תמיד שני תאריכים - מתוך פתח גדול מלמטה

תמיד שני תאריכים

בבוקר שבת הוא יצא לרכוב על האופניים שלו. לפני שיצא לדרכו הציע לי שנלך לטייל יחד. אני סירבתי. החזרתי לו אסמס: אני עסוקה. הוא ענה: בסדר גמור, אני יוצא, ונסע. אני עסקתי בשלי. לא היה דבר טבעי מזה שאעסוק בשלי בבוקר שבת, מה גם ששבוע קודם לכן הוכרז על סיום היחסים.

בערב שבת הקודם הוא בא לבקר וישבנו יחד במרפסת. הוא סיפר שנסע, סיפר שכמעט איבד הכרה. איבד הכרה! אבל, הוא אמר, לא רציתי לקרוא לך. גם איך היית יודעת איפה אני נמצא? הוא ראה שחור מול העיניים. לבי נחמץ.

עצוב, הסיפור הזה.

בבוקר יום ראשון נסעתי כדרכי לעבודה. העבודה משחררת מכאב, זהו אחד מיתרונותיה. היא אף מספקת משמעות לקיום. זה מורגש בעיקר בעתות מצוקה.

כך או כך נסעתי לעבודה ואף עבדתי שעות אחדות בלי לתת דעתי לכאב, הו הכאב. הוא לעומת זאת חיבר מכתב שעל קיומו הודיע לי בשעת אחר צהריים, בעודי שקועה בעבודתי. יש לך מכתב על הדלת, סימס לי, אני צריך שתדעי מה עברתי ביומיים האחרונים.

שבתי הביתה ואכן על דלתי מכתב. תוך כדי אכילת ארוחת הערב המאוחרת שלי, בטרם אפרוש למיטתי, קראתי אותו. כתוב היה שם שהוא לדעתו אידיוט, אידיוט עלוב. כתוב היה שהכרתו אבדה לו בשעה שרכב על אופניו ולא קרא לי, הוא לא רצה לקרוא לי. כתוב היה שם שהוא הבין סוף סוף שלא, דבר לא השתנה: אני לא מרגישה כמוהו.

החוטים הנפרמים הללו, הרקמה השלמה שעכשיו תתפורר.

המשך בספר המלא