אדוני הבוס

פרק 1

אוליאנה

המזכירה יצאה מהמשרד והניחה לגבר בשנות הארבעים לחייו לחלוף על פניה. זה היה המועמד החמישי ברציפות שיוצא משם שפוף ובמבט מושפל.

"הבא בתור," היא אמרה במבט קפוא ללא רגש. היא הייתה אישה בלונדינית יפה, גבוהה ורזה בחליפת מכנסיים אפורה, חולצה עם צווארון גבוה ותסרוקת קפדנית. היא הביטה במועמדים הנותרים במבט אדיש וחזרה פנימה, משאירה את הדלת פתוחה למחצה. קמתי מהכיסא והלכתי לעבר חדר העינויים, כך קראתי לחדר שבו נערכו הראיונות. כל המרואיינים לפניי נכנסו לשם עם ניצוץ בעיניים ויצאו מושפלי מבט.

"הציגי את עצמך." הקול היה שייך לאישה אחרת.

במשרד היו שלושה אנשים. המזכירה הבלונדינית, שכעת ישבה ליד שולחן המחשב והקלידה במחשב הנייד. האישה שפנתה אליי, שישבה על כורסת עור ושיערתי שהיא בשנות הארבעים לחייה — אישה מטופחת, עם מניקור יפהפה, איפור מושלם ושיער אסוף. גם היא הייתה לבושה בחליפת מכנסיים. היא החזיקה מחברת ועיפרון בידה והסתכלה עליי במבט בוחן. חיכיתי שהריאיון יתחיל. היא התחילה עם שאלות סטנדרטיות — כאילו לא עברה על קורות החיים שלי.

והאדם השלישי במשרד היה גבר. הוא היה לבוש בחליפת עסקים, שערו קצר, לחייו מגולחות בצורה מושלמת והוא הרכיב משקפיים. הוא קרא עיתון, נשען על הקיר ליד החלון והתעלם ממני לחלוטין. מאבטח, החלטתי, מעבירה את תשומת ליבי לאישה שמולי. אז היא הבוסית.

"אוליאנה ריבקינה," חייכתי מעט, סידרתי את המשקפיים שלי והתחלתי בנאום ששיננתי לפני כן פעמים רבות מול המראה בבית.

"יש לי תואר במשפטים, סיימתי בהצטיינות. עבדתי במשך שנה במחלקה החוזית של תאגיד קורשונוב. התפטרתי לפני שלושה ימים ואני מעוניינת להתחיל לעבוד פה. הסיבה לפיטורים היא הרצון לבחון את עצמי במקצוע חדש. אני אחראית, עומדת בלחצים ו..."

"את רק בת עשרים ושלוש," האישה קטעה אותי בעודה רושמת דבר מה במחברת שלה, "ומתוכן עבדת רק שנה. מאיפה הביטחון עצמי המופרז הזה?" היא הביטה בי במבט ספקני.

לעזאזל! דמיינתי את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים, ובכל זאת נלחצתי מעט. אסור לי להפגין חולשה. חייכתי אליה ועניתי ברוגע.

"לא מדובר בביטחון עצמי מופרז. כל מה שמניתי זה עובדה."

וזו הייתה האמת. אומנם עבדתי רק שנה בתאגיד קורשונוב, אבל כולם יודעים שכל שנה במקום העבודה הזה היא כמו שלוש שנים. כמה דברים הספקתי לראות וללמוד שם בזמן הזה. אז שום דבר כבר לא יכול להפחיד אותי, לא שעות נוספות, לא מס הכנסה, לא חוזים עם מאות סעיפים. גם לא שיקרתי לגבי יכולת עמידה בלחצים. לגבי לחץ, זה כבר סיפור אחר ובשביל זה יש כדורי הרגעה טבעיים. אהבתי את העבודה הקודמת שלי, אבל הבנתי שהתקדמות בסולם הקריירה בלתי אפשרית שם. כל התפקידים המכובדים תפוסים על ידי ותיקים, ואף אחד לא יפנה לי את מקומו. אז החלטתי למצוא משהו חדש, מעניין ומאתגר יותר. נרשמתי לכמה אתרים לחיפוש עבודה ושלחתי קורות חיים, אבל לא הייתי לחוצה למצוא עבודה מהר. רציתי לנוח כמה שבועות, אבל אז התקשרו אליי והזמינו אותי לראיון עבודה לתפקיד העוזרת הצמודה של סוכנו האישי של מקס סטאר.

"את מאורסת?" האישה פנתה אליי שוב. בגלל ההרגל המעצבן שלה לרשום בלי סוף הערות במחברת, הדבקתי לה בראשי את הכינוי 'כריש עיפרון'.

"לא, אין לי חתן."

"סבתא חולה שזקוקה לטיפול מתמיד?" היא התעקשה. הרמתי גבה כשהיא קפצה משאלות על חתן לקרובי משפחה חולים.

"לא. אף אחד לא מחכה לי או תלוי בי. אפילו לא חתול," עניתי ברוגע. לאחר מחשבה מסוימת הוספתי, "אבל אם איעלם לגמרי, ההורים שלי ייכנסו לפאניקה. אז לא כדאי לכם לרצוח אותי ולמכור את האיברים שלי."

