמל קופת-חולים ואת תעודת ההוקרה, יצא משם בחיפזון ושכח אפילו את המגבעת. הוא עוד הספיק לשמוע שקוראים בשמו מן המדרגות.
הרחוב היה שטוף באור יום בוהק. מארק חש כמי שנמצא באולם חקירות ענק, תחת פנס אכזרי. כל האנשים יכלו לראות את פניו הערומות. הוא כבש את מבטו במדרכה, כיווץ את כתפיו וצעד במהירות, כמעט בריצה, כשהוא מנסה להתעלם מההמון הגודש את רחוב קריניצי. הוא הרגיש שעיניים רעות ננעצות בו, מבטים שואלים ודורשים. האנשים מבקשים ממנו לנקוב בשמו, מנסים להניח עליו יד. פתאום קשתה עליו הנשימה, צריבה החלה לחרוך את חזהו. כשהגיע לביתו התקשה לטפס במדרגות. הוא מיהר למטבח, פתח במשיכה אחת את המגֵרה, אבל שניות ארוכות עברו עד שמצא את משאף הוונטולין ונשכב מיוזע על המיטה. הוא ינק מן המכשיר, ואט-אט פעלה האבקה את פעולתה וריסנה את הצריבה.

אחרי יומיים חזר אל המרתף שלו לקחת את המגבעת, אבל הבחור הצעיר שעבד שם במקומו לא מצא אותה. בחברת אנשים צעירים היה מארק גרינשטיין נינוח, אפילו מבודח. הבחור הזה היה רזה, חיוור, ונראה מבוהל מהמשימה שהוטלה עליו. הוא נבר בתיקים על השולחן בלי לדעת איך למיין אותם וכל הזמן תיקן ויישר את המשקפיים על אפו.
מארק ניסה לשבור את הקרח, התלוצץ ואמר לו שינעל את הדלת אם הוא לא רוצה שהפקידות מלמעלה יאכלו אותו חי, "בי אף אחד לא התעניין, אני הייתי כבר סחורה ישנה, אבל אתה בשר טרי."
הבחור אפילו לא חייך, ורק התלונן שאף אחד בהנהלה לא חשב שצריך לעשות חפיפה ושאל אם יש חשיבות לצבעים של התיקים. מארק אמר שאין כאן חשיבות לכלום, כי בכל השנים שהוא עבד כאן, איש מהנפטרים לא בא לבקש הפניה לרופא מומחה או תור לצילום רנטגן.

עם הפרישה המיר את הטיולים של סוף הלילה בצעדה ברחובות, ואת המרתף של ההסתדרות בספרייה העירונית שברחוב חיבת ציון ברמת גן. מארק היה בא לשם בשעות הבוקר המוקדמות ומסתלק רק כאשר היה אב הבית היה מקשקש במפתחותיו. הוא מצא לו שם פינה מאחורי המדפים של ספרי העיון בחקר המקרא. את היום היה מתחיל בקריאת עיתונים וכתבי-עת. אחר-כך היה מניח את העיתונים בצד ועורם על השולחן חומות גבוהות של ספרי היסטוריה ואנציקלופדיות ושוקע בקריאה על ארצות רחוקות, על שבטים נסתרים ושפות נדירות - עולם שלם שיש לו חשבונות ופרעונות ואפילו טירוף משלו, ובלי שלמארק גרינשטיין יהיה בזה חלק.

ארבע שנים אחר-כך, ואחרי שכבר טיפס בעיני רוחו ובעזרת הספרים על כל הרכסים, צלל לכל המעמקים וחקר את יערות העד, קיבל מכתב מהבנק המודיע לו על מועד פדיונה הקרב של תוכנית חיסכון ישנה. סכום הכסף שהצטבר שם במשך השנים לא היה גדול, אבל די היה בו לממש חלום ישן.
