בפברואר על ההר
האיש הזה שאיתו הסתובבתי בחודשים האחרונים בא לכאן אחר הצהריים, הניח בזעף כמה שטרות כסף שלדעתו היה חייב לי ואת המצעים שלי שהיו אצלו על השולחן בכניסה והלך. אני, כהרגלי בטקסים מעין אלה, לא הגבתי. הייתי באמצע משהו, ומיד אחרי שהלך המשכתי לעשות את המשהו הזה, ואחרי שסיימתי המשכתי לממש את תוכניותי: נעלתי את מגפי הגומי שלי והלכתי לטייל בבוץ.
טיילתי בבוץ במשך שעה, זה הזמן שלוקח להשלים את הסיבוב הרגיל: אני פונה שמאלה ברחוב ומגיעה לסופו. בסופו יש דרך עפר המובילה אל תוך היער. מימין עצי אורן ואלון, מאוד יפה. משמאל מטע זיתים. השעה היתה שעת בין־ערביים, אז הלכתי מהר כדי להספיק את הסיבוב שלי טרם חשכה: הרחוב. היער. ההר.
הלכתי במהירות ובכל זאת הספקתי לראות. הדשא הגבוה, הירוק להפליא, של פברואר, שבתוכו זרועות כלניות מאדימות. הצטערתי שלא לקחתי איתי את המצלמה, כמו תמיד. הבחנתי בכך שאני נסערת, אפילו נאנחת מעומק לבי אחת לכמה צעדים. שאלתי את עצמי למה, כי בסך הכול ידעתי שהמצב אמנם מסוים אבל בהחלט הפיך, לפחות כך נראה לי. זה היה די תלוי בי, הפיכות המצב; יכולתי, למשל, לחזור ברגע זה אל היישוב, להקיש על דלתו של האיש ולהגיד לו משהו שיפיס את דעתו. לא משנה כמעט מה הייתי אומרת; די בכך שהייתי באה. כך לפחות אני משערת.
אני אומרת משערת משום שלא עשיתי את זה, ולכן איני יודעת לאשורו מה היה קורה אילו הייתי עושה את זה. נראה שגם לא אדע, כי נראה שגם לא אעשה את זה. ובכל זאת הייתי נסערת. נשארה אפוא תלויה ועומדת השאלה מדוע הייתי נסערת.
המשך בספר המלא