שלושה זוגות עיניים הביטו בי לפתע באי־הבנה, אפילו המאבטח עזב את העיתון ובהה בי.

"סתם צחקתי. זו הייתה בדיחה." רשמתי בראשי באותיות מודגשות לענות בהמשך רק על השאלות ששואלים אותי ולא לסטות מהן, הם לא מבינים בדיחות.

"יש לך הרגלים רעים?" הכריש צמצמה את עיניה והמשיכה להפגיז אותי בשאלות.

"לא."

"תחביבים?"

"העבודה האהובה שלי היא כל מה שאני צריכה, אני מקדישה לה את כל זמני."

"חובות בבנקים? הלוואות? משכנתא?"

"שום דבר כזה."

"את גרה בדירה שכורה?"

"לא, בדירה בבעלותי. קיבלתי אותה בירושה מסבתא שלי."

"כמה שפות את יודעת חוץ מרוסית?"

"שתיים," שיקרתי ללא נקיפות מצפון. ידעתי לדבר אנגלית בצורה מושלמת וצרפתית בליווי מילון ותנועות ידיים במקרה הצורך.

"הישגים אתלטיים?"

"מעולם לא איחרתי לעבודה." למראה פניה ההמומות של הכריש הסברתי, "ארבעים דקות במטרו ומשם כמעט קילומטר ברגל. האם זה לא נחשב הישגים אתלטיים?"

היא נאנחה בכבדות, עיקלה את שפתיה כלפי מטה בצורת קשת ואז נאנחה פעם נוספת.

"יש לך רישיון נהיגה?"

"כן. יש, אבל ברכבת התחתית הרבה יותר נוח, אם את שואלת."

"ברור," היא נאנחה שוב. קולה נשמע מתוסכל כל כך, כאילו היא מוסרת לי אבחנה חשוכת מרפא. "אסביר לך כמה דברים. כמובן, בתנאי שתתקבלי לעבודה, תצטרכי לחתום על חוזה שבו אנו נאשר את שעות העבודה הלא שגרתיות שלך, את נכונותך לטוס לכל מקום בעולם עם המעסיק שלך וסעיפים נוספים."

"זה דומה מאוד לעבודה הקודמת שלי, רק שהמשכורת שאתם מציעים גבוהה יותר. אני אוהבת לטוס, ואני רגילה לישון מעט שעות."

הכריש הרימה את גבותיה, שמרה על שתיקה והעבירה מבט שואל ולא מרוצה אל המאבטח, ששוב קרא עיתון.

"אלכסנדר מלקין, מה דעתך על המועמדת הזו?"

המאבטח קיפל את העיתון לארבעה חלקים, הוריד את משקפיו והסתכל עליי. באותו רגע הבנתי שטעיתי. ככה לא מסתכלים מאבטחים, רק מעסיקים. איך פישלתי ולא קלטתי מי הבוס כאן!

הגב זקוף מדי, ההליכה בטוחה מדי, אבל הדבר העיקרי, כמובן, הוא המבט בעיניים האפורות הכהות המכוונות אליי — מבט חודר, מהפנט ובוחן.

הסוכן של מקס סטאר — כוכב קולנוע רוסי ולאחרונה גם עולמי, ניגש ומשך מעט לאחור את הצווארון של שמלת סוודר הקשמיר שלי.

"אני לא רוצה לראות אותך שוב בלבוש כזה," הוא אמר בשקט. התקבלתי לעבודה? הוא יהיה הבוס שלי?

"יש לכם קוד לבוש מסוים?" הסתכלתי לעבר המזכירה ואל הכריש. לשמחתי דיברתי בקול רגוע. "תנחו אותי איך עליי להתלבש ואני בהחלט אתקן את זה." הבחנתי בהנהון קל של הכריש, ככל הנראה סימן לאישור.

"רגינה, תסבירי לה את כל מה שהיא אמורה לדעת," אלכסנדר מלקין נופף במשקפיו לכיווני, נאנח וחלף על פניי בדרכו לצאת מהמשרד.

"סבטלנה, תפזרי את הקהל, תגידי להם שאיישנו את המשרה ושאם יהיה לנו צורך את תתקשרי ותזמיני אותם לריאיון נוסף." המזכירה זינקה מכיסאה ורצה אחרי הבוס.

"ובכן, נלך. אנחנו מקבלים אותך לתקופת ניסיון. המסמכים שלך איתך?" אמרה רגינה, האישה שחשבתי שהיא הבוסית, בזמן שהיא קמה מהכורסה.

הנהנתי וסימנתי לעבר התיק שהחזקתי בידי, עדיין לא מאמינה שהתקבלתי לעבודה. לא ציפיתי שמייד יעסיקו אותי. ככל הנראה ההלם עדיין הופיע על הפנים שלי, כי הכריש פתאום חייכה.

