זר עלי דפנה

שער 1
סיפורים

סוג של אמנות

שעות שהיא עוברת ממלון למלון לאורך הטיילת, והם משיבים את פניה ריקם. לא צריכים מלצריות. יש כאן מספיק חיילות משוחררות, זאת עבודה מועדפת. רק בעומק אחרי הצהריים, בחום הכבד, במלון האחרון בקצה החוף, מציע לה מנהל כוח האדם: ״אני יכול לקחת אותך כחדרנית,״ ומוסיף, ״בינתיים.״ הוא צעיר ואמפטי. הוא מחייך אליה ולא מפשיט אותה במבטו, ״יש הרבה עבודה לקראת פסח.״

היא מקבלת זוג נעלי ספורט לבנות, מדים אפורים ועגלה מלאה חומרי ניקוי. היא עולה במעלית, ועוברת חדר־חדר. מסדרת, מחליפה, שואבת, שוטפת, מנגבת. בשקט בוכה. כשהחליטה לרדת לאילת, דמיינה את עצמה במשרה זמנית קלילה כמלצרית בלובי של מלון, שילוב של תעסוקה וחופש. כשהייתה ילדה חלמה מה תהיה כשתגדל: מורה, ציירת, שחקנית, אולי סופרת. אף פעם לא חשבה שבגיל 23 תהיה חדרנית במלון באילת.

בעיתון הם קוראים לזה מיתון.

כבר שלושה חודשים, מאז פוטרה ממשרד הפרסום התל־אביבי, היא קונה מדי שלישי ושישי את כל העיתונים, עוברת על לוחות המודעות, מחפשת את צירוף המילים ״דרוש/ה גרפיקאי/ת ביצועיסט/ית״, ומשגרת בפקס קורות־חיים מחנות מכשירי הכתיבה שבמרכז המסחרי בשכונה. היא מחכה לטלפון כל יום, כל היום.

בינתיים היא חותמת בלשכת התעסוקה. היא מקבלת דמי אבטלה מועטים וממשיכה בלימודי האמנות, מדי ראשון ורביעי, לימודי ערב. והיא עדיין צריכה לשלם שכר לימוד, לקנות חומרים יקרים, ומזון ותרופות לבוניטה הקטנה, הטריירית המעורבת הלבנה, שמחלימה לאיטה מניתוח דחוף. בהוצאות דירת השיכון הקטנה בפאתי העיר היא חולקת עם סבתה הטובה בת השמונים ושתיים.

אחרי לילה לבן היא קמה עם תוכנית: היא תפקיד את בוניטה בידי סבתה, תארוז תרמיל, את הגיטרה הישנה ואת המצלמה המקצועית (מינולטה X-700 יד שנייה שקנתה בחנות הצילום בבן יהודה בכל הכסף שהותיר לה סבהּ), תעלה על מונית לתחנה המרכזית הישנה - ומשם באוטובוס של חצות לאילת.

בבוקר פוגש הכחול־כחול של הים־האדום בעיניה הכחולות, האדומות מחוסר שינה.

עם סיום המשמרת, היא מקלפת מעליה את מדי החדרנית המטונפים ומחליפה אותם בג'ינס המשופשף ובטריקו הלבנה. היא מכתפת את רצועת המצלמה. עכשיו היא הסטודנטית הצעירה לאמנות שהיא עדיין מתעקשת להיות. היא פוגשת דמויות צבעוניות, תוהה מה יהיה אמנותי מספיק. זוגות אוהבים על החוף, קבצנית זקנה מחוסרת שיניים (גם היא ירדה פעם לאילת לחפש פתרון זמני?), בחור עם תוכי על הכתף. היא פוגשת איש אנגלי זקן שמצייר פורטרטים על הטיילת בחמישים שקל, ומקשקשת איתו באנגלית. הוא מורה לה לשבת מולו. לא, לא בכסף, בשבילה זה בחינם, אחוות אמנים. בציורו נשקפות עיניים כל כך עצובות, שהיא נבהלת.

כשנגמר לה הפילם, היא פוקדת את חנות הצילום היקרה של התיירים המבטיחה פיתוח תוך 24 שעות. היא עוברת בין המלונות ומנסה למכור את התמונות למצולמים. הרבה עבודת רגליים ומעט כסף, אבל כל תמונה שנמכרת ממלאת אותה סיפוק. אחרי הכול, זה סוג של אמנות.

מאוחר בערב היא יושבת באיזו פינה מוארת למחצה עם הגיטרה החבוטה, שרה שירים של הביטלס בעיניים עצומות. מטבעות אחדים נופלים אל כובעה והיא מחייכת בתודה.

מאוחר בלילה היא חוזרת ברגליים כואבות אל הבונגלו שלה במתחם מגורי העובדים, מתקלחת ארוכות ומצטנפת על המיטה הצרה. השעון המעורר הקטן מעיר אותה בשש בבוקר. אין ברירה, עוד משמרת מתחילה.