מארק ידע כבר שככל שהפקיד ערמומי יותר, כך הוא מטפס בבנק בסולם הדרגות, והפקיד שהזמין אותו לשיחה בסניף ואף הציע לו כוס תה, ניסה לפתות אותו בתנאי ריבית מועדפים. האיש היה לא-צעיר ומיומן למדי בזריעת ספקות וחששות בלב לקוחות קשישים, וכיד הדמיון הטובה עליו הפליג ותיאר את יום הסגריר האורב, ושיבץ בתיאור מיני מחלות קשות ותקופות אשפוז ממושכות. הוא חזר כמה פעמים על המילים "עזרה סיעודית" ו"תמיכה לעת זקנה". למארק התחשק לתפוס אותו בצווארו רק כדי להוכיח לו ולעצמו שיום הסגריר של מארק רחוק עדיין ואילו זה של הפקיד הנה בא.
הוא רצה לנסוע ולהרגיש, ולו לזמן-מה, חופשי, ושום פקיד, ערמומי ככל שיהיה, לא יתערב לו בתוכניות.
מארק נכנס אל סוכנות הנסיעות של "החברה הגיאוגרפית" ברחוב בן יהודה וביקש לראות את הבְּרוֹשוּר. לצעירה שישבה מולו היה חזה גדול שבלט מגופייה אדומה והיא הציעה לו רשימה שלמה של טיולים מאורגנים בדרגות שונות של תנאים המיועדים ל"גיל הזהב".
"מה פירוש 'גיל הזהב'?" שאל.
"אנשים מבוגרים, אחרי פנסיה," אמרה.
"בשבילי זה לא בא בחשבון. אני לא יוצא לשום טיול עם אַלטֶה קַקֶרְס."
היא ניסתה לחייך והוא ביקש שתמצא טיול לארץ רחוקה, בלתי-מוכרת. שעה ארוכה עיינו במסלולים השונים - הודו, סין, תאילנד, פרו, בוליביה. בעלון של אינדונזיה, לצד תמונת אישה שלראשה מגדל של פירות ופרחים, הופתע לראות דגל בצבעי אדום-לבן.
"זה הדגל של פולין," נקש באצבעו על הנייר.
"לא יכול להיות. מה הקשר?" התפלאה.
"תבדקי," התעקש.
היא פתחה את החוברת של מזרח אירופה. "דומה אבל לא זהה," חייכה כמנצחת כשהגיעה לדף המתאר טיול שורשים בעיירות ובמחנות ההשמדה. "זה אותם הצבעים, אבל הפוך."
"אם זה הפוך מפולין, זה טוב. לשם אני נוסע."
"אינדונזיה זה מקום מופלא ולא נודע," עודדה אותו. "היא נפתחה לא מזמן למטייל הישראלי ובינתיים לא הרבה נוסעים לשם."
אחרי שבירר את כל הפרטים וניסה להתמקח קצת על המחיר, נתן צ'ק מקדמה כדי להבטיח את מקומו. הבחורה הודיעה לו שבעוד שבועיים יתקיים מפגש הכנה עם המדריכה ועם שאר המשתתפים בטיול, ומארק יצא משם בתחושה של עכבר שזכה סוף-סוף לנעוץ שיניים בגבינה - רגע קט לפני שדלת המלכודת תיסגר עליו... מזמן השתוקק לנסוע אל מקום רחוק, להשתחרר מהחששות הרודפים, והנה עוד לא נסע וכבר קמות עליו החרדות – מה יהיה אם מישהו במפגש יזהה אותו? האם יסתלק ויוותר על הכול?

מארק מצא בספרייה שפע של מידע על אינדונזיה וגם ספר ישן עם תמונות בשחור-לבן שבהן נראו מקדשי אבן צומחים מתוך יערות-עד אפופי ערפל. היו שם לטאות ענק שנדמו כשרידים מעידן הדינוזאורים, דייגים שחתרו בסירות עץ צרות, ילידים ובני שבטים שונים לבושים מחצלות ועטויי נוצות וצדפים. בלילות התערבלו חלומותיו. מאחורי גדרות התיל הופיעו שדות אורז וים, רכבות באו והלכו, כלבים נבחו, מגלבים שרקו, האנשים שהורדו מהקרונות היו מלוכסני עיניים אבל צרחו ובכו ביידיש. הוא התעורר אל החושך, הלך בכבדות אל המטבח, הוציא מהארון בקבוק קוניאק 777, מזג לכוסית והערה את הנוזל אל גרונו בלגימה. באיבריו פשטה אש חורכת-מחשבות.

