מארז חגיגת קלסי קלייטון

הייבן גרייס 5- הנדריקס

פרק 1

קולבי

לכל אחד יש דבר אחד אמיתי שחשוב לו בחיים. חבר ילדות. אהובה מהתיכון. מבוגר שהוא בוטח בו. שלי, לעומת זאת, זה פוטבול. המתח במשחק והצורך הבוער לנצח — הם הכול בשבילי. הזיכרונות הכי טובים שלי, הרגעים היקרים ביותר, נקודת המפנה בחיי, כולם קשורים לכדור האובלי.

הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל ארבע. רצתי במורד השדה עם כדור בידי. נכון, רצתי בכיוון ההפוך והטאצ'דאון¹ שהבקעתי היה לטובת הקבוצה היריבה, אבל זה היה הכיף הכי גדול שחוויתי מעולם. כשפיתחתי חוש כיוון ולמדתי את החוקים, הוריי נאלצו להכריח אותי להיכנס הביתה לארוחות.

אני משעין את כל כובד משקלי על עקביי, קופץ הכי גבוה שאני יכול כדי לתפוס את הכדור שממריא באוויר. עוצמת הזריקה גורמת לחיוך רחב להתפשט על פניי, בידיעה שהאדם שזרק אותה — החבר הכי טוב שלי והשחקן המועדף עליי — חזר סוף־סוף, אחרי פציעה בת שנתיים.

אשר הות'ורן מגחך כשאני חוצה בריצה את המגרש לקראתו. זו בטח הרגשה טובה לחזור אל הדבר שהוא אוהב אחרי כל כך הרבה זמן. עברו שנתיים מאז ששני שחקנים מניאקים מקבוצה אחרת התנגשו בו מכיוונים מנוגדים, ודפקו לו את הכתף. אחרי ניתוח ניסיוני ומסירוּת רבה יותר מכפי שראיתי אי פעם, הוא קיבל אישור לחזור לשחק. המשחק הראשון שלו יהיה ביום שני הקרוב, ואני כבר לא יכול לחכות.

"אלוהים, התגעגעתי לזריקות שלך," אני אומר לו. "אתה ללא ספק מוכן לסוף השבוע הזה."

הוא מהנהן באיטיות ומותח את כתפו. "אני עדיין רוצה להמשיך להתאמן."

"אש, התאמנו כל יום החודש. אני אומר לך, אתה מוכן."

נראה שדבריי לא משפרים במיוחד את תחושת הביטחון שלו, כי הוא נאנח. "נתאמן רק עוד שעה?"

"בסדר, אין בעיה," אני נכנע. "אבל מחר אנחנו לוקחים יום חופש."

הוא מחייך וזז לאחור, מתכונן לזרוק את הכדור. אני נאנח ומתחיל לרוץ.

אחד הדברים הכי טובים כשיש לך כסף הוא המותרות. לדוגמה, כשאחת החברות הכי טובות שלך לומדת במדינה אחרת, אתה יכול לעשות דברים כמו לשכור מטוס פרטי כדי להביא אותה הביתה למשחק הראשון של אשר ביום שני, אחרי שנעדר מהמשחק שנתיים. היא כנראה תהרוג אותי בגלל זה, כמו שרצתה לעשות כששילמתי את דמי הלימוד שלה בקולג' ואת שכר הדירה בניו יורק, אבל ככה זה כשאת החברה מספר אחת שלי.

אני מנתק את השיחה עם חברת התעופה, אחרי שהבטחתי שהמטוס ימתין לה בשדה התעופה JFK בבוקר יום שני, ועובר לאפליקציית ההודעות שלי.

קולבי: היי, לן. המטוס שכור ליום שני בשמונה בבוקר. JFK. תהיי שם.

אחרי שאני לוחץ 'שלח', אני מכניס את הטלפון לכיס והולך אל המקרר, מוציא לי בירה. אני מבין שאשר זקוק לאימונים כי הוא רוצה להיות בטוח שיגיע למשחק בכושר הכי טוב שאפשר, אבל אני נשבע שעבדתי לאחרונה פי עשרה יותר קשה מהרגיל. עכשיו הוא בכושר טוב יותר מכפי שהיה לפני הפציעה. וכך גם אני.