היא נזכרת בבחור ההוא, מהקיץ האחרון, שהזמין אותה לצאת איתו לטיול של אחרי צבא בצפון־אמריקה, אבל לא היה לה כסף, וכשנסע דאג היטב לא להשאיר לה שום סיבה לחכות לו עד שובו. הוא עלה על המטוס, והיא עלתה על כדורים נוגדי־דיכאון. את ימיה היא מילאה בעבודה כגרפיקאית ביצועיסטית במשרה מלאה במשרד פרסום נחשב. אחד המעצבים, גבר מבוגר ממנה, מבריק ומוכשר ובעל חוש הומור, התחיל איתה כשנשארו לבד בחדר הארכיון. היא ברחה ממנו כי פחדה מרומן במקום העבודה. אחר כך גם מנהל הסטודיו, המבוגר ממנו, הציע לה לצאת איתו, והיא סירבה. הוא פיטר אותה, בלי פיצויים.

ואז היה הווטרינר הנשוי שאליו הגיעה עם בוניטה הקודחת על הידיים. ״בבקשה תציל אותה,״ התחננה, ״היא כל מה שיש לי.״ לאחר ניתוח כריתת הרחם, שאכן הציל את חייה, הוא הושיב אותה על הספה בפאתי הקליניקה החשוכה ושאל, איך זה שהכלבה היא כל מה שיש לה.

כשסיפרה, הוא ניגב את דמעותיה והפשיט אותה. בוניטה המורדמת שכבה קרוב. היא לא יכלה להגיד לו לא. הוא לקח אותה בג'יפּ מפואר למסעדה איטלקית תל־אביבית נודעת והציע לה על כוס יין אדום עולם ומלואו. ״ואם אשתך תשמע שלקחת אותי לכאן?״ שאלה. ״אז אגיד שהיית נסערת בגלל הניתוח והזמנתי אותך לשוחח,״ ענה בחיוך. אבל היא החליטה לא להיות פילגש שלו או של אף גבר אחר.

בסיום המשמרת, חשמלאי ארגנטינאי נחמד מהמלון מזמין אותה לגלידה. אחר כך הם הולכים לחדרו. הוא מגיע לסיפוקו, היא לא. שוב נפתח אצלה מעיין הדמעות. ״תפסיקי לבכות או שאני משפץ לך את הפרצוף!״ הוא מרים את קולו פתאום.

היא מתלוננת על החשמלאי הארגנטינאי במחלקת הביטחון. היא מסבירה לקב״ט שהוא איים עליה. ״אבל למה שכבת איתו?״ שואל אותה הקב״ט. היא לא מוצאת תשובה הגיונית. גם לא לעצמה.

ערב פסח. מנהלת המשק מזמינה אותה לסדר בביתה עם משפחתה, והיא מסרבת בנימוס. לראשונה בחייה היא מעבירה את החג ללא ליל סדר. ללא משפחתה הקטנה. בחדר האוכל של העובדים, היא משתתפת בארוחת ערב צנועה עם חבורה של אפריקאים, הודים, נפאלים וקרואטי אחד. המצות והחסה הן סממן החג היחידי.

היא מתארחת בחדרם של רומה וראג' הלבביים, זוג צעיר נשוי מהודו, שותה עימם מעט יין זול, ולאחר מכן משוטטת ברגל לאורך הטיילת, בוהה במשפחות האמידות והעליזות המבלות את חופשתן במלונות. אימא, אבא, תינוקות, מתבגרים. היא משתדלת לא לקנא. קשה לא לקנא.

חג הפסח השנה אינו חג של חירות. היא מדברת לעצמה בזמן הניקיונות. הסוויטות המשפחתיות הן תוהו ובוהו והיא מפרידה את החושך מן האור. היא נדהמת להיווכח איך כל חדר משקף במדויק את היושבים בו. היו חדרים שנראו כאילו התנהלה בהם מלחמה. מגבות ומצעים על הרצפה, פחיות שתייה ריקות, אריזות חטיפים, פריטי לבוש תחתון מפוזרים. באחת הסוויטות ליקטה מהשטיח מאות אבני־לגו קטנות שפיזר אחד הילדים. המשימה גזלה זמן רב והיא ננזפה על ידי האחראית. אבל אב המשפחה החליק לידה, בצאתם, טיפ נאה. בחדר אחר, לאחר הצ'ק־אאוט, היא מוצאת ארנק מלא מזומנים. היא מוסרת אותו לאחראית הקומה, והיא זו שמקבלת את ההלל ואת הטיפ. היא לא מנסה אפילו להילחם כדי לזכות לפחות בחלק מהשלל. אז ככה זה עובד כאן, היא מדברת לעצמה בקול בזמן הניקיונות.

