הרגע ששינה את מותי

בתאריך ה־7/10/23 השתנו חיינו בישראל ברגע.

מתברר שרעידות אדמה מגיעות בשלל צורות.

הטלטלה, הריסוק והכאב הופיעו ללא שום התרעה מוקדמת. באותם ימים, ספרי היה בשלבי גיוס כספים לשם הוצאתו לאור.

בזכות הנדיבות והטוב שקיימים במחוזותינו, גיליתי בשנית את האור ואת יכולתו להתגבר ולהתעלות מעל כל תהום.

על אף הקושי והכאב שצבעו הכול בשחור, תמכתם בספרי, וכעת הוא כאן, אור שהתגלם בחומר.

תמיכתכם הינה עצומה וכלל לא מובנת מאליה ועל כך אני מודה בכל ליבי! זוהי זכות עבורי, השליחות שלי, הסיבה לשמה חזרתי לכאן.

אני מקווה שהאמונה השזורה בין מילותיי, עם התקווה והבחירה בחיים כנגד כל הסיכויים, תיגע בלבבותיכם.

כולי תקווה שהספר ימצא את דרכו להזכיר את שנשמותיכם כבר יודעות: הנשמות היפות שעברו מן העולם הזה אינן אבודות חלילה, הן רק משנות את צורתן לאהבה טהורה.

חושך.

אני מנסה לנשום, אך האוויר מתקשה להיכנס לתוכי.

סביבי אבק, ענן אבק דחוס, החשיכה עוטפת אותי, מתהדקת עליי יותר ויותר, אני בקושי נושמת מרוב חרדה. אני מנסה לגשש באפלה, להיתפס במשהו, כל דבר. אני מרגישה דחיסות חונקת.

אני סגורה, כלואה במקום צר וקטן, אני מתחת למשהו, אין לי מושג איפה אני. אני נחנקת.

זהו? אני הולכת למות? כך אסיים את חיי?

האם אני הולכת לפגוש את מותי?

הרבה שנים חלפו מאז אותו רגע ונדמה שהוא עדיין חי בי, פועם בתוכי בעוצמה עד היום. שנים לקח לי לספר אותו, להוציא אותו מתוכי מבלי שאסתחרר או אאבד שליטה על רגשותיי. עצם ההיזכרות ברעידת האדמה כבר הייתה מציפה אותי. לקח לי זמן לאזור את האומץ הנדרש כדי להישיר מבט לפחד בעיניים פקוחות. לקח לי זמן לעכל ולהבין שאני בפוסט טראומה שהפכה את הסיפור שלי למילים שבורות, לחוויה רוטטת, ככוס הרוטטת מעוצמת גלי הקול ומאיימת להישבר באחת.

כך הייתי אני. נשברת פעם אחר פעם.

במרוצת השנים ליקטתי את השברים, ליטפתי, ריפאתי, השתמשתי בכלים רבים מעולמות הריפוי השונים הקיימים בעולמנו, כלים נפלאים שעל חלקם מעולם לא שמעתי. אני יכולה לומר שהפכתי כל אבן בחיפוש אחר הכלים שיעזרו לי להירפא, וכשמצאתי אותם, התמסרתי לריפוי עם כל הקושי שהוא הציף בתוכי.

תשע שנים של תהליכים מרפאים ומעצימים, עד שהצלחתי לפתוח את פי הפצוע שנפגע אנושות ברעידת האדמה ההיא, עד שהצלחתי לספר את הסיפור שלי ולהוציא אותו לאור, לעולם.

וכשסוף סוף סיפרתי, העולם קפא.

אנשים היו המומים מהעוצמות הטמונות בו. גם לי היה קשה להאמין ששמרתי את כל הנס הזה, את כל הפלא הזה בתוכי. אני מודה שהתביישתי בחלקים ממנו, פחדתי שיישמעו הזויים מדי. בנוסף, חלקים רבים מהחוויה נשכחו ממני והייתי זקוקה לעזרתם של אנשים אחרים שישלימו לי את הזמנים, את המקומות, את החתיכות החסרות. וכמו בפאזל, הלכו והצטרפו החלקים לכדי תמונה אחת, שהלכה והתבררה כגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה.

זה אכן סיפור קשה, שובר, מפחיד, אך גם מלא השראה ומשנה חיים. זה סיפור על אמונה ללא גבול, על כוחות אלוהיים הפועמים בכל אחד ואחת מאיתנו, סיפור על גבורה והשגחה, על הקשבה לקול פנימי היודע לנווט אותנו לחוף מבטחים. זה סיפור על אהבת האדם, על אכפתיות וניצחון הרוח. זהו סיפור על ניסים שקורים בחיינו.