הרטט בכיסי היה צפוי, ואני צוחק כשאני מקרב את הטלפון לאוזן, בלי לטרוח אפילו לראות מי המתקשר.

"לנון, אם את מתכוונת להתלונן על המטוס הפרטי, תחסכי ממני. כבר שילמתי עבורו."

במקום הבחורה החביבה עליי, נשמע קול צפוי פחות.

"לנון? מי זאת? יש בחורה בחייך שלא סיפרת לי עליה?"

אני מתכווץ למשמע החקירה המיידית. "לא, אימא. היא רק ידידה."

ההתרגשות בקולה דועכת. "אה. חבל."

אימא שלי נהדרת, אבל האובססיה שלה לחיי האהבה שלי קצת מוגזמת. היא לא מצליחה להבין שאני יכול להיות מאושר לגמרי בלי אישה קבועה בחיי. אם לדבר בכנות, מערכות יחסים מפחידות אותי יותר מאשר המחשבה לאבד את הקריירה. משהו שקשור למחויבות ולאחריות פשוט גורם לי לרצות לברוח על נפשי. חוץ מזה, זה לא יהיה מנומס לתת את כולי לבחורה אחת בלבד.

"הכול בסדר, אימא?"

"כן," היא עונה בעוקצנות. "למה משהו צריך להיות לא בסדר כדי שאתקשר לבן שלי?"

אני מגחך. "בסדר, רק שאלתי."

אנחנו משוחחים קצת על נושאי הבריאות של אבי שמדאיגים אותי מאוד, על ההיתקלויות וההסתבכויות של אחי הקטן עם המשטרה. אני שונא שהיא נמצאת תחת לחץ כזה, אבל על אף שניסיתי לעזור, אני לא יכול לעשות הרבה. אני כבר מכסה את כל ההוצאות הרפואיות שלהם, ונראה שלאחי יש צורך בלתי מוגבל בכספי ערבות. הדבר הנוסף שעוד יכולתי לעשות היה לנסוע הביתה ולעזור להם פיזית, אבל לוח הזמנים שלי פשוט לא מאפשר זאת.

"אה, כמעט שכחתי לספר לך," היא מתנשפת. "סייג' עומדת להופיע ב'צ'אטים עם צ'סטיטי' הערב!"

אזכור שמה של האקסית שלי מבלבל אותי. "תוכנית האירוח? בשביל מה?"

"מתברר שהיא יוצאת עם איזה שחקן מפורסם. כריסטופר משהו."

סייג' אמברוז, החברה היחידה שהייתה לי בעשור האחרון והנערה היחידה שנראה שאימי לא מסוגלת לשכוח. נכון, יצאתי עם הרבה בנות בזמן התיכון, אבל הן מעולם לא היו רציניות. רובן כעסו בגלל לוחות הזמנים של האימונים, או מסירוביי לוותר על אימון. אבל לא סייג'. היא עמדה ביציע בכל אימון ועודדה אותי.

אני מדחיק את הזיכרון ממוחי. "זה נהדר, אימא. אני שמח שהיא מאושרת."

היא מהמהמת. "אני עדיין לא מבינה למה נפרדתם. היא כזאת ילדה מתוקה."

אני מגלגל את עיניי בהגזמה ומצטער שהיא לא יכולה לראות את זה. "זה היה לפני שש שנים. את חייבת לשחרר."

"טוב, אולי אם היית מספר לי אז הייתי משחררת."

בכנות, אני לא יכול. לא מפני שאני לא רוצה, אלא כי היא הייתה טסה לקליפורניה רק כדי להכניס לי מכות. אבא שלי חזר שוב ושוב על המשפט שאסור לי לתת למישהו למנוע ממני להגשים את חלומי. אימי, לעומתו, תמיד התעקשה שלא אמקם את הפוטבול לפני כל דבר בחיי, וזה בדיוק מה שעשיתי עם סייג'.

"פשוט ידענו שבגלל המרחק זה לא יעבוד."