"את מועמדת מספר עשרים ושבע בשלושת הימים האלו. חשבתי שאנחנו הולכים לסבול עוד כמה ימים של ראיונות עבודה, אבל לא, כנראה אלכסנדר מלקין ראה בך דבר מה, אז תשמרי על המזל שלך." חייכתי באושר, סידרתי את השמלה וחשבתי לעצמי שאולי בכל זאת לבשתי אותה לא לחינם, אבל אז רגינה הוסיפה, "בלבוש הזה אל תופיעי יותר בעבודה, הוא יפטר אותך מייד. בשבילו, כל העובדים הם יצורים חסרי מין, אז אל תחשבי על שום מצבים רומנטיים פה. תעריכי את זמנך ואת זמננו, אוליאנה. המשכורת ממש טובה, ואת תקבלי ניסיון כזה שתוכלי במהלך הזמן לפתוח סוכנות משלך... אם תצליחי להחזיק מעמד כאן, כמובן."

הגעתי הביתה כמו על כנפי חלום. אני לא יודעת מה בדיוק משך אליי את מלקין, אבל האושר שלי היה בשיאו. רציתי לחגוג את התפקיד החדש שלי, אבל דבר ראשון, לא היה לי עם מי, ודבר שני, לא היה לי זמן. עוד באותו היום הייתי צריכה לערוך סידורים רבים, לקנות לעצמי כמה חליפות מתאימות — חליפות מכנסיים מכופתרות עד הצוואר ובגוונים אפורים. הייתי צריכה לבחור בקפדנות אפילו את הנעליים, ושיהיו ללא עקבים, שכן הבוס אסר על נעלי עקב.

למחרת בבוקר הלכתי למרפאה פרטית שבה הייתי צריכה לעשות בדיקות דם ולעבור בדיקה אצל רופאים מומחים, כחלק מתהליך הקבלה שלי לעבודה. עד הצהריים כבר הייתי מותשת נפשית ופיזית, אבל התאפסתי על עצמי ונסעתי למכון יופי, שם טיפלו בשערי ובמראה הכללי שלי. יצאתי משם בשיער מבריק, גבות מושלמות, מניקור מדהים בצבעי פסטל וארנק ריק. זה לא שלא היו לי חסכונות, אבל לא הייתי רגילה לבזבז אותם על מכוני יופי או על בגדים. את שארית הערב ביליתי בניסיון להעביר את הזמן, אז חזרתי על החומר שלמדתי באוניברסיטה. פחדתי לראות שוב את אלכסנדר מלקין, דמיינתי לעצמי שהוא יביט בי, ינענע את ראשו ויאמר, 'טעיתי, את לא מתאימה. הבא בתור.'

מהמחשבות האלו נכנסתי שוב ללחץ, אז לקחתי כדור הרגעה וחיסלתי קופסת גלידה. לבסוף נרדמתי, לא ברור מתי, והתעוררתי בבהלה מהשעון המעורר, כשפניי מקומטות וחותם של כף גלידה על לחיי.

פרק 2

אוליאנה

הרוח הקרה הייתה זו שליוותה אותי בדרכי ליומי הראשון בעבודה. החלק התחתון של מכנסיי התכסה בכתמי לכלוך קטנים, ובפעם הראשונה זה זמן רב עלתה במוחי השאלה אולי באמת שווה לקנות מכונית?

בארבעים הדקות שביליתי ברכבת התחתית הרגשתי כאילו עונה שלמה התחלפה בחוץ. מזג האוויר בקיץ הזה היה מתעתע. בבקרים נראה שעידן הקרח שהובטח על ידי מדענים החל בדיוק, ולקראת הצהריים היה לוהט כל כך שרציתי לפשוט מעליי את העור הבוער שלי. בערב בדרך הביתה הייתי נאחזת בפנסים בתקווה שהם יחזיקו אותי ושהרוח לא תעיף אותי היישר לקנדה. הייתי עסוקה כל כך במחשבות שאפילו לא שמתי לב שהגעתי לבניין המוכר בן שלוש הקומות. עצרתי מול הדלת הכפולה המסיבית שעליה היה הכיתוב 'סוטוב ומלקין'. עבודה חדשה, אחריות חדשה, מכרים חדשים, כל זה חיכה לי שם, בפנים, אבל לא מיהרתי. הוצאתי מגבונים לחים, ניגבתי את מכנסיי ואת נעלי הסירה בצבע בז' מהלכלוך שנדבק אליהם, איחלתי לעצמי בהצלחה והלכתי לכבוש את הפסגות הבאות.

רגינה, הידועה גם בכינוי כריש, כבר ישבה במשרד קטן בקומה הראשונה. כשראתה אותי, דוחפת בביישנות את הדלתות, שפתיה נמתחו לצדדים, ככל הנראה ניסתה להיראות ידידותית ולחייך אליי. זה נראה מוזר אבל הערכתי את הניסיון.

"אני שמחה לראות אותך. הבאתי את המסמכים החסרים ו..." צלצול הטלפון על שולחנה לא נתן לי אפשרות לסיים.

רגינה הביטה בשעון וענתה, "משאבי אנוש. אני מקשיבה. כן. כן. עכשיו? הבנתי. כבר שולחת. כן." השפופרת חזרה למקומה והיא עשתה ניסיון שני לחייך.

"אוליאנה, מחכים לך. תני לי את המסמכים, אצלם אותם ואכניס את העותקים לקובץ האישי ולתוך החוזה שלך. תחזרי לכאן בעוד כשעה ונחתום על הכול. בינתיים, תעלי לקומה השלישית, חדר שלושים ואחת. בהצלחה."

