עבודה של גבר
אני עומדת על סולם הרחק וגבוה מעל כולם ומכסחת את הגדר החיה בחזית ביתי, והנה עובר אחד השכנים באוטו שלו, הוא־הוא האוטו משטרה של היישוב. האיש הוא אם כן קצין הביטחון של היישוב: גבר נאה, כסוף שיער, רזה וגבוה. אבל מדוע הוא מחייך? הוא מנופף לשלום מחלון האוטו שלו והוא מחייך. זה לא חיוך של היכרות, כי אם חיוך של שעשוע. עם זאת, יכול להיות, כמובן, שאני מדמיינת.
שבועיים קודם לכן, בעודי מכסחת את הגדר החיה שבחזית ביתי, נשמע קול דשדוש נעליה של השכנה שמעבר לכביש. היא יורדת מביתה להשליך את האשפה אל המיכל הירוק שעל המדרכה. אני מפנה את ראשי בזהירות מן הגדר החיה (אני עומדת גבוה גבוה בפסגת הסולם, שומרת על ריכוז עמוק מיני ים כדי לא ליפול, ובכל זאת מפנה את הראש) ומברכת אותה לשלום. היא מחייכת. היא אינה מברכת אותי לשלום, רק מפטירה: ״זה עבודה של גבר.״ אני מתכעסת מיד. אלא שאני כובשת את כעסי, ובעיקר את בוזי שמתחיל לפעפע באותה קדרה עם בושתי, הו בושתי הרותחת, ואני עונה ללא חת: ״אולי דרוש לעבודה הזאת גבר אבל אין גבר. למה את מרפה את ידי? היית צריכה לומר לי 'כל הכבוד' ואילו את מרפה את ידי.״ האישה, ששיקולים אידאולוגיים זרים לה, עונה לי, ״כל הכבוד לך, אבל את זה צריך גבר לעשות, עם המכונה של זה. זה קשה מאוד לעשות כמו שאת עושה, עם מספריים.״ ״יפה מאוד,״ אני עונה מנה אחת אפיים, ״תגידי את זה לאחיך. הוא מכר לי בשמונה מאות שקל מכונה מקולקלת. אבל בכל מקרה אני לא יכולה לעבוד עם המכונה הזאת, היא כבדה. אז אני עושה את זה כמו שאישה יכולה לעשות: במספריים.״ ״קשה מאוד, במספריים,״ מלמלה האישה ועלתה אל ביתה.
המשך בספר המלא