אוקיי, זה לא בדיוק שקר, אבל זו גם לא האמת. בכל מקרה, היא פחות או יותר קונה את זה.

"אבל היה יכול להיות נחמד אם הייתם מנסים," היא לוחצת, טון הדיבור שלה יותר עגום מאשר עצבני. "בשלב הזה אני תוהה אם אזכה אי פעם שיהיו לי נכדים."

הו, אלוהים אדירים. "וואו, אימא. תראי מה השעה. אני חייב לזוז."

"למה? יש לך דייט?"

לא, אבל זה לא רעיון רע. אני בטוח שיש מישהי בטלפון שלי שאוכל לשכנע לבוא לכאן הלילה.

"אם אגיד כן, תשחררי אותי מהטלפון?"

היא מגחכת. "תמיד היית שקרן גרוע."

"איי!" אני מתנשף בעלבון.

"אני אתקשר אליך מחר אחרי התור של אבא שלך."

אני מהנהן, למרות שהיא לא רואה אותי. "טוב. תודה. תמסרי לו דרישת שלום, ותגידי למאדן להפסיק להסתבך בכל כך הרבה צרות."

נשיפה ארוכה נפלטת מפיה. "מותר לנו לחלום, לא?"

אנחנו מנתקים, ואני לוקח נשימה עמוקה. אני באמת צריך למצוא זמן לנסוע הביתה לראות את אבא שלי, לפני שיהיה מאוחר מדי.

אני שוכב על הספה ומעביר ערוצים. למרות ששקלתי לזיין מישהי אקראית הלילה, אשר קרע לי את התחת היום. במקום זה, החלטתי לנוח בבית, אבל לא ציפיתי שיהיה לי כל כך משעמם.

תוכנית האירוח שאימא שלי הזכירה קודם מציצה אליי מתוך המדריך. אני יודע שאני צריך להמשיך הלאה. החיים של סייג' הם לא ענייני — לא אחרי מה שעשיתי לה — אבל אני סקרן מדי.

אני לוחץ על הכפתור ופניה של האקסית שלי ממלאות את המסך. היא נראית טוב, אבל ממש לא כפי שזכרתי. משהו בה נראה שונה, למרות שיכול להיות שזה בגלל החלאה שעל ידה.

טופר ג'יימס הוא אחד השחקנים הפופולריים ביותר בהוליווד, ומניאק סוג א'. היה לי העונג לפגוש בו כמה פעמים, ובכל פעם התחשק לי להכניס לו אגרוף בפרצוף. לסייג' מגיע מישהו נחמד. מישהו מתוק. מישהו כמו שאני הייתי לפני שדפקתי הכול.

לפני שש שנים וחצי

אומרים שהתקופה שאתה מבלה באוניברסיטה אמורה להיות התקופה הכי טובה בחיים שלך. אתה זוכה בחירויות חדשות שלא היו לך בבית. חברים חדשים. מסיבות בלי סוף. זה המצב האידיאלי... להפוך לאלכוהוליסט או להעלות במשקל עשרה קילוגרמים. אבל כשהמטרה היחידה שלך היא להשתמש בקבוצת הפוטבול של הקולג' כדי להגיע ל־NFL2, אז בילויים פחות מתאימים. ביליתי כבר שנתיים במקום הזה, והדבר היחידי שמצא חן בעיניי היה הפוטבול, אני מניח שזה כלל לא מפתיע.

אני נכנס לשיעור הבוקר שלי בימי רביעי, תוהה למה נרשמתי למשהו בשעה מוקדמת כל כך כשאני יודע שיש לי אימון ביום שלישי בערב, ואז אני רואה אותה. שיער ערמוני ארוך אסוף בפקעת מרושלת, עיניים חומות תמימות, וספל קפה עצום שניצב בפינת השולחן שלה ואומר לי שהיא ללא ספק לא טיפוס של בוקר.

אני חוצה את החדר ומתיישב בכיסא לידה. היא מרימה את המבט שלה רק לשנייה, אבל אני מנחש לפי מספר העטים שמונחים על שולחנה שהיא תלמידת השנה הראשונה. יש בה משהו שאני לא מצליח לשים עליו את האצבע, אבל אני פשוט רוצה לזכות בתשומת ליבה.