בתחילה נכתב הספר כחלק מתהליך ריפוי לנפשי השבורה. לא תיארתי לעצמי שאצמח מהחשיכה העמוקה ואפרוץ דרכו לאור, לא דמיינתי שאצליח להפוך את הכאב הכל כך אישי שלי להשראה. אבל ככה זה עם סיפורים.

כולי תקווה שהקריאה בספר הזה תפתח את ליבכם, תעיר בתוככם את קולה ועוצמתה של נשמתכם. אני מקווה שהקריאה תיקח גם אתכם למסע פנימי משלכם, כי הכול בתוכנו.

מי ייתן והמסע הזה יעורר את המקומות הרדומים ויזכיר את העוצמות שקיימות בכולנו, אלה שאולי שכחנו, ונשוב לחיות בצלם הנשגבות שבתוכנו.

1.
חושך על פני תהום

״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תהוּ וָבהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם״

בראשית א', ב'

אני כלואה בתוך כוך קטן וחשוך, שומעת קולות עמומים מעליי. הצילו! אני צועקת, אך קולי לא יוצא. לא נשמע. פי אינו זז. אני לא מצליחה להפיק צליל.

אני חשה בדבר מה הזוחל על פניי. גופי מתאבן, הבהלה משתלטת עליי, אני קופאת מפחד. אני שומעת דפיקות חזקות. הכול פועם, הפעימות מתחזקות ומתעצמות, מקיפות אותי. זה הלב שלי? אני מבקשת להושיט יד, לסלק את הדבר הזוחל על פניי. בתוך הצפיפות החשוכה אני מצליחה להניע את ידי לכיוון הפנים, מנסה לסלקו, אך הוא זוחל במורד סנטרי, ידי כמעט תופסת אותו. מה זה?

אני ממששת את המרקם בידי, נוזלי וחם, טעם מתכתי כבד ממלא את פי בבת אחת. דם? זה דם? עוד ועוד ממנו ניגר מפי. אני ממששת את האזור המדמם, את פי, את סנטרי. מוחי לא מצליח לעבד את מה שהיד מוסרת לו, כמו נוגעת בפנים שהן אינן שלי. אני לא מצליחה לזהות את מה שאני נוגעת בו. אני בטח חולמת, זה בוודאי חלום בלהות, אני כבר מתעוררת ממנו, אני משכנעת את עצמי. תתעוררי! אני פוקדת, אך המציאות אינה משתנה. המציאות קפאה.

הרעשים מתגברים מעליי. אני מנסה לצעוק שוב לעזרה, אני כאן! הצילו! אך פי לא זז, לא מצליח להפיק קול. מה קורה לי? מה קרה לפנים שלי? לפה שלי? אני אוזרת אומץ וממששת שוב את פניי. עוד דם. כל כך הרבה דם. ומה זה כאן? אני מנסה לפענח את מה שידיי נוגעות. שיניים? של מי הן? שלי? מה הן עושות שם? הן לא במקומן הרגיל. דפיקות לב רמות הולמות בתוכי, עוטפות את כולי. שבריר של זיכרון עולה בי, אני נאחזת בו בכל כוחי. אני זקוקה להסבר, לתשובות, בעיקר איפה אני ואיך הגעתי למצב הזה.

"את בסין," אני שומעת קול משיב לי בתוכי.

בבת אחת הכול חוזר אליי.

עוד ועוד תמונות חולפות במהירות במוחי, כמו סרט רץ. אני נזכרת איך הגעתי לכאן, איך טסתי לסין בעקבות מימוש החלום, הייעוד להיות מטפלת, לסייע לאנשים בכאבם דרך הרפואה הסינית אותה יצא לי להכיר מקרוב עוד מאז שאני נערה. התמונות ממשיכות לרוץ בתוכי — הינה אני בבית חולים ענק ומרשים בעיר צ'נגדו, פוגשת אלפי אנשים מדי יום, מריחה את ריחות השווקים, את הטעמים החדשים בתבשילים סצ'ואנים מרתקים וחריפים. אני נזכרת שהבוקר נסעתי באוטובוס, ענת חברתי ישבה על ידי. ענת, חברה שהכרתי בסין, איתה נוצר חיבור כמעט מיידי, הפכה לאחות למסע המרגש הזה. אני נזכרת, ורואה את שתינו נוסעות לטייל הבוקר בשמורת טבע פראית ומדהימה באזור כפרי בסין.

אני פוקחת את עיניי. העלטה גדולה. בין אם עיניי עצומות או בין אם פקוחות, החשיכה נותרת אותה חשיכה. אני עדיין כלואה בתוך הכוך הקטן הזה, המאובק, מלא חתיכות הרוסות של חלקים מוזרים. איך הגעתי לכאן, לחושך הזה?

שקט, דממה.

אני תחת הריסות, בתוך ים של שברים, שברים של מה?

