כל מה שדחיתי - מתוך פתח גדול מלמטה

כל מה שדחיתי

לכל הרוחות, אני חושבת לעצמי, כמה עבודה עוד יש לי. אני נזכרת שקראתי על זה באיזה מקום: כל העבודה שדחית, כל העבודה שלא עשית, תחכה לך עם ריבית ועמלה. אחר כך אני נזכרת: לא רק שקראתי את זה, אלא קראתי את זה בספר שכתבתי בעצמי. זה היה אפילו פרק שאהבתי. איך יודעים הכול תמיד, יודעים לפני שיודעים שיודעים? לפחות אצלי זה ככה.

עכשיו אני כאן וידי עמוסות עבודה. טוב, ממילא אין מה לעשות בחיים האלה חוץ מעבודה, אני מנחמת את עצמי. אם לא עובדים נהיים אידיוטים. יש כאלה שלא עובדים, אבל דווקא איתם לא הייתי רוצה להתחלף. וגם, אני חושבת לעצמי, הרי ידעתי כל הזמן שהעבודה הזאת מחכה לי. אם לא עשיתי אותה עד עכשיו, אעשה אותה עכשיו. בלאו הכי אין לי ברירה.

דחיתי את זה. נשארתי איתו עוד ועוד, אחרי שכבר ידעתי כמה שנים שאין לי מה לעשות איתו, שדי לא טוב לי. אולי אהבתי אותו, אולי בגלל זה התעכבתי. אחר כך ניסיתי להיפרד ממנו אבל היה לי קשה אז חזרתי אליו. 

המשך בספר המלא