לפני המפגש עם הקבוצה, התקשר לסוכנות הנסיעות כדי לקבל את שמות הנוסעים וגיליהם. הפקידה - הוא שיער שהיתה זאת בעלת החזה הגדול - אמרה לו שבשלב זה המידע חסוי וממילא בערב הוא יפגוש את כולם. מארק לא ויתר, הרים את קולו ודרש שיחזירו לו את המקדמה. הפקידה התרצתה אבל הסכימה למסור רק את הגילים.
הרשימה היתה מגוּונת, הרוב היו בשנות החמישים לחייהם, כמה פנסיונרים, זוג צעיר, שניהם בני שלושים ושלוש, ואפילו בחור בן עשרים ושבע שמארק תהה מה הוא עושה בחבורה הזאת. מארק גילה שהוא הקשיש מכולם, אך העובדה הזאת לא הטרידה אותו. למרות שבעים ושש שנותיו, הוא היה מסוגל לצעוד מרחקים ארוכים ועל קשיי הנשימה שתקפו אותו התגבר בעזרת המשאף. הוא היה גבוה וחזק ושערו העבות שהאפיר הקליש אך מעט. כשהיה צעיר, לא היה בוורשה איש שיכול להביסו בהורדת ידיים. מארק האמין שגם היום יוכל לגבור על צעירים ממנו. מה שהטריד אותו היו הפנסיונרים. הוא ידע שהסיכוי שיפגוש מישהו מעברו קלוש, אך חששותיו לא היו קשורים להסתברות ולהיגיון, אלא למשהו אחר, שחור, שישב לו על החזה ולא למד אף פעם חשבון.
כל היום נאבק בעצמו, התלבט אם ללכת או לא. כשהגיעה השעה לצאת, לבו התרוצץ בחזהו כמו ארנב מבוהל.
הוא לא אהב את מארק הזה, ההססן; הוא בוודאי לא היה שורד בכל אותם מקומות ששם נדרשו ממנו בכל יום תעוזה ותושייה. רק המאורעות והשנים דרדרו אותו אל הרפיון שבו הוא נתון. לפעמים תקף אותו הרצון לעקור בכוח את מארק הזה מתוכו, לתפוס אותו בגרונו ולצעוק, מי אתה שהשתלטת עלי, לך לכל הרוחות, עלוב נפש! ואולי הגיע באמת הזמן להרים את הראש מתוך הדְרֶק שהוא שקוע בו ולצאת, ולו רק כדי שכאשר תגיע שעתו, יוכל לבוא אל העולם הבא עם טעם אחר מלבד הטעם של הדְרֶק בפה. אילו יכול, היה נוסע לבדו, אבל מארק מעולם לא טס במטוס, הוא לא יודע את השפה, וברור היה לו שלא יוכל למצוא את דרכו.
הוא נעמד מול הראי במקלחת, ואף-על-פי שהתגלח בבוקר, העביר שוב את התער על פניו. ידו רעדה קלות והוא נחתך. "פְּשָקְרֶב חולירע," פלט כאשר מי הקולון שהזליף צרבו את החתך. הוא מרח את שערותיו בבריליינטין ומשך אותן לאחור. שלוש פעמים סיבן ושפשף את ידיו. לבש חולצה לבנה ואת החליפה הכהה עם הפסים הדקים למרות ריח הנפטלין הקל שנדף ממנה, וקשר לצווארו עניבה שחורה שמצא במגרת הארון ולא זכר איך התגלגלה לשם.
ליד הדלת קיפל ממחטה משובצת ושם בכיס מכנסיו, אחר-כך בחן את דמותו במראה. פניו היו חלקות, שערותיו שמרו על משהו מגונן הכהה ובעיניו התכולות, אף שהעכירו מעט, עדיין נשמר משהו מהבוהק של פעם – הוא היה גבר מרשים. הנה מציץ מתוכו מארק הישן, זה שאהב להתלבש יפה, וידע גם לעשות את הרושם הנכון. הוא נאנח אל בבואתו, בזבוז כזה של חיים...