זיכרוני מטושטש, אך לפתע אני נזכרת באחת.

ענת ואני הגענו מורעבות והחלטנו ללכת למסעדת דגים בכפר היפהפה. נסיעה של שעה וחצי הפכה לארבע שעות, עם כל העיכובים בדרך, ולא אכלנו כלום מהבוקר. התיישבנו במסעדה מול נוף פראי עוצר נשימה, הרים ירוקים נישאים אל על. המסעדה הטובלת בירוק, ממוקמת ממש על גדות נהר שוצף מים צלולים.

ענת יושבת מולי בנינוחות, מרימה רגליים יחפות על שולחן עץ עתיק ונשענת לאחור. היא מתענגת על הרגע הזה בו אנו יושבות סוף סוף בנחת במסעדה אחרי כל היום המתיש הזה.

"היום זרם בצורה מוזרה מאוד, שמת לב?" אני שואלת אותה.

ענת מרימה גבה, לא בטוחה שהיא מבינה על מה אני מדברת, ומבקשת שאסביר.

"לא יודעת, אני עונה לה, הדרך היתה רצופה טעויות מוזרות. כשטיילתי בהודו לפני כמה שנים, ליום כמו זה הייתה לנו אמירה הודית קלאסית — 'היקום מסמן לנו', ככה פירשנו את המצבים השונים. הרגשנו שהדרך משוחחת איתנו דרך סימני היקום. אני תוהה, אולי היקום סימן לנו לא להמשיך לכאן, לתוך מזג האוויר הנוראי הזה. נדמה לי שהולכת להיות סופה גדולה לפי השמיים האפורים האלה. גם הציפורים לא שקטות. לא יודעת, אווירה לא נעימה," אני אומרת לה ומשהו בתוכי לא שקט גם הוא.

אני מעבירה שוב ושוב את השיחה הזאת בראשי. אני מזהה את ליבי שממשיך לפעום בעוצמה בחשיכה. כל גופי מצטמרר, אני מתחילה לרעוד באופן בלתי רצוני. תנשמי, אני מזכירה לעצמי. אני מנסה לזוז, לצעוק, אך אני לכודה תחת בולי עץ ענקיים, שבבי עצים, אדמה, אבק, רעפים מאבן… הגרון כואב לי, הפנים שורפות, דם חם ממשיך לזחול לי במורד הסנטר. יהיה בסדר, אני מרגיעה את עצמי, עוד דקה ימצאו אותך, יחלצו אותך ואת תצאי מכאן לחופשי. כמה זמן עבר? תחושת הזמן אבדה לי לחלוטין. אין לי שום מושג כמה זמן אני שוכבת ככה תחת ההריסות.

לפתע אני שומעת רעשים מוזרים מעליי, צעקות בסינית שאינני מבינה את פשרן. הרעשים נמשכים, אני מבינה שמתחילים להרים את ההריסות מעליי. אני שומעת את קולה של ענת: "Help! הצילו! הצילו!"

היא כנראה לא רחוקה ממני, למרות שאני לא רואה דבר. גם אני פותחת את פי: "הצילו! גם אני כאן!" אך לא מצליחה להפיק צליל. תחושת חוסר האונים סוגרת עליי. האוויר נעלם לי, אני בקושי נושמת מרוב ערבוביה של רגשות ותחושות, ולא מצליחה להוציא הגה מפי השבור.

אני שומעת אותם מתרחקים. בבקשה אלוהים, בבקשה שהם לא ילכו, שיוציאו אותי, כבר אין לי אוויר, אני נחנקת. הפחד עוטף אותי, משתלט על כולי. זהו, אני אשאר כאן למות, הם לא ימצאו אותי, אין לי איך לסמן להם שאני פה, מי יודע שאני כאן?

אני נושמת בכבדות, מנסה לאגור כוחות, להתנגד לכוח המשיכה שמכביד עליי את ההריסות. מהו ה"כאן" הזה? איך מצאתי את עצמי ככה? אני עדיין תוהה. אני מתרכזת בשאלה הזאת ואז מצליחה לייצר רגע צלול נוסף, התמונה מופיעה לפתע בזיכרוני.

רעידת אדמה חזקה שריסקה הכול סביבי.

הרגע בו עמדתי מול בריכת הדגים הענקית הצמודה למסעדה היה רגע מלא שלווה. הבריכה הייתה ממוקמת ממש על גדות הנהר, שאני זוכרת שמימיו השוצפים נשמעו לי כמוסיקת רקע.

"מעיין, את שומעת?" ענת קוראת לי. "שמרית רוצה לשוחח איתך, בואי רגע תסבירי לה איפה אנחנו."

שמרית, חברה ישראלית נוספת שלמדה איתנו בסין, שמעה שהגענו לאזור, ורצתה להמליץ לנו על גסטהאוס שישנה בו בביקורה כאן שבוע שעבר.

