מעשה בכוליש וזיווה - מתוך פתח גדול מלמטה

מעשה בכוליש וזיוה

ערב אחד אנחנו יושבים לנו יחד ונעים לנו מאוד. כי כן: הקשר ביני לבין כוליש מבשיל, תופח, ענוג מרוב מתיקות. לזה הלוא ייחלתי, ייחלת, ייחלת, ייחלנו, ייחלתם, ייחלתן, ייחלו, כולם, אתמול, היום, מחר, תמיד.

ואז בעודנו יושבים שרויים יחד בתוך המתיקות, מצלצל הטלפון שלו. כיוון שאנו יושבים יחד, שרויים באותה מתיקות וסמוכים זה לזו, בעל כורחי אני רואה על צג הטלפון שלו מספר לא מזוהה. השעה תשע ארבעים ואחת דקות בערב המתוק ואני מחשבת חישובים: מי שאיננו מכר אינו מתקשר אל זר בשעה תשע וארבעים בלילה. חישובי מהירים והטלפון שלו עודו מצלצל בעיקשות. אני תולה בו מבט. ״זאת זיוה,״ הוא אומר בצער. אני אומרת לו, צוננת, ״תענה בבקשה לטלפון שלך.״ הוא מהסס. כיוון שהוא מהסס אני אומרת במשנה תוקף, ״תענה בבקשה מיד לטלפון שלך,״ יודעת בבהירות חדה ומכאיבה איזהו האסון הממשמש ובא. עוד היסוס קצר והוא עונה. בקולו - הו קולו, שפעם אמרה עליו גיסתי שהוא ערב כקולו של קריין רדיו - מתיקות, כאותה מתיקות ששרתה בינינו באותו ערב עצמו. ״הי זיוה,״ הוא אומר, נבוך עד בוש, ״אני אצל החברה שלי.״ אוזני הכרויות שומעות ושומעות: את המילים שהוא אומר, את צליל קולו, את נימתו. הוא מתנצל, הוא מצטער, אשם עד בלי די, אולי כלפיה, או שמא כלפי.

אני נתקפת גועל. לא פחד; לא אימה; לא כעס; לא קנאה. אני נתקפת גועל, והגועל מתמקם על קו התפר שבין הגוף לנפש, בדיוק היכן שכוליש עצמו היה ממוקם עד לאותו רגע שבו ענה לזיוה. יכולתי להריח את הריח של זיוה, מתוך המתיקות בקולו של כוליש בא הריח אל נחירי, ומנחירי חלחל לו פנימה אל אותו מקום, ושם הונפו שלטים, שטח כבוש יוחזר, ברגע זה ולאלתר.

האישה, היא ממשיכה לפטפט כאילו לא נפלו השמים. הוא ממתין בסבלנות. רגע נוסף והיא דועכת, מסתיימת, ואנחנו שניים שוב, אני וכוליש. לי הכול ברור. ברור כשמש, כך אומרים, וזאת למרות שמבט ישיר אל השמש תמיד מותיר אותך עיוור, לרגע אחד ויש אומרים לעד.

המשך בספר המלא