"אני חושב שאין לך מספיק."

היא פונה אליי בהבעה מבולבלת. "סליחה?"

אני מהנהן לכיוון שבעת העטים שלה. "את חייבת לפחות עשרה לקורס הזה, אחרת אין טעם שתהיי פה."

בהתחלה היא נראית פגועה, אבל כשחיוך עולה על פניי, היא מגלגלת את עיניה. "לא ידעתי שחכמולוגים מתעוררים לפני הצהריים."

אני מושך בכתפיי בחיוך. "מה אני יכול להגיד? אני יחיד ומיוחד."

"אני בטוחה."

אני מושיט את ידי ושולח אליה את החיוך הכי טוב שלי. "קולבי הנדריקס."

למרבה המזל, היא מחליקה את ידה לתוך שלי. "סייג' אמברוז."

אני עדיין זוכר כמה רך היה מגע עורה בעורי, אבל זה כבר לא ענייני. עכשיו היא שלו, למרות מה שאני חושב על זה.

השניים נראים כמו זוג מאוהב טיפוסי, כשהיא מציגה את טבעת האירוסין הראוותנית שלה. אם המטרה הייתה לשבור את הלבבות של כל המעריצות הסתומות שלו, אני בטוח שהם הצליחו. כשהוא לוחץ את שפתיו אל שפתיה, אני לוחץ אוטומטית על השלט.

"אני חייב להעיף את החרא הזה מהטלוויזיה שלי," אני רוטן.

אני אוחז בו בידי ועומד להחליף ערוץ, כשמשהו שצ'סטיטי אומרת עוצר בעדי.

"טוב, אני יודעת שזה נושא פרטי מאוד, אבל אני לא יכולה שלא לשאול." היא משתהה כדי להגביר את המתח, ותמונה של ילדה קטנה ממלאת את המסך ברקע. "יש לך בת, נכון?" סייג' מכופפת את אגודלה וכורכת את אצבעותיה סביבו, הרגל שתמיד היה לה כשהרגישה לחוצה. "כן."

"ספרי לנו קצת עליה. היא מקסימה."

היא מחייכת בחוסר נוחות. "היא בת חמש, והילדה הכי חכמה שפגשתי מימיי."

צ'סטיטי צוחקת. "אני בטוחה שהיא צריכה להודות לך על כך." היא שולחת מבט אל טופר. "ומה איתך? אתם מסתדרים?"

הוא מחייך אל סייג'. "אני לא יודע, בייב. אנחנו מסתדרים?"

סייג' מגלגלת את עיניה וחובטת קלות בזרועו. "הבת שלי אוהבת אותו, למרות שהייתה פעם שהיא פגשה את הארי סטיילס על הסט, ואני נשבעת שהיא כמעט התעלפה."

הקהל פורץ בצחוק.

"הו, היא נשמעת כל כך חמודה."

"נכון." סייג' מחייכת בגאווה.

צ'סטיטי מניחה את ידיה בחיקה. "מה לגבי אביה? איך הוא מרגיש עם כך שאימה של בתו מאורסת לאחד מאהובי הוליווד?"

היא מרימה את מבטה אל טופר שלוחץ על ברכה בעידוד. "בעצם, אנחנו רק שתינו. אבא שלה לא מעורב, אבל היא מעולם לא סבלה בגלל זה. תמיד היה לה כל מה שהיא צריכה."

צ'סטיטי מחייכת. "טוב, אני לרגע לא מטילה בכך ספק. מזל שיש לה אותך."

אחרי כמה משפטים נוספים, הריאיון מסתיים, הקרדיטים מתחילים לעלות ואז הפרסומות, אבל אני קופא במקומי. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא ילדה קטנה עם שיער חום ועיניים ירוקות.

היא בת חמש. אבא שלה לא מעורב.

אני עורך את החישובים במוחי שוב ושוב, מעביר את אצבעותיי בשערי.

זה לא יכול להיות.

