לופ - מתוך פתח גדול מלמטה

לוּפּ

פעם, בלילות הכי קשים, הייתי חושבת על זה שבעצם כולם בודדים. הייתי מעלה על דעתי זוגות של אנשים שאני מכירה, וחושבת על זה שהם בודדים אף שהם זוג. הייתי עושה זאת כדי להפיג קצת את הרגשת הבדידות שלי, שהיה לה קשר לזה שלא הייתי זוג. פעם זה היה עוזר קצת. העניין הוא שזה הפסיק לעזור. המחשבה נשארה אותה מחשבה אבל כבר לא היה בה שום דבר מנחם. להפך, היא היתה מייאשת.

היא היתה מייאשת, כי אם אתה בודד ואתה בדיכאון, אתה יכול לחשוב שפעם אולי תהיה בזוג, ואז לא תהיה בדיכאון. אבל אם גם האשליה הזאת מתפוגגת, מה נשאר?

עד לפני זמן־מה חייתי עם מישהו. חייתי עם מישהו בדיוק בגלל המחשבה הזאת - שבזוג קל יותר להתעלם מהדיכאון. הבעיה היתה שכשחזרנו לחיות יחד גיליתי שוב שזה לא עומד כנגד הדיכאון. חזרנו להיות יחד ואז, אחרי כמה זמן, התברר לי שהוא בכלל לא מעוניין לעזור לי במלחמתי בדיכאון, אלא מעדיף להסתגר בתוך הדיכאון שלו.

בקיצור, עושה רושם שלדיכאון אין שום דבר במשותף עם החיים יחד או לבד. זאת המסקנה שהגעתי אליה. בספרים שקראתי כתוב שמה שמשנה זה לא העולם הממשי אלא העולם הפנימי. גדול עלי, העניין הזה של העולם הפנימי. גדול עלי, כי אם בעולם הפנימי של מישהו אין יחסים טובים בין הדמויות אז שום דבר לא יכול לעזור לו והוא בדיכאון, או שקורה לו משהו אחר, לא פחות גרוע מדיכאון. בכל אופן, לפי הספרים האלה המצב חשוך תקווה.

המשך בספר המלא