כשעמד כבר על סף הדלת, החריד צלצול טלפון את הבית, מהדהד בין הקירות. הוא ניגש לענות, ומצדו השני של הקו עמדה, כרגיל, דממה כבדה. הצלצול, השקט... תמיד זה קורה כשהוא רוצה לצאת מהבית, כאילו מישהו צופה בו ומבקש לעכב אותו. רגע ארוך הצמיד את השפופרת אל אוזנו, ניסה לקלוט קולות או רחשים, כלום. מי זה המנוּול, ומה הוא רוצה? נקישת ניתוק נשמעה ולאחריה צליל החיוג הצורם. מארק הטיח את השפופרת בכן ולגם כוסית קוניאק במטבח לפני שיצא.

בדרך חשב על האנשים שיפגוש. מה הם יאמרו זה לזה? האם תהיה שם היכרות אישית, האם יציגו כל אחד ואחד, או שמישהו יקרא שמות? מה יקרה אם יידרש לספר על עצמו, מה יאמר ואיך זה ייראה אם יחליט לשתוק?
המפגש התקיים בבניין בתל אביב שמארק זכר שהיה פעם בית-ספר תיכון, עכשיו שכנו שם משרדי ההנהלה של “החברה הגיאוגרפית”, וגדר האבן והכתלים האפורים נצבעו צהוב. למרות השעה המאוחרת, המשרדים שקקו חיים. העובדים שעברו במסדרונות ובחיקם דפים וחוברות, לבשו גופיות, מכנסיים רחבים ונעלו סנדלים צבעוניים. הפקידות פטפטו בטלפון והמליצו על מסעות וציוד שצריך לקחת. מאחד החדרים נשמע מישהו צועק באנגלית. מארק לא הבין מה הוא צועק, אבל היה ברור שמשהו השתבש. הדלת נסגרה בטריקה והקולות התעמעמו. הפנו אותו אל הקומה השנייה והוא עלה לשם בלב פועם, מזיע בתוך החליפה. עם כל מדרגה הרגיש שהוא מתקרב לכיבוש של יעד חדש. עוד רגע ייכנס לחדר מלא אנשים והוא יהיה מוכרח לגייס את מארק הישן, שיבוא עם הטריקים ועם השטיקים ויעזור לו להכניע את עצמו.
כשנכנס לשם ישבו כבר חבריו למסע מאחורי שולחנות שסודרו בחצי גורן והמדריכה, אישה צעירה רזה וגבוהה, לבושה בגדים רחבים ממידתה, עמדה על במה קטנה ועיינה בצרור של ניירות. האנשים נעצו בו עיניים. מארק סקר אותם במהירות, היו שם חיוכים קלים וכמה מבטי תמיהה, אבל לרווחתו לא המבט שחשש ממנו. כולם לבשו חולצות קצרות וספורטיביות והוא הרגיש מגוחך ולא-שייך בחליפה ההדורה. עוד זה מה שהיה חסר לו, למשוך תשומת לב.
"מי אתה בבקשה?" נשאה אליו המדריכה את עיניה. פניה, למרות המתח שניסתה להסתיר, היו נאות למדי.
"מארֶק... מרדכי גרינשטיין."
היה לו חם.
"אתה מוזמן לשבת," הראתה על כיסא פנוי.
כל-כך הרבה זוגות עיניים נתלו בו, עקבו אחרי כל תנועה שלו. לפני שהתיישב הסיר את הז'קט ותלה אותו על משענת הכיסא. אחר-כך מיהר והעביר מטפחת על מצחו ועורפו. זה היה לגמרי לא מתאים, לבוא למפגש הזה כמו לנשף, אבל איך יכול היה לדעת? עכשיו הם שואלים את עצמם מי זה העוף המוזר הזה. הוא הרגיש כאילו מארק הישן רימה אותו, או שעבר זמן רב כל-כך, שהעצות שלו כבר מסריחות כמו הנפטלין של החליפה.
לידו ישב בחור צעיר עם משקפיים שהיו קשורים בסרט לעורפו ושערות שנדבקו לראשו. אצבעותיו שיחקו ברצועת השעון שלו. מולו ישבו בני זוג בשנות השלושים לחייהם, נאים ומטופחים, ידיהם שלובות בהפגנתיות על השולחן, פניהם חתומות ואצבעותיהם השלובות כמו כולאות זו את זו. לידם ישבו שתי נשים מבוגרות, דומות מאוד זו לזו, עיניהן תכולות, שערן הלבן גזוז בתספורת קצרה, מחייכות אותו החיוך, חושפות שיניים תותבות.