היא לא.

היא לא הייתה.

נכון?

נורת' הייבן 1- מחשבות מושחתות

פרק 1

זאיין

יש משהו מקסים בקעקועים. האופן שבו הדיו מתמקם מתחת לעור, מסוגנן ותמידי. זמזום המכונה מספיק כדי לגרום לי לעוף גבוה, אבל תחושת המחט בעורי דוחקת אותי לקצה. מאז הקעקוע הראשון שעשיתי, התמכרתי.

"נרדמת?" שואל אותי החבר הכי טוב שלי נוקס, ומעביר נייר מגבת על עורי הרגיש.

"לא."

"אתה שקט בצורה לא אופיינית."

אני מגלגל את עיניי, למרות שהוא לא רואה את פניי. "לא. אתה פשוט רגיל לכל הכוסיות של רוד איילנד, שמתפתלות בכל פעם שמקרבים אליהן עם מחט למרחק של פחות מעשרים סנטימטרים."

הוא מגחך. "טוב, יש בזה משהו. אחת — אפס."

אחד היתרונות בכך שהחבר הכי טוב שלי הוא אומן קעקועים מתלמד, זה שכל הקעקועים חינם. הצעתי לשלם עבור הדיו והמחטים, אבל הוא סירב.

היצירה שהוא עובד עליה היא גולגולת מתפוררת על עצם הכתף הימנית שלי. לא אשקר, זה כואב כמו גיהינום, אבל זה כאב מהסוג הטוב. מהסוג שגורם לך לישון טוב בלילה, כי אני מין טיפוס דפוק כזה.

דלייני, החברה של נוקס, והתאומה שלה טסה, נכנסות, צוחקות ומצביעות על משהו בטלפון של דלייני. אני מפנה בזהירות את ראשי הצידה ומחייך אליהן בחמימות. נוקס עוצר את העבודה לרגע כדי לנשק את לייני, בזמן שטסה נעמדת קרוב למקום שבו אני שוכב. היא נועצת מבט מהיר בכתף שלי.

"גבר, אתה באמת נותן לו לקעקע לך זין על הגב?" היא שואלת.

עיניי נפקחות בבהלה. "לקעקע מה?"

אני מזנק מהמיטה וממהר אל המראה בזמן ששלושתם צוחקים. כשאני רואה שהעבודה מושלמת בדיוק כפי שציפיתי שתהיה, אני נאנח בהקלה. טסה מתבוננת בי בחיוך מתוק עד בחילה, תמים פי חמישה ממנה.

"את מסוכנת," אני אומר לה.

היא מושכת בכתפיה. "כן, אבל אתה אוהב אותי."

"מה שתגידי, שא"ם."

אזכור כינוי החיבה שלה מוחק את החיוך מפניה, והיא חובטת בזרועו של נוקס שצוחק. זה כינוי שהוא נתן לה כשרק התחילה להסתובב איתנו, כי היא הפחידה את שנינו מאוד. אלו ראשי תיבות של שווה אבל מטורפת. לקח לה שנה וחצי לגלות את הפירוש.

אני חוזר לשכב ונוקס חוזר לעבודה, בזמן שטס ודלייני יושבות ומרכלות.

שעה מאוחר יותר אני כבר בקושי מרגיש את הכתף, הוא מסיים ומצלם בטלפון. כשהוא מראה לי מה יצא, הלסת שלי נשמטת. תמיד ידעתי שהוא מוכשר, אבל החרא הזה לא אמיתי.

"איך יכול להיות שעדיין מגדירים אותך כמתלמד?"

הוא מחייך, אבל דלייני עונה במקומו. "כי כל העבודות שהוא עושה מחוץ לעסק לא נחשבות, כולל מה שהוא עושה לעצמו, כמו איזה מטורף שמטיל בעצמו מומים."

הוא מביט בחברה שלו ומחייך. "אל תתחילי אפילו. את חושבת שזה מדליק כשאני מקעקע את עצמי."

היא מגחכת וחוזרת להביט בטלפון שלה בלי להגיב לו, כי ברור שהוא צודק.