למחרת החג השני מנהלת המשק במלון קוראת לה: ״מצטערת. כבר אין לנו צורך.״ לאן תלך עכשיו. היא סוחבת את חפציה מן הבונגלו שבקצה החוף אל העיר. בתחנה המרכזית אישה אחת מציעה לה חדר קטן להשכרה בביתה. היא מסתובבת בעיר כמה ימים, צועדת בטיילת הלוך ושוב, מרשה לעצמה להיות קצת תיירת. באוזניות הווקמן שירי אהבה. היא משתזפת. בוהה אל הים ואל הרי אדום, אל אורותיה הרחוקים של עקבה. ומצלמת. על החוף היא פוגשת בחור נחמד מתל־אביב, שמציע לה למסור בשובו חבילה לסבתה. ״רק בואי איתי לחדר, תרשמי לי את הכתובת.״

הם עולים לחדרו באותו המלון, וכשהדלת נסגרת והיא רוכנת לרשום את הכתובת על פיסת נייר, היא מרימה עיניה ומגלה אותו עירום לגמרי. גם הוא בעצם לא כזה נחמד. היא בורחת בטריקת דלת, קולטת בזווית העין את קב״ט המלון, שכבר מכיר אותה, מתבונן בה בסקרנות מקצה המסדרון.

היא מחליטה לארוז ולחזור הביתה, כשהיא פוגשת ברחוב בחור שהכירה במלון, איש תחזוקה. הוא מזמין אותה לקפה. ״אל תתייאשי מאילת. אל תתייאשי מגברים,״ הוא מבקש ממנה בחיוך ולוקח אותה לבית הוריו מכניסי האורחים. הוא לוקח אותה לחדרו, למיטתו. הוא מסדר לה עבודה במלון קטן כמלצרית בארוחת הבוקר, ללא לינה. התיירים הגרמנים מאוד אדיבים, אבל טיפים אין.

היא משתדלת שזה יעבוד איתו, אבל היא לא מאוהבת בו. וכשהיא מנסה להסביר לו את זה, הוא כועס. שוב היא חסרת בית, שוב היא מובטלת. אפילו בוניטה הקטנה לא שם איתה.

לילה. היא מסתובבת ברחובות. בטנה כואבת, מתהפכת. כאבי מחזור. מחפשת מקום לשים את הראש. פוגשת חבורה של עובדים זרים שחורים. היא לא בטוחה מאיפה בדיוק. אולי מגאנה. הם מבינים אנגלית והיא שמחה. את הלילה היא מעבירה במיטתו של אחד מהם, לא נאה במיוחד. אולי אפילו מכוער. אבל סימפטי. הוא נוגע בה. מחבק. מלטף. היא לא מתנגדת. מוקדם בבוקר היא זוכה למקלחת חמה. הוא נותן לה שטר של חמישים דולר וחולצת טריקו חדשה ומבקש להישאר איתה בקשר. היא לובשת את החולצה, טומנת את השטר ואת כתובתו עמוק בארנקה.

בשיטוטיה באותו יום היא פוגשת גבר, מנהל כוח אדם במלון חדש שנפתח. הוא מציע לה עבודה כפקידת קבלה. היא שמחה. אבל למחרת, לאחר משמרת ארוכה ולא קלה הוא קורא לה: ״אני מצטער, אסור היה לי להעסיק מישהי שלא למדה מלונאות.״

היא הולכת להחזיר את החליפה במחלקת המשק כשקב״ט המלון קורא לה: ״סבתא שלך לא מפסיקה לצלצל לכל המלונות בעיר ושואלת איפה הנכדה שלה. כדאי שתדברי איתה לפני שמישהו יספר לה שהנכדה שלה נערת ליווי.״

״נערת ליווי?״

היא אוספת את חפציה, את הגיטרה הישנה והמצלמה, משאירה על המיטה ערימת קסטות ובגדים שלא נכנסו לתיק, ממהרת לשדה התעופה הקטן, רוכשת בכל הכסף שבכיסה כרטיס טיסה לתל־אביב.

היא חוזרת הביתה רזה ושזופה, לחיבוק החם מצד סבתא, שנרגעת מעט, ולקפיצות השמחה של בוניטה הקטנה שהחלימה וכבר כמעט לא רואים לה את התפרים בבטן.

היא חוזרת גם לבית הספר לאמנות כשבאמתחתה ערימת תצלומים, שהופכים תחת ידיה לרישומים חדשים שנתלים אחר כבוד על הקירות בתערוכת הבוגרים, ואפילו מזכים אותה במלגה קטנה. בתחילת הקיץ, ממש לקראת סוף השנה, היא פוגשת בחדר החושך של מעבדת הצילום את בעלה לעתיד. היא גם מוצאת סוף־סוף עבודה כגרפיקאית ביצועיסטית במשרד פרסום מכובד.

רק לאחר שנים רבות היא חוזרת לאילת. כאישה נשואה, אל אותו מלון. בצ'ק־אאוט הם משאירים חדר מסודר למשעי. היא מוסיפה שטר ישן ומקומט של 50 דולר, טיפּ לחדרנית.