שירת הציפורים - מתוך פתח גדול מלמטה

שירת הציפורים

פרולוג

אני מתבוננת החוצה, אני רואה: השחר עלה. מיד אחר כך אני מתקנת: האור - הוא יורד מן ההר אל העמק. השחר יורד על הארץ, הבהירות מתחילה מלמעלה.

אני מבינה: הסיפור הזה בא אל קצו. הקיצים האלה, זה בלתי נסבל. תמיד מישהו עצוב; משהו לא מסתדר ומישהו נהיה מאוד עצוב, ואז זה נגמר. וגם אלה שנשארים יחד, גם אצלם לפי השמועה מאוד עצוב. את רואה אותם בטיילת מול הים, מטיילים יחד בשבת אחרי הצהריים. רואה אותם בנמל התעופה, נוסעים יחד לארצות אחרות, לראות עולם כמו שאומרים. ישנים יחד באותה מיטה, את מבינה, או לעתים במקביל. רואה אותם מתרוצצים לכאן ולשם, ביחידים או בזוגות, מחפשים, תמיד מחפשים. אני כשלעצמי מבקשת את נפשי לחדול מן החיפוש. הדבר הזה לא מוביל לשום מקום, כאב ועונג, כאב ועונג כל היום, שלא לדבר על הלילה.

המשך בספר המלא