הנהנתי למען הסדר הטוב, נתתי לה את המסמכים והלכתי לאן ששלחו אותי, תוך כדי שהתחרטתי על כך שבבוקר לא בלעתי כדור הרגעה נוסף. במקום זאת שתיתי המון קפאין, ועכשיו הגוף שלי היה מלא באדרנלין והנפש מפוחדת. בקומה השלישית ראיתי פרוזדור יפה בצבעים בהירים עם צמחים לאורך הקירות. מול המעלית ישבה המזכירה שפגשתי אתמול. ברגע שהיא ראתה אותי, עלה חיוך על פניה.

"בוקר טוב, אוליאנה. אלכסנדר מלקין כבר מחכה לך במשרד," היא סימנה לי בחינניות אל עבר דלת המשרד שלו. "אודיע לו שאת כבר כאן."

משכתי לאחור את שרוול הז'קט שלי והבטתי בשעון. נותרו עוד עשר דקות לתחילת יום העבודה, וממש לא אהבתי את התחושה כאילו עובדי הסוכנות לא עזבו את העבודה בכלל.

"את יכולה להיכנס," סבטלנה חייכה שוב לאחר שהניחה את הטלפון. "ללוות אותך?"

"אין צורך," חייכתי אליה. כשעברתי ליד החדר הראשון שמעתי קול גברי לא מוכר. האטתי קצת וראיתי גבר בלונדיני צעיר לבוש בחליפה אפורה וחולצה כחולה שהתאימה לצבע עיניו. הוא דיבר דרך אוזנייה ובדק במבט זועף תיקייה עם מסמכים. הוא ניסה לשכנע את האדם שאיתו דיבר לגבי נושא כלשהו. ברגע שהוא הבחין בי הדלת נסגרה בחוזקה, ממש מול האף הסקרן שלי. נשכתי את שפתיי והחלטתי לזכור את פניו של הבחור הזה, ויום אחד, כשיזדמן לי, לומר לו כמה מילים נחמדות, אבל בינתיים עברתי עוד דלת והגעתי אל היעד. מתחת למספר שלושים ואחת התנוסס השלט — מלקין, א'.

פעימות ליבי היו חזקות יותר ממה שהאגרוף שלי הפיק בנקישה על הדלת. אני לא יודעת איזו מהן הבוס החדש שלי שמע, אבל הוא הגיב מייד.

"כן."

"בוקר טוב," אמרתי לו כשפתחתי את דלת המשרד.

"אני רואה שהגעת." אלכסנדר מלקין הביט בי דרך משקפיו, הריץ במהירות את מבטו לאורך החליפה עד הנעליים, הרים שוב את עיניו והנהן לאישור. "תזכירי לי, מה שמך? מריאנה?"

"אוליאנה."

"טוב. בקומת הקרקע נמצא המטבח שלנו. יש שם מכונת קפה, את יודעת להשתמש במכונות קפה?"

"אני אסתדר," הנהנתי בביטחון.

"אוקיי. אני שותה קפה עם שלוש כפיות סוכר ללא חלב. ותארגני לי משהו לאכול. ותשתדלי למהר."

"ומה עם החפצים שלי?" סובבתי את תיק המנהלים שלי. "עדיין לא סידרו לי מקום שאוכל להניח..."

"כאן המקום שלך. קחי כיסא, תניחי את הדברים ולכי להביא לי את הקפה סוף־סוף."

נזכרתי בראיון העבודה ובמה שכתבתי בקורות החיים שלי. אני צריכה להתאים את עצמי ללחץ שהתפקיד הזה דורש. תליתי את הז'קט על הכיסא, הנחתי עליו גם את התיק, זרקתי מבט ממורמר לעבר הבוס החדש שלי ויצאתי. הוא קרא משהו במכשיר הנייד ועיקם את שפתיו. ניכר שהוא מתעסק במשהו חשוב.

התמודדתי בהצלחה עם מכונת הקפה. גם עם ארוחת הבוקר. לאחר מכן רצתי למכבסת ניקוי יבש, שמצאתי במרחק שני רחובות מהעבודה, ולקחתי משם שתי חליפות אפורות של הבוס. כשחזרתי, רצתי למשרד עורכי הדין, שם נתנו לי ייפוי כוח חד־פעמי כדי שאוכל לקבל את הדואר של הסוכנות שלנו. הלכתי לדואר, אספתי משם חבילת מכתבים ושתי קופסאות, שבקושי הצלחתי לגרור עד לעבודה, ואז מיינתי הכול בעצמי. התכוונתי ללכת לאכול ארוחת צהריים אבל בדרך למעלית הבוס תפס אותי ונאלצתי ללכת איתו לסט צילומים של איזושהי סדרה בעודי מתעלמת מבטני המקרקרת. השתתפתי במשא ומתן מוזר שבו במשך עשרים דקות שני גברים בחליפות יקרות קיללו זה את זה, בניסיון להגיע להסכמה על שכרו של אדם שלישי. לא הבנתי למה נגררתי לכאן בכלל, אם אני לא עושה כלום ורק בוהה בהם.

"תוסיף עוד מאייה ומקס יחשוב על ההצעה שלך," מלקין אמר והסתכל על השעון.