דלייני היא האדם האחרון שחשבתי שיתאים לנוקס. הם לא יכולים להיות שונים יותר זה מזה. כשהם רק נפגשו, היא הייתה מסוג הנערות שחושבות שבריזר זה משקה חריף מדי, בעוד שנוקס היה מסוגל לנצח בשתייה כל מניאק שהעז לאתגר אותו. ובכל זאת, איכשהו זה עובד. היא הפכה אותו ממישהו שחשבתי שאצטרך לקבור לפני שנגיע לגיל שלושים, למישהו עם חלומות, מטרות ושאיפות. אפילו רק מהסיבה הזאת, כל מה שהבחורה עושה הוא בסדר מבחינתי.

הדלת נפתחת ושאר החבורה נכנסת פנימה, גייג', סטון והשותף שלי לחדר, איסטון. אנחנו לא נפגשים לעיתים קרובות, כי גייג' וסטון בחרו ללמוד בקולג' מרוחק, ונוקס נסע עד קצה המדינה בעקבות דלייני, אבל כולנו מפנים זמן כדי להיות יחד.

הם עושים מספר צעדים פנימה, פרועים וקולניים, עד שעיניהם נחות על טסה. ההיסטוריה בין טס לאיסטון מסובכת, ואם הייתי קולט ששניהם יהיו כאן באותו הזמן, הייתי מזהיר אותו.

במשך כל שנת הלימודים האחרונה הם יצאו באופן לא מחייב. הוא למד באוניברסיטת קליפורניה במשך חודשיים, וחזר הביתה בתקווה לזכות חזרה בנערתו, ולא ידע שהיא כבר המשיכה הלאה.

עברנו הרבה במשך אותם חודשים בודדים. איסטון עבר לאוניברסיטת נורת' הייבן, ושנינו שכרנו דירה יחד. כשטס והחבר שלה עברו תקופה קשה, איסטון ניסה להחזיר אותה אליו, ולא בדרכים הכי טובות. בסופו של דבר היא חזרה אל אשר, ואיסטון שקע עמוק יותר מכפי שהיה לפני כן.

שיברון הלב היה הבעיה הכי קטנה שלו. הוא נכנס לסחרור עם סמים והרבה יותר מדי אלכוהול. לקח חודשים עד שהצלחתי לגרום לו להתחיל להיראות כמו הבחור שהכרתי מאז כיתה ג', אבל הוא התאושש לבסוף. יכול להיות שזה הצריך כמה ויתורים מצידי, אבל הבאנו אותו לשם. למרות שכרגע אני בכלל לא בטוח שהוא התגבר, אם לשפוט לפי הדרך שבה הוא נועץ מבטים בטסה. אני לא מאשים אותו. הפעם האחרונה שהוא ראה אותה הייתה בבית חולים, אחרי שהיא לקחה מנת יתר מהמלאי שלו, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

טס, שהיא מסוג הבחורות שלא סובלות משחקים, קמה מייד והולכת אל השלושה. היא מחבקת תחילה את גייג' וסטון, ואז פונה אל איסטון. כל מי שבחדר שומר על שתיקה כשאנחנו מתבוננים באינטראקציה בין שניהם. בכנות, נראה שאיסטון עלול לברוח ממנה.

"אתה לא כועס עליי?" היא שואלת בשקט.

הוא מתנשף ומחייך כשהוא אוחז בה ומושך אותה לחיבוק. "בואי הנה, את."

המתח בחדר מתפוגג במהירות כשהם משאירים את הבעיות שלהם מאחור.

אנחנו מתיישבים ומדברים על כך שזה הלילה האחרון לפני שכולם עוזבים חזרה ללימודים. ושאנחנו צריכים לעשות משהו הערב. נראה שנוקס קורא את המחשבות שלי כי הוא רוכן קדימה ומצמיד את מצחו לזה של דלייני.

"תכתבי לסוואנה ותשאלי אותה מתי הטיסה שלנו מחר."

היא כותבת לה, ואני מגחך אליו. "מועדון H?" אני שואל והוא מהנהן.