עוד לפני שהספיק לבחון את שאר היושבים בחדר, השתעלה המדריכה קצרות והביטה בשעון. "מכיוון שכמעט כולם פה, ומכיוון שאין לנו הרבה זמן," אמרה, "אז אני רוצה להתחיל. שמי נאווה רגב ואני מדריכה ותיקה כאן בחברה. ההתמחות שלי היא בעיקר בדרום מזרח אסיה. בשנתיים האחרונות הובלתי לאינדונזיה קבוצות רבות."
משהו במראהָ הגבעולי, בנימת קולה, בטון המבקש להתחפש לסמכותי, הזכירו למארק מישהי מוורשה שהיתה מאוהבת בו. הוא ניסה עכשיו להיזכר בשמה, פֵייגֶה או שֵיינֶה, השם עמד לו על קצה הלשון. הוא פגש אותה בבית-תה. גבוהה ורזה כמו הנאווה הזאת, אבל שחורה כמו צועניה. היתה לה דירת חדר ברחוב קְרוכְמָלְנָה, כששכב אתה שם אפשר היה לשמוע את קולות הילדים והכובסות מהחצר. הרבה אחרי שהלִיבֶּלִיד, שיר האהבה ביניהם נגמר, שלחה לו מכתבים ארוכים מלאי תחינה ותוכחה.
המדריכה תלתה על הקיר מפה גדולה של העולם והצביעה על הארכיפלג שבין הודו לאוסטרליה. "זה יעד המסע שלנו, האיים הקסומים האלה. אנחנו נתחיל את הביקור בבאלי, שהוא המקום הכי מרתק והכי מדהים שיש, אחר-כך נשוט בספינה לאי סָלָוָסִי כדי לראות את אנשי הטוּרַאגָ'ה. הנה זה כאן," הראתה על נקודה כלשהיא. "נחתום את הטיול בביקור באי המרכזי יאווה וכמובן בבירה..." מכיוון הדלת הפתוחה נשמעה נקישה קצרה. בפתח עמדה אישה מבוגרת, גדולה, לבושה שמלת ערב כחולה ובידה ארנק לבן. עכשיו נחו כל המבטים עליה.
"זאת הקבוצה לאינדונזיה?" שאלה כשהיא מחייכת במבוכה.
נאווה נראתה מהססת, "מי את?"
"אני דורה בלום."
"די איחרת."
"אני נורא מצטערת."
"בואי תיכנסי."
"רק שלא תאחר למטוס," אמר מישהו וכמה אנשים צחקו.
האישה הסמיקה קצת ומיהרה לתפוס את מקומה מאחורי שורת השולחנות שמול מארק. לפני שהתיישבה סידרה את השמלה. היא בחנה את האנשים וכשנתקלו עיניה במארק היה נדמה לו שהיא מהנהנת לו לשלום. פניה היו מלאות ועיניה גדולות, חומות ויפות, שערה צבוע אדמדם. מארק חש הקלה, כאילו שמלת הערב שלה והארנק האלגנטי מבטלים את המבוכה שהסבה לו חליפת הפסים.
בשטף הולך וגובר הרצתה המדריכה על התרבות, הגיאוגרפיה וההיסטוריה של אינדונזיה, סיפרה על המקומות שיבקרו בהם והטקסים שישתתפו בהם. מארק ידע כבר את כל זה, ותשומת לבו היתה נתונה לאנשים: הגבר שכל הזמן מעביר יד על קרחתו כדי לבדוק אם משהו חדש צמח שם, שתי הקשישות שמתלחשות, האיש המגודל שמעמיד פני מקשיב אבל ברור שמחשבותיו נתונות למשהו אחר, והאישה שישבה לידו, שנראתה רזה מדי, שערותיה הצבועות בבלונד בהיר בוהקות מדי, ובעיקר היתה צעירה מדי; האישה שמנקה בלשונה את שיניה וכותבת את דברי המדריכה כאילו הם דברי אלוהים חיים – גוט צוּ דַנְקֶן, אף אחד עוד לא קם לטרוף אותו כאן וכנראה זה כבר לא יקרה. הוא שחרר מעט את קשר העניבה, אולי לעת-עתה הוא יכול להירגע. אבל רק לעת-עתה, הרי הוא עתיד לבלות עם החבורה הזאת ימים שלמים. איך מתנהגים היום בחברת אנשים? מה אומרים? עניין החליפה לימד אותו שהכללים שהיו נכונים לפני ארבעים שנה כבר לא תקפים היום. הוא שב וסקר את האנשים, ניסה ללמוד אותם. בכל פעם שנח מבטו על דורה בלום, גילה שגם היא מביטה בו. לחייה היו סמוקות מעט עדיין ומעיניה נשקף מבט טוב. מארק חשב בלבו שהיא נראית אישה נעימה, דומה לגברות האלגנטיות שהיו בוורשה, והוא חזר והידק את קשר העניבה.