"השתגעתם לגמרי! עבור חמש דקות של צילום! אסתדר בלעדיו," המפיק החמדן התנגד.

"איך שתרצה," אמר הבוס בטון משועמם, "הרייטינג שלך בתחתית, פאשה, ואני מציע לך מוצא אפשרי החוצה. אם אתה לא רוצה לקבל יד לעזרה, תמשיך לטבוע."

"יד לעזרה? ברצינות? סטאר שלך הוא כוכב חד־פעמי. הוא כבר שוקע, אל תגזים." מלקין פיהק בהתרסה.

"אין בעיה, אבל פאשה, בעוד שלושה ימים מקס יהיה בישראל, שם מתחילים צילומי הסרט 'קללת פרעה', וסטאר באחד התפקידים הראשיים... אז אל תבוא אליי אחר כך בטענות, לא אוכל לעזור לך, גם לא בשם החברוּת."

המפיק הזדקף בזעף ושפשף את מצחו.

"ברצינות? קראו לו?"

"ברור. זה לא היה יכול להיות אחרת," מלקין משך בכתפיו.

"בסדר, ניצחת. מחר אני מחכה למקס, אשלם לפי התעריף שלך. אבל זה שוד לאור יום."

"זו הנחה חברית, פאשה," הבוס הניד בראשו. "שחקנים ברמה כזו יכולים לדרוש אפילו יותר, אבל לך יש מזל שאנחנו מכירים זה את זה ואני אוהב אותך. אני רואה בך פוטנציאל, וזו הסיבה היחידה ששכנעתי את מקס להקצות לך זמן."

"בטח, ועניין הכסף כלל לא חשוב," ענה המפיק בכעס.

עשרים דקות לאחר מכן כבר ישבנו במכונית ואכלנו סלטים שקניתי במסעדה פחות או יותר הגונה, כי זמן פנוי לא היה לנו בכלל. מלקין התקשר למישהו, אבל לא הייתה תשובה.

"לסטאר," אמר לנהג לאחר שניתק. "חסר לו שהוא שיכור."

לפי צורת דיבורו ופרצופו העצבני, מצב רוחו של הבוס פתאום צנח והתנפץ. המחשב הנייד נפתח ואצבעות ארוכות תופפו באלימות על פני המקלדת עד שכמעט יצא ממנה עשן. לאורך הדרך דיברו איתי רק פעמיים. בפעם הראשונה, כשאלכסנדר מלקין שאל למה אני בוהה בו, ונאלצתי להפנות את מבטי. הפעם השנייה הייתה כשהתעטשתי והנהג אמר לי לבריאות. וזה במהלך שלושים הדקות של הנסיעה.

כשהגענו ליעד, חלמתי שהיום הזה ייגמר ורציתי להיכנס למיטה חמה. החלום הזה כמעט התגשם, והרבה יותר מהר ממה שציפיתי. מצאנו את מקס באחת הדירות של בניין רב־קומות באזור מגורים הגון מאוד של מוסקבה. הוא פתח את הדלת מייד בלי לשאול מי נמצא שם, חייך בלבביות, תפס את ידי ומשך אותי אליו.

"איזו חמודה. היא בשבילי?" לא היה לי זמן להסתכל על מלקין או להגיב, סטאר גרר אותי אחריו. רצתי אחרי הכוכב לתוך אחד החדרים, שם נזרקתי על המיטה, על השמיכה המקומטת וליד ישבן עירום של בחורה, עם רגליים ארוכות להפליא. את שאר הגוף והראש של הבחורה לא ראיתי, היא הייתה מכוסה בסדין מקומט.

"נהדר," שמעתי את קולו של הבוס. "עושה חיים?"

"נכון, למה לא," ענה מקס סטאר.

נזכרתי איפה ועם מי נמצאתי באותו רגע, בהיתי במושא חלומותיהן של אלפי נערות ונשים. הוא עמד ליד שולחן קפה, במכנסוני בוקסר מוכתמים עם תווית של מותג לא ידוע בצד. גובהו קצת מעל הממוצע, גופו שרירי, שזוף, יפה תואר... בלונדיני עם עיניים כחולות, עם פוני מוארך ששערו מעט נופל על העיניים. מקס הצית סיגריה, השליך את ראשו לאחור, לקח שאיפה עמוקה ומייד שחרר טבעת עשן לתקרה. התעשתּי וחזרתי למציאות. קפצתי מהמיטה וניגבתי את ידיי בגועל כשהבנתי מה הם עשו פה לפני שבאנו.

"ביקשת כמה ימי מנוחה," אמר מלקין ברוגע.

"כן." מקס חייך שוב, עיניו מטושטשות. הוא צעד לאחור, נתקל במשהו וכמעט נפל. "זין!" הוא פגע בכמה בקבוקי אלכוהול והם התנגשו אלה באלה בקול רועם.

"אתה שיכור כמו בהמה," אמר הבוס באותו טון סבלני.

"לעזאזל, נכון!" מקס צחק ופרש את זרועותיו לצדדים. "זה נקרא מנוחה, חבר, תירגע."