מועדון ההיפנוטיק הוא מועדון לבני שמונה־עשרה ומעלה במרכז העיר, והמקום הכי קוּל בסביבה. לאף אחד שם לא אכפת אם אתה מעשן ג'וינט, משתכר לגמרי או אפילו הולך קצת מכות. זה רק עניין של זמן עד שיסגרו אותו, אבל עבור הלילה הוא מושלם.

"שש בערב. מה התוכנית?"

הוא זוקף את גבותיו מולי, אבל אנחנו כבר מתואמים. "היפנוטיק."

אנחנו מתקרבים למועדון, חבורה גדולה. כולם יוצאים מהמכוניות, ואני סוקר במבטי את כל מי שהגיע. נוקס, דלייני וטסה נסעו איתנו, ובמכוניות האחרות נמצאים גייג', סטון, סוואנה, והחברים שלהם לנון וקייד. פגשתי את שניהם מספר פעמים, ואני חייב לומר שהם לא כאלה גרועים. אבל פרצוף אחד חסר לי.

"איפה איסטון?" שואל נוקס לפני שאני מספיק.

סטון מושך בכתפיו, אבל גייג' הוא זה שמספק את התשובות. "הוא מחכה שאחותו תהיה מוכנה. היא באה איתו."

אני מקמט את מצחי. "אמיליה בבית?"

בפעם האחרונה שראיתי את אחותו, היא הייתה בת שלוש־עשרה והלכה אחרינו כמו גורה קטנה. לפי מה שאני יודע, היא זכתה באיזו מלגה מטורפת לפנימייה בצפון קרוליינה. אני בטוח שהיא הגיעה לביקורים, אבל דרכינו לא הצטלבו מאז מסיבת סיום בית הספר היסודי שלה.

"כן, היא התקבלה לאוניברסיטת נורת' הייבן," אומר לי גייג'. "איסטון לא סיפר לך?"

אני מניד בראשי. "אני מניח שהנושא לא עלה. הייתי עסוק לאחרונה."

עוברות בראשי מחשבות איך לעזאזל איסטון יתנהג כשאחותו הקטנה תהיה איתו באותו הקמפוס, אם אגיד שהוא מגונן עליה, זו תהיה לשון המעטה. היא אומנם צעירה מאיתנו רק בשנה בערך, אבל מבחינתו היא תינוקת. בחטיבת הביניים, כשגילה שהיא נעלבה מאיזה ילד שקרא לה מכוערת, הוא קשר אותו לתורן הדגל בתחתונים, ותלה עליו שלט שנכתב בו, 'אני מתייחס לבנות בחוסר כבוד'. זה אומנם עלה לו בהרחקה של חמישה ימים מבית הספר, אבל ללא ספק הרתיע את כל האחרים מלהיטפל אליה.

כולנו נכנסים פנימה, וטס מובילה אותנו אל אחד משולחנות הווי־איי־פי. "אשר מצטער שלא הצליח להגיע, אבל הוא לא יכול לבוא לבלות הערב, אז זה על חשבונו."

זה מפתיע, אבל גם אם אני הייתי שחקן פוטבול מקצועי, לבזבז כמה אלפים על ערב במועדון בטח לא היה גורם גם לי למצמץ. דלייני מושכת בכתפיה כאילו זה דבר רגיל לגמרי, ונוקס מרים כוס שוט מלאה מהשולחן.

"לחיי ערב בלתי נשכח."

כולנו מרימים את השוטים, ואז שותים את המשקה. הוא צורב בדרכו מטה, אבל בדרך טובה. אין דבר טוב יותר מלילות בלתי נשכחים עם חברים. במיוחד כשהחברים שלך אדירים כמו אלו שלי.

אני שותה בירה ומשוחח עם נוקס כשאיסטון מופיע סוף־סוף. הוא נראה כאילו בזבז זמן רב מדי בהתעסקות בהופעתו, ואני מנחש שזה לכבוד טסה, אבל שכל אחד יעשה מה שטוב לו. אם הוא רוצה להמשיך להשתוקק למישהי בלתי מושגת כמוה, אני לא אהיה זה שיעצור בעדו.