אני לוקחת את הנייד מידה של ענת.

"איפה אתן בדיוק?" שמרית שואלת, ואני מסבירה לה בדיוק איפה אנחנו נמצאות. אני מקשיבה לה, למרות שכבר החלטתי שאני לא נשארת לישון בכפר הזה. משהו לא מסתדר לי, משהו באוויר, מעין אפרוריות מוזרה. והציפורים — למה הן כל כך לא שקטות?

אני מתארת לשמרית את המסעדה שבה ישבנו. היא מבקשת עוד פרטים על מנת לזהות היכן אנחנו ממוקמות, ואני ממשיכה לתאר לה את הגשר הקטן החוצה את הנהר לגדה השנייה, מבלי לדעת שאלו יהיו פירורי המידע היחידים שיישארו מאיתנו למשך ימים ארוכים. שמרית זיהתה את הגשר והסבירה לי היכן ממוקמת האכסניה, ואני הודיתי לה וניתקתי את השיחה.

האם שמרית שמעה על רעידת האדמה? אולי היא תשלח לנו עזרה?

הרי היא יודעת איפה אנחנו נמצאות.

זיק המחשבה הזה מעורר אותי לחיים. במחשבה שנייה זה לא אפשרי, שמרית רחוקה כל כך, ואיך בכלל ימצאו אותנו? מוחי קודח ממחשבות, קופץ מכאן לשם, מנוכחות לזיכרונות. אני נזכרת בשיחה עם ענת רגע לפני שרעידת האדמה החלה, השיחה האחרונה שלנו.

"את רוצה להישאר לישון כאן?" אני שואלת ומוסיפה מייד, "כי לי לא נעים פה."

"גם לי. אני מרגישה שהולכת להיות סופה. בואי נאכל, נטייל טיפה ונחזור לצ'נגדו, נוותר על לינה כאן," ענת אומרת ולוגמת מכוס התה הירוק המהביל שבדיוק קיבלה מהמלצרית. "חבל שאחרי כל המאמצים להגיע הנה נפלנו על יום כזה."

אני מהנהנת בהסכמה. אני מתארגנת להתיישב על הכיסא מולה, אך לפתע משהו זז תחת רגליי. אולי זה הרעב משחק בי? הנסיעה הייתה כל כך ארוכה, לא אכלתי כלום מהבוקר, אולי יש לי נפילת סוכר? אך תנועת האדמה תחת רגליי לא פוסקת.

"הרגשת את זה?" אני שואלת את ענת.

האדמה מתחילה לנוע חזק יותר תחת רגליי.

"את מרגישה את זה? את מרגישה שהאדמה זזה?" אני שואלת שוב, וברגע אחד עיניה נפערות באימה.

האדמה נעה תחתינו בעוצמה, במקצבים חוזרים, כמו פעימות לב שהולכות ומתגברות. הרעד מתגבר כריקוד מכושף תחתינו. אני קולטת את המלצרית רצה בבהלה החוצה מהמסעדה ואחריה עוד אנשים מבינים את המתרחש וממהרים לנוס על נפשם.

ענת ואני מבולבלות. האדמה ממשיכה להתפרע, להתרגש, להסתחרר. ענת מתקשה לקום מכיסאה, אני תופסת בידה ואנחנו רצות לכיוון דלת הכניסה. ההתקדמות קשה, מטלטלת, אני בקושי מצליחה לשמור על יציבות. הכול נע במהירות ואנחנו מתקדמות בקושי לעבר המדרגות המובילות החוצה. הן לא רחוקות מאוד, אבל אז האדמה מכפילה את מהירות תנודותיה ואני מוצאת את עצמי נופלת לקרקע בעוצמה.

אני רואה שביני לבין היציאה מפרידים צעדים ספורים בלבד, כמה מדרגות וזהו, אבל העולם מסתחרר ואיני מצליחה להגיע אליהן.

איפה ענת? אני מחפשת אותה סביבי, בתוך הכאוס, אני מבינה שגם היא נפלה. היא נאחזת בעוצמה בקיר הלבנים שרועד כולו.

"בואי למדרגות!" אני צועקת לעברה, אבל אז אני מזדעזעת לגלות שהן הולכות ונשברות לנגד עיני מעוצמת רעש האדמה.

הריקוד הופך לטראנס מטורף, האדמה משתוללת. הכול זז, נע, נד, רועד, משתגע, מגיע לשיא עוצמתי, ואז, ברגע אחד, העולם עצר, קפא מלכת.

שקט.

ולאחריו בום עוצמתי מחריש את אוזניי.

אני מוטחת בעוצמה על הרצפה.

עכשיו הכול שקט. דממה.

חושך.