לקראת סוף המפגש נתנה המדריכה עצות לגבי המרת מטבע זר וציוד שיש לקחת, והזהירה מהשאננות ומחוסר הדיוק של בני המזרח, ובייחוד מכך שמדובר במדינה מוסלמית. "אנחנו נכנסים לשם עם אישור מיוחד של ממשלת אינדונזיה," הסבירה. "בדרכונים שלכם לא תוטבע חותמת של המדינה כי באופן רשמי אתם לא שם, כך שאני הייתי מעדיפה שאף אחד לא יסתבך בצרות. תהיה לנו בעיה מאוד קשה להסביר למשטרה המקומית מי אנחנו."
כשירדו חברי הקבוצה במדרגות, הם שוחחו ביניהם וניסו לקשור קשרים ראשונים. "אתם נורא דומות," קרא אל זוג הנשים המבוגרות הגבר המגודל כשירד ליד הצעירה שלו, "אתם בטח אחיות."
"אנחנו תאומות," אמרה אחת מהן ושתיהן צחקו צחוק קטן.

"מה אתה אומר על המדריכה שלנו?" פנתה דורה בלום למארק כשכבר היו ברחוב והאנשים התחילו להתפזר.
"היא עושה רושם של בחורה שמכירה את המקום."
"לפני שאני יוצאת לטיול אני תמיד מודאגת מהמדריך. אם המדריך לא שולט בעניינים הכול נהרס."
"אני באמת לא יודע."
"הכי חשוב שהיא תהיה אנושית, אם אתה מבין למה אני מתכוונת."
הוא הנהן במאמץ.
"סליחה על חוסר הנימוס," הושיטה לו את ידה, "אני דורה בלום."
"כן, אני זוכר את שמך," לחץ את ידה וגייס חיוך. "שמי מארק גרינשטיין." מארק הביט בזרועותיה הלבנות וחשב שיש בהן משהו נשי מאוד.
"שמחתי להכיר," חייכה חיוך רחב.
"גם אני," מיהר לומר והרגיש שהוא מתחיל להשתפשף בתפקיד החדש.
"תגיד, אתה פה עם מכונית?" שאלה.
"לא."
"לאיזה כיוון אתה? אולי נוכל להתחלק בטקסי."
"אני הולך ברגל."
"אתה גר פה קרוב?"
"בגבעתיים."
"עד גבעתיים אתה הולך ברגל?" תמהה.
"בשבילי זה שום דבר."
"נו, אז אם יהיו לנו צעדות ארוכות, אני יודעת שאפשר יהיה לסמוך עליך," צחקה.
"אני מקווה שאני אוכל לעזור," ניסה לסיים את השיחה.
"לילה טוב שיהיה לך, מארק גרינשטיין, ואנחנו כבר ניפגש בטיול. אני עכשיו הולכת לתפוס לי טקסי."
"ערב טוב לך."
היא פנתה לדרכה והוא עקב אחריה מתרחקת לאטה במורד הרחוב. אישה לא צעירה, שמנה ויפה.
פתאום רצה ללכת אחריה, לומר לה, גברת בלום, יש כאן בהמשך הרחוב גינה קטנה עם ספסלים מתחת לעצים. לפעמים אפשר לראות שם זוג מבוגר או שניים, אבל בדרך-כלל בשעה כזאת כבר שקט שם, ואם את לא ממהרת, אפשר שנשב לנו שם גם אנחנו חצי שעה, רק ככה בשביל להכיר. אבל המילים שפעם היו מחליקות על לשונו מיאנו לטפס אל גרונו.