כוכב עסקי השעשועים נפל על הכורסה, משך מהמשענת שמלה שחורה קצרה מדי וזרק אותה הצידה. הישבן על המיטה תפסה את הבגד, זזה ורגע לאחר מכן הופיע משהו מנומנם פרוע, עם שפתיים גדולות, אף צר ויפה ועיניים מלאות מבוכה.

"שלום," בירכה הבחורה בקול צרוד. היא הייתה בהחלט יפה, אם לא מביאים בחשבון את שערה הפרוע.

"איפה כולם?"

השדיים הזקופים והיפים שלה, בערך במידה E, גרמו לי לזעוף בשיפוטיות ואפילו להפנות את הגב. חשקתי את שפתיי בקנאה, אבל אז חשבתי בגאווה שאחרי הלידה הם יגיעו לה עד הטבור ואצלי הכול יישאר בדיוק ככה, כי אני מידה B.

"כולם הלכו. את גם צריכה ללכת הביתה," ענה מלקין לבחורה. "מקס, תגיד למתוקה הזו 'להתראות'."

"ביי, מתוקה." סטאר משך בכתפיו בעצב, לקח שאיפה מהסיגריה ובמקביל הוציא שלושה שרוכים קשורים זה לזה שהיו מתחתיו.

אלה התחתונים שלה, ניחשתי, ומייד חשבתי לעצמי שללכת איתם זה בטח עינוי.

"תתקשר אליי? איפה לרשום לך את המספר?" הבחורה המתוקה חייכה ובמפתיע תפסה את התחתונים שלה שהוא זרק לעברה.

"הוא זוכר אותו בעל פה," התערב הבוס, תפס במפרק כף היד שלה ומשך אותה לכיוון היציאה מהבית, "יש לו זיכרון מצוין."

"אבל לא אמרתי..." הבחורה ניסתה להתנגד, לסדר את השמלה ביד אחת ובשנייה אחזה בתחתונים קרוב לחזה. סידרתי את המשקפיים על האף ופניתי למקס, ואז נתקלתי במבט עליז, ילדותי אפילו.

"לא הכירו בינינו." סטאר קם מהכיסא וחזר לשולחן, שם כיבה את הסיגריה בתוך צלחת של פרוסות גבינה. באותו הזמן הוא המשיך להסתכל עליי ולחייך קצת בעצבנות, בדגש על צד שמאל של הפה.

"אוליאנה ריבקינה," אמרתי וחיקיתי את טון הדיבור של מלקין, "העוזרת של הסוכן שלך. יד ימינו, אפשר לומר." מקס מחא כפיים.

"צריך לשתות לכבוד זה."

"לכבוד מה?" לא הבנתי.

"לכבוד סשה, כמובן, שיפסיק לעשות ביד סוף־סוף. הוא מזמן היה זקוק לעוזרת, הוא כבר לגמרי השתגע בזמן האחרון."

חרקתי שיניים, הבנתי בדיוק למה מקס רומז וכבר רציתי לומר לו מה אני חושבת על זה, אבל מלקין הקדים אותי.

"אם תשתה עוד כוסית אני מבטל את החוזה שלך," מלקין דיבר מעל הראש שלי ממש, כך שנרעדתי מרוב הפתעה. "המנוחה שלך נגמרה."

"אל תאיים," הוא אמר בכעס אבל החזיר את הבקבוק למקום. "אז מה אני אמור לעשות? לקרוא את ניטשה?"

"תלמד טקסט," מלקין עבר מצידי השמאלי והצלחתי להריח את הבושם היקר שלו. "סידרתי לך תפקיד ב'הקיסרית' אצל פאשה קלימנקו. יומיים של צילומים, ולאחר מכן אנחנו טסים לישראל כדי להיבחן לסרט 'קללת פרעה'."

בן רגע עמד מולי אדם אחר. ערני, ממוקד יותר והרבה יותר רציני.

"איך?" מקס החדש שאל בעניין.

"יש לך סוכן מצוין, סטאר," הבוס גיחך. "אל תאבד הכול בגלל הטיפשות שלך."

"אני לא מאמין. פאשה נתן לי תפקיד? והזמינו אותי ל'קללת פרעה'? למה?"

"כי אתה יפה תואר, עשיר ומפורסם, ואני עושה את העבודה שלי ממש־ממש טוב. דרך אגב, תכיר את העוזרת שלי, יד ימיני. היא עדיין בתקופת ניסיון, אוליאנה."

הוא לא ציין את שם משפחתי והדגיש את העמדה המעורערת בתפקיד החדש שלי — תקופת ניסיון, אבל לפחות ללא הבדיחות הגסות והמפוקפקות של מקס.

"שלום," אמרתי בצורה ניטרלית ככל האפשר, "אני שמחה לפגוש אותך."

"חיבבתי אותך מייד, עכברונת," מקס חייך כשהוא מושיט לעברי את ידו ולוחץ את ידי. "היא חיוורת, אל תיתן לה לרוץ יותר מדי." המילים האחרונות הופנו לבוס, כמובן, אבל מקס המשיך להסתכל עליי.

