ככה אני אוהבת - מתוך פתח גדול מלמטה

ככה אני אוהבת

יום אחד בראשית השבוע הוא אמר, ״השבוע אהיה עסוק ואת יכולה להיות לבדך כמה שאת רוצה.״ הוא אמר את זה בשמץ מרירות. אף על פי כן הנהנתי, כי עם כל זאת שמחתי שאוכל להיות לבדי כמה שאני רוצה.

ביום שלישי חזרתי הביתה מוקדם מהרגיל, עדיין מיוסרת בייסורי אהבתי לגבר הקודם, אלו הייסורים שבעטיים הייתי סבורה שהקשר הנוכחי לא ישרוד. והנה, בשתיים וחצי בצהריים, בהגיעי אל שער היישוב, הוא עולה לכיוון היציאה ואילו אני נכנסת בשער. חריקת בלמים של שתי המכוניות, ואנחנו מדברים דרך החלונות. הוא: לקוני. כשהוא כועס ו/או חרד, הוא נעשה לקוני. פניו כמעט אינן זעות. הוא מתבונן בי. אני בו. אנחנו מחליפים כמה מילים סתמיות לכאורה, ״מה את עושה פה כל כך מוקדם,״ וכיוצא בזה. אמרתי לו, ״בוטלה פגישה, אני עייפה, אני הולכת לישון.״ ״אם כך נתראה בשבוע הבא,״ הוא אומר לי. הוא מתכוון להגיד אני מבין את מצב העניינים ואין בכוונתי להטרידך. אבל הוא נראה טוב, דוהר לו באוטו שלו לעבודה ההנדסית שלו במשקפי הטייסים ובמעיל הבהיר על עורו השחום. על כן לרגע קט אני חוככת בדעתי ואז אומרת לו, ״אולי אבוא אליך הערב.״ הוא לא מניד עפעף. לכן אני שואלת, ״אתה לא רוצה שאבוא אליך הערב?״ הוא לא מוותר כל כך מהר על הלקוניות שלו. הוא עונה, ״אם תרצי תבואי.״ אני נרגעת: זה בגללי, הלקוניות שלו. בגללי הוא שומר על עצמו. אני אומרת, ״בסדר. אם ארצה אבוא.״ השיחה מוצתה אפוא. הוא נוסע לדרכו במעלה הכביש המוביל אל היציאה, בעוד אני גולשת במורד הכביש המוביל פנימה, אל היישוב.

המשך בספר המלא