"לקח לך הרבה זמן," אני מתגרה בו.

הוא מגלגל את עיניו. "סליחה. שכחתי כמה זמן בנות צריכות להתארגן."

"הו, כאילו אתה יותר טוב," נוזף בו קול.

אני בדיוק באמצע הלגימה כשאמיליה מגיעה מאחוריו. שערה הבלונדיני הארוך גולש על כתפיה, מנוגד לשמלה השחורה שהיא לובשת. היא נחה על עורה ומדגישה את כל קימורי גופה. מה לעזאזל קרה לפנים הקטנות עם הגשר שזכרתי? אני לא מצליח לזהות את הבחורה המדהימה שעומדת מולי.

בתנועה מביכה ואידיוטית אני שואף במהירות כשהפה שלי מלא בירה. אני מניח שזה עדיף על לירוק עליה את הכול, אבל כולם מביטים בי כשאני מתחיל להשתעל. אני דופק באגרופי על החזה במאמץ להחזיר לעצמי את הנשימה.

"אה, אתה בסדר?" שואל איסטון.

אני מהנהן. "הצינור הלא נכון."

קולי צרוד עד שאני משתלט על עצמי ומפסיק להשתעל. לפני שאני מספיק להגיד משהו נוסף, טסה נדחפת ביני לבין נוקס.

"אני יכולה רק להגיד כמה התגעגעתי אלייך?"

פניה של אמיליה זורחות למראה טס. "אלוהים אדירים, היי!"

הן מתחבקות, ולמרות שלא ידעתי שהן נפגשו בעבר, זה לא אמור להפתיע אותי. טס ואיסטון אהבו להעמיד פנים שהם רק משתעשעים, אבל ידעתי שהיא הייתה בבית שלו כמעט בכל חופשה. אני מניח ששם היא התחברה עם אמיליה.

איסטון מתבונן בטסה בהבעה מאוהבת, שגורמת אפילו לנוקס להיאנח. הם אומנם היו זוג די טוב, אבל היא המשיכה הלאה. זה פשוט משהו שהוא צריך לקבל, אבל הוא כמעט נמס כשהיא מחבקת אותו לשלום ואז עוברת להתמקד באחותו.

"בואי נלך לרקוד."

בשנייה שהן נעלמות, אני ממקד את עיניי באיסטון. הוא מפנה את מבטו מהאקסית שלו, ומתכווץ תחת מבטי הנוקב.

"מה?"

אני מניד בראשי. "חשבתי שהתגברת עליה."

כתפיו צונחות. "לא מתגברים כל כך בקלות על בחורות כמו טסה קלהאן, זי. לא חשוב כמה זמן עבר."

נוקס טופח על גבו. "אתה מכין את עצמך לעוד שיברון לב, גבר."

הוא מביט למקום שבו טסה רוקדת עם אחותו כשעל פניה חיוך גדול, ואז נאנח. "אני צריך בירה."

מאוחר יותר באותו ערב, אני נשען על המעקה ומשקיף על רחבת הריקודים. ליתר דיוק, על בחורה אחת, אמיליה. אני לא מאמין שזו אותה ילדה שהייתה מתחננת אלינו שנשחק איתה בבובות ברבי. אחותו החנונית והחכמה מדי של איסטון. לעזאזל, נראה כאילו היא החליפה את הגשר והג'ינס בגוף בצורת שעון חול ובחיוך שעשוי להפוך את עולמו של כל גבר, כולל שלי.

"אל תתקרב לשם, בנאדם." נוקס צץ משום מקום. "איסטון פשוט ירצח אותך."

הייתי צריך לדעת שהוא יקרא אותי כמו ספר פתוח. הוא ידע בשנייה שראיתי אותה, אבל הוא צודק, אין טעם לשקר.

"אני לא," אני עונה בכנות.

זה אולי מבאס אבל זו האמת. למרות שהיא יפהפייה משגעת, אני לא יכול וגם לא אעשה כל צעד. היא משי לבן וטהור — שלמות רכה ללא רבב — ואני עשוי מזפת שחורה. אני רק אהרוס אותה.