"עם זה אני אסתדר לבד," ענה מלקין. "בואי נלך, אוליאנה. יש לנו מה לעשות." בקושי החזקתי מעמד לא לגלגל את עיניי. מעולם לא הרשיתי לאף אחד להתייחס אליי ככה, אבל להתפטר ביום העבודה הראשון תהיה הוכחה לכישלון ולחולשה שלי, וזה לא בא בחשבון.

"אל תשימי לב אליו," מקס לחש רגע לפני שניתקתי את כף ידי מידו, "הוא לא כזה, כמו שהוא נראה, אבל לא כדאי להרגיז אותו, עכברונת."

"תודה על העצה. להתראות, מקס."

כשעזבתי את דירתו, העברתי מבט אחרון על המיטה המבולגנת והבקבוקים על הרצפה ופסעתי אחרי הבוס שלי.

אלכסנדר מלקין חיכה לי ליד המעלית, הוא היה מהורהר והקיש באצבעותיו הארוכות על הקיר. הוא לא דיבר איתי. גם לא במכונית, ואפילו לא בדרך למשרד. אבל עקבתי אחריו בעקשנות ונעצרתי ליד דלת המשרד, לא בטוחה מה עליי לעשות, אם להיכנס פנימה או לא.

"סגרי את הדלת!" הבוס נהם בכעס ברגע שהתיישב בכיסאו ונשען לאחור. נעניתי לבקשה, לפחות אוכל לנוח ממנו קצת. אנחת רווחה החלה לצאת מתוכי, כששמעתי שאגה נוספת.

"בצד הזה, אוליאנה! תיכנסי פנימה."

טעיתי, הייתי צריכה להיכנס למשרד יחד איתו ולסגור את הדלתות מאחוריי.

"את נראית כאילו כבר עייפתי אותך," הצהיר הבוס.

"אפילו לא טיפה," עניתי, כתפיי התיישרו, העליתי חצי חיוך על שפתיי ושילבתי את ידיי. "מה אתה צריך?"

"את שחקנית לא מוצלחת במיוחד," אמר מלקין בשלווה מפתיעה ועצם את עיניו. "הראש שלי כואב. תמצאי לי כדור לכאב ראש, ולאחר מכן את משוחררת להיום."

"אתה סובל מלחץ דם גבוה או להפך? מה בדרך כלל עוזר לך?"

"נודניקית," הבוס אמר כמעט ללא קול.

"אז אין העדפה," ניחשתי. "בגילך ועם מקצוע כזה אתה כבר צריך לדעת מה עוזר..." השתתקתי כשראיתי את פניו הזועמות של אלכסנדר מלקין.

"מה אמרת לגבי גילי, אוליאנה?" גבותיו התרוממו יותר ויותר בכל רגע.

"האם אמרתי משהו לא במקום?" לא הצלחתי לשמור את הפה שלי סגור.

"תעני לי, אוליאנה, בן כמה אני, לדעתך?" הוא הרכין את ראשו הצידה ותופף באצבעותיו על משטח השולחן.

"מאיפה אני אמורה לדעת?" משכתי בכתפיי ובהיתי בפניו היפות של הבוס. הבחנתי בקמטים רק בפינות החיצוניות של העיניים. לא היה לו שיער אפור, גוון העור נראה בריא... אבל הוא עשה קריירה לא במשך שנה אלא יותר מעשור. אז כנראה הוא בסביבות גיל ארבעים? החלטתי לא להסתכן ואף להחמיא לו, לכן הורדתי כמה שנים. "שלושים וחמש?" מלקין בהה בי נצח, לפחות הוא הפסיק לתופף באצבעותיו, מה שגרם לשתיקה מאיימת סביבנו. "שלושים וארבע?" עפעפתי בריסיי.

"שלושים ושתיים, אוליאנה." הוא גלגל את עיניו ולאחר מכן קם. "אמצא את הכדור בעצמי ואת, צאי מטווח הראייה שלי עכשיו."

"איכנס מחר בבוקר לבית המרקחת ואקנה בשבילך מד לחץ דם, ואז בפעם הבאה נוכל להבין..." הצעתי לו, הרגשתי אשמה.

"הביתה, אוליאנה!" מלקין צעק והצביע אל עבר הדלת. הצעקה שלו הייתה כמו גל שנשא אותי מהמשרד היישר למעלית. לפתע שמעתי את קולה האדיש של סבטלנה המזכירה.

"הוא לא צעק ככה על אף אחד כבר הרבה זמן, נראה לי שתסתדרו מצוין."

הגעתי הביתה הרבה יותר מוקדם מאשר בעבודה הקודמת שלי. זה היה נעים ובו בזמן גרם לי לבלבול קל. זה היה יוצא דופן לראות מחלון הדירה שלי איך מחשיך בחוץ. אפילו התיישבתי ליד החלון, הנחתי צלחת ספגטי מחוממת על הברכיים שלי, נצמדתי עם המצח לזכוכית הקרירה והסתכלתי על עוברי האורח למטה.

זה היה קסם.

אני זוכרת שישבתי כאן בזמן שהתכוננתי למבחנים ושיננתי את החומר. באוניברסיטה היה לי מוניטין של חנונית שקדנית. בזמן שרוב הסטודנטים פגשו זה את זה, חוו דרמות אישיות והשתתפו במסיבות רבות, אני שיננתי את החומר. אהבתי חגים ומסיבות, אבל רק בזמני הפנוי ולא במרחב המחיה שלי, כך שלא הזמנתי את חבורת הסטודנטים העליזים לבלות בביתי. רק היה חסר לי אחר כך לגרוף את האשפה ובעיות עם השכנים. נודניקית, קולו של מלקין נשמע בבירור בראשי. אבל זה לא הציק לי. הוא תיאר אותי בצורה נכונה מאוד. היום כבר הייתי עכברונת, כך קרא לי מקס, כוכב עסקי השעשועים. בגלל החליפה האפורה, השתיקה הלא אופיינית לי והמשקפיים על האף. זה היה מתסכל. חיבבתי את הבוס הרבה יותר מאשר את השחקן, שעבר מייד למערכת יחסים חברית עם בחורה זרה.

הבטן שלי קרקרה והבנתי שפספסתי את הרגע שבו החשכה סוף־סוף ירדה על העיר. הספגטי התקררו לגמרי, חיממתי אותם שוב אבל הם כבר לא היו טעימים.

מילאתי את האמבטיה בקצף והפעלתי מוזיקה מרגיעה, אחרי היום שעברתי, הרגשתי שמגיע לי להתפנק קצת. הספקתי ליהנות במשך כמה דקות לפני שהטלפון צלצל.

"שלום," מלמלתי, אפילו בלי להביט על המספר והתכוונתי לסיים במהירות את השיחה.

"אוליאנה?" קולו של הגבר בצד השני נשמע מופתע. "מה זה? מים זורמים?"

"מי זה?" כמעט החלקתי באמבטיה, מתיזה מים לכל הכיוונים, כשהבנתי שזה הבוס. "אלכסנדר מלקין?"

"כן, זה אני. צאי מהר, הרכב ליד הכניסה לבית שלך."

"איזה רכב?" הזזתי את הנייד מהאוזן והסתכלתי על השעון. תשע בערב.

"רכב של העבודה!" קולו הרועם נשמע מהצד השני של הקו. "יש לך חמש דקות! ולרי, תכבה את המנוע, היא נהנית לה במקלחת."

השיחה התנתקה, ואני עדיין הסתכלתי על הנייד ולא הבנתי מה זה היה בכלל. ואז לאט, כאילו מתוך חלום, הנחתי את המכשיר בצד, יצאתי מהאמבטיה, התנגבתי והתחלתי לייבש את השיער, ובמשך כל הזמן הבטתי בשעון. אולי חלמתי את זה בכלל?

חמש דקות לאחר מכן, הנייד צלצל שוב. הסתכלתי עליו במבט ממורמר והמשכתי להתאפר. אז לא דמיינתי...

כשהאינטרקום צלצל, כבר התרוצצתי בדירה בבגדים תחתונים, חיפשתי גרביונים, שפתון ומשקפיים.

אמרתי את כל זה ברמקול לבוס והוא נתן לי באדיבותו הרבה עוד דקה. בקיצור, את החולצה כפתרתי כשסגרתי את הדלת, גם את הנעל השנייה נעלתי תוך כדי הליכה ורצתי אל תוך הלילה, בלי לדעת לאן, למה או עד מתי.

"בגללך אנחנו נאחר, אוליאנה," מלקין פגש אותי ליד הכניסה. "מקס יפסיד את חוזה הפרסום, ומי יפצה אותנו על ההפסדים?"

"אילו הפסדים?" משכתי בכתפיי. "עכשיו מאוחר בערב. אנשים הגונים כבר ישנים."

"אנחנו לא עובדים עם אנשים הגונים," הבוס גיחך. "מה אמרת לנו בראיון העבודה?"

"מה?"

"העבודה קדושה, והזמן הפרטי פשוט מיותר."

"אני אמרתי את זה?" נדהמתי, בקושי הספקתי ללכת אחרי מלקין.

"כן, אולי במילים אחרות, אבל הכוונה הייתה זהה. אם כך, אנחנו ממשיכים לעבוד, אוליאנה, ולא מתלוננים. ברור? ותסדרי את החולצה, אחרת ההבדל בין המינים נראה בבירור."

הוא נכנס ראשון למכונית, בלי לפתוח עבורי את הדלת. בהיתי בחולצה שלי, כמה כפתורים נפתחו או שאולי הם בכלל לא היו מכופתרים מראש. סיפקתי לבוס הצצה מעניינת לחזייה שלי. לעזאזל.

"סע, ולרי," הוא הורה לנהג ברגע שהתיישבתי ברכב. "העוזרת שלי הואילה להגיע."

"אם היית מודיע לי מראש," פניתי לממונה עליי והבטתי בו בכעס דרך משקפיי, "לא היית צריך לחכות וגם לא היית צריך לנסוע לאסוף אותי ו..."

"ו..." מלקין הרים גבה. רציתי להתכווץ. הרגזתי את הבוס.

"ו... מצטערת," מלמלתי והסתובבתי הצידה.

הרי הזהירו אותי שהעבודה תהיה מחוץ ללוח הזמנים. אז מה יועיל לי עכשיו לעשות את עצמי נעלבת? כמובן, הכול באשמתי. מעכשיו אני אדע...

המשך